בחלק הקודם למדנו על שני האופנים להבין את דברי אדמו"ר הזקן — 'דרך ארוכה ודרך קצרה'. כעת נראה כיצד הרבי מבאר שאין כאן שתי דרכים אלא דרך אחת, שהיא בעצמה ארוכה וקצרה כאחד, וכיצד הדבר נלמד מסיפור ידוע בגמרא.
בחלק ל"ד בליקוטי שיחות יש הערה שבה הרבי מביא את האופן הזה, וכותב שיותר נראה שאדמו"ר הזקן מתכוון לדרך אחת בלבד — שהדרך האחת הזו היא גם ארוכה וגם קצרה — והוא מתכוון לרמז לדברי רז"ל. זהו הסיפור הידוע שכבר הזכרנו אותו בהזדמנות קודמת שהיינו כאן. נקרא את לשון הסיפור בגמרא, ומן הסיפור הזה נבין גם הסבר על השאלות הקודמות ששאלנו, ומה העניין של 'בפיך ובלבבך לעשותו'.
הסיפור מובא בגמרא במסכת עירובין. רבי יהושע בן לוי מספר: פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזו דרך נלך לעיר. הסיפור הזה מופיע גם במדרש רבה על איכה, אלא ששם יש שינוי אחד: שם התינוק ענה לו זו דרך קרובה ורחוקה וזו רחוקה וקרובה, ואילו לשון הגמרא היא הלשון שכתוב כאן. אז התינוק ענה לרבי יהושע בן לוי: זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. הוא ממשיך ומספר: והלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר — כלומר הוא כבר הגיע עד העיר, אך לא יכול היה להיכנס — מצאתי שמקיפים אותה גנות ופרדסים. מן ההקשר בגמרא מובן שאי אפשר לעבור ואי אפשר להיכנס. חזרתי לאחורי — שהרי אילו יכול היה להיכנס, היה נכנס ולא חוזר. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתי על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם.
מה רואים מגמרא זו? שהמעלה של הדרך הארוכה והקצרה היא שאינך מגיע רק עד העיר, אלא גם יכול להיכנס פנימה. אם אתה בוחר בדרך הקצרה והארוכה, אתה מגיע מהר מאוד לעיר, אבל אינך נכנס פנימה. אך אם אתה בוחר בדרך הארוכה והקצרה, אתה גם נכנס פנימה.
אדמו"ר הזקן משתמש בסגנון הגמרא ומרמז לומר שהוא רוצה כאן בתניא להסביר איך 'כי קרוב אליך הדבר מאוד' — בדרך ארוכה. ללמוד זאת בתניא היא דרך ארוכה, יש הרבה פרקים והרבה ביאורים, אך היא קצרה, משום שהיא מכניסה אותך לעיר, ובסופו של דבר לא תישאר בחוץ. יש פסוק שאומר גדול השם ומהולל מאוד בעיר אלוקינו. 'עיר אלוקינו' היא העיר שכל יהודי צריך להיכנס לתוכה. להיכנס לעיר פירושו לקיים תורה ומצוות בצורה מלאה ומושלמת — לא בכאילו ולא לזמן קצר, אלא באמת לעשות זאת באופן מלא. זו הדרך המיוחדת של אדמו"ר הזקן: להכניס אותך פנימה לתוך העיר, ולא רק להשאיר אותך בחוץ.
