חזרה — אחרי הנפילה, מתחיל המסע חזרה
ברוכים הבאים לשיעור השמיני על המאמר באתי לגני תשי״א — והיום נשלים את אות ב׳.
נזכר רגע היכן עצרנו. בשיעור הקודם למדנו את הנפילה. ראינו ש’תחתונים’ הם העולם הזה הגשמי ממש, ושעל־ידי חטא עץ הדעת ‘נסתלקה השכינה מארץ לרקיע’ — הנוכחות האלקית הסתלקה והתרחקה מן הארץ. ולמדנו את הדיוק: כשם שעיקר השכינה היה דווקא כאן למטה, כך עיקר הסילוק הוא דווקא מכאן, מן הארץ.
אבל הנפילה איננה סוף הסיפור. כי ברגע שהשכינה הסתלקה, התחיל המסע ההפוך — המסע חזרה. ואם בצד הירידה היו כוחות שדחפו את הנוכחות מעלה ומעלה, הרי בצד העלייה קמו אנשים שמשכו אותה בחזרה מטה ומטה, עד שתשוב הביתה.
מי הם האנשים האלה? איך בדיוק עובד המסע חזרה? ולמה הכול תלוי, בסופו של דבר, באדם אחד? זאת הדרמה של החלק שלפנינו.
שבע נפילות, ושבעה צדיקים — סולם של דורות
המאמר ממשיך, ובלשונו: ‘…גם עיקר ענין הסילוק. (וממשיך במאמר) ואחר כך עמדו ז׳ צדיקים והורידו את השכינה למטה, אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע ז׳ לו׳ כו׳’.
כי חטא עץ הדעת לא היה לבדו. אחריו באו עוד חטאים, דור אחר דור, וכל חטא דחק את השכינה עוד שלב כלפי מעלה, עוד רקיע אחד הלאה מן העולם. חז״ל מונים שבעה: חטא עץ הדעת הרחיק אותה אל הרקיע הראשון; אחריו דורו של קין, אחריו דורו של אנוש, דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום, והמצרים בימי אברהם. שבעה חטאים — ובסיומם השכינה כבר ברקיע השביעי, הרחוק ביותר, כביכול בקצה השמים, מנותקת לגמרי מן הארץ.
ועכשיו מתחיל התיקון, והוא מראָה מושלמת של הקלקול. כשם שבעה חטאים העלו אותה שבעה שלבים — כך באים שבעה צדיקים, דור אחר דור, וכל אחד מוריד אותה שלב אחד בחזרה.
המאמר נותן לנו את הדוגמה הראשונה: ‘אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע שביעי לשישי’. אברהם אבינו, בעבודתו, מושך את הנוכחות שלב אחד למטה — מן הרקיע השביעי אל השישי. אחריו יצחק מוריד מן השישי אל החמישי; יעקב מן החמישי אל הרביעי; ואז, בשרשרת הדורות, לוי, קהת, עמרם — כל אחד שלב נוסף מטה.
דמיינו בניין גבוה שכבה בו האור עד הקומה השביעית, ובכל דור עולה אדם ומדליק מחדש קומה אחת, מלמעלה למטה, עד שהאור כמעט חוזר אל הלובי, אל קומת הקרקע. זה בדיוק מה שעשו ששת הצדיקים הראשונים — הם הביאו את השכינה כמעט עד הסוף. כמעט. כי השלב האחרון, הקשה מכולם, עוד נותר.
משה השביעי — שמוריד אותה עד הארץ ממש
ואז מגיע המאמר אל השיא, בלשונו: ‘…מרקיע ז׳ לו׳ כו׳ (ומקצר בזה ומסיים) עד כי משה שהוא השביעי (וכל השביעין חביבין) הורידו למטה בארץ.’.
נדייק במילים. ‘עד כי משה’ — כל ששת הצדיקים שקדמו לו הורידו את השכינה שלב אחר שלב, אבל הם עצרו ברקיע הראשון. הם הביאו אותה קרוב, ממש מעל הקרקע — אך לא אל הקרקע. הצעד האחרון, מן הרקיע הראשון אל הארץ הגשמית ממש, נשאר פתוח. ומי שעשה אותו היה משה.
‘הורידוֹ למטה בארץ’ — משה הוא זה שהשלים את המסע. הוא לא הסתפק בכך שהנוכחות תרחף קרוב; הוא הוריד אותה עד למטה, אל העולם הזה הגשמי, אל אותו מקום ממש שממנו הסתלקה בחטא עץ הדעת. ובמה? במתן תורה. כשניתנה התורה על הר סיני, ירדה השכינה והשתכנה שוב כאן למטה — ‘באתי לגני’, חזרתי אל הגן שלי.
תרגישו את עוצמת הרגע: הבית שננטש לפני אלפי שנים, בעל הבית חוזר אליו. וזה לא קרה מאליו — זה דרש שבעה דורות של עבודה, ובראשם משה השביעי שסגר את המעגל.
