שיעור 2: ירושת הארץ — מה שהובטח ומה שניתן
פתיחה: היכן עמדנו, ולאן אנחנו הולכים
בשיעור הקודם פגשנו את המחלוקת המפורסמת בין רבי אליעזר ורבי יהושע על הגאולה — האם תלויה בתשובה אם לאו, ואת לשון הנביא ישעיהו: "בעתה אחישנה" — שני זמנים סותרים לכאורה בפסוק אחד, "בעתה" ו"אחישנה" כאחד.
עכשיו, שימו לב מה עושה הרבי בתחילת אות ב'. הוא לא קופץ ישר לתרץ. הוא אומר — לפני שנבין את כל זה, צריך הקדמה. ובלשונו:
"ולהבין כ׳ז יש להקדים הקדמה א׳ להבין שרש המחלוקת דר"א ור״י הנ״ל בדרך כלל, ואח״כ יובן ג׳ חילוקי׳ דבעתה אחישנה הנ״ל"
כלומר: כדי להבין את כל זה (כ"ז = כל זה), צריך הקדמה אחת. ההקדמה תבאר את שורש המחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע "בדרך כלל" — באופן כללי, מלמעלה. ורק "ואח"כ", אחר כך, יובנו שלושת החילוקים שב"בעתה אחישנה".
תפסו את המבנה: ההקדמה היום היא לכאורה על משהו אחר לגמרי — על ירושת ארץ ישראל. ומה זה קשור למחלוקת על הגאולה? בדיוק זו השאלה. בואו נלך אחריו צעד צעד.
הקושיא: שמונה אומות הובטחו — ושבע בלבד ניתנו
הנה ההקדמה. הרבי פותח בקושיא ידועה:
"דהנה ידוע הקושי׳ על ענין ירושה דארץ ישראל וז׳ אומות שנתנו לאברהם שהם הכנעני והחתי כו׳"
יש קושיא ידועה על ירושת ארץ ישראל. הקב"ה נתן לעם ישראל את הארץ של שבע אומות — הכנעני, החתי, וכן הלאה. שבע אומות, שבעה עמים שישבו בארץ, וישראל ירשו את ארצם.
מה הבעיה? בואו נחזור להבטחה המקורית. הרבי מצטט מברית בין הבתרים, אותו מעמד נשגב בפרשת לך לך, שבו הקב"ה כורת ברית עם אברהם אבינו ומבטיח לו את הארץ:
"דהלא בברית בין הבתרים (בפ׳ לך לך) א׳: ולזרעך אתן את הארץ כו׳ מנהר מצרים עד נהר פרת, את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני כו׳"
"ולזרעך אתן את הארץ" — לזרעך אֶתֵּן, אני אתן. ועד היכן? "מנהר מצרים עד נהר פרת" — גבול רחב מאוד. ואז הפסוק מונה את העמים, ושם — שימו לב — מופיעים שמות שאנחנו לא מכירים מן הכיבוש: הקיני, הקניזי, הקדמוני.
ועכשיו תספרו. הרבי מדגיש:
"שמונה שם יו״ד אומות (ובמקום ואת החיוי אמר שם ואת הרפאים)"
בברית בין הבתרים מנויות עשר אומות (יו"ד = עשר). עשרה עמים הובטחו לאברהם. והרבי מוסיף פרט מדויק: במקום "ואת החיוי" שמופיע במקומות אחרים, כאן בברית בין הבתרים נאמר "ואת הרפאים".
עכשיו תרגישו את הקושיא. הובטחו עשר. ובפועל?
"ובפו״מ לא נתן להם כ״א ז׳ אומו׳ דא״י"
"ובפו"מ" — ובפועל ממש — לא נתן להם כי אם (כ"א) שבע אומות של ארץ ישראל. הובטחו עשר, ניתנו שבע. היכן נעלמו השלוש?
הקושיא מתחזקת: גם יצחק חזר על אותה הבטחה
אפשר היה לחשוב — אולי ההבטחה לעשר אומות נאמרה רק לאברהם, ובמהלך הדורות צומצמה? הרבי סוגר את הפינה הזאת. ההבטחה הזאת לא נשארה אצל אברהם בלבד; היא עברה הלאה. בלשונו:
"ויצחק א׳ ליעקב: ואל שדי יתן לך את ברכת אברהם, שהוא א״י שהבטיח לו גם את הקיני כו׳"
כשיצחק מברך את יעקב, הוא אומר לו "ואל שדי יתן לך את ברכת אברהם". מהי "ברכת אברהם"? הרבי מבאר: זו ארץ ישראל — אבל לא ארץ ישראל המצומצמת. זו אותה הבטחה שכללה "גם את הקיני" וגו', גם את אותן אומות נוספות.
תרגישו כמה הקושיא מתחזקת. לא מדובר בהבטחה חד-פעמית שאולי נשכחה. ההבטחה לעשר אומות עברה מאברהם, דרך יצחק, אל יעקב — דור אחר דור היא חוזרת. ובכל זאת, בכניסה לארץ, ניתנו שבע בלבד.
שלוש האומות החסרות — ומדוע משה לא לקח אותן
עכשיו הרבי נכנס לפרט. מי הן בעצם השלוש האומות שלא ניתנו? הוא מתמקד באחת מהן — הרפאים:
"ומ״ש ואת הרפאים, שהן הענקים שישבו תחלה בארץ עמון ומואב כמ״ש בפ׳ דברים שנק׳ ארץ רפאים"
"ומ"ש" — ומה שכתוב "ואת הרפאים". מי הם הרפאים? הענקים — אותם עמים גדולי-קומה — שישבו תחילה בארץ עמון ומואב. והרבי מביא ראיה: כמו שכתוב בפרשת דברים, שהארץ הזאת נקראת "ארץ רפאים".
