בחלק הקודם למדנו על מהותו של ספר התניא כ'קטורת לנפש', ועל הכוח המיוחד הטמון בו. בחלק זה נעסוק בהיסטוריה של הדפסת התניא ובהסכמות שנלוו אליו, ובמיוחד בהסכמת בניו של אדמו"ר הזקן ובחתימתו של המלקט.
עד ההצהרות של שני הצדדים, אף אחד לא הדפיס את התניא במשך כל אותן שנים בלי רשות של מי שהעתיק. מי שהעתיק עשה זאת מכוון ולצורך השלום, אך להדפיס — כלומר להשקיע כסף בהדפסה — זה אף אחד לא עשה. היו בכך תהפוכות רבות. הזמן של חמש שנים נקבע ככל הנראה כפי חישוב הזמן שנדרש כדי להוציא את ההוצאות של ההדפסה.
נסביר את המונח 'לפרט קטן'. כשרוצים לספור את שנות קיום העולם — אם נשאל יהודי איזו שנה היום, יאמר תשס"ז. בגימטריה תשס"ז שווה שבע מאות שישים ושבע. האם עברו מאז בריאת העולם רק שבע מאות שישים ושבע שנים? הרי יש עוד חמשת אלפים, אבל לא תמיד אנחנו סופרים את חמשת האלפים. אם אתה רוצה לספור את הכול, זהו הפרט הגדול, ואז תאמר 'חמשת אלפים תשס"ז'. אך אם אתה אומר 'לפרט קטן', אינך צריך לספור את האלפים הידועים — שאנחנו בתוך חמשת האלפים זה דבר ידוע. בתוך חמשת האלפים, לפרט קטן, אנחנו בשנה זו וזו. זהו הרמז 'לפרט קטן' באותיות תק"נ"ו.
רבי איצה מסמיט, רבי יצחק שכינו אותו בכינוי 'המתמיד', היה יהודי חסיד בדור הקודם, והוא סיפר שמקובל ששני השלוחים שהזכרנו קודם באו בלילה עם כתבי היד — העתקה אחת לרבי זושא מאניפולי והעתקה שנייה לרבי יהודה לייב הכהן. הם באו אליהם בלילה וביקשו מהם בשליחות מאדמו"ר הזקן שיעברו על כתבי היד כדי לתת הסכמה על הספר. כל אחד ישב בביתו והתחיל לעבור על הספר.
שניהם יצאו בהתפעלות גדולה מן העניין. רבי זושא מאניפולי קרא את הספר ויצא בהתרגשות גדולה, ואמר: 'איני יכול להתאפק'. זה היה באמצע הלילה, לפנות בוקר, והוא אמר שהוא חייב לרוץ אל חברו רבי יהודה לייב הכהן לספר לו מה יש בספר. באותה שעה רבי יהודה לייב הכהן ישב בביתו, וגם הוא אמר: 'ספר כזה — איני יכול להתאפק, אני חייב לצאת אל רבי זושא מאניפולי להראות לו מה קיבלתי'. שניהם נפגשו באמצע הדרך, ורבי זושא סיים ואמר: 'כל אניפולי בערה'. כלומר, הריקוד והשמחה שלהם באותה פגישה לפנות בוקר, מן המפגש עם התניא, הבעירו את הלבבות של כל העיירה מרוב השמחה שהיתה להם על שהספר הזה הגיע לידיהם.
אנחנו, ברוך השם, זוכים ללמוד היום את הספר הזה, את ההסכמות ובעזרת השם גם את הספר עצמו. עתה נעבור ללמוד את הסכמת הבנים של אדמו"ר הזקן. הם לא באו אליהם באותה הזדמנות שבה באו אל רבי זושא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן, אלא נתנו את ההסכמה בעת שהדפיסו את ספר ליקוטי אמרים בשלמותו. ההסכמה הזו היתה שנה אחת אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן הסתלק בשנת תקע"ג, ושנה לאחר מכן, בתקע"ד, הודפס ספר התניא כפי שהוא, עם כל חמשת החלקים. עד אז לא היה התניא עם כל חמשת החלקים. הפעם הראשונה שהדפיסו את התניא כפי שאנו מכירים אותו, עם כל חמשת החלקים, היתה שנה אחת אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, ואז שלושת בניו כתבו הסבר, הנקרא הסכמה, מדוע הם מדפיסים את כל חמשת חלקי הספר.