ובאמצע המשפט המאמר מחביא שלוש מילים, כמעט בלחישה, בתוך סוגריים: ‘וכל השביעין חביבין’. כל השביעיים חביבים. למה דווקא השביעי הוא זה שזכה להשלים? מה כל כך מיוחד במספר שבע? את זה המאמר ישאיר לאות הבאה — ואנחנו נפתח בה את השיעור הבא. כרגע רק נחזיק את העובדה: דווקא השביעי, משה, הוא שהוריד אותה עד הארץ.
הדיוק — עיקר ההמשכה הוא דווקא למטה, ודווקא על־ידי משה
ועכשיו המאמר עושה את אותו דיוק יפהפה שכבר פגשנו בצד הירידה — רק שעכשיו הוא בצד העלייה. בלשון המאמר: ‘דעיקר ענין ההמשכה הוא על ידי משה, שהרי משה דוקא הורידו למטה בארץ, דכשם שבענין הסילוק מלמטה למעלה הרי העיקר הוא בחטא עץ הדעת שנסתלק מהארץ כנזכר לעיל, הנה כמו כן הוא בענין ההמשכה מלמעלה למטה, עיקר ענין ההמשכה הוא למטה בארץ דוקא,’.
כלומר, מבין כל שבעת הצדיקים — העיקר הוא משה. ולא רק מפני שהיה האחרון: ששת הראשונים הורידו את השכינה בין הרקיעים, ממדרגה רוחנית אחת לשנייה; משה הוא היחיד שהוריד אותה אל הארץ הגשמית עצמה. ולכן דווקא הוא העיקר.
ולמה דווקא הוא? לא רק מפני שהיה האחרון בשרשרת. אלא, בלשון המאמר, ‘שהרי משה דווקא הורידוֹ למטה בארץ’. ששת הראשונים עשו עבודה עצומה — אבל הם הורידו את השכינה בין הרקיעים, ממדרגה רוחנית אחת לשנייה. משה הוא היחיד שהוריד אותה אל הארץ הגשמית עצמה. ולכן דווקא הוא העיקר.
ועכשיו תראו את הסימטריה המושלמת, וזאת הנקודה של כל החלק. בצד הירידה, מלמטה למעלה, אמרנו: עיקר הסילוק הוא חטא עץ הדעת, מפני שהוא זה שסילק את השכינה מן הארץ. ובצד העלייה, מלמעלה למטה, אומר עכשיו המאמר: עיקר ההמשכה הוא דווקא ההורדה אל הארץ, וזה נעשה על־ידי משה.
שתי התנועות הפוכות — אחת מעלה, אחת מטה — אבל שתיהן מסתובבות סביב אותה נקודה אחת בדיוק: הארץ. הארץ היא הציר. במקום שבו האובדן היה הכי גדול — שם גם התיקון הוא הכי עיקרי. החיסרון הגדול ביותר היה שהנוכחות עזבה את הארץ; ולכן ההישג הגדול ביותר הוא להחזיר אותה אל הארץ.
ומסיים המאמר: ‘…הוא למטה בארץ דוקא, דלבד זאת שההמשכה למטה בעיקר נוגע לנו, הנה זהו גם עיקר ענין ההמשכה. וזה נעשה על ידי משה דוקא. והטעם לזה מבאר בהמאמר במוסגר, כי כל השביעין חביבין.’ — ההמשכה למטה נוגעת לנו, והיא גם העיקר; והטעם שדווקא משה, השביעי, השלים אותה — ‘כי כל השביעין חביבין’, סוד שייפתח באות הבאה.
דמיינו אדם יקר שעזב את הבית והתרחק עד קצה העולם. נכון, כל צעד שהוא עושה בדרך חזרה הוא יקר. אבל הרגע שבאמת סוגר את הפצע — הוא לא כשהוא מגיע לעיר הסמוכה, אלא כשהוא חוצה את הסף ונכנס שוב הביתה. הכניסה הביתה היא העיקר, כי משם בדיוק היה החסרון. כך בדיוק עם השכינה: העיקר הוא הצעד האחרון, אל הארץ — והוא נעשה דווקא על־ידי משה.
סיכום והקדמה — מהו סוד ‘השביעי’?
אז מה ראינו היום?
השלמנו את אות ב׳. ראינו שכשם ששבעה חטאים העלו את השכינה דרך שבעה רקיעים עד הרקיע השביעי, כך שבעה צדיקים — מאברהם ועד משה — הורידו אותה בחזרה, שלב אחר שלב. ראינו שמשה, השביעי, הוא שהשלים את המסע והוריד אותה עד הארץ הגשמית ממש, במתן תורה. ולמדנו את הדיוק: עיקר ההמשכה הוא דווקא ההורדה אל הארץ, ודווקא על־ידי משה — סימטריה מושלמת לעיקר הסילוק, שהיה דווקא מן הארץ.
אבל נשארנו עם שלוש מילים תלויות באוויר, בתוך הסוגריים: ‘וכל השביעין חביבין’. כל השביעיים חביבים. זה הטעם שנתן המאמר לכך שדווקא משה הצליח — מפני שהוא השביעי. אבל מה זה אומר? מדוע מעלת השביעי אינה תלויה בכישרון או במאמץ, אלא פשוט בהיותו שביעי? ואיך כל זה נוגע — וזה כבר מפתיע ממש — דווקא לנו?
בזה נפתח את אות ג׳ בשיעור הבא. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.