פתיחה: שיר החתימה של ספר תהילים
פרק ק"נ הוא הפרק החותם את ספר תהילים. מביא ה'מעם לועז' שדוד המלך חיבר את המזמור הזה כדי לחתום בו את ספרו, ויש בו הלל והודאה להשם יתברך על שזכה לסיים את ספרו. כמו שבסוף ספר יש אפילוג, יש הודאה ויש שיר ושבח על שזוכים לסיים - כך זה השיר והשבח שאומר דוד המלך כשהוא זוכה לסיים את ספר התהילים.
הַלְלוּ־יָהּ הַלְלוּ־אֵל בְּקׇדְשׁוֹ, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ׃
לכן הוא פותח ב'הללויה', ומיד מתחיל לפרט: 'הללו אל בקדשו' - אלו המלאכים הקדושים; 'הללוהו ברקיע עוזו' - אלו הגלגלים, והכוונה לגרמי השמיים וכל צבאם. בסוף ספר תהילים דוד קורא ומזכיר לכולם להודות להשם יתברך: לכל צבא השמיים, למלאכים, שגם הם יאמרו שירה. וזה כמו שכתוב "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" - בתחילה ירננו כוכבי בוקר, שזה עם ישראל, ולאחר מכן כל בני אלוהים, שהם המלאכים. ועכשיו שסיימתי את ספר התהילים - הללויה, הללו אל בקדשו, הללוהו ברקיע עוזו.
עשרה הילולים או שלושה עשר?
יש כאן עשר פעמים 'הללו', כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הסבר נוסף: כנגד עשרה אויבים שהיו לדוד - חמישה מאומות העולם וחמישה מישראל, והקדוש ברוך הוא הצילו מכולם. וכנגד עשרת ההילולים שכאן, אומרים חז"ל, תיקנו לנו לומר בראש השנה עשרה מלכויות, זיכרונות ושופרות. רב יוסף אומר שזה כנגד עשרת הדיברות שנאמרו למשה בסיני.
אלא שהרד"ק כותב על מזמור זה שהוא חותם הספר, ויש בו שלושה עשר הילולים. לכאורה מישהו לא ספר נכון. בואו נספור: 'הללו אל בקדשו' - אחד, 'ברקיע עוזו' - שניים, 'בגבורותיו' - שלוש, 'כרוב גודלו' - ארבע, 'בתקע שופר' - חמש, 'בנבל וכינור' - שש, 'בתוף ומחול' - שבע, 'במינים ועוגב' - שמונה, 'בצלצלי שמע' - תשע, 'בצלצלי תרועה' - עשר. הרי לנו עשרה הילולים. אז האם הרד"ק טעה?
למעשה שתי הדרשות מופיעות בחז"ל, גם עשרה הילולים וגם שלושה עשר. העשרה הם כפי שספרנו, כשכל 'הללו' נספר כהלל אחד. והיכן מגיעים לשלושה עשר? אם נצרף את ה'הללויה' שבפתיחת הפסוק הראשון, ונצרף את 'כל הנשמה תהלל יה' - זה הלל נוסף, ואת ה'הללויה' שבסוף - הלל נוסף. הוסף אותם לעשרה, והגעת לשלושה עשר.
ומה עניינם של שלושה עשר הילולים? אומר הרד"ק: רמז לי"ג מידות, מידות הרחמים שבהן השם יתברך מנהיג את עולמו. בתחילה 'הללו אל בקדשו' - עולם המלאכים; ולאחר מכן 'הללוהו ברקיע עוזו' - זה הגלגל העליון התשיעי, ובכללו כל העולם, כי הוא מקיף את הכל, ולכן נאמר 'עוזו', כי בו נראה עוזו של האל יתברך. גם המצודת דוד מסביר ש'ברקיע עוזו' זה עולם הגלגלים, ששם נראה תוקפו של השם יתברך. וכבר הסברנו כמה פעמים שעולם הגלגלים הכוונה לגרמי השמיים - השמש, הירח והכוכבים הסובבים במסילותם - והם נקראים גלגלים, שהקדמונים חשבו שיש גלגל שבתוכו הם סובבים.
