בחלק הקודם למדנו על ההבדל בין חכמה לבינה שבנפש, וראינו כיצד מכנה אותן אדמו"ר הזקן בשם 'אב ואם' — משום שכתוצאה מהן נולדות תולדות: רגשות של אהבה ויראה. עתה נמשיך ונראה כיצד ההתבוננות בגדולת השם מולידה בפועל את ענפי האהבה והיראה.
למדנו בהרחבה מה ההבדל בין חכמה לבינה שבנפש: חכמה היא כמו ראייה, ובינה היא כמו שמיעה. הכינוי שנותן אדמו"ר הזקן לחכמה ובינה הוא 'אב ואם', משום שכתוצאה מהן נולדות תולדות — נולד רגש של אהבה או רגש של יראה וכדומה. כשמדובר על התבוננות, דהיינו על חכמה ובינה של גדלות השם, מביא כאן אדמו"ר הזקן כמה נקודות שבהן היהודי מתבונן: עניין של ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. כשיהודי מתבונן בזה, ההתבוננות מולידה רגש — קודם כול עניין של יראה ופחד, ולאחר מכן אהבה חזקה מאוד, אהבה כרשפי אש, שיהודי מגיע לתשוקה ולצימאון להידבק בבורא עולם. בנקודה זו עצרנו.
עתה מסיים אדמו"ר הזקן את העניין ואומר: והצימאון הוא מיסוד האש שבנפש האלוקית. הצימאון שיהודי מגיע אליו כתוצאה מהתבוננות בגדולת הבורא — רגש הצימאון והאהבה לבורא עולם — הוא מיסוד האש שבנפש האלוקית. זו נקודה שכבר למדנו בפרק א' של התניא, שיש ארבעה יסודות בנפש. אלא ששם דיבר על ארבעת היסודות שבנפש הבהמית, והביא כמה דוגמאות. גם בנפש האלוקית יש ארבעה יסודות, ויסוד האש שבנפש האלוקית מוליד את אהבת השם. יסוד האש הוא הגורם שתהיה ליהודי אהבה חזקה לבורא עולם.
מדוע קורא אדמו"ר הזקן לאהבה הגדולה הזו בשם 'צימאון'? צימאון ואש קשורים יחד, כי אש מביאה יובש, וצימאון בא מיובש. היהודי מרגיש כמה הוא רחוק מגדולתו של הבורא, ולכן הוא צמא להתקרב לגדולתו. הצימאון הזה, להתכלל ולהידבק בבורא עולם, בא מיסוד האש שבנפש האלוקית. מהיסוד הזה נולד עניין של אהבה וצימאון, כמו שכתבו הטבעיים — גם אלה שמבינים בחכמת הטבע כותבים שהאש נמצאת בלב והיא מעוררת את הרגשות. וכן הוא בעץ חיים, שיסוד האש בלב.
מוסיף כאן אדמו"ר הזקן עוד שתי שורות, שתדע לך שיש בנפש האלוקית גם יסוד המים. כמו שיש יסוד האש, יש גם יסוד המים, והוא מתאר היכן הוא נמצא: הוא מקור המים והליחות. מים הם דבר לח, לעומת האש שהיא יבשה. מקור יסוד המים בנפש הוא מהמוח, כמו שכתוב בעץ חיים שער נ', שהוא בחינת חכמה הנקראת מים שבנפש האלוקית. מדוע המים קשורים למוח? מים הם בטבע של קרירות, לעומת האש שהיא בטבע של חמימות. אחד ההבדלים המהותיים בין הלב למוח הוא שהמוח לוקח כל דבר באדישות, בקרירות, בלי אינטרסים ושיקולים — הוא חושב על העניין כפי שהוא. ואילו הלב לוקח כל דבר ברגש, בקירוב, בהתלהבות. לכן יסוד המים, שהוא עניין של קרירות, שייך למוח, ואילו יסוד האש, שהוא חמימות, קשור ללב.
מדוע מכניס כאן אדמו"ר הזקן את יסוד המים? הרי אנחנו מדברים בפרק זה על התעוררות האהבה — מה קשור כאן יסוד המים? כאן הוא רוצה לרמז לנו מה הסדר הנכון בקירוב היהודי ובאהבתו לבורא עולם, שחייב שאחרי האש יבואו מים. בשפה של חסידות זה נקרא 'רצוא ושוב'. אדם שמתעורר באהבה גדולה, בהתלהבות ובהתעוררות — אם יישאר בקו הזה של האש בלבד, הוא עלול מרוב אהבתו והתלהבותו לשכוח מעצמו, מסביבתו, ממשפחתו ומתפקידו בחיים. הוא אוהב את הבורא ורוצה לעזוב הכול, לשבת באיזשהו חור ולהיות בכלות הנפש. חס ושלום שאדם ילך בקו הזה — כמו נדב ואביהו.
צריך שיהיה אש, צריכה להיות התלהבות — זה נכון — אבל מיד צריך לזכור שיש עניין של מים. מים מכבים אש. מהו עניין המים? להגיד לעצמו: נכון שאני צריך להתעורר באהבה, בתשוקה, בצימאון ובהתלהבות על כל ביטוייהם, אבל מיד אני צריך גם לזכור לחזור לשליחות שלי בעולם, לתפקיד שלי ולגוף שלי. כשם שאסור לאדם, בגלל התלהבותו בעבודת השם, לומר 'עכשיו אני צם שבועיים ובקושי אוכל, כי אני צריך להיות דבוק בבורא עולם ורוצה לשכוח מן הגשמיות' — זו אינה דרך נכונה. לכן מיד אחרי הצימאון הוא חייב לשפוך עליו את המים, לדעת את הסדר הנכון של הרצוא, ומיד לאחר מכן צריך להיות גם השוב — לחזור למסגרת. זו דרגה גבוהה יותר: ללב יש התעוררות גבוהה, אבל צריך לדעת להוריד את המים מלמעלה. לכן מיד אחרי שהוא מביא את הרוממות ואת הצמא, מדגיש אדמו"ר הזקן שיש כאן גם עניין של מים.