הדרך המיוחדת הזו מרומזת קודם כל בלשון הפסוק בפיך ובלבבך לעשותו. אם אדם מצליח רק להתרגש — ולפעמים דווקא קל מאוד להתרגש; מלהיבים אותו באיזה עניין, זה נשמע יפה, נשמע טוב, נשמע מצוין, והוא אף מתרגש מאוד והאש מתלהטת — אך אם אינו מתחיל ליישם, אז מהר מאוד זה נעלם ולא נשאר ממנו כלום. אבל אם הוא מצליח שהדבר יחדור, 'בפיך ובלבבך לעשותו', כלומר שזה אינו נשאר רק בלב אלא חודר גם לפה וגם למעשה — זה מסביר לאדם כיצד הוא נכנס לתוך העיר, וכיצד הוא בפועל יישאר גם בפנים ולא רק יגיע סמוך לגבול. אדם עלול לומר: התלהבתי, זה היה מעניין, אך להיכנס פנימה לא הצלחתי. אדמו"ר הזקן רוצה להסביר לך — וזה מה שהתורה בעצמה אומרת בפסוק — ש'כי קרוב אליך הדבר מאוד' להיכנס לעיר בכל השלבים.
נקודה נוספת: ידוע שכל יהודי מאמין בקדוש ברוך הוא. הגמרא קוראת לעם ישראל מאמינים בני מאמינים. כל אחד מאמין. אבל אם כן, מדוע לא כל אחד מקיים את כל המצוות באופן מלא? אם אתה מאמין, מה הבעיה? מדוע אינך מקיים? וגם על האדם שאינו מקיים כלל אומרים שהוא מאמין. יש כאן הביאור הידוע שדיברנו עליו כבר עשרות פעמים: שהאמונה אינה משנה את הנהגתו של האדם ואינה מחייבת שינוי התנהגות. כמו הדוגמה הידועה שבגמרא, שאפילו גנב הפורץ במחתרת רחמנא כרייה — קורא לריבונו של עולם שיעזור לו שיצליח בגניבה. פירוש הדבר שהוא מאמין — עובדה שהוא קורא לקדוש ברוך הוא — וגם גונב. אין בכך סתירה; הוא אינו מרגיש פיצול אישיות ואינו מרגיש סתירה בחייו, זה הולך יחד. מדוע? משום שהאמונה היא דבר בעל עוצמה גדולה מאוד, אך בחסידות היא נקראת 'כוח מקיף' — היא נשארת מבחוץ, מחוץ להנהגה של האדם, ואינה משנה את מהותו ואת הנהגתו.
כדי שאדם ישתנה, לא מספיק להאמין. צריך גם ללמוד ולהפנים, צריך להעמיק ולשנות עם הראש את הלב — המוח שליט על הלב, ויהיה לך חומר בראש; הראש יחלחל ללב, ואז גם תבצע. זה המיוחד בספר התניא. ספר התניא אינו מסתפק לומר לך: אתה יהודי מאמין וזהו. ספר התניא מתחיל ללמוד איתך בתורת חב"ד — חכמה, בינה, דעת — להוריד את הדברים עם הבנה והשגה והרחבה ולימוד, ממש לימוד מעמיק. מה יעשה הלימוד הזה? זו דרך ארוכה — הרבה פרטים, הרבה משלים, הרבה דוגמאות — אך היא קצרה, משום שהיא גם תכניס אותך לעיר. אם תישאר באמונה ולא תלמד זאת בלימוד, תגיע עד לעיר אך יהיה לך קשה להיכנס פנימה. אבל אם תעבור גם דרך הלימוד הזה של חכמה, בינה, דעת, אז הדרך תהיה בסופו של דבר קצרה, כי היא תכניס אותך לתוך העיר פנימה.
זה גם המיוחד בדרך של חב"ד. ידוע שאדמו"ר הזקן הוא ממשיכו ותלמידו של המגיד ממזריטש, שהוא תלמידו של הבעל שם טוב. מן הבעל שם טוב יצאה שושלת של הרבה אדמו"רים גדולים וצדיקים והרבה חסידויות. מה המיוחד בדרך של חב"ד דווקא? הוויכוח — או ליתר דיוק, ההבדל בין שיטות העבודה בעבודת השם — משתנה בסך הכול בניקוד של מילה. יש פסוק אצל הנביא חבקוק שאומר וצדיק באמונתו יחיה, אך היה ויכוח כיצד לנקד אותו: האם 'וצדיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יחיה' או 'וצדיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יְחַיֶּה'. בתורת החסידות הכללית דרשו 'צדיק באמונתו יְחַיֶּה' — יש צדיק גדול וחזק ונפלא ואדיר בעבודת השם, והוא יכול לסחוף את כל עדת החסידים, והם אינם צריכים כל אחד להשקיע בעצמו; די בכך שהוא ילהיב אותם. בחב"ד דרשו 'וצדיק באמונתו יִחְיֶה', שפירושו שכל אחד ישקיע ויעשה את העבודה בעצמו.