שתי הנהגות: הנהגה נסית והנהגה טבעית
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני מיני הילולים. ההילול הראשון: 'הללו אל בקדשו' - זו ההנהגה שהקדוש ברוך הוא מנהיג למעלה מדרך הטבע, הנהגה על ידי המלאכים, על ידי שם קודשו, ההנהגה העליונה. וההילול השני: 'הללוהו ברקיע עוזו' - זו הנהגת הרקיע, הגרמים התחתונים, המערכה, מה שנקרא הנהגה טבעית. נמצא שאנחנו מהללים את השם הן בהנהגתו הרוחנית, הניסית והפלאית, והן בהנהגתו הטבעית - זריחה ושקיעה וגשמים, שכל אלה הנהגות טבע שגם הן ממנו יתברך.
"אין עוז אלא תורה" - ערכה של כל דקה
'הללוהו ברקיע עוזו' - ואמרו חז"ל אין עוז אלא תורה. ממילא בא הכתוב לומר לנו שעלינו להלל את השם בעיקר על כך שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מרקיע עוזו, דהיינו הוריד לנו מן השמיים את התורה. זה עיקר ההודאה: השם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה שבה היה משתעשע תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. לכן אדם צריך לנצל כל רגע לעסק התורה, על הזכות הגדולה שהשם בחר בנו ונתן לנו את עוזו.
מסופר על רבי עקיבא איגר שישב פעם באמצע הלילה ולמד עם בנו, רבי שלמה איגר. באותה שעה טייל נכדו, רבי לייבלה איגר, במקום מלא שלג, והלך אחוז בשרעפיו ובלימודו, עד שנפל לתוך בור עמוק שלא יכול היה לצאת ממנו - ממש סכנת נפשות. ורבי עקיבא איגר יצא באמצע הלימוד, הלך וסייע לו, ובחסדי השם הצליח לחלצו. כשחזר אמר לבנו: עכשיו הצלתי את בנך, הוצאתי אותו מן הבור והצלתי את נפשו. תדע לך, על הכל אני מוחל לו, אבל על דבר אחד איני מוחל - על ביטול תורה של עשרים דקות. עכשיו תחשבו: באיזו הרגשה היינו אנחנו הולכים - "זכיתי להציל נפשות!" ואילו רבי עקיבא איגר אומר: יכולתי ללמוד עשרים דקות תורה, ואיבדתי אותן. כבר אמרנו פעם: "וכל חפציך לא ישוו בה". והגרי"ז, שסיפר את הסיפור, הוסיף שכאשר שמע רבי לייבלה איגר על כך, צם עשרים שבועות כנגד עשרים הדקות שביטל את סבו.
רבי אהרן קוטלר דיבר פעם בשיחה על מי שטען לפניו שצריך ללכת לשמח חתן וכלה, ובאמת היו שביזבזו את כל לילותיהם, כל פעם יש להם מישהו אחר לשמח. אמר: תדעו לכם, שגם אם אדם היה הולך לשמח חתן וכלה בכל לילה ולילה, את כל החתנים והכלות מששת ימי בראשית ועד היום - אין זה מגיע לערך של מילה אחת של תורה. מילה אחת של תורה.
ובאותו עניין מסופר עליו שנכדו חזר מקוצק, ושאלו: מה עשית שנתיים בקוצק? השיב: למדתי לדעת שיש אלוקים. אמר לו: על זה ביזבזת שנתיים? קרא לעוזרת ושאל אותה: יש אלוקים? אמרה: ודאי שיש אלוקים. אמר לו: העוזרת יודעת שיש אלוקים, ובשביל זה אתה צריך ללכת שנתיים לקוצק? השיב לו: סבא, העוזרת אומרת - ואני יודע. זהו מוסר גדול.
