בחלק הקודם למדנו על צלם הבינוני והצדיק, ועל האופן שבו ספר התניא ניגש להגדרת מהות הנפש היהודית. כעת נעמיק בשבועה שמשביעים את הנשמה בטרם צאתה לאוויר העולם, ובקושי הגדול הטמון בהמשך אותה שבועה.
הלשון "משביעים" נגזרת מכמה מובנים: גם מלשון שבועה, גם מלשון שֹבע וגם מלשון שֶבע. זה בא לרמז לנו שהכוחות המיוחדים שהנשמה מקבלת בהיותה בגוף, כדי להתמודד מול כל הניסיונות שהיא עומדת בהם, מגיעים מבחינות ה'חיה' וה'יחידה' — מן ה'שבע', מן הכוחות המקיפים של הנשמה.
ומה משביעים את הנשמה? אומרים לה "תהי צדיק ואל תהי רשע". זהו החלק העיקרי של השבועה. לגבי המשפט הבא, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה — היה בעיניך כרשע", יש פירושים שונים: האם זה חלק מן השבועה עצמה, או שהשבועה עצמה היא "תהי צדיק ואל תהי רשע" — במובן של "סור מרע ועשה טוב", שתעשה את הדברים החיוביים ותימנע מן השליליים. ואילו המשפט הנוסף ניתן כטיפ, ככוח עזר, כעצה טובה, כתוספת שאינה חלק עיקרי מן השבועה.
אדמו"ר הזקן מתייחס כאן בעיקר לחלק השני, לזה שאומרים "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה — היה בעיניך כרשע". החלק הזה איננו מובן. הוא מקדים ומדגיש: כאשר נקרא את העמוד הראשון של פרק א' בתניא, אין אדמו"ר הזקן בא רק להביא אוסף של מדרשים וגמרות ולשאול שאלות של "זה לא מסתדר עם זה". יש ספרים שבהם אתה מוצא אוסף שאלות ומדרשים, ומגיעים לאיזו תשובה יפה. אך כאן מטרת הספר היא להסביר את פנימיות הנפש. זהו ספרם של בינונים, שבא להסביר את מהות הבינוני ואת מהות הנפש של היהודי.
כדי להוביל אותנו להבין את מהות הנפש, מקדים אדמו"ר הזקן את המקורות הללו מן הגמרות ומן הקטעים השונים, כדי להביא אותנו למסקנה אחת: כאשר אתה מסתכל בעיניך שלך על כל הציטוטים והמושגים המוכרים לך — צדיק, רשע ובינוני, כפי שהם מופיעים במקומות שונים בגמרא ובכל מקום שתיפגש בהם — המושגים הללו, כפי שהם מוכרים לך ללא ההבנה הפנימית, אינם מובנים כראוי, ואתה טועה בהגדרתם. אדמו"ר הזקן יוכיח לנו שאם נשתמש בהגדרות הללו במובנים השטחיים והחיצוניים שלהן, שום דבר לא יסתדר עם שום דבר. חייבים לתת כאן מבט עמוק יותר, פנימי יותר, וזה ישמש הקדמה כללית להבנת הנפש.
השאלה הראשונה שאדמו"ר הזקן שואל: באים לכל יהודי, לכל אחד מאיתנו, לפני שהוא יוצא לאוויר העולם, ומשביעים אותו. ולמרות שמלמדים אותו את כל התורה כולה, כתוב בגמרא שמיד כשהוא יוצא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו. לאחר מכן כתוב שמשביעים אותו, שכן השכחה אינה כוללת את השבועה. זה אינו שמשביעים אותו לפני השכחה, ואחר כך באה השכחה וגם את השבועה הוא שוכח — לא כך. סדר הלשון בגמרא הוא שמלמדים אותו את כל התורה, אחר כך משכחו, ואחר כך משביעים אותו — כי השבועה אינה נשכחת. זהו דבר שצריך לחיות עמו, לזכור אותו; דבר שחי איתנו כל הזמן, כל רגע ורגע בחיים.
אם כן, השבועה והמשך השבועה הם דבר שכל יום צריך אדם לראותו מול עיניו. מה עליו לראות כל יום? שאפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה — היה בעיניך כרשע. אומר אדמו"ר הזקן: זהו משפט שקשה לחיות עמו מול העיניים תמיד. מדוע קשה? הוא דוחה לכאורה את הבנת המשפט הזה משתי סיבות: האחת — הוא סותר הוראה אחרת של חכמינו במשנה; והשנייה — הוא סותר את הרגש האנושי הדרוש לאדם בריא וחי. ונראה את הדברים בלשונו.