אם כל אחד צריך לעשות את העבודה לבד, זה קשה מאוד; הרבה יותר קל כשיש מי שמוביל ואתה נסחף אחריו. אך כשאתה צריך לעשות עבודה פנימית ועצמית, העבודה היא ארוכה — אך בסופו של דבר היא גם קצרה, כי היא מכניסה אותך פנימה. זה המיוחד בדרך הזו של חכמה, בינה, דעת של ספר התניא, וזה מה שאדמו"ר הזקן רוצה לבאר בספר הזה: איך 'כי קרוב אליך הדבר מאוד', ואיך באמת מקרבים את ה'בפיך ובלבבך לעשותו' — וכפי שאמרנו, בדרך ארוכה וקצרה.
בדרך מעניינת הזכיר פעם הרבי באחת משיחותיו: מדוע בכל זאת הפסוק אינו הולך בסדר המוכר לנו של מחשבה, דיבור ומעשה, או בסדר של דיבור, מעשה, מחשבה — מדוע הוא עובר דווקא בסדר הזה של 'בפיך ובלבבך לעשותו'? הרבי אמר שמעניין מאוד שדווקא הסדר הזה הוא הסדר שרואים במציאות, בהתקדמותו של יהודי מיום לידתו; זהו הסדר של יהודי בכל יום ויום בעבודת השם שלו, וזהו הסדר הכללי של עם ישראל מאז היותו לעם ועד הגאולה.
נעבור תחילה על הסדר של ילד. ילד יהודי נולד ומתחיל לדבר, ואומרת ההלכה: אביו מלמדו תורה ציווה לנו משה. הוא עדיין אינו יודע להבין דברים ואינו יודע לעשות כלום. מה הדבר הראשון שמתחילים איתו? האפשרות הראשונה היא הדיבור — זה הדבר הראשון. אחרי שהוא קצת גדל, עוד לפני שהגיע לבר מצווה, אתה יכול כבר ללמוד איתו ולחדור לעולם הלב והמחשבה שלו. אחרי כן, כשיגיע לגיל עול מצוות, בגיל שלוש עשרה, הוא יתחיל לעשות גם את המעשה, ואז הוא חייב בכל המצוות כמו גדול. זהו סדר הפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
זהו גם הסדר בטבע האדם בכל יום ויום. כשאדם קם בבוקר, הדבר הראשון שהוא עושה הוא פותח את הפה ואומר 'מודה אני לפניך' — זה הפה. אחר כך הוא לומד או מתפלל — 'בלבבך'. ואחר כך — 'לעשותו'. וכך גם הסדר הכללי, מאז שעם ישראל היה לגוי. במתן תורה אסף אותנו הקדוש ברוך הוא, ובדיבור שמענו את הדברים. מתי יהיה הביצוע המעשי של הכול? אומרים בתפילה שכשמשיח יבוא ושם נעשה לפניך כמצוות רצונך — כתוב ששלמות העשייה תהיה לעתיד לבוא. ממתן תורה ועד לעתיד לבוא אנו רק כמו ילד לפני בר מצווה: אנו לומדים ומתרגלים, וכשמשיח יבוא נגיע ל'לעשותו'. אם כן, 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך' הוא התקופה הראשונה של מתן תורה, 'בלבבך' הוא כל התקופה הזו, ו'לעשותו' הוא תקופת הגאולה. כך שגם הסדר הזה בפסוק הוא סדר מדויק בכל קנה מידה שנסתכל — גם האישי, גם היומי וגם הכללי. זהו הסדר המיוחד שאדמו"ר הזקן מרמז עליו כאן.
