כשנולד אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דוב בער, בנו של אדמו"ר מהר"ש, הורה אדמו"ר הצמח צדק — סב־סבו — כיצד לקרוא לו בברית המילה. את השם הראשון, שלום, ציווה לקרוא על שם אביו של הצמח צדק, רבי שלום שכנא; ואת השם השני, דוב בער, על שם האדמו"ר האמצעי. וכדרכו לכנות את בניו ונכדיו בראשי תיבות, הכריז הצמח צדק כבר בברית על התינוק בשם רש"ב, ופירש כי אותיות אלו הן אותיות 'בשר שבר' — לרמז שיש לשבור את בשר הגוף. שאלת מהותו של השם העסיקה את החסידים לדורותיהם: יש הרואים בו שני שמות בלבד, ויש שלושה, ובכתבי אביו של הרבי, בליקוטי לוי יצחק, נקשר הדבר למושג 'שניים מקרא ואחד תרגום' — שני השמות שלום ודוב בלשון הקודש, ובער בלשון יידיש, כתרגומו של דוב.
מסביב ללידתו של הרש"ב אופפת מסורת מופלאה. אמו, הרבנית רבקה, סיפרה כי כשנה לפני הלידה, בי' כסלו תר"ך, חלמה שאמה הרבנית שרה — בתו של האדמו"ר האמצעי — באה אליה בחלום יחד עם אביה, ואמרה לה: 'את ובעלך תכתבו ספר תורה', והאדמו"ר האמצעי הוסיף: 'יהיה לכם בן טוב, ואל תשכחו על השם שלי'. אותו חלום חזר ונשנה בי"ט כסלו, ורק אז סיפרה עליו לבעלה, אדמו"ר מהר"ש. הרבי מהר"ש ביקש שספר התורה ייכתב על עורות בהמות שחוטות וכשרות, וכך התעכבה תחילת הכתיבה עד ט"ו בשבט, עד שנמצאו העורות הראויים. הכתיבה הושלמה באלול, וההכנסה נערכה בחשאי, בקבוצה קטנה, בי"ג חשוון. כעבור ימים מספר, בכ' במרחשוון תרכ"א, נולד הרש"ב בליובאוויטש. בברית קבע הצמח צדק גם את התאריך — כ"א תרכ"א — ובשני הכפים שבו רמז לדרגת כתר עילא.
את הרבנית שטערנא שרה, בת דודו ובתו של הרב יוסף יצחק מאברוצק בנו של הצמח צדק, נשא הרש"ב לאשה. היא נולדה בליובאוויטש כמעט שנה לפניו, בט"ו טבת תרכ"א. השידוך נסגר בהוראת הצמח צדק כשהיה הרש"ב בן ארבע והכלה בת חמש, ונכתבו ראשי פרקים בין האחים במעמד אביהם, ונקבע כי החתונה תיערך כעבור עשר שנים. וכך היה: החתונה התקיימה בעברוץ במוצאי שבת קודש, י"א אלול תרל"ה, כשהרש"ב בן ארבע עשרה והרבנית בת חמש עשרה. אדמו"ר מהר"ש לא יכול היה לנסוע מליובאוויטש לעברוץ מפאת בריאותו, ורק הרבנית אמו נסעה. הרבנית שטערנא שרה נודעה בחכמתה הגדולה, בתבונתה ובמידותיה הנפלאות, ובנה אדמו"ר הריי"צ העיד כי פעלה רבות לטובת בית רבי ולטובת החסידים. עד יומה האחרון התפללה במתינות שלוש פעמים ביום, אמרה תהילים לפני שחרית ולאחריה, ולמדה שיעורים יומיים במדרש, באגדה ובחסידות. היא הסתלקה בשבת קודש שירה, י"ג שבט תש"ב, בניו יורק. באותו בוקר אמרה: 'היום זה שבת שירה, התפילה צריכה להיות אחרת לגמרי', ובאמצע אמירת 'נשמת כל חי' הסתלקה והסידור בידה. פעם סיפר לה בנה על הסתלקותה הפתאומית של סבתה הרבנית רבקה, שאירעה מיד עם סיום התפילה, וענתה: 'אני מתברכת שגם אצלי יהיה אותו דבר' — וכך אכן היה.
