חזרה — והיום נסגור את אות א׳
ברוכים השבים לשיעור השישי על המאמר באתי לגני תשי״א — והיום, בעזרת ה׳, נסגור סוף סוף את אות א׳.
בואו נעמוד רגע על מה שבנינו. לאורך השיעורים האחרונים טיפסנו סולם שלם של ‘מהי שכינה’. ראינו שלוש מדרגות: שכינה במלכות דאצילות — ‘הדיבור’ של עולם האצילות; שכינה בקו — הקרן הראשונה של האינסוף; ושכינה למעלה מן הצמצום — בשורש הראשון של האור. ובכל מדרגה אותו עיקרון: שכינה בכל מקום לפי ענינו, ‘ראשית ההתגלות’ של כל קומה.
אבל כל הסולם הזה — כל ארבעת השיעורים — היה בעצם הכנה אחת גדולה. הכנה לשאלה שאיתה פתחנו את כל הפרק, ושעדיין לא ענינו עליה: למה המדרש מדייק ואומר לא סתם ‘שכינה’, אלא ‘עיקר שכינה’? מהי המילה הקטנה והעצומה הזו — ‘עיקר’? היום נבין אותה, ובה ייסגר הפרק כולו.
הדיוק — לא מלכות, לא הקו, אלא העצם
הרבי חוזר עכשיו אל לשון המדרש, ומפרש בדיוק נמרץ: ‘…מכל מקום נקרא בשם שכינה. וזהו דיוק הלשון עיקר שכינה בתחתונים היתה, היינו שגילוי השכינה בתחתונים, הוא לא השכינה כמו שהוא לגבי אצילות, היינו מלכות, גם לא כמו שהוא לגבי אור אין סוף, היינו הקו, כי אם עיקר ופנימיות השכינה היתה בתחתונים דוקא,’.
ומפרש בדיוק נמרץ. גילוי השכינה שהיה בתחתונים — הוא לא השכינה כפי שהיא ביחס לאצילות, כלומר לא מלכות. וגם לא השכינה כפי שהיא ביחס לאור אין סוף, כלומר לא הקו. אלא — ואלו מילות המפתח של כל הפרק — ‘עיקר ופנימיות השכינה היתה בתחתונים דוקא’.
עצרו על זה רגע, כי זה מפתיע. כל המדרגות שטיפסנו בעמל — מלכות, הקו, למעלה מן הצמצום — המדרש כאילו אומר עליהן: לא זו, ולא זו, ולא זו. ‘עיקר שכינה’ איננו אף אחת מהמדרגות. הוא משהו עמוק עוד יותר: ה‘עיקר’, ה‘פנימיות’, ה‘עצם’ של השכינה.
דמיינו אדם. אפשר לפגוש אותו בכמה ‘מדרגות’: דרך המילים שהוא אומר, דרך הרגשות שהוא חש, דרך השכל שהוא חושב. כל אלה הם ‘הוא’ — אבל אף אחד מהם איננו ‘הוא עצמו’. המילים מתחלפות, הרגשות באים והולכים, גם הדעות מתפתחות עם השנים — אבל ה‘אני’ עצמו, העצם, נשאר. הוא עומד מאחורי כל המדרגות, ואיננו אף אחת מהן.
וזה בדיוק ‘עיקר ופנימיות השכינה’: לא מלכות, לא הקו, לא הסולם כולו — אלא העצם של הנוכחות האלוקית, מה שעומד מאחורי כל המדרגות. ועל זה אומר המדרש דבר שכמעט אי אפשר להאמין: שדווקא הוא, העצם והפנימיות, היה בתחתונים — כאן, למטה, בעולם הזה.
הקושיה — הרי האור הולך ומתמעט למטה
אבל כאן אסור להמשיך מהר, כי דווקא עכשיו מתעוררת קושיה ענקית. כל מה שלמדנו על העולמות אומר בדיוק את ההפך.
ומנסח אותה בלשון המאמר: ‘…השכינה היתה בתחתונים דוקא, כי האור שנתלבש בעולמות הרי הוא בא בסדר והדרגה. ולמעלה מאיר בגילוי יותר, וכל מה שנמשך ומשתלשל מתמעט האור. וכן הוא בכלל באור דסדר השתלשלות.’.
אם כך, הקושיה ברורה וחזקה: איך אפשר לומר ש‘עיקר’ השכינה — הדבר החזק, המרכזי, הפנימי ביותר — היה דווקא למטה, בתחתית, במקום שבו האור הוא הכי חלוש? זה נשמע הפוך מכל הסדר!
ואולי תאמרו: רגע, אולי קודם החטא, כשהעולם היה שלם, היה למטה יותר אור? מקדים המאמר ועונה: ‘…בכלל באור דסדר השתלשלות. ואף שקודם החטא היה גם למטה האור בגילוי, מכל מקום היה גם אז גילוי האור יותר למעלה. וכמאמר רז״ל נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ.’.
