Lesson 3 — מדוע דווקא ארץ ישראל?
פתיחה: השאלה שמחכה לנו
הזכרנו בשיעורים הקודמים את היסוד הגדול — שהקב"ה מצווה את ישראל "אל תצר את מואב", אל תילחם בעמון ומואב, ואת ארצם לא תירשו. ולעומת זאת, את שבע אומות כנען כן ירשו ישראל. הנחנו את השאלה: מה ההבדל? מדוע ארץ אחת ניתנת לנו לירושה, וארץ אחרת — אסור לנו אפילו להציק לה?
עכשיו מגיע אות ג', והרבי פותח אותו במילים שאני אוהב, כי הן בדיוק מה שאנחנו מרגישים:
ולהבין הטעם לזה
"כדי להבין את הטעם לזה." הרבי לא מסתפק בכך שנדע את ההלכה — הוא רוצה שנבין למה. ולשם כך הוא לוקח אותנו צעד אחורה, אל שאלה מפורסמת אחרת: מדוע בכלל ניתנה ארץ ישראל לישראל דווקא? מה כל כך מיוחד באדמה הזו?
עקבו אחריי — כי כדי להבין למה לא לוקחים את מואב, צריך קודם להבין למה כן לוקחים את ארץ ישראל.
טעם נתינת הארץ: עבודת הבירור
הנה ידוע בטעם מתנה ירושה דא״י לישראל דוקא כמ״ש ונתן ארצם לנחלה כו׳
יש טעם ידוע, אומר הרבי, למתנה הזו — שארץ ישראל ניתנה לישראל בירושה דווקא, כמו שכתוב "ונתן ארצם לנחלה". ומהו הטעם?
הוא רק כדי לברר לז׳ מדות הרעות דק״נ שנפלו שם מז׳ מלכי׳ קדמאין דבחי' תוהו
כאן נכנס מושג מרכזי — בירור (birur — בירור, הפרדה והעלאה של ניצוצות קדושה מתוך החומר). תפיסת הארץ אינה כיבוש טריטוריאלי גרידא. כל מטרתה היא לברר — לתקן ולהעלות — את שבע המדות הרעות דקליפת נוגה שנפלו שם.
מה אלו? נסביר בפשטות. קליפת נוגה (klipas noga) היא אזור הביניים הרוחני — לא טוב טהור ולא רע גמור, תערובת. ובתוכה נפלו ניצוצות קדושה. ומאיפה נפלו? מ"שבעה מלכים קדמאין דבחינת תוהו" — שבעת המלכים הראשונים מעולם התוהו (Tohu — עולם רוחני קדמון שבו האורות היו עצומים מדי והכלים לא יכלו להכילם, ולכן "נשברו" ונפלו).
תחשבו על זה כך: דמיינו אור עז להפליא, שנשפך לכלי קטן — והכלי מתנפץ. הניצוצות מתפזרים ונופלים. עולם התוהו הוא בדיוק זה: מדות אדירות, חזקות מאוד, שלא יכלו להחזיק מעמד ונשברו. ושברי האורות האלו נפלו אל תוך העולם הזה. תפקיד ישראל בארץ — לאסוף אותם בחזרה.
איך מבררים? בתורה ובמצוות דווקא
שנפלו שם... ע"י התו׳ ומצות דוקא שיקיימו ישראל בא"י דוקא
ובמה מבררים את הניצוצות הללו? לא בכוח, לא בנשק — אלא בתורה ובמצוות דווקא, שיקיימו ישראל בארץ ישראל דווקא. שני "דווקא" כאן: התורה והמצוות דווקא הן הכלי, וארץ ישראל דווקא היא המקום.
דבחכ׳ דתו׳ אתברירו רפ״ח ניצוצין שנפלו שם
בחכמה של התורה מתבררים רפ״ח ניצוצין — 288 הניצוצות שנפלו. זהו מספר ידוע בקבלה למספר ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים. והכלי לבררם הוא חכמת התורה.
וע״כ נק׳ א״י דלעילא שהוא בחי׳ שם ב"ן שמתברר ע"י שם מ"ה דתיקון
עכשיו הרבי מעלה אותנו לשורש העליון. יש "ארץ ישראל דלעילא" — ארץ ישראל שלמעלה, השורש הרוחני של הארץ הגשמית. והיא בחינת שם ב״ן — שֵם משמות הקב"ה שגימטרייתו 52, המבטא את עולם התוהו השבור, את הניצוצות הנפולים. ושם ב"ן מתברר על ידי שם מ״ה — שֵם שגימטרייתו 45, המבטא את עולם התיקון, את החכמה המתקנת.