פרקי העסקנות והנשיאות
כבר בשנת תר"מ, שלוש שנים קודם הסתלקות אביו, החל הרש"ב לעסוק בענייני הכלל. באותה שנה של פרעות ביהודים היה מביא לאביו את כל הידיעות מן הנעשה במדינה ומסייע בהתעסקות למען עם ישראל, ומני אז קירבו אביו יותר מן האחים והגיס, מסר לו את כל הכללים ואת דרכי ההנהגה בענייני הכלל, וייעדו להמשך. בי"ג תשרי תרמ"ג הסתלק אדמו"ר מהר"ש. אחיו הגדול, הרז"א, רבי זלמן אהרן, לא רצה לקבל את הנשיאות, והרש"ב החל להדריך את אנשי שלומנו — מאמרו הראשון נאמר כבר בסוכות, יומיים לאחר ההסתלקות. אף שבפועל היה אומר חסידות ברבים, לא קיבל חסידים ליחידות אלא בשנת תר"נ, ואת עשר השנים הראשונות הללו כינה הרבי 'עשר שנות התבודדות' של אביו, ורק בתר"נ נחשבת ליובאוויטש כמי שהתעודדה והרגישו החסידים כי יש להם רבי ומדריך.
משנותיו הראשונות של הרש"ב בנשיאות מתגלה דמות של רועה נאמן לכלל ישראל, המקדיש שנים ומשאבים לעזרה גשמית ורוחנית. בתרנ"ב השתדל בענייני גירוש יהודי מוסקבה — פרי המדיניות האנטישמית של הצאר אלכסנדר השלישי וגזירות תחום המושב — פעל להשקטת הגזירה עד הקיץ, וסייע בסכומים למגורשים שיוכלו להתיישב מחדש. בתרנ"ג הקים מחדש את ועד עסקני הכלל בפטרבורג. בתרנ"ד, שבה קיבל את הנשיאות על כל פרטיה — קבע את מקום תפילתו במקומו הקבוע של אביו, החל לקבל חסידים ליחידות באופן קבוע, לענות בשאלות בכתב ולפרסם את מאמריו — ביקר את המושבות בפלך חרסון. באותה שנה, בשל חולשה, נסע לרופאים בחרקוב ולאודסה, ומשם ביקש ממנו החסידים לבוא אליהם ולחזקם, ונסע דרך ניקולייב אל המושבות, ושב לליובאוויטש רק לקראת אלול.
ייסוד תומכי תמימים
בסוף תרנ"ז, בט"ו אלול, במהלך שבע הברכות לחתונת בנו אדמו"ר הריי"צ, ייסד הרש"ב את ישיבות תומכי תמימים — סניף ראשון בליובאוויטש וסניף שני בז'מבין. אדמו"ר הריי"צ סיפר כי שנה קודם לכן, בתרנ"ו, ביקר אביו באוהלי הקודש של רבותינו — הבעל שם טוב, המגיד, האדמו"ר הזקן, האדמו"ר האמצעי, ובליובאוויטש של הצמח צדק ושל מהר"ש — ובברכה שקיבל מכל הרביים החליט לייסד ישיבה שתגדל בחורים חסידיים בעלי מידות טובות ומסורים במסירות נפש לדרכי החסידות. הרעיון בשל בליבו עשר שנים תמימות, שבמהלכן ביקר בעיקר אצל אוהלי הצמח צדק ומהר"ש. השם 'תומכי תמימים' לא נקבע מיד, אלא בליל שמחת תורה תרנ"ט, באמצע ההקפות, בעת אמירת 'תומך תמימים משיענא', הכריז הרש"ב על שם הישיבה — 'תמימים' מלשון תמימות, שיהיו בה יחד תורת הנגלה ותורת החסידות, ועל זה נאמר 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'.