כך מסופר גם על רבי יחזקאל אברמסקי, שכאשר נכדו התאכסן אצלו וחזר לילה אחד בשעה מאוחרת, שאלו: מה קרה, חזרת כל כך מאוחר? אמר לו שהיה בחתונה. אמר לו: כך אתה רוצה לצמוח תלמיד חכם? יש לך זמן לבילוי של שלוש שעות בחתונה? אני בבחרותי הייתי בשתי חתונות בלבד - של אחותי ושלי. וכך גדלים.
ופעם בא אדם לשאול את רבי שלמה זלמן אויערבאך: כאן חתונה וכאן חתונה, ויש לי סדר שלישי, וחבל לי על הזמן ואני רוצה ללמוד, איני יודע מה לעשות. השיב לו: כשהייתי בגילך לא הלכתי לאף חתונה, ואילו היום אני הולך דקה לחתונה ובשביל החתן זה עשה לו את כל הערב. כלומר: תגדל, ואז לא תצטרך לבזבז הרבה זמן. תגיע לחתונה, תשהה עשר דקות, אמרת מזל טוב, רקדת עם החתן, והוא קיבל מהצלם ארבע מאות תמונות מכל זווית - וזהו. כולם מבינים שרבי שלמה זלמן לא ישב שעתיים עד לעוף; הוא בא לדקה להיות עם החתן. ולכן אומרים בבדיחותא: למה פוליטיקאים אוהבים ללכת לחתונות? כי כל המשמח חתן וכלה זוכה בחמישה קולות, ועוד חמישה קולות...
הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו, הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ׃
אומר הרד"ק: 'הללוהו בגבורותיו' - שהשם הראה להם גבורות יותר מכל עם; 'הללוהו כרוב גודלו' - שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעמים על גאולתם של ישראל, שהרי לפי דרכו של הרד"ק מדובר כאן בזמן הגאולה. המצודת דוד מסביר אחרת: 'הללוהו בגבורותיו' - הללו את השם כשתספרו את גבורותיו; לא שנודה לו על הגבורות, אלא עצם סיפור הגבורות הוא ההילול. ו'הללוהו כרוב גודלו' - שכשם שגדולתו מרובה, כך יהיה ההילול מרובה, כפי רוב גודלו כך רוב הללו.
והמלבי"ם מסביר שזהו המשך למה שאמרנו: כנגד 'הללו אל בקדשו', שהיא ההנהגה העליונה, אומר 'הללוהו בגבורותיו' - שהשם עושה גבורות בהנהגה הניסית ומשדד את מערכות הטבע. וכנגד ההנהגה השנייה, 'ברקיע עוזו', שהיא הנהגת מערכות הגלגלים והכוכבים, ההנהגה הטבעית, אומר 'כרוב גודלו' - כפי מה שהשם מנהיג מעת הבריאה, ולא דבר שהוא מעבר לטבע.
"כְּרֹב גודלו" - לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
בספר 'תהילות שמואל' מובא בשם רבי שמעון סופר דיוק נפלא: הכתוב אינו אומר 'ברוב גודלו' אלא 'כרוב גודלו' - בכ"ף הדמיון. הגמרא אומרת: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. 'גבורה' כידוע היא דין, ו'גדולה' היא חסד, כמו שאנו אומרים "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", ששם נמנות שבע התחתונות, והגדולה היא החסד. וכן "האל הגדול הגיבור והנורא" - הגדול הוא החסד, וכן "גדול חסדך", "כי חסדך גדול עלי"; עניין הגדלות הוא תמיד השפעה בלי גבול, בחינת החסדים. וזהו שאומר כאן: אם השם נוהג איתך בגבורותיו, שהיא מידת הדין - הלל אותו 'כרוב גודלו', כדרך שאתה מהלל אותו על רוב גודלו ורוב חסדיו. זהו שאמרו חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר׃
אומר האבן עזרא שהנבל יש לו עשרה נקבים. ו'הללוהו בתקע שופר' - בכלל זה גם תקיעת החצוצרות, שאף בהן היו מהללים את השם בבית המקדש.