אל תיבהלו מן השמות. הרעיון פשוט ועמוק: יש מציאות שבורה (ב"ן), ויש כוח מתקן (מ"ה). ארץ ישראל היא המקום שבו השבור פוגש את המתקן. החכמה של התורה — שם מ"ה — יורדת ומבררת את הניצוצות השבורים — שם ב"ן.
למה רוב המצוות תלויות בארץ
וע״כ רוב המצות תלויות בא"י דוקא
ועכשיו הרבי מביא ראיה מוחשית. אם תפקיד הארץ הוא בירור, מובן מדוע רוב המצוות קשורות בה דווקא:
כמו כל סדר זרעים וס' קדשים וס' טהרות ורוב המצות גם בשארי סדרים כמו מס' פסחים וחגיגה בס' מועד ונזיר וסוטה וסנהדרין ושבועות וכה״ג
שימו לב לדיוק. סדר זרעים כולו — תרומות, מעשרות, שמיטה — תלוי בארץ. סדר קדשים, סדר טהרות. וגם בסדרים אחרים: מסכת פסחים וחגיגה, נזיר, סוטה, סנהדרין, שבועות. למה? כי הארץ היא זירת הבירור, ושם נדרשת רוב העבודה.
כמ״ש כי תבואו אל הארץ כו׳ לפי שנק׳ ארץ החיים דלעילא שעיני ה׳ בה ארץ חפץ כו'
"כי תבואו אל הארץ" — לשון הכתוב שפותחת מצוות רבות. ולמה? כי היא נקראת "ארץ החיים דלעילא", "ארץ אשר עיני ה' בה" (דברים), "ארץ חפץ". זו לא סתם אדמה — זו ארץ שעיני ה' נשואות אליה תמיד.
הארץ של העתיד — ושני ה"מאד"
כאן הרבי פותח חלון אל העתיד לבוא:
והוא שא' בעוה״ב לעולם ירשו ארץ (שזהו שתתפשט בכל העולם כולו [לע"ל] וד"ל)
בעולם הבא — "לעולם ירשו ארץ". מה פירוש "לעולם"? שאז הקדושה של ארץ ישראל תתפשט בכל העולם כולו. הגבולות יתרחבו עד שכל הארץ תהיה ארץ ישראל. וכך:
וכמ״ש כלב טובה הארץ מאד מאד (מאד הא׳ בימהמ"ש ומאד הב׳ בעוה״ב)
זוכרים את כלב, מן המרגלים, שצעק "טובה הארץ מאד מאד"? הרבי קורא בדיוק לשוני נפלא: שני ה"מאד" אינם כפילות סתם. ה"מאד" הראשון — בימות המשיח. ה"מאד" השני — בעולם הבא. כלב לא רק שיבח, הוא נבא את שתי דרגות הגאולה של הארץ.
וכמ״ש והארץ אזכור כו'
"והארץ אזכור" — גם הארץ נזכרת בברית. הכל מצביע על אותו דבר: הארץ אינה אמצעי חולף, היא תכלית נצחית.
סיכום וגשר
אז מה למדנו באות ג'? הנחנו את היסוד שכל עניינה של ארץ ישראל הוא בירור — איסוף ניצוצות הקדושה שנפלו מעולם התוהו, על ידי תורה ומצוות, ודווקא בארץ. ראינו את השורש העליון: שם ב"ן השבור המתברר בשם מ"ה המתקן. הבנו למה רוב המצוות תלויות בארץ, וטעמנו אפילו מן העתיד — "מאד מאד", בימות המשיח ובעולם הבא.
אבל שימו לב לשאלה שנותרת תלויה באוויר. אם תפקיד הבירור כל כך נשגב — מדוע פחדו המרגלים? הם היו "גדולי הדור ואנשי שם", הם ראו משהו אמיתי. מה בדיוק ראו, ולמה נחרדו? בשיעור הבא נצלול אל חטא המרגלים — אל "אפס כי עז העם", אל הנפילים והענקים — ונבין מה הם השיגו, ובמה בדיוק טעו.