אקרא את ההסכמה מבפנים: 'הסכמת הרבנים שיחיו בני הגאון המחבר ז"ל נבג"ם'. וכך נאמר: 'היות שהוסכם אצלנו ליתן רשות והרמנה' — 'הרמנה' פירושה כמו רשות בארמית — 'להעלות על מכבש הדפוס לזיכרון לבני ישראל כתב דברי יושר ואמת דברי אלוקים חיים של אדוננו אבינו מורנו ורבנו ז"ל'. אנו רואים כאן שזה אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, ולכן הם נתנו רשות להדפיס.
מה בעצם הם נתנו רשות להדפיס? על החלק של ליקוטי אמרים הם לא היו צריכים לתת רשות, שכן הוא כבר הודפס בחייו של אדמו"ר הזקן, וזה לא היה חידוש. החידוש היה שהם רצו להדפיס את החלק של איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון — את שני החלקים האחרונים. זה בעיקר מה שהם רצו להדפיס. אשר לאיגרת התשובה, גם היא היתה קודם. אדמו"ר הזקן שלח לבקש את הרשות מן האדמו"ר המגיד, ובוודאי הסכים. הוא לא רצה בכך, כמו שקראנו קודם ש'אין דרכו בכך', אך ראה שאין ברירה. מרוב ענווה אמר שאינו יודע להחליט אם זה מתאים או לא, ולכן ביקש שהגדולים יתנו את רשותם.
כאן, בהסכמה של בני אדמו"ר הזקן, הם נותנים הסבר מדוע הם רוצים להדפיס את איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון, 'וזה כתובים בכתב ידו הקדושה בעצמו ולשונו הקדוש, שכל דבריו כגחלי אש בוערות ילהיבו הלבבות לקרבן לאביהם שבשמים'. מי שקורא את איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון, זה מלהיב את לבו בהתלהבות גדולה להתקרב לעבודת השם. 'ובשם איגרת הקודש נקראו, שרובם היו איגרת שילוח מאת כבוד קדושתו להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון'. מדוע קוראים לזה איגרת הקודש? כי אלו איגרות ומכתבים שהוא שלח לחסידים.
עתה הם מסבירים: אם החלק של ליקוטי אמרים כבר הודפס, והם רוצים להדפיס את איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון, מדוע לא ידפיסום בנפרד כספר בפני עצמו? מדוע מדביקים את איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון לליקוטי אמרים ולחלק הראשון של התניא — מהו החיבור שביניהם? על כך הם מסבירים: 'ומחמת שבכמה מקומות באיגרת הקודש הציב לו ציונים בספר ליקוטי אמרים שלו' — יש כמה מקומות שבהם באיגרת הקודש הוא שולח לראות את העניין בהרחבה בליקוטי אמרים. 'ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר' — התורה היא באופן כזה שיש נקודות מסוימות שבמקום אחד הן מורחבות ובמקום אחר כתובות פחות בהרחבה. איפה שכתוב בקצרה, זה כמו בעניות, ואיפה שכתוב בהרחבה, זה בעשירות. כדי לראות את הדבר בשלמותו צריך ללמוד גם את החלק העני וגם את החלק העשיר.
