חזרה ופתיחה — איזו מסירות נפש?
ברוכים הבאים לשיעור העשירי על המאמר באתי לגני תשי״א — ואנחנו ממשיכים באות ג׳.
נזכר היכן עמדנו. בשיעור הקודם למדנו את מעלת השביעי: שכל כולה בנויה על כך שהוא שביעי לראשון. והראשון הוא אברהם אבינו, שכל גדולתו מצד עבודתו — ושעבודתו, אמר הרבי הריי״צ, היתה במסירות נפש.
וכאן עמדנו לפני שאלה. כשאומרים ‘מסירות נפש’, הדימוי הראשון שעולה הוא של אדם הנכון למות על קידוש ה׳ — להעלות את עצמו על המוקד ולא לכפור. וזו באמת מסירות נפש עצומה. אבל הרבי הריי״צ עומד לגלות לנו שמסירות הנפש של אברהם היתה דווקא משהו אחר — עמוק ואולי מפתיע יותר.
מהי אותה מסירות נפש? ולמה דווקא היא לב העבודה? בזה נתחיל היום.
החידוש — אברהם לא חיפש מסירות נפש
הרבי הריי״צ, אומר המאמר, ‘אינו מסתפק בזה עדיין’ — לא די לו לומר שעבודת אברהם היתה במסירות נפש. הוא מוסיף ומדייק: ‘אופן מסירת הנפש שלו היה שלא חיפש מסירות נפש’.
עצרו על המשפט הזה, כי הוא הפוך מן הצפוי. היו דמויות בהיסטוריה שכמהו אל הקרבן, שראו בעצם המוות על קידוש ה׳ את פסגת עבודתם. אברהם — אומר הרבי הריי״צ — לא היה כזה. הוא לא חיפש את מסירות הנפש. היא לא היתה המטרה שלו.
וזה דווקא מגלה מסירות נפש עמוקה יותר, לא פחותה. כי מי שמחפש את ההקרבה — יש בו, אי שם, גם נקודה של ‘אני’: אני מוסר את עצמי, אני הגיבור של הרגע. אבל אברהם לא עסק בעצמו כלל. הוא היה כל כך נתון למשהו אחר, גדול ממנו, עד שלשאלה ‘מה יעלה בגורלי’ פשוט לא היה מקום. הוא נמסר — אבל לא אל המוות; הוא נמסר אל המשימה.
ואם כך — מה כן חיפש אברהם? לאן הופנתה כל נפשו, אם לא אל ההקרבה? את זה המאמר מגלה במילים הבאות.
אברהם מול רבי עקיבא — שני סוגי מסירות נפש
וכדי לחדד מהי מסירות הנפש של אברהם, המאמר מעמיד אותה מול דמות אחרת, גדולה לא פחות, של מסירות נפש — רבי עקיבא. ‘זהו ההפרש’, אומר המאמר, ‘בין המסירות נפש של אברהם אבינו למסירות הנפש של רבי עקיבא’.
ובלשון המאמר: ‘…עבודתו, ושהיתה עבודתו במסירות נפש. ואינו מסתפק בזה עדיין, ומוסיף עוד (אף דלכאורה אין זה נוגע שם לגוף הענין) דאופן המסירת נפש שלו היה שלא חיפש מסירות נפש, שזהו ההפרש בין המסירות נפש דאברהם אבינו להמסירות נפש דרבי עקיבא, דהמסירות נפש דרבי עקיבא היה וואָס ער האָט געזוכט מסירות נפש, מתי יבוא לידי ואקיימנו, מה שאין כן באברהם הנה המסירות נפש שלו היה בדרך אגב.’.
רבי עקיבא, מספרים חז״ל, כל ימיו היה מצטער ואומר: ‘מתי יבוא לידי — ואקיימנו’. מתי כבר תגיע אליי ההזדמנות למסור את נפשי על קידוש ה׳, ואז אקיים אותה. הוא כָּמַהּ אל הרגע הזה, ייחל לו. מסירות הנפש היתה אצלו יעד, שאיפה, פסגה שהוא חיפש אותה. ובלשון המאמר: מסירות הנפש של רבי עקיבא היתה ‘וואָס ער האָט געזוכט מסירת נפש’ — שהוא חיפש את מסירות הנפש.
אברהם היה אחר לגמרי. ‘המסירות נפש שלו היתה בדרך אגב’. הוא לא חיפש למסור את נפשו; הוא חיפש דבר אחר לגמרי — לפרסם אלקות בעולם, להביא את הזולת לקרוא בשם ה׳, ‘ויקריא’. ואם על הדרך, אגב המשימה הזו, נדרשה ממנו גם מסירות נפש ממש — היא היתה שם, בשלמות, בלי היסוס. אבל היא לא היתה המטרה; היא היתה מה שנמצא בצד הדרך אל היעד.