ועכשיו, למה ישראל לא ירשו אותה?
"לא נתן להם משה, כי א׳: לבני לוט נתתי כו׳ (כמשי״ת)"
משה רבנו לא נתן להם את הארץ הזאת. מדוע? כי הקב"ה אמר: "לבני לוט נתתי" — את ארץ עמון ומואב נתתי לבני לוט. עמון ומואב הם צאצאי לוט, בן אחיו של אברהם, והקב"ה ייחד להם את הארץ הזאת ואסר על ישראל לגעת בה.
שימו לב לכותרת המאמר עצמה — "אל תצר את מואב" — אל תצר, אל תצור עליהם, אל תילחם בהם. זהו בדיוק הציווי שעליו אנחנו מדברים. הרבי מסמן "כמשי"ת" — כמו שיתבאר — כלומר, נחזור לזה בהמשך. בינתיים זה מספיק כדי להעמיד את הקושיא: שלוש אומות הובטחו, ובכניסה לארץ הן לא ניתנו, ואחת מהן — ארץ הרפאים — אפילו נאסרה במפורש, כי היא שמורה לבני לוט.
התירוץ: ההבטחה השלמה שמורה לעתיד לבוא
עכשיו אנחנו מתחילים להיכנס לעומק. הרבי נותן את התירוץ — והוא נותן אותו, כלשונו, "בקצרה", בקיצור, כי הוא רק פותח פתח:
"אך הנה התירוץ לזה הוא בקצרה, שזה מה שאנו מוצאים ביחזקאל (מ״ז) בענין הגבולי׳ דא"י לע"ל"
יש תשובה, והיא נמצאת אצל יחזקאל, בפרק מ"ז. שם הנביא מתאר את גבולות ארץ ישראל "לע"ל" — לעתיד לבוא, בימות המשיח. וכלשונו:
"כמ״ש: לפאת צפון מן הים הגדול כו׳ — הם גבולי׳ אחרים שלא גבלו ראשונים משה ויהושע בגבולי הארץ כלל"
יחזקאל מתאר גבולות — "לפאת צפון מן הים הגדול" וגו' — והרבי מדגיש: אלה גבולות אחרים. גבולות שמשה ויהושע, ה"ראשונים" שתחמו את גבולות הארץ בכניסה אליה, לא תחמו כלל. כלומר: ארץ ישראל של העתיד לבוא גדולה מארץ ישראל של עכשיו.
וכאן נופל האסימון. הרבי מסביר:
"והיינו לפי שלע״ל ינתן לישראל גם את הקיני הקניזי והקדמוני, כמבואר בפ׳ לך לך"
הסוד הוא זה: שלוש האומות החסרות — הקיני, הקניזי, הקדמוני — לא בוטלו מן ההבטחה. הן פשוט שמורות לעתיד לבוא. ההבטחה של עשר אומות בברית בין הבתרים תתקיים במלואה — אבל רק לעתיד לבוא, לא עכשיו.
ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם
הרבי מחזק את הנקודה הזו עם ההבטחה ליעקב:
"וכמ״ש בפי' הבטחתו ליעקב: ופרצת ימה וצפונה ונגבה כו׳ — לד׳ רוחות בלי שיעור כלל, ונק' נחלה בלי מצרים"
ההבטחה ליעקב הייתה "ופרצת" — תפרוץ! "ימה וצפונה ונגבה" וקדמה — לכל ארבע הרוחות. שימו לב ללשון הרבי: "בלי שיעור כלל" — בלי גבול. זו נחלה שאין לה "מצרים" — והמילה "מצרים" כאן אינה ארץ מצרים, אלא לשון מֵצַר, גבול. "נחלה בלי מצרים" — נחלה בלי גבולות.
והרבי חותם במאמר חז"ל:
"וכמא' עתידה א״י שתתפשט בכל העולם כולו כו׳"
"כמא'" — כמאמר חכמינו: עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו. תארו לעצמכם — לא ארץ קטנה בין נהרות, אלא ארץ ישראל שגבולותיה הם גבולות העולם.
ולכן, מסכם הרבי:
"וע״כ ישתנה הגבולי' דא"י ממילא לע"ל כו', והבטחתו גם הג' אומו' הקיני כו' יהי' לע״ל דוקא ולא עכשיו וד״ל"
"וע"כ" — ועל כן — גבולות ארץ ישראל ישתנו ממילא לעתיד לבוא. וההבטחה על שלוש האומות הנוספות תתקיים "לע"ל דוקא" — דווקא לעתיד לבוא — "ולא עכשיו".
סיכום והגשר הלאה
אז מה הראינו היום? הקדמנו הקדמה. פגשנו קושיא: הובטחו לאברהם עשר אומות, ניתנו שבע. הקושיא התחזקה דרך ברכת יצחק ליעקב. ראינו שאחת האומות החסרות — ארץ הרפאים, ארץ עמון ומואב — נאסרה במפורש, "לבני לוט נתתי". וקיבלנו תירוץ "בקצר": ההבטחה השלמה שמורה לעתיד לבוא, כשגבולות הארץ יתפשטו ותתקיים ההבטחה במלואה.
אבל שימו לב מה נשאר פתוח. הרבי פתח את אות ב' בהבטחה שכל זה יבאר את שורש המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ואת שלושת החילוקים ב"בעתה אחישנה". ועדיין — מה הקשר? מה לירושת שלוש אומות בעתיד לבוא ולמחלוקת על הגאולה? את החוט הזה נמשיך לטוות בשיעור הבא. עכשיו הולך ומתבהר מה שמור לעתיד לבוא; בהמשך נבין למה זה לב העניין של הגאולה כולה.