בשנים שלאחר מכן הרחיב הרש"ב את פעולותיו לכלל ישראל. בתרנ"ח קיים מסע בענייני הכלל לקייב, ובאותו חורף כינס אסיפה חשאית של עשרה נציגים מווילנה, ריגה, קובנה, בריסק, אודסה, פטרבורג, מוסקבה וחרקוב, כדי לדון בדרכי הפעולה למען עם ישראל. בתרנ"ט פרסם את מכתבו הראשון והחריף נגד הציונות — מכתב שקבע כי שיטתה כפירה בקדוש ברוך הוא — הנדפס באיגרות קודשו. בתרס"א ערך מסע ממושך, מכסלו עד אלול, בגרמניה, בצרפת ובהולנד, כדי לעורר אישים על מצב היהודים ברוסיה ושאלת תחום המושב הבוער. ופרי ההשתדלות ניכר בתרס"ב, אז ייסד בעזרת האחים הנדיבים פוליקוב ובעזרת ארגון יק"א — החברה היהודית להתיישבות — בית חרושת לאריגה ולמטווה צמר בעיר דוברבנא שבפלך מוהילוב, שבו התפרנסו כאלפיים יהודים ברווח. האחים פוליקוב תרמו שלושים וחמישה אלף רובל, שהיו אז בערך מאה אלף פרנק צרפתי, לעילוי נשמת הוריהם. על מכתבו של הרש"ב אל יק"א חתמו לצדו גדולי המנהיגים: הרב אליהו חיים מייזל מלודז', הרב חיים סולוביצ'יק מבריסק, והרב חרמוזינסקי מווילנא.
בשנות המלחמה בין רוסיה ליפן, תרס"ד-תרס"ה, ייסד ועדים לשלוח מצה לחיילים היהודים בחזית — בשנחאי, בדיירן ובחרבין שבצפון מזרח סין. באותה עת שהה הרש"ב בצרפת ונסע אל הברון גינצבורג, עשיר ופילנתרופ, אף שהיו ביניהם חילוקי דעות באשר ללימודי ההשכלה, כדי לפעול שיסייע בהשגת רישיון לשליחת המצות. כשאמר לו הברון שיש ליהודים 'פסח שני' אם לא יצליחו, השיב לו הרש"ב: 'בחזית אין ברונים; יש שם יהודים פשוטים שאינם יודעים חוכמות, והם צריכים מצות לפסח'. בסופו של דבר הסכימה אף ממשלת רוסיה וסייעה, והמצות הגיעו בזמן. בתרס"ו עסק בפטרבורג להשקטת הפרעות והצליח, לאחר שבשנה שקדמה, בתרס"ה, באסיפת הרבנים בווילנה, התנגד בחריפות רבה לגזירת הממשלה שהרבנים והמלמדים ישתלמו בלימודי חול, ואמר 'יהיה מה שיהיה, לא יעלה ולא יבוא', עד שאף נאסר. בתרס"ז ערך תוכנית מפורטת בשם 'התאגדות היראים' ומסרה על יד הרב ברייר — נכד הרב שמשון רפאל הירש — והרב יעקב רוזנהיים, מייסד אגודת ישראל, בעת שהותו הממושכת בעיר וירצבורג לצורך רפואי. בתרס"ח השתתף באסיפת עסקני הכלל בברלין. בתרס"ט הודיע באסיפת קטוביץ על יציאתו מאגודת ישראל, מחשש להתקרבותה לציונים ולחוסר ההבחנה בקבלת חבריה. בתרע"א ייסד את ישיבת תורת אמת בחברון, ושלח לשם קבוצה של שבעה תלמידים בראשות הרב שלמה זלמן אבלין — ובהם הרב ארתור שמחוביץ' והרב יוחנן פייגין — לייסד ישיבה ברוח תומכי תמימים.
מליובאוויטש לרוסטוב
בי"ז במרחשוון תרע"ו, בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהתקרב צבא גרמניה לסמולנסק, החליט הרש"ב לעזוב את ליובאוויטש ולהעתיק את מושבו לעיר רוסטוב על נהר דון — לאחר שרבותינו ישבו בליובאוויטש למעלה ממאה שנים, מן האדמו"ר האמצעי ואילך. הקהילה היהודית ברוסטוב ביקשה שיבוא אליהם וכל ההוצאות עליהם, והרבי נענה. רוסטוב היא הראשונה ברשימת 'עשר גלויות גלתה ליובאוויטש' המוזכרת בשיחות הרבי. סמיכותה הגיאוגרפית לגרוזיה סייעה לתחיית יהדות אותה מדינה: משלחת ממכובדי העדה הגיעה אל הרש"ב ברוסטוב וביקשה שישלח רבנים ללמד את האנשים ולחזק את היהדות, והוא שלח את השליח הקבוע הראשון, רבי שמואל לויטין, לקוטאיסי, ובכך התחילה התחייה. בתרע"ז השתדל והצליח שיינתן פטור על פי חוק מעבודת הצבא לאלפיים שלוש מאות שמונים ושניים משומרי משמרת הקודש — רבנים, שוחטים, בודקים וחזנים.