ואל תטעו לחשוב שזו מדריגה פחותה ממסירות הנפש של רבי עקיבא. אדרבה. תחשבו רגע: מי שמחפש את מסירות הנפש — יש בו, אי שם, עדיין נקודה של ‘אני’: אני אמסור, אני אגיע לרגע הגדול. רבי עקיבא, בכל גדולתו העצומה, עוד ‘ראה’ את מסירות נפשו כיעד נכסף. אבל אברהם היה כל כך נתון לקב״ה ולמשימה, עד שמסירות הנפש שלו אפילו לא עמדה במרכז — היא פשוט נכחה, מאליה, כשהיה צורך. זו מסירה כה גמורה, עד שאין בה אפילו תודעה של ‘אני מוסר את עצמי’. וזו דווקא המסירה העמוקה ביותר.
‘ויקריא’ — שגם הזולת יקרא
לתוספת הסבר המאמר מביא את הפסוק על אברהם: ‘ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם’ — אברהם קרא שם בשם ה׳, אלוקי העולם. בפשטות: הוא פרסם את שם ה׳ בעולם, הכריז על קיומו של בורא.
ובלשון המאמר: ‘…שלו היה בדרך אגב. דאברהם ידע שעיקר העבודה הוא כמו שכתוב ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, אַז יענער זאָל אויך שרייען, ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש, הנה גם זה ישנו.’.
אבל חז״ל מדייקים דיוק מפורסם: ‘אל תקרי ויקרא אלא ויקריא’. אל תקרא ‘ויקרא’ — שהוא קרא — אלא ‘ויקריא’ — שהוא הִקרֶה, הקריא, גרם לאחרים לקרוא. ההבדל הוא בין מי שעצמו מתפלל, למי שדואג שגם השני יתפלל. והמאמר מביא את לשון רבותינו ביידיש, בפשטות שאי אפשר לטעות בה: ‘אַז יענער זאָל אויך שרייען’ — שגם הזולת, גם האחר, יצעק; שגם הוא יכיר בה׳ ויקרא אליו.
זאת היתה עבודת אברהם. לא רק להגיע בעצמו אל הקב״ה — אלא להביא את כל העולם להכיר בו. הוא פתח אוהל לכל עבר, האכיל אורחים, ואז לימד אותם לברך ולהודות לבעל הבית של העולם. הוא לא הסתפק באור פרטי; הוא רצה שכל נר ידלק.
דמיינו אדם שמצא אוצר. אחד ישמח לעצמו וישתוק, שלא יצטרך לחלוק. אברהם היה ההפך: ברגע שמצא את האמת, כל מהותו היתה לרוץ ולספר לכולם, להדליק אצל כל אדם את אותה אש. זה ‘ויקריא’.
ועכשיו חוזר המאמר אל מסירות הנפש, ומניח אותה במקומה הנכון: ‘ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש — הנה גם זה ישנו’. כלומר: המטרה היתה תמיד ‘ויקריא’, לפרסם אלקות ולעורר את הזולת. ואם בדרך, אגב המשימה, נדרשה גם מסירות נפש ממש — אברהם לא נרתע, גם זה היה בו. אבל זו היתה התוצאה, לא המטרה; מה שנמצא בצד הדרך, לא היעד. הלב היה הזולת, גילוי ה׳ בעולם — והנכונות למות היתה רק עוד ביטוי של אותה מסירות גמורה.
לא ליחידי סגולה — אלא נתבע מכל יהודי
וכאן המאמר מסכם את גדולת אברהם והשביעי: ‘וכל כך גדלה מעלת עבודתו והמסירות נפש שלו, עד אשר גם משה מה שזכה שניתנה תורה על ידו הוא מטעם כי השביעין חביבין, שהוא שביעי לראשון.’ — כל כך גדלה עבודת אברהם ומסירות נפשו, עד שאפילו משה, שזכה שתינתן תורה על ידו, זכה לכך מטעם ‘כל השביעין חביבין’: מפני שהוא שביעי לאברהם הראשון.
ועל כן ‘והקדוש ברוך הוא אמר לו (למשה) במקום גדולים (אברהם) אל תעמוד.’ — הקדוש ברוך הוא אמר למשה ‘במקום גדולים אל תעמוד’: אל תעמוד במקומו של הגדול, אברהם.
ועכשיו אפשר היה לחשוב מחשבה מייאשת: אם אפילו משה רבנו מתבקש לדעת את מקומו מול אברהם — הרי כל הפסגה הזו שמורה ודאי לענקים רוחניים בלבד. מה לי ולזה?