עכשיו, אחרי ההקדמה הזו, לפני שנעבור בפועל לעמוד הבא, יש כאן עוד דבר מעניין מאוד בעמוד הזה — שכבר אינו מאדמו"ר הזקן, אך מעניין ביותר. בהרבה ספרים מציינים בתחתית העמוד הראשון באיזו שנה הודפס הספר. יש מקומות שכותבים את מספר השנה כמו תרס"ז או תרס"ו, ויש מקומות שכותבים פסוק ומבליטים בו אותיות מסוימות, וכשעושים את הגימטריה של האותיות המובלטות מקבלים את שנת ההדפסה. במאה השנים האחרונות, קצת יותר ממאה השנים האחרונות שבהן התניא מודפס, התחילו לכתוב בתחתית העמוד הראשון שהתניא הודפס בשנת בקדוש ישראל יגילו, וכל פעם מבליטים את האותיות המתאימות בהתאם לשנת ההדפסה.
בהתחלה, אם תסתכלו בתניות הראשונים ביותר, השתמשו דווקא בפסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך והדגישו בו את האותיות. אבל לפני למעלה ממאה שנה זה התחיל: המדפיס הראשון התחיל כך, וכל השנים עד היום ממשיכים אחריו, וזה מתאים בכל שנה שהדפיסו. השאלה היא מדוע דווקא בחרו בפסוק הזה, ומה המרומז בו. ראיתי באחד המקומות שהרבי מתייחס להשגחה הפרטית שבפסוק הזה: כאן מרומזים רבותיו של אדמו"ר הזקן. את הבעל שם טוב אין צורך לחפש — שמו כתוב, 'ישראל'. ומי היה רבו של אדמו"ר הזקן? רבי דב בער, הוא המגיד ממזריטש. במילה הראשונה של 'בקדוש' יש לנו בית, דלת ו-ו', שיוצרות את המילה 'דב'. אם כן, בחרו פסוק כזה שהמילה הראשונה מרמזת על 'דב' והמילה השנייה מרמזת על 'ישראל', כדי לרמז בכל עמוד שער שהוא הזכיר כאן מפי סופרים את רבותיו, שמהם ליקט את ספר התניא. וזה מרומז אפילו בהשגחה פרטית בעמוד התחתון, בשנת ההדפסה, לרמז את שמותיהם של רבותיו. רואים בתניא שכל דבר מדויק — אפילו הדברים שנראים לנו שוליים ולא כל כך חשובים; כל פרט הוא השגחה פרטית, וכל פרט ופרט מדויק.
לסיכום, בחלק זה למדנו שאדמו"ר הזקן מרמז לדרך אחת שהיא ארוכה וקצרה כאחד, כפי שעולה מסיפור התינוק בגמרא: הדרך הארוכה־קצרה היא זו שמכניסה אל תוך העיר פנימה. ראינו שהאמונה לבדה היא 'כוח מקיף' שאינו משנה את ההנהגה, ולכן דרכו של ספר התניא היא דרך של חכמה, בינה, דעת — לימוד מעמיק המפנים את הדברים מן הראש אל הלב ואל המעשה. עוד למדנו שסדר הפסוק 'בפיך ובלבבך לעשותו' מדויק בכל קנה מידה — אישי, יומי וכללי — ושאף שנת ההדפסה בפסוק 'בקדוש ישראל יגילו' מרמזת בהשגחה פרטית על רבותיו של אדמו"ר הזקן, ללמדנו שכל פרט בתניא מדויק.
בחלק הבא נעסוק בפתיחה נוספת — 'תניא כקטורת לנפש', ובמשמעות המיוחדת של לימוד התניא כסגולה ותרופה לנפש היהודי.