הוא אומר "וצריך להבין" — הדבר אינו מובן. וממשיך בלשון "דהא תנן". כפי שלמדנו קודם, "תנן" הוא ציטוט של משנה. והמשנה מובאת ממסכת אבות פרק ב': "ואל תהי רשע בפני עצמך". אומרת המשנה במפורש לכל אחד: היזהר, אל תהי רשע בפני עצמך. מהו פירוש "אל תהי רשע בפני עצמך"? לפי איך שהרמב"ם מסביר את המשנה הזו, אסור לך לעולם להסתכל על עצמך כרשע; אל תחשוב על עצמך לעולם שאתה רשע.
אם כך, יוצא שההוראה שכל אחד מאיתנו קיבל ביציאתו לאוויר העולם — "היה בעיניך כרשע" — סותרת את מה שכתוב בפרקי אבות "ואל תהי רשע בפני עצמך". זו פשוט סתירה שאינה מובנת: כיצד יכול אדם לשלב את שתי ההוראות?
אדמו"ר הזקן יכול היה להישאר בשאלה הזו וזהו, אך הוא אינו נשאר בה. מדוע? כי לא כולם מסבירים כך את המשנה בפרקי אבות. אמנם הרמב"ם, כפי שציטטנו, מסביר ש"אל תהי רשע בפני עצמך" פירושו שלעולם אל תסתכל על עצמך כרשע. אך יש אחרים המסבירים את המשנה בצורה אחרת: שכאשר אתה נמצא בפני עצמך, לבדך ואף אחד אינו רואה, אז אל תהיה רשע — אל תתנהג כרשע. אם נסביר כך את המשנה, זה בכלל מובן אחר, ואז אין כאן כלל סתירה למה שאומרים "היה בעיניך כרשע".
לכן מביא אדמו"ר הזקן שאלה נוספת: גם אם תרצה לפרש את המשנה בפרקי אבות בצורה אחרת, כך שלא יהיה קונפליקט בין המשנה להוראה הנאמרת לכל אחד — עדיין יש כאן שאלה מבחינת ההיגיון: כיצד אפשר לחיות עם תחושה כזו שהאדם רשע? אנחנו יודעים שילד ואדם מבוגר צריכים לחנך את עצמם להיות תמיד בשמחה, עם הרגשה טובה, ולהאמין ביכולת שלהם. צריך לדעת מהן מעלותיך; אין זה שאדם צריך לחשוב על עצמו "אני לא שווה כלום ואני אפס". אדם צריך להכיר במעלותיו ולהסתכל על עצמו שהוא כן מסוגל לעמוד במשימות המוטלות עליו. אז כיצד אומרים לאדם שירגיש כל הזמן שהוא רשע?
וכאן שני צדדים למטבע. הצד הראשון: אם הוא באמת ירגיש כך — איזו תחושה יש לאדם שהוא רשע ואינו בסדר? הוא מרגיש רע כל הזמן, במצב רוח לא טוב. אמנם הרשע האמיתי אינו מרגיש רע, אך מי שיודע את חומרת הרשע, מי שיש לו מצפון ואומר כל הזמן "אני רשע, אני לא בסדר" — הוא נמצא כל הזמן בירידה, בעצבות. וזו לשון אדמו"ר הזקן: "וגם" — לא מובן כיצד אפשר לבוא ליהודי ולומר לו: דע לך, הצידה לדרך בעולם היא שתזכור תמיד "היה בעיניך כרשע". אם ייקח זאת כצידה לדרך ויישם זאת, ויהיה באמת בעיניו כרשע — "יירע לבבו", יהיה לו רע על הלב, ויהיה עצוב: "וכי אני באמת רשע?" יהיה לו לא טוב, ומצב רוחו ירוד.
אדם שמצב רוחו ירוד אינו יכול לעבוד את השם, ולא יוכל לעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב. ידוע ששמחה היא הכלל החזק ביותר בעבודת השם — לא ייתכן עבודת השם בלי שמחה; זהו הא'-ב' של כל דבר. השמחה היא הדבר שהיצר הרע, במיוחד בדורנו, בא להפילו. בפרק כ"ו בהמשך מביא אדמו"ר הזקן את הדוגמה של שני אנשים הנלחמים זה בזה: המנצח אינו מי שיש לו נשק חזק יותר, ולא מי שיש לו חיילים בכמות גדולה יותר, אלא מי שיש לו מורל גבוה יותר. מי שדבק במטרתו — גם אם הוא חלש וקטן, אם המורל שלו גבוה ואינו מתפעל מנפילות ומאבידות, ממשיך לדבוק במטרה — הוא ינצח בסופו של דבר. כי השמחה היא הכוח החזק ביותר בעבודה.