והרבי מביא לכך רמז יפה מחז״ל: ‘נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ’. הקב״ה ברא את השמים — העליונים — ב‘יד ימין’, היד החזקה והחשובה; ואת הארץ — התחתונה — ב‘יד שמאל’. כלומר אפילו בבריאה עצמה, העליון קיבל את ‘היד החזקה’, והתחתון את החלשה. אז כיצד, בשם שמים, אפשר לומר שה‘עיקר’ היה דווקא למטה?
היישוב — האור שלמעלה מן העולמות
והתשובה היא בריח התיכון של כל הפרק — המשפט שאליו חתר הכול. בלשון המאמר: ‘…נטה שמאלו וברא ארץ. אלא הכוונה על האור שלמעלה מעולמות, עיקר שכינה.’.
כלומר: כשהמדרש אומר ש‘עיקר שכינה’ היה בתחתונים, הוא בוודאי איננו מדבר על האור הרגיל של סדר ההשתלשלות — אותו אור שתמיד מאיר יותר למעלה ופחות למטה. שכן אילו על האור ההוא דיברנו, באמת לא היה שום היגיון לומר שהעיקר למטה.
אלא המדרש מדבר על אור אחר לגמרי. ‘האור שלמעלה מעולמות’ — אור שאיננו חלק מן הסולם, מן ההשתלשלות, מן הסדר של ‘למעלה יותר ולמטה פחות’ בכלל. אור עצמי, מרומם לחלוטין מעל כל ההבחנה של עליון ותחתון. וזהו ‘עיקר שכינה’.
ואור כזה — דווקא משום שהוא למעלה מן הסדר ומכל מדידה — יכול לשכון בשלמותו דווקא למטה.
נמחיש בשני משלים. הראשון: בעל עסק גדול. הוא יכול לתת לעובדיו משכורת — והיא זורמת לפי מערכת מסודרת: ככל שאתה בכיר יותר, אתה מקבל יותר. זה ‘אור של סדר והדרגה’, מדורג לפי המקום. אבל אותו בעל עסק יכול לתת גם משהו אחר לגמרי: את תשומת הלב האישית שלו, את עצמו, את לבו. וזה כבר לא ‘יותר’ לבכיר ו‘פחות’ לזוטר — תשומת לב אמיתית איננה נמדדת בדרגות.
והמשל השני: מלך. המתנות שהמלך שולח מתחלקות לפי כבוד — השרים מקבלים יותר, הפשוטים פחות. אבל כשהמלך עצמו מחליט לרדת מכיסאו ולשבת עם האדם הפשוט ביותר בממלכה — הנוכחות שלו עצמו איננה ‘מדורגת’. הוא איננו ‘פחות מלך’ אצל הפשוט. הוא בא בכל עצמותו.
‘עיקר שכינה’ הוא מן הסוג השני. לא אור הנמדד לפי מעלה ומטה — אלא העצם בכבודו ובעצמו. ושימו לב כמה זה יפה: דווקא משום שזהו העצם, ולא אור שבתוך הסדר, אין בו כלל ‘יותר למעלה’ ו‘פחות למטה’. ולכן אין שום מניעה — ואדרבה — שיהיה בשלמותו דווקא למטה, בתחתונים.
סיום אות א׳ — והגשר לאות ב׳
וכך, אחרי מסע שלם של שישה שיעורים, נסגרת אות א׳.
בואו נחזיק ביד את כל הקשת. פתחנו בשאלה: מהי ‘שכינה’, ומהו דיוק הלשון ‘עיקר שכינה’? טיפסנו סולם שלם — מלכות, הקו, ולמעלה מן הצמצום — והבנו ש‘שכינה’ היא ‘ראשית ההתגלות’ בכל מקום לפי ענינו. ולבסוף הגענו אל ה‘עיקר’: לא מדרגה כלשהי, אלא העצם והפנימיות של הנוכחות האלוקית — אור שלמעלה מכל העולמות ומכל הסדר — והוא זה שהיה, ושאמור להיות, דווקא בתחתונים.
וכאן בדיוק נפתחת השאלה הגדולה הבאה. אם העצם הזה היה למטה — מה קרה לו? למה איננו רואים אותו בעינינו היום? לאן נעלם? לכאן עובר המאמר באות ב׳: אל ה‘תחתונים’ עצמם — אל העולם הגשמי שלנו — ואל מה שאירע לשכינה בעקבות חטא עץ הדעת, ושרשרת הנפילות שבאה אחריו.
שם, באות ב׳, יתחיל הסיפור הדרמטי של ההסתרה ושל ההחזרה — סיפור שכבר טעמנו ממנו בשיעור הראשון, ועכשיו נלמד אותו מתוך המילים עצמן. תודה שלמדתם איתנו, וברוך שעזרנו לסיים את אות א׳ במלואה. נתראה בשיעור הבא.