ועל כך עונה המאמר בחריפות: ‘והנה אף כי גדלה חביבות השביעי ואין זה בא לא על ידי בחירה ולא על ידי עבודה, כי אם פאַרטיקערהייט מצד התולדה, מכל מקום אין בזה הגבלה שנאמר שנפלאת הוא, ואינו שייך אלא ליחידי סגולה,’. כלומר — אף שחביבות השביעי באה ‘מצד התולדה’, ולא בזכות בחירה ועבודה, אין בזה שום הגבלה. אל תחשבו שזו מדרגה ‘נפלאה’ ורחוקה, השמורה ליחידי סגולה בלבד.
‘כי אם על דרך שמבואר בתנא דבי אליהו (פרק ט׳ ופרק כ״ה) ומובא בדברי אלקים חיים שכל ישראל ואפילו עבד ואפילו שפחה יכולים להגיע להשראת רוח הקודש, וכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב.’. וכאן מקור נועז. ‘תנא דבי אליהו’ הוא מדרש חז״ל קדום, ובו הצהרה מהפכת: בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה — הכול לפי המעשה שאדם עושה, כך שורה עליו רוח הקודש. כלומר ההשראה האלוקית הגבוהה ביותר אינה שמורה למיוחסים או לגאונים; היא פתוחה לכל יהודי, אפילו לפשוט שבפשוטים, לפי מעשיו.
ולכן, ממשיך המאמר, ‘כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב’ — לא רק רשאי לשאוף, אלא חייב.
אבל מיד המאמר מאזן, שלא ניפול לקצה השני: ‘אלא שמכל מקום דאַרפמען ניט זיין גענאַרט ביי זיך, וצריך לידע אשר במקום גדולים אל תעמוד.’. בלשון היידיש שבמאמר — אל תהיה מרומה אצל עצמך — ‘וצריך לידע אשר במקום גדולים אל תעמוד’. שני הקצוות יחד: מצד אחד אל תאמר ‘זה לא בשבילי’; ומצד שני אל תתנפח ותדמה שכבר הגעת. וזה איזון שכל הורה מכיר: ‘אתה יכול להגיע לכל מקום’ — ובאותה נשימה, ‘אבל אל תתגאה’. שאיפה בלי גאווה.
החביבוּת של השביעי — להמשיך, ולמטה דווקא
ועכשיו המאמר קושר הכול יחד. ‘כל מעלת השביעי’, הוא אומר, ‘היא שהוא שביעי לראשון — שיכול להמשיך את עבודת ושליחות הראשון, של אל תקרי ויקרא אלא ויקריא’.
ובלשון המאמר: ‘…במקום גדולים אל תעמוד. וכל מעלת השביעי הוא שהוא שביעי לראשון אַז ער קען דורכפיהרן עבודת ושליחות הראשון דאל תקרא ויקרא אלא ויקריא. וזהו החביבות דהשביעי שהוא הממשיך השכינה, ולא עוד אלא שממשיך עיקר השכינה. ועוד יותר שממשיך בתחתונים.’.
כלומר: זוכרים שאמרנו שמעלת השביעי באה ‘מצד התולדה’, לא מצד עבודתו? עכשיו מתברר למה זה כל כך גדול. דווקא מפני שהשביעי מחובר אל הראשון, הוא יכול להמשיך הלאה את כל המפעל של הראשון — את ה’ויקריא’ של אברהם, את העבודה לפרסם אלקות ולעורר את הזולת. השביעי אינו מתחיל מחדש; הוא נושא קדימה אש שכבר הודלקה, ומביא אותה אל היעד.
‘וזוהי החביבוּת של השביעי’, מסכם המאמר, ‘שהוא הממשיך את השכינה’. וכאן הוא מוסיף שתי מדרגות, זו על גבי זו: ‘ולא עוד, אלא שממשיך את עיקר השכינה; ועוד יותר — שממשיך בתחתונים’. תחזרו רגע אל כל מה שבנינו לאורך הפרק. השביעי לא רק מחזיר נוכחות כלשהי — הוא ממשיך את עיקר השכינה, את העצם, את הפנימיוּת. ולא למקום רוחני נעלה — אלא דווקא בתחתונים, כאן, בעולם הזה הגשמי. בדיוק אותו עיקר, ובדיוק אותו מקום, שעליהם דיברנו מתחילת המאמר.
ועכשיו מגיע הרגע שבו כל ההיסטוריה הזו הופכת פתאום לדבר אישי מאוד. כי אם משה היה השביעי לאברהם — מי אנחנו? המאמר עומד לומר מילה אחת שמשנה הכול: ‘דור השביעי’. אנחנו. בזה נחתום את הפרק בשיעור הבא. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.