הסתלקותו וכתביו
הרש"ב הסתלק במוצאי שבת קודש פרשת ויקרא, אור ליום א' ב' ניסן תר"פ, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, ומנוחתו כבוד ברוסטוב על נהר דון. כאדמו"ר הזקן, הסתלק אף הוא במוצאי שבת, ואף שאמרו חכמים כי הנפטר בערב שבת סימן יפה לו והנפטר במוצאי שבת סימן רע לו, ביאר הרבי כי נשיאי ישראל, שכל מעיינם בדאגה לכלל, בחרו להסתלק דווקא במוצאי שבת — עת מתחילים ימי החול והיהודים זקוקים לנתינת כוח ולבחינת 'אל תירא עבדי יעקב' — וויתרו על תועלתם האישית למען העזרה לכלל ישראל. לפני הסתלקותו אמר את פתגמו הידוע: 'אני עולה השמיימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם' — שהכניס עצמו בתוך כתבי מאמריו, שמהם ניתן לקבל את אורו. כעבור כעשרים שנה הועבר גופו הקדוש ממקום קבורתו המקורי למקום אחר ברוסטוב, בידי מספר חסידים, בשל רצון השלטון הקומוניסטי להחריב את בית העלמין.
כתביו של הרש"ב, שנודע כ'הרמב"ם של תורת החסידות' על שום ריבוי ההסבר וההשגה השכלית שבמאמריו, פורשים על פני כל שנות נשיאותו, החל מספר המאמרים תרמ"ג-תרמ"ד ועד ספר המאמרים תר"פ. בין הבולטים שבהם ניצבים ה'המשכים' — קבוצות מאמרים הבנויות ברצף אחד. ההמשך המפורסם הראשון הוא 'יום טוב של ראש השנה תרס"ו', שבו למעלה משישים מאמרים המבארים נושאים בסיסיים בהבנה והשגה שכלית. הוא נאמר במשך תרס"ו, תרס"ז ותחילת תרס"ח, וכשסיימו קרא הרש"ב לבנו הריי"צ, ביקשו להביא בקבוק משקה, וסיפר לו כי כך נהג אביו מהר"ש עמו בסיום המשך — לחגוג יחד בענייני חסידות. המשך נודע נוסף הוא 'בשעה שהקדימו תער"ב' בשלושה כרכים, ובו מאה עשרים וארבעה מאמרים, שנפתחו בחג השבועות תרע"ב עוד בליובאוויטש והסתיימו בתרע"ו ברוסטוב. במשך שנים סירב הרבי להדפיסו, עד י"ט כסלו תשל"ז, אז סיפר כי אדמו"ר הריי"צ הפקיד בידיו את כל כתבי היד, כי העתיקם עוד ברוסיה בתרפ"ט, וביקש שההמשך יודפס בידי כלל החסידים — כל אחד בהשתתפות דולר — ובלא שם מדפיס, מפני גודל האחריות שבדברים היסודיים והעמוקים; וכך אכן נדפס, ללא כל חתימה.
בין שאר כתביו נמנים ספרי המאמרים מכל שנות נשיאותו, ובכללם ההשלמות והליקוטים; ספר השיחות 'תורת שלום', שבו רוכזו כל התוועדויותיו — שהיו קבועות בשלושה תאריכים בלבד: י"ט כסלו, פורים ושמחת תורה, ולעתים ימים חריגים נוספים. עוד חיבר את 'קונטרס התפילה' משנת תרס"ה, המעורר את התמימים לעבודת התפילה; את 'קונטרס ומעיין' על הפסוק 'ומעיין מבית ה\'', ובו הדרכה מפורטת; את 'קונטרס עץ החיים'; קונטרס בענייני כלל חב"ד; וקונטרס בענייני עבודת השם, 'עבודה, איזו היא עבודה שבלב זו תפילה'. את 'חנוך לנער' — צוואתו הראשונה — כתב בשנת תרמ"ח, והשאיר אחריו גם הגהות שונות על ספרים רבים. בנו וממלא מקומו היה כבוד קדושת אדמו"ר הרב רבי יוסף יצחק, הוא אדמו"ר הריי"צ.