'ומה גם בשביל דבר שנתחדש בו קונטרס אחרון על איזה פרקים אשר כתב בעת חיבור הספר ליקוטי אמרים'. מתי כתב אדמו"ר הזקן את קונטרס אחרון? בעת שחיבר את החלק הראשון, ליקוטי אמרים, כתב מן הצד ביאורים — כמה ביאורים על עניינים המסבירים את אותם נושאים בהרחבה מסוימת. אי אפשר להדפיס את הביאורים בלי המקור, ואת המקור לבד בלי הביאורים יהיה חסר, ולכן הם מחברים את זה יחד. 'פלפול ועיון עמוק על מאמרי זוהר ועץ חיים ופרי עץ חיים שנראים כסותרים זה את זה' — הוא כתב ביאורים על חלקים מן הזוהר או מעץ חיים שנראים סותרים, 'וברוח מבינתו מיישבם כל דיבור על אופניו' — בגודל ההבנה שלו הוא נותן הסבר לכל אותם דברים שנראים סותרים שכתב בליקוטי אמרים. 'ראו ראינו שראוי ונכון לחברם עם ספר ליקוטי אמרים ואיגרת התשובה של כבוד קדושת אדוננו אבינו מורנו ורבנו ז"ל'. זו ההסכמה שלהם, וזה ההסבר מדוע הדפיסו לראשונה את התניא מחובר, כל החלקים יחד.
'אי לזאת באנו להטיל גודא רבא וגזירת נח"ש דרבנן' — גם הם רוצים להטיל אותה אזהרה שהטילו קודמיהם. 'נח"ש' הוא ראשי תיבות נידוי, חרם ושמתה — ביטויים של חריפות גדולה, שמי שעובר על כך חלילה מקבל נידוי או חרם או שמתה, שהוא דבר חמור מאוד. 'דלית ליה סבתא' — נידוי או חרם או שמתה ללא רפואה, כלומר החמור ביותר — 'שלא ירים איש את ידו להדפיס כתבניתם, זה בלא זה, משך חמש שנים מיום דלמטה'. שאף אחד לא ידפיס את התניא בשלמותו, או חלק אחד ללא השני, במשך חמש שנים. אשר ל'יום דלמטה', כאן אין לנו את התאריך כפי שהיה בהסכמות הקודמות, אבל התאריך, כמו שאמרנו, הוא תקע"ד.
'ברם כגון דא צריך להודועי' — דבר נוסף הם אומרים — 'שבעוונותינו הרבים ספו תמו כתבי ידו הקדושה בעצמו'. את איגרת הקודש, שאותה בעיקר הם עומדים להדפיס, מדובר בהעתקות של מכתבים שכתב אדמו"ר הזקן, ואת כתבי היד המקוריים לא היה בידם בעת הדפסת הספר, כי אלו מכתבים שהוא שלח לקהילות מסוימות, שקיבלו העתקות, והם אספו את ההעתקות. כיוון שאין את המקור ממש — 'אשר היו בדקדוק גדול, לא חסר ולא יתר אות אחת, ולא נשאר כי אם זה המעט מהרבה שנלקטו אחד לאחד מהעתקות המפוזרים אצל התלמידים' — המקור היה מדויק מאוד, ולכן הם השתדלו לדייק ולכתוב את הדברים בצורה מדויקת.
אבל מכיוון שסוף סוף לא היה בידם המקור ממש: 'ואם ימצא איזה טעות שיהא ניכר שהוא מהעתקה בלתי מדויקת, שגיאות מי יבין?' — אם תימצא איזו טעות שיהא ניכר שהיא בגלל העתקה לא מדויקת, מי יכול למצוא זאת? 'אם יימצא הטעות דמוכח מטעות סופר והכוונה תהיה ברורה' — אם הטעות תהיה ברורה, שהיא רק מהעתקה לא מדויקת, נקבל זאת בהבנה ונבין את המכוון. כלומר, אם תראה דיוק באות שנראה לך כטעות, ייתכן שההעתקה לא היתה מדויקת.
כאן הם חותמים את שמותיהם, שלושת בני אדמו"ר הזקן: 'נאום דוב בער בן אדוני אבי מורי ורבי הגאון החסיד קדוש ישראל מרנא ורבנא שניאור זלמן זכרונו לברכה נשמתו בגן עדן. ונאום חיים אברהם בן אדוני אבי מורי ורבי הגאון החסיד מרנא ורבנא שניאור זלמן זכר צדיק לברכה נשמתו בגן עדן. ונאום משה בן אדוני אבי מורי ורבי הגאון החסיד שניאור זלמן זכרונו לברכה נשמתו בגן עדן'.
