אנו נמצאים בימים הסמוכים לראש השנה לחסידות, י"ט כסלו, ויום זה קשור קשר הדוק לספר התניא. נפתח אפוא בסיפור הנוגע להדפסתו הראשונה של הספר.
סיפור ההדפסה הראשונה:
בשיעורים הראשונים למדנו את ההקדמה ואת הסכמות הרבנים שאדמו"ר הזקן שלח אליהם, וראינו כי ההסכמות ניתנו בחודש אלול של שנת תקנ"ו. מסופר שרצונו הגדול של אדמו"ר הזקן היה שהספרים הראשונים יגיעו מבית הדפוס ויוכלו ללמוד בהם בי"ט כסלו שלאחר מכן, הוא י"ט כסלו תקנ"ז. באמצע חודש חשוון המתין בכיליון עיניים לידיעה שההדפסה קרובה להשלמתה, אך הידיעה התעכבה, והתברר שהספרים לא יגיעו במועד.
י"ט כסלו הוא גם יום ההילולה של המגיד ממזריטש, ואדמו"ר הזקן היה נוהג בכל שנה להתפלל ביום זה לפני התיבה, כדרך מי שיש לו יום זיכרון. באותה שנה, תקנ"ז, חל י"ט כסלו ביום שני. אדמו"ר הזקן עלה לפני התיבה, קרא בתורה, ועלה בעצמו לעלייה השלישית בפרשת וישב. כשהגיע לשני הפסוקים האחרונים של הקריאה, המסתיימים במילים "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר", קרא אותם בדבקות מיוחדת, וניכר היה כי מתרחש כאן דבר שאינו רגיל.
באמצע חנוכה הגיעו ההעתקים הראשונים של ספר התניא, והתאריך שהוטבע עליהם היה כ' כסלו תקנ"ז. אדמו"ר הזקן הצטער על העיכוב, שכן ביקש שהדבר יהיה קודם לכן, וחזר שלוש פעמים: "כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו". איש לא הבין אז את פשר הדברים.
שנתיים לאחר מכן, בשנת תקנ"ט, באו ההלשנה והמאסר: בחול המועד סוכות נלקח אדמו"ר הזקן למאסר, ובי"ט כסלו יצא לחירות, כאשר השלמת הגאולה הייתה בכ' כסלו. משהושלמה הגאולה בכ' כסלו, הבינו הכול למה רמז שנתיים קודם לכן.
אך עיקר הדברים במשפט שאמר אדמו"ר הזקן: השנתיים שבהן פעל התניא התעוררות, חיות ולימוד אצל כלל החסידים - האותיות שבהן עסקו החסידים מתקנ"ז ועד תקנ"ט - הן שעמדו לו שיצא צדקו לאור והוא נגאל ממאסרו. הנוגע לנו הוא עוצמתן של האותיות הקדושות של התניא, אף כשלומדים בהן אנשים פשוטים: לימודם והתעוררותם הם שעמדו לאדמו"ר הזקן לגאולתו. אף אנו, העומדים סמוך לי"ט כסלו ולומדים את ספר התניא, נדע את כוחו של לימוד זה, שיביא גם לגאולתנו, בעזרת השם.
ונחזור לפרק ד'. בשיעור הקודם למדנו את שורותיו הראשונות ועצרנו במילים "מלובשים בתרי"ג מצוות התורה, ובפרטות". נקדים חזרה קצרה על הנלמד ונמשיך הלאה.
חזרה: לבושי הנפש:
בפרק ד' פותח אדמו"ר הזקן בנושא חדש - לבושי הנפש. לבוש הוא דבר שניתן ללבוש ולהפשיט, והוא מייפה את האדם ומעניק לו את היכולת לצאת ולפעול. אף לנפש יש לבושים, והם מחשבה, דיבור ומעשה. באמצעותם יכול היהודי להתחבר לקב"ה ולכל רצונותיו:
במעשה - מקיים את כל המצוות המעשיות.
בדיבור - לומד את פירושן של תרי"ג המצוות.
במחשבה - משיג את כל שאפשר להשיג בכל חלקי התורה.
מכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: "הרי כללות תרי"ג איברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה" (ולכאורה, לפי המובא במקום מסוים, היה צריך להיות כתוב "הרי בכללות"). באופן כללי, כאשר האדם מנצל את כל לבושיו במידה המקסימלית, כל נפשו מחוברת באופן מלא לתרי"ג מצוות. ואולם יש מצוות שאין ביכולתו לקיים - כמצוות הכהנים, כפי שהזכרנו בשיעור הקודם - ולפיכך לגבי המעשה אינו מדגיש תרי"ג, אלא נוקט "כל המצוות מעשיות".
"ובפרטות" - איזה כוח בנפש מתלבש בכל לבוש:
הלבושים הם שלושה - מחשבה, דיבור ומעשה - והם מחברים את כל הנפש לקב"ה, אלא שכל לבוש מתאים לחלק מסוים בנפש. הנפש, כפי שלמדנו בפרק ג', כוללת שכל ורגש. משבא אדמו"ר הזקן לפרט איזה חלק מן הנפש מתלבש בכל לבוש, הוא כותב: "בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו" - החלק העליון של הנפש, המוחין, שכלו של האדם - מלובשות בלבוש המחשבה, ולא בלבוש הדיבור או בלבוש המעשה.
ובמה עוסק לבוש המחשבה? כפי שנאמר בשורות הקודמות, וכפי שהוא חוזר וכותב כאן, האדם משיג בו את כל מה שאפשר לו להשיג בפרדס התורה - פשט, רמז, דרוש וסוד. המוחין הם עניין של התבוננות והעמקה, ולפיכך הם קשורים דווקא ללבוש המחשבה; רגשות האדם, לעומת זאת, מתלבשים בדיבור ובמעשה, כפי שנראה בשורות הבאות.
"כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה":
אדמו"ר הזקן מוסיף כי ההשגה היא "כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה". ניתן היה להבין שמדובר בשני תנאים נפרדים: כמה שהאדם יכול להשיג, או כמה ששורש נפשו למעלה מאפשר לו. אך מדבריו בתורה אור, במאמרי מגילת אסתר, שם הוא מפרט את הדברים יותר, מובן שהאחד מלמד על השני: הרוצה לדעת מהו שורש נפשו, יתבונן ביכולת השגתו.
עם זאת, באחד ממכתביו כותב הרבי שאין זה עניינו של אדם לחפש את שורש נפשו; עליו להיות טרוד בלימוד התורה, לשבת ולהגות ולהשקיע כמה שביכולתו. ורק אגב אורחא ידע כי יכולת ההשגה שלו נובעת משורש נפשו.
לפיכך כותב אדמו"ר הזקן שם בתורה אור, שיש נשמות שאינן מסוגלות ליותר מ"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ויש נשמות המסוגלות להרבה יותר. כאשר אדם אינו מסוגל ליותר - אינו משיג, אינו קולט ואינו שייך לכך, או שזמנו אינו מאפשר לו יותר - פירוש הדבר שדי לו במה שהוא לומד: שורש נפשו למעלה הוא כזה שההשגה המעטה ממלאת את המקסימום שהוא שייך אליו וצריך לו. לעומת זאת, אדם המסוגל ושייך ללימוד מעמיק יותר - שורש נפשו למעלה שייך ללימוד מעמיק, ולפיכך הוא מחויב ללמוד לימוד מעמיק יותר.
על כל פנים, כל אדם, כפי שייכותו וכפי יכולתו, בזה מלביש את לבוש המחשבה.
לסיכום: פתחנו בסיפור ההדפסה הראשונה של ספר התניא ובדברי אדמו"ר הזקן שלימוד האותיות הקדושות של הספר בידי החסידים הוא שעמד לו לגאולתו בי"ט וכ' כסלו. לאחר מכן חזרנו על לבושי הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה - שבאמצעותם מתחבר היהודי לכל רצונות הבורא, ולמדנו כי בכללות מתלבשים תרי"ג איברי הנפש בתרי"ג מצוות התורה, ובפרטות: המוחין - חכמה, בינה ודעת - מתלבשים בלבוש המחשבה, בהשגת פרדס התורה, כפי יכולת ההשגה של האדם וכפי שורש נפשו למעלה, שהאחד מלמד על השני.
בחלק הבא נעסוק בלבושי הדיבור והמעשה, ונראה אילו כוחות בנפש מתלבשים בהם.