חזרה ופתיחה — מה הסוד של ‘השביעי’?
ברוכים הבאים לשיעור התשיעי על המאמר באתי לגני תשי״א — והיום אנחנו פותחים את אות ג׳.
נזכר היכן עצרנו. באות ב׳ ראינו את הירידה ואת החזרה: שבעה חטאים העלו את השכינה עד הרקיע השביעי, ושבעה צדיקים — מאברהם ועד משה — הורידו אותה בחזרה, עד שמשה השביעי הביא אותה אל הארץ ממש. ובאמצע המשפט המאמר החביא שלוש מילים, בתוך סוגריים, כטעם לכל העניין: ‘וכל השביעין חביבין’.
שלוש המילים האלה נראות כהערת אגב — אבל הן עומדות להיפתח לפנינו לרעיון העמוק ביותר של הפרק. כי הן עונות על שאלה שנשארה תלויה: מדוע דווקא משה, השביעי, הצליח להשלים את המשימה? והתשובה איננה ‘מפני שהיה הגדול ביותר’ או ‘המוכשר ביותר’ — אלא, באופן מפתיע, ‘מפני שהיה השביעי’.
אבל מה זה בכלל אומר? במה מעלת השביעי? והאם היא תלויה בו, או ניתנה לו מראש? בזה נתעמק היום.
דיוק הלשון — ‘השביעין חביבין’, ולא ‘החביבין שביעין’
המאמר פותח בדיוק לשון של חז״ל. הם אמרו: ‘כל השביעין חביבין’ — כל השביעיים חביבים. ומדייק המאמר: שימו לב, הם לא אמרו ‘כל החביבין שביעין’ — לא ‘כל החביבים הם שביעיים’. וההבדל בין שתי הצורות הוא כל ההבדל שבעולם.
ובלשון המאמר: ‘והנה מלשון רז״ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין, מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי,’.
נחשוב על זה רגע. אם היו אומרים ‘כל החביבין שביעין’ — שהחביבים הם השביעיים — המשמעות היתה שהחביבוּת היא הסיבה, והיותם שביעיים היא רק תוצאה. כלומר: יש אנשים חביבים, מיוחדים, נעלים — ובמקרה גם יצא שהם השביעיים. החשיבוּת היתה בחביבוּת עצמה, ומספר שבע הוא רק פרט נלווה.
אבל חז״ל הפכו את הסדר: ‘כל השביעין חביבין’ — היותם שביעיים היא הסיבה, והחביבוּת היא התוצאה. כלומר: מה שעושה אותם חביבים הוא עצם זה שהם השביעיים. לא שהם חביבים ולכן שביעיים, אלא שהם שביעיים ולכן חביבים.
ומכאן, אומר המאמר, ‘מוכח שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי’. עצם ההימצאות במקום השביעי — זו המעלה. דמיינו שני אנשים שמקבלים פרס. לאחד נתנו אותו על הישג מסוים שלו; לשני נתנו אותו פשוט מפני שהגיע בדיוק במקום השביעי בתור. בלשון של חז״ל, החביבות של השביעי היא מהסוג השני — היא קשורה למקום, לא להישג. וזה בדיוק מה שצריך הסבר: איך ייתכן שמעלה אמיתית תהיה תלויה במקום, ולא במה שאדם עשה?
החידוש — מעלה שאינה נרכשת, אלא ניתנת מלידה
וכאן המאמר אומר חידוש שכדאי לעצור עליו, כי הוא הפוך מכל מה שהורגלנו לחשוב. הוא אומר שהחביבוּת של השביעי ‘אינה מצד עניין התלוי בבחירתו, רצונו ועבודתו — כי אם בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה’.
ובלשון המאמר: ‘…הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כי אם בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה, ובכל זאת הנה כל השביעין חביבין. ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו.’.
נפרק את זה. בדרך כלל, כשאנחנו מעריכים אדם, אנחנו מסתכלים על מה שהוא בחר, מה שהוא רצה, מה שהוא עמל והשיג. ההישג נמדד במאמץ. אדם שטיפס על הר בכוחותיו ראוי להערכה אחרת מאדם שהוסע אל הפסגה ברכבל. המעלה, אנחנו רגילים לחשוב, צריכה להיות מוּרווחת.
והנה המאמר אומר: לא כאן. החביבוּת של השביעי אינה תלויה כלל בבחירתו או בעבודתו. היא ‘באה מצד התולדה’ — מעצם זה שהוא נולד שביעי, שנמצא במקום השביעי בשרשרת. הוא לא הרוויח את זה. הוא קיבל את זה עם המקום שבו הציבו אותו.
וזה נשמע כמעט לא הוגן, נכון? איפה הצדק? אם אדם לא עמל על משהו — מדוע שיהיה חביב בגללו? אבל דווקא כאן טמון העומק. כי יש דברים שגדולים מכדי להיות תלויים בבחירה שלנו. ילד שנולד למלך הוא בן־מלך מרגע לידתו — לא מפני שעבד על כך, אלא מפני שזו מהותו, זו שייכותו. יש מעלות שאינן פרי מאמץ, אלא פרי קשר; לא הישג, אלא זהוּת.