אותו דבר בעבודת השם. אם אדם רוצה לעבוד את השם ולא ליפול בניסיונות ובפיתויים של היצר יום-יום, הוא חייב להיות בשמחה. ואם לא יהיה בשמחה — לא יוכל לעבוד את השם; הוא ייפול שוב ושוב בניסיונות ובפיתויים וייכשל. אם כן, לא ייתכן שיבואו ליהודי ויאמרו לו שהצידה לדרך שלו בעולם היא להרגיש רשע. "תהי צדיק" ו"תהיה עצוב" אינם הולכים יחד — זה סותר גם את החצי הראשון של השבועה, שאמרו לו "תהי צדיק".
ואם ימציא אדם פטנט — שירגיש את עצמו כרשע, אך ירגיל את עצמו להיות בכל זאת בשמחה, כך שלא יהיה זה גורם שלילי על מצב רוחו — הרי זה מסוכן מאוד. מדוע? כי אדם היודע "אני רשע, אבל זה לא מעניין אותי, אני יכול לחיות עם זה" — מה יקרה? הוא באמת יהפוך לרשע. וכשייכשל וייפול באמת, מה יאמר לעצמו? "נו, אני רשע, אני חי עם זה כל הזמן, אז מה יש?" ולא יקרה שום דבר.
אם כן, אחד משניים: אם יהיה לו מצפון וזה יהיה אכפת לו — יהיה בעצבות; ואם ירגיל את עצמו שזה לא יהיה אכפת לו — יהיה באמת כזה. וזה החצי השני של הלשון: "ואם לא יהיה רע לבבו כלל מזה" — כלומר שירגיש את עצמו באופן של "אני רשע, אבל לא אכפת לי, אני יכול לחיות עם זה" — "יכול לבוא לידי קלות", חס ושלום, שיהיה קל דעת.
כאן עלתה הערה מצוינת: לכאורה "הלב השבור הוא הלב השלם, והלב השלם הוא הלב השבור". אנסח את ההערה בצורת שאלה: לכאורה, במקום לשאול את שאלתו על הגמרא במסכת נדה — שמשביעים כל אחד שאפילו כל העולם אומרים לו צדיק אתה, יהיה בעיניו רשע — יכול היה אדמו"ר הזקן לשאול את השאלה הזו על כל בעל תשובה. מה קורה עם בעל תשובה? אדם שחטא ומחליט ביום בהיר אחד לחזור בתשובה, קולט פתאום שעשה כך וכך וזה אינו טוב, ואומר לעצמו: "זה לא בסדר, עליי לשנות את הרגשתי ואת מעשיי ולהיות בסדר". איזו תחושה יש לו כשעושה חשבון נפש זה? באיזה מצב רוח הוא נמצא? האם הוא שמח? האם טוב לו על הלב שקלט שהיה לא בסדר? הרי לא טוב לו, הרי הוא במצב רוח ירוד.
אם כן, יכול היה אדמו"ר הזקן לשאול: כל בעל תשובה נמצא במצב רוח ירוד, וזה מצב לא טוב — כי כפי שאמרנו, או שיהיה שבור ולא יהיה שמח, או שלא יהיה אכפת לו. אך התשובה פשוטה מאוד, וזו גם המענה להערה: אדם שיש לו שברון מכך שחטא ועכשיו רוצה לחזור בתשובה — השברון הזה הוא דבר טוב. להפך, "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". זהו שברון שממנו יגיע לרוממות, לחרטה, לשלמות גדולה יותר — מצוין. אבל כאן, במסכת נדה, אין נותנים את ההוראה הזו לאדם שחטא וצריך להרגיש שברון לב על חטאיו, שאז השברון הוא במקומו.
לסיכום, בחלק זה למדנו על השבועה שמשביעים את הנשמה בטרם צאתה לעולם — "תהי צדיק ואל תהי רשע" — ובעיקר על הקושי שבהמשך "היה בעיניך כרשע". ראינו שאדמו"ר הזקן דוחה את ההבנה הפשוטה משתי סיבות: שהיא סותרת את המשנה "ואל תהי רשע בפני עצמך", ושהיא סותרת את הרגש האנושי הבריא — שכן תחושת רשע מביאה או לעצבות המבטלת את השמחה ההכרחית לעבודת השם, או לקלות דעת חס ושלום. עוד למדנו את ההבחנה בין שברון לבו של בעל תשובה, שהוא דבר טוב ומרומם, ובין ההוראה שבמסכת נדה שאינה עוסקת באדם שחטא.
בחלק הבא נעסוק בהוראת הגמרא כהמחשה — כיצד דברי חז"ל משמשים אמצעי להמחיש ולהוביל אותנו אל ההבנה הפנימית של מהות הנפש.