אפשר לשים לב כאן לדבר מעניין מאוד: כל אחד מהם נותן תואר אחר לאב. הראשון נתן את הכי הרבה תארים, השני ירד, והשלישי ירד עוד יותר. מהי הסיבה להבדלים הללו? הרבי נתן פעם הסבר מעניין מאוד: ההסכמה נכתבה שנה אחת אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן. מי מילא את מקומו? הבן הראשון המופיע כאן, רבי דוב בער, שהיה האדמו"ר האמצעי — הוא כבר היה הרבי בעת כתיבת ההסכמה. הכינוי של רבי הוא 'קדוש ישראל'. אף שהוא היה אז הרבי, מרוב ענוותנותו הוא אומר שמי שהוא 'קדוש ישראל' בעיניו הוא אביו, ולכן הוא היחיד הכותב את הכינוי 'קדוש ישראל'. הוא ידע מהו 'קדוש ישראל', היה הרבי בעצמו, אבל כתב ש'קדוש ישראל' הוא אביו ולא הוא.
הבן השני, רבי חיים אברהם, היה ידוע כרב פוסק הלכות בפועל. אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן היה רב שבאים לשאול אותו שאלות ופסיקות, והיה 'מרנא ורבנא' — כינוי לפוסק. גם הוא מרוב ענווה אומר שמי שהוא 'מרנא ורבנא' אינו הוא, אלא אביו הוא 'מרנא ורבנא'. הבן השלישי היה ידוע בגודל חסידותו; הוא לא היה רבי ולא היה רב מורה הוראה, אלא היה גאון וחסיד, ולכן כתב ש'הגאון החסיד' בעיניו הוא אביו.
עוד שינוי מעניין למי ששם לב: היחיד הכותב על אדמו"ר הזקן 'זכר צדיק לברכה' הוא רק רבי חיים אברהם. כולם כותבים 'זכרונו לברכה', ורק השני מוסיף את המילה 'צדיק'. מדוע? כי 'צדיק' הוא כינוי לאדם עניו ושפל בגדלותו, ורבי חיים אברהם ידוע בסיפורים על ענוותנותו ושפלותו המרובה בצורה מבהילה. הוא בעצם היה ראוי לתואר 'צדיק', וגם הוא אומר על אביו 'זכר צדיק לברכה'. כך כל אחד מהם — את מה שהוא היה באמת אנו רואים בכינוי שהוא נותן לאביו; הכינוי שנתן לאב הוא בעצם הכינוי של עצמו, אך מרוב ענווה הוא מעביר את הכינוי לאב, כאילו אינו שלו כלל אלא שייך כולו לאב. זהו הדיוק הנפלא בצורת הביטוי ובחתימתם על ההסכמה.
בזאת סיימנו את ההסכמות שנתנו הגדולים על אדמו"ר הזקן. בעזרת השם בשיעור הבא נגיע להסכמה של המלקט — אדמו"ר הזקן, שקורא לעצמו רק 'המלקט', כמו שאמרנו קודם. ספר ליקוטי אמרים כאילו רק ליקוטים ולא דברים חדשים מעצמו.
לסיכום, בחלק זה למדנו על ההיסטוריה של הדפסת התניא, ובמיוחד על הסכמת שלושת בניו של אדמו"ר הזקן, שנכתבה שנה אחת לאחר הסתלקותו, בעת שהודפס לראשונה הספר בשלמותו עם כל חמשת חלקיו. ראינו את סיפור המפגש של רבי זושא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן עם כתבי היד, ואת הסברם של הבנים מדוע חיברו את איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון לליקוטי אמרים. עוד עמדנו על הדיוק הנפלא בחתימת שלושת הבנים, שבו כל אחד מעביר לאביו מתוך ענווה את התואר שהיה ראוי לו עצמו.