פתיחה — ירדנו מן ההר, ואיפה השכינה?
ברוכים הבאים לשיעור השביעי על המאמר באתי לגני תשי״א — והיום אנחנו פותחים אות חדשה לגמרי, אות ב׳.
אבל לפני שנתחיל, בואו נעצור רגע ונזכר היכן סיימנו. אות א׳ כולה היתה טיפוס על סולם — מהי שכינה. עלינו שלב אחר שלב: מלכות דאצילות, הקו, ולמעלה אפילו מן הצמצום. ובסוף הגענו אל הנקודה הכי עמוקה: לא איזו דרגה, אלא העיקר והפנימיות של השכינה — עצם הנוכחות האלקית, אור שלמעלה מכל העולמות ומכל סדר ההשתלשלות. וזה, אמר המדרש, היה אמור לשרות דווקא בתחתונים.
ועכשיו, ברגע הזה ממש, נופלת השאלה הגדולה. כי תעצרו ותסתכלו סביבכם. רחוב רגיל. בטון, מכוניות, אנשים ממהרים. האם אתם רואים שם את העצם של הקב״ה זורח? האם מישהו מרגיש, סתם ככה ביום שלישי בבוקר, שהמקום הזה הוא ‘גן’ של הקב״ה?
אז אם העיקר של השכינה היה כאן למטה — לאן הוא נעלם? לאן הלך? מתי? וכיצד הוא יחזור? זאת בדיוק הדרמה של אות ב׳. אות א׳ בנתה את התמונה; אות ב׳ מספרת את הסיפור. ובסיפור הזה יש נפילה גדולה — ובהמשך, גם חזרה, עליה. היום נלמד על הנפילה.
‘תחתונים’ — לא עולם רוחני, אלא העולם הזה ממש
המאמר פותח בדיוק מאותה נקודה שבה סיימנו. הוא חוזר על המשפט — ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה’ — ומיד שואל את השאלה המתבקשת: רגע, מהם ‘תחתונים’? ‘למטה’ — אבל היכן בדיוק?
כי אפשר היה לחשוב: ‘תחתונים’ הוא ביטוי יחסי. גם עולם הבריאה הוא ‘תחתון’ ביחס לאצילות, וגם עולם רוחני נמוך נקרא ‘למטה’ ביחס למה שמעליו. אולי הכוונה לאיזו דרגה רוחנית עדינה, רחוקה מאיתנו?
ועל כך משיב המאמר, בלשונו: ‘והנה זה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, מבואר מהמדרש דתחתונים קאי על עולם הזה הגשמי,’.
כלומר — ‘תחתונים’ אין פירושם עולם רוחני כלשהו. הכוונה לעולם הזה. הגשמי. המוחשי. השלב האחרון, הנמוך מכולם, של כל סדר ההשתלשלות. הרחוב הזה. השולחן הזה. הגוף הזה.
ותרגישו כמה זה מפתיע. בשיעורים הקודמים דיברנו על אור שלמעלה מן הצמצום, על העצם של האלקות — הדבר הכי נשגב, הכי אינסופי. והנה המדרש אומר: דווקא הוא היה אמור לשרות לא בשמים העליונים, לא בעולם המלאכים, אלא כאן — במקום הכי גשמי, הכי חשוך, הכי ‘מכוסה’, שבו אלקות כמעט אינה נראית בכלל.
דמיינו מלך גדול. היכן הייתם מצפים למצוא אותו — בארמון המפואר, מוקף שרים? וזה החידוש: המלך בחר לקבוע את דירת העצם שלו דווקא בבקתה הפשוטה שבקצה הממלכה. לא למרות שהיא הפשוטה ביותר — אלא, כפי שראינו בסוף אות א׳, מפני שהעצם, שאינו נמדד ב’גבוה ונמוך’, יכול לשרות בשלמותו דווקא למטה. זה ‘תחתונים’: לא דרגה — אלא הקרקע ממש.
הנפילה — חטא עץ הדעת ו’נסתלקה השכינה מארץ לרקיע’
אז העצם היה כאן. מה קרה לו? כאן המאמר מספר את תחילת הנפילה, ובלשונו: ‘…קאי על עולם הזה הגשמי, וכמו שמבאר דעל ידי חטא עץ הדעת נסתלקה השכינה מארץ לרקיע, ועל ידי מתן תורה על הר סיני באתי לגני לגנוני. ועיקר הסילוק שנעשה על ידי החטא הוא בחטא עץ הדעת דוקא.’.
נפרק זאת מילה במילה. ‘חטא עץ הדעת’ — החטא הראשון בהיסטוריה. אדם הראשון, ביום הראשון לבריאתו, בגן עדן, מצֻווה שלא לאכול מעץ אחד. והוא אוכל. אין זו רק ‘עבירה’ קטנה; זהו השבר הראשון, הרגע שבו האדם הכניס לעולם ערבוב של טוב ורע, של אמת ושקר. עד אז העולם היה זך; מאותו רגע ואילך הכול מעורבב.