עתה, אחרי שהביא את הדוגמה של אהבת השם ויראת השם הבאות ונולדות אחרי החכמה והבינה — הרי ידוע שבלב, ברגשות, יש עוד סוגי רגשות. על כך אומר אדמו"ר הזקן: ושאר המידות כולן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן. כשאדם מתעורר, אין זו רק אהבה ויראה, יש עוד מידות. ומדוע מביאים בתניא רק את הדוגמה של אהבה ויראה? משום שכל המידות הנוספות הן כמו ענפים הקשורים לשורש. אהבה ויראה הם הרגשות הבסיסיים, וכל שאר הדברים הם ענפים — יש ענף של אהבה ויש ענף של יראה — והם באים כתולדה וכתוצאה מהאהבה והיראה, כמו שכתוב במקום אחר.
ניתן דוגמה כדי שנבין מהם ענפי האהבה והיראה וכיצד גם הם פעילים בעבודת השם. כשאנחנו מסתכלים על מבנה עשר הספירות, יש כמה אופנים לצייר אותן. אחד האופנים הוא בשלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו אמצע. בקו ימין יש לנו חסד — שהוא אהבה — ובקו שמאל יש גבורה. עתה נראה מהן התולדות שלהם: מתחת לחסד, בקו ימין, יש מידה הנקראת נצח, ומתחת לגבורה, בקו שמאל, יש מידה הנקראת הוד. הם הענפים של חסד וגבורה, של אהבה ויראה.
היכן באים לידי ביטוי הענפים הללו? הדוגמה בחסידות היא כזו: אדם נמצא בעת התפילה והתעורר באהבת השם או ביראת השם — היה לו חסד או גבורה, אהבה או יראה. אחרי התפילה חזר לעסקיו ולחיי היום-יום, ונשכחה ההתלהבות שהייתה לו בזמן התפילה. כך טבע האדם, כל אחד מכיר שאינו נשאר אחרי התפילה כמו בשעתה. אז באים ואומרים ליהודי: אמנם החסד ברח והאהבה ברחה, אבל לפחות הענף של החסד יישאר. מהו ענף החסד? נצח. פירושו: אמשיך בקו של אהבת השם, למרות שכרגע יש לי כל כך הרבה מניעות, עיכובים והפרעות הסותרים לאהבה שהייתה לי — אבל אעמוד ואנצח את כל המניעות והעיכובים ואמשיך באותו קו של אהבת השם. אין לו רגש גלוי של אהבה, אבל הוא חי בקו של הנצח, וזהו ענף של אהבה — לפחות את המסקנה שהאהבה גרמה לו הוא מקיים, ומנצח את כל המניעות והעיכובים.
ניקח דוגמה בצד השני, בהוד. מעל ההוד יש גבורה, וגבורה היא יראה, יראת שמים. אדם שיש לו יראת שמים ממש ברגש גלוי — אשרי חלקו, זה דבר מצוין. ואם זה נשכח מעט, ועבר מזמן התפילה, והיראה כבר אינה נמצאת בעוצמה כזו — לפחות שיהיה הוד. מהו הוד? כמו שאומרים 'הודו', 'הודו להשם'. כמו שיש דוגמה בהלכה, מודים חכמים לרבי פלוני — מתווכחים ביניהם, והוא מודה: אתה צודק. יש מצב שאין לי יראת שמים גלויה, אבל לפחות אני מתבטל לבורא עולם ברמה שאני מודה שהוא צודק. אין לי את זה ברגש פעיל, אבל יש לי את המסקנה ממה שהיה בזמן שהיה לי רגש היראה בצורה גלויה: הרגשתי שאני אין ואפס, שאני ירא מבורא עולם, ושהוא בעצם העיקר והאמת. כשהרגש הזה נעלם בעוצמתו האמיתית, לפחות שיישאר ההוד — שההודאה שאני מודה שהוא הנכון והאמיתי ואני לא, לפחות זה יישאר.
זהו שכתוב ששאר המידות כולן הן ענפי יראה ואהבה. יש ענף של יראה ויש ענף של אהבה, וכל הענפים הללו באים כתוצאה מחכמה ובינה — על ידי התבוננות נולד רגש.
לסיכום, בחלק זה למדנו שהצימאון והאהבה לבורא באים מיסוד האש שבנפש האלוקית, שמקומו בלב, ולעומתו יסוד המים שמקורו במוח ובחכמה, שעניינו הקרירות והשוב שאחרי הרצוא. ראינו את הצורך בסדר הנכון — אחרי האש וההתלהבות חייבים לבוא המים והחזרה למסגרת. עוד למדנו שכל שאר המידות הן ענפי האהבה והיראה, כפי שהומחש בנצח כענף החסד ובהוד כענף הגבורה, וכיצד גם כשהרגש הגלוי נעלם נותרת המסקנה המעשית מן ההתבוננות.
בחלק הבא נעסוק בדעת כשורש הרגש — כיצד הדעת היא היסוד והעומק שממנו נובעים ומתחזקים רגשות האהבה והיראה.