ולכן, מסיים המאמר את הנקודה, ‘ובכל זאת — כל השביעין חביבין’. אף שאין זו מעלה מוּרווחת — היא מעלה אמיתית, ואולי אף עמוקה יותר. ‘ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו’. משה לא זכה לתת את התורה רק בזכות גדלותו האישית, אלא בזכות היותו השביעי. המקום בשרשרת הוא שהכשיר אותו לכלי שדרכו תרד התורה לעולם.
ביאור הרבי הריי״צ — השביעי מצביע על הראשון
וכאן מביא המאמר ביאור עמוק של כ״ק מורי וחמי אדמו״ר, הרבי הריי״צ, שאמר אותו בתחילת בואו לאמריקה. הוא הוסיף נקודה שמאירה את הכול: גם בעניין ‘השביעין חביבין’, דווקא בתוך מעלת השביעי, ניכרת מעלת הראשון.
ובלשון המאמר: ‘…שניתנה תורה על ידו. והנה ביאר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו״ר (בתחילת בואו לאמריקה) שגם בענין דהשביעין חביבין ניכר מעלת הראשון, שהרי כל ענין שביעי הוא שהוא שביעי לראשון. וביאר אז מעלתו של הראשון שזהו אברהם אבינו, מפני עבודתו, ושהיתה עבודתו במסירות נפש.’.
איך? בלשונו: ‘שהרי כל עניין שביעי הוא שהוא שביעי לראשון’. תחשבו על זה. המילה ‘שביעי’ כלל אינה עומדת בפני עצמה. אין דבר כזה ‘שביעי’ סתם. שביעי הוא תמיד שביעי למשהו — שביעי לראשון. בלי ראשון, אין כלל מניין, אין שני ושלישי, ואין שביעי. כל כולה של מעלת השביעי בנויה על כך שיש ראשון שהוא ממשיך אותו.
דמיינו את החוליה האחרונה בשרשרת. היא חשובה — היא זו שאוחזת בעוגן, היא שמגיעה אל היעד. אבל כל כוחה בא מכך שהיא מחוברת, חוליה אחר חוליה, עד החוליה הראשונה שקשורה למקור. נתק אותה מן השרשרת — והיא סתם טבעת מתכת. השביעי גדול לא למרות הראשון, אלא בזכותו: הוא נושא קדימה את מה שהראשון התחיל.
ומיהו הראשון? ‘זהו אברהם אבינו’. אברהם הוא החוליה הראשונה, זה שפתח את כל השרשרת. וכאן הרבי הריי״צ עוצר ושואל: ובמה גדולתו של אברהם? והתשובה: ‘מפני עבודתו — ושהיתה עבודתו במסירת נפש’.
ושימו לב להפתעה הנפלאה כאן. את מעלת השביעי, אמרנו, הוא לא הרוויח; היא באה לו ‘מצד התולדה’, מעצם מקומו. אבל מעלת הראשון — אברהם — היא דווקא כן פרי עבודה, פרי מסירות נפש. השביעי לא עמל על מקומו — אבל המקום שלו מחובר, דרך כל השרשרת, אל ראשון שכן עמל. החביבוּת שאינה מוּרווחת יונקת את כוחה ממעלה שכן הוּרווחה. השביעי מקבל בירושה את מה שהראשון קנה בזיעה.
סיכום והקדמה — מהי מסירות הנפש של אברהם?
אז מה ראינו היום?
פתחנו את אות ג׳ בדיוק הלשון: חז״ל אמרו ‘כל השביעין חביבין’, ולא ‘כל החביבין שביעין’ — ומכאן שעיקר המעלה הוא עצם היותו שביעי. ולמדנו את החידוש: החביבוּת הזו אינה תלויה בבחירה, ברצון או בעבודה, אלא באה ‘מצד התולדה’ — מן המקום עצמו; ובכל זאת היא חביבוּת אמיתית, ולכן זכה משה שתינתן תורה על ידו.
ואז למדנו את ביאור הרבי הריי״צ: דווקא בתוך מעלת השביעי ניכרת מעלת הראשון, שהרי שביעי משמעו תמיד שביעי לראשון. והראשון הוא אברהם אבינו, שכל גדולתו מצד עבודתו — ושעבודתו היתה במסירות נפש.
אבל כאן המאמר עומד לעשות מהלך מפתיע. כי מתבקש לחשוב שמסירות נפש פירושה נכונוּת למות על קידוש ה׳. והרבי הריי״צ יגלה לנו שמסירות הנפש של אברהם היתה דווקא משהו אחר לגמרי — ושדווקא היא, ולא הגבורה למות, היתה לב עבודתו. ועוד נראה איך כל זה אינו שמור ליחידי סגולה, אלא נתבע מכל אחד ואחד מאיתנו. בזה נמשיך בשיעור הבא. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.