‘נסתלקה השכינה’ — המילה ‘נסתלקה’ חשובה מאוד, וכבר פגשנו אותה. ‘סילוק’ אין פירושו שהאור נחלש מעט, שהתעמעם בהדרגה. ‘סילוק’ הוא הסתלקות — הליכה, הסתרה, הוצאת הנוכחות מן המקום. השכינה לא ‘דעכה’; היא הסתלקה.
‘מארץ לרקיע’ — מן הארץ אל הרקיע. כלומר הנוכחות שהיתה שורה כאן למטה, על הקרקע, התרוממה והתרחקה שלב אחד כלפי מעלה. עדיין לא ברחה לאינסוף — אבל כבר אינה כאן, כבר אינה גלויה במקום שבו היתה אמורה להיות עיקרהּ. דמיינו אורח כבוד שישב עמכם אל השולחן, ולפתע קם ויצא אל החדר השני. הוא עוד בבית — אבל הקרבה, הנוכחות שמולכם, נעלמה.
ושימו לב למילים הבאות במאמר, כי הן מרגשות. מיד אחרי ‘נסתלקה’ הוא ממשיך: ‘וע״י מתן תורה על הר סיני — באתי לגני לגנוני’. כלומר, ההסתלקות אינה סוף הסיפור. במעמד הר סיני הנוכחות חוזרת. ואלו בדיוק המילים שבהן נפתח כל המאמר! ‘באתי לגני’ — באתי אל הגן שלי, ‘לגנוני’ — אל אותו מקום שהיה ‘גנוני’ בתחילה. עכשיו אנחנו מתחילים להבין מניין צמח כל המאמר: זהו סיפור של בית שהיה, שנעזב, ושאליו חוזר בעל הבית.
אבל היום אנו מתעכבים על הירידה. כי לפני שמבינים את החזרה, צריך להבין בדיוק מה ירד, ומהיכן דווקא.
הדיוק — חטא עה״ד הוא העיקר, והסילוק הוא דווקא מן הארץ
ועכשיו המאמר עושה דיוק יפהפה, דיוק שכל מי שלמד איתנו את אות א׳ ירגיש בו הד מוכר. הוא שואל שתי שאלות שהן בעצם אחת: בין כל החטאים — מהו העיקר? ובכל הסילוק שנעשה — מהו העיקר?
נתחיל בצד החטא. בלשון המאמר: ‘…הוא בחטא עץ הדעת דוקא. וכמו שבענין החטא, הרי עיקר החטאים היה חטא עץ הדעת, שהרי על ידי חטא עץ הדעת היה נתינת מקום לשאר החטאים, וחטא עץ הדעת היה סיבה וגורם להחטאים דקין ואנוש וכו׳,’.
נדייק. ‘עיקר החטאים היה חטא עץ הדעת’ — לא סתם הראשון בזמן, אלא ‘נתינת מקום’ לכל השאר: הוא פתח את הדלת. עד אליו הרע לא היה אפשרי כלל; ממנו ואילך הוא נעשה ‘סיבה וגורם’ לחטאי קין ואנוש וכל השרשרת.
דמיינו סדק ראשון בסכר. הסדק עצמו קטן — אבל הוא זה שמאפשר את כל המפולת שאחריו. או אבן הדומינו הראשונה שנופלת: אינך מאשים אותה לבדה בכל מה שקרס, אבל בלעדיה דבר לא היה זז. זוהי ‘נתינת מקום’: לא רק להיות הראשון — אלא להיות הפותח, המאפשר, השורש של כל השאר.
ועכשיו — וזאת הנקודה — אותו דבר בדיוק קורה בצד התוצאה, בהסתלקות עצמה. ממשיך המאמר: ‘…להחטאים דקין ואנוש וכו׳, כמו כן הוא בפעולת החטא, דהסילוק שנעשה על ידי החטא הנה עיקר הסילוק הוא מה שנסתלק על ידי חטא עץ הדעת מעולם הזה התחתון דוקא, דכשם שעיקר שכינה בתחתונים הוא בעולם הזה דוקא, הנה כמו כן הוא בהסילוק דעיקר הסילוק הוא מה שנסתלקה מהארץ דוקא, שזה נעשה על ידי חטא עץ הדעת, שעל ידי זה נסתלקה השכינה מארץ לרקיע,’.
כלומר: ‘עיקר הסילוק’ אינו מן הדרגות הרוחניות הגבוהות — אלא דווקא ‘מהארץ’, מן העולם הזה הגשמי, ועל ידי חטא עץ הדעת. בדיוק כשם ש‘עיקר שכינה’ היה בארץ, כך ‘עיקר הסילוק’ הוא מן הארץ: במקום שבו הנוכחות היתה הכי עיקרית, שם גם ההיעדר הוא הכי עיקרי.
ותראו כמה הדברים מתואמים יפה. בדיוק כפי שבאות א׳ אמרנו ‘עיקר שכינה בתחתונים’ — שהעיקר של הנוכחות שייך דווקא לעולם הזה — כך עכשיו: ‘עיקר הסילוק’ הוא דווקא מן העולם הזה. שתי הצלעות מדברות זו אל זו: במקום שבו הנוכחות היתה הכי עיקרית — שם גם החיסרון, ההיעדר, הוא הכי עיקרי.
וזה הגיוני לגמרי. אם האדם הכי יקר לך גר איתך בבית — דווקא היעדרו מן הבית, ולא מאיזה חדר צדדי, הוא החוסר הגדול. ככל שגדולה הנוכחות במקום, כך גדל החלל כשהיא מסתלקת. ולכן: כשם שעיקר השכינה היה כאן — עיקר הסילוק הוא מכאן, ודווקא על־ידי חטא עץ הדעת.
דיוק נוסף — מדוע חטא עץ הדעת נמנה לבדו
ולפני שנסיים, המאמר מוסיף דיוק קטן ויפה — ושימו לב אליו, כי הוא חוזר אל כל מה שבנינו. כשהמאמר מנה את החטאים, הוא לא צירף את חטא עץ הדעת יחד עם שאר החטאים — קין, אנוש והדורות שאחריהם — אלא מנה אותו בפני עצמו, לחוד. למה?
ובלשון המאמר: ‘…נסתלקה השכינה מארץ לרקיע, וזהו גם כן הטעם שאינו מצרף (בהמאמר) חטא עץ הדעת עם החטאים דקין ואנוש וחושב זה בפני עצמו, לפי שבהחטאים דקין ואנוש נסתלקה השכינה מרקיע לרקיע, מה שאין כן בחטא עץ הדעת שנסתלקה מארץ לרקיע, שלבד זאת שהסילוק מהארץ זה בעיקר נוגע לנו, הנה זהו גם עיקר ענין הסילוק.’.
נפרק. בחטאי קין ואנוש השכינה כבר היתה למעלה, והם דחקו אותה ‘מרקיע לרקיע’ — ממדרגה רוחנית אחת לשנייה. אבל חטא עץ הדעת הוציא אותה ‘מארץ לרקיע’ — מן הקרקע עצמה. הבדל מהותי, לא רק כמותי.
וזה הבדל מהותי, לא רק כמותי. דמיינו אורח שעובר מחדר לחדר בתוך הבית — לעומת אורח שקם ויוצא מן הבית כולו החוצה. כל המעברים בין הרקיעים הם ‘מחדר לחדר’ — הנוכחות עוד ‘בבית’, רק רחוקה יותר. אבל חטא עץ הדעת הוא היציאה מן הבית עצמו. ולכן הוא נמנה לבדו: הוא מסוג אחר.
ושתי סיבות בדבר, אומר המאמר. ראשית, ‘זה בעיקר נוגע לנו’: אנחנו חיים כאן, על הקרקע, ולכן ההסתלקות שכואבת לנו, שנוגעת אלינו ממש, היא דווקא ההסתלקות מן הארץ. ושנית — וזה העומק — ‘זהו גם עיקר עניין הסילוק’ עצמו. תזכרו את היסוד של אות א׳: עיקר השכינה היה דווקא בארץ. ולכן, באופן טבעי, גם עיקר חסרונה הוא דווקא מן הארץ. במקום שבו הנוכחות היתה הכי עיקרית — שם גם ההיעדר הוא הכי עיקרי. הסילוק מן הארץ אינו רק הכי כואב לנו; הוא הסילוק האמיתי, העיקרי.
סיכום והקדמה — מן הנפילה אל החזרה
אז מה ראינו היום?
פתחנו את אות ב׳ בשאלה: אם עיקר השכינה היה כאן למטה — איפה הוא? ולמדנו את תחילת התשובה. ראשית, ש’תחתונים’ פירושם העולם הזה הגשמי ממש — לא דרגה רוחנית, אלא הקרקע שתחת רגלינו. שנית, שעל־ידי חטא עץ הדעת ‘נסתלקה השכינה מארץ לרקיע’ — הנוכחות הסתלקה, התרוממה והתרחקה שלב אחד מן העולם הזה. ושלישית, את הדיוק: חטא עץ הדעת הוא עיקר החטאים, כי הוא נתן מקום לכל השאר; ולכן עיקר הסילוק הוא דווקא מן הארץ — בדיוק במקום שבו השכינה היתה הכי עיקרית.
אבל זוכרים את המילים שבהן רמז המאמר באמצע? ‘וע״י מתן תורה — באתי לגני לגנוני’. הנפילה איננה הסוף. כי מיד אחרי הירידה מתחיל המסע חזרה למעלה. המאמר ממשיך ומספר על שבעה צדיקים שעמדו, דור אחר דור, והורידו את השכינה בחזרה למטה — אברהם, יצחק, יעקב, וכן הלאה — עד משה רבנו, השביעי, ש’כל השביעין חביבין’, והוא זה שהוריד אותה עד לארץ ממש.
מי הם שבעת הצדיקים? למה דווקא השביעי? ומה הקשר לנו, לדור השביעי? לשם נצא בשיעור הבא. תודה שלמדתם איתנו — וניפגש בשיעור הבא.