בספר 'תהילות שמואל' מובא בשם חידושי הרי"ם: חז"ל אומרים למה נקרא שמו נבל - שהוא מנבל כמה מיני זמר. כלומר קולו כל כך מיוחד, עד שהוא עושה את שאר כלי הנגינה שפלים ונחותים לידו. ושואל בעל חידושי הרי"ם: אם כן, למה לקרוא לו בשם כזה, שם המזכיר נבלה, והרי קולו נאה? אלא מכאן תלמד: גם אם הדבר נאה מצד עצמו, אם הוא גורם לכך שאחרים יתבזו בגללו - הוא נדרש לגנאי ונקרא בשם מכוער. שאף שמצד עצמו הוא נאה מאוד, כיוון שמכוחו הגיעה שפלות לאחר, הדבר גרוע ושלילי.
הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב׃
'מינים ועוגב' הם מיני כלי שיר. הרד"ק אומר ש'מינים' הוא שם כלי ניגון שאינו נודע אצלנו. ורב סעדיה גאון מבאר: הללוהו במינים הרבה ועוגב. כלומר השאלה היא אם 'מינים' הוא שם של כלי נגינה, או במובן של מיני כלי נגינה רבים.
המלבי"ם מבאר שיש כאן שני מיני הילולים כהמשך לחלוקה שלמדנו. אם נהלל אותו 'בקדשו' ו'בגבורותיו' - שזה יהיה לעתיד לבוא, לעם קרובו, כשנראה את ההנהגה הרוחנית השמימית, ההנהגה שלמעלה מן הטבע, הנהגת המלאכים - אז יהללוהו 'בתוף ומחול', שזה רמז למה שהזכרנו, שהקדוש ברוך הוא יהיה ראש המחול, ויהיה מחול לצדיקים וכולם יסובבו ויאמרו "זה ה' קיווינו לו". ואז יהללוהו גם 'בתקע שופר', שהשופר בא לבטא חרדה ויראה מרוממותו יתברך, כמו שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"; ו'בנבל וכינור' בא להורות על השמחה.
וההילול השני: אם יהללוהו 'במינים ועוגב', יהיה זה 'בצלצלי שמע'. כלומר ההנהגה שמתנהג עמנו הקדוש ברוך הוא בדרך הטבע, שעליה מהללים 'ברקיע עוזו' ו'כרוב גודלו', שהיא הנהגת הרקיע וגרמי השמיים - שם אין את שמחת המחול, כי לא זכו להשראת שכינה, אלא מתנהגים בדרך הטבע ואין שכינה שורה בינינו. ועם כל זה יהללוהו 'בצלצלי תרועה', שהתרועה מורה על החרדה, מלשון "תרועם בשבט ברזל" - הפחד מפני העונש. יוצא אפוא לסיכום דברי המלבי"ם, שבשני מיני ההילולים, בין בשופר ובין בתרועה - השופר מורה על יראת הרוממות והתרועה מורה על פחד מפני שבירה - בכל ההילולים תהיה היראה בלולה עם השמחה, כמו שכתוב "וגילו ברעדה": גילה ויחד עמה רעדה.
הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה׃
'צלצלי שמע' הם צלצלים המשמיעים קול גדול, כמו שכתוב בדברי הימים "ובמצלתיים נחושת להשמיע"; ו'צלצלי תרועה' הם צלצלים המשמיעים קול תרועה. ומהם בדיוק הכלים הללו? אומר האבן עזרא: זה הכלל, אין לדעת אלה כלי הניגונים, כי כלי ניגון הרבה נמצאים בארץ ישמעאל ואנשי אדום לא ראום, וגם יש באדום כלים שלא שמעו עליהם חכמי ישמעאל. כלומר, אי אפשר לדעת באילו כלים מדובר, שהרי אפילו בתקופה אחת, בקצה אחד של הגלובוס יש כלי נגינה שבקצה השני כלל לא שמעו עליהם. היום ודאי שיודעים הרבה יותר בגלל התקשורת, אבל הוא בא ללמדך שאם אפילו בני תקופה אחת אינם מכירים את כל הכלים, כל שכן שבתקופות שלפני אלפיים ושלושת אלפים שנה אין לנו השגה באילו כלים מדובר.
הפסוק החותם
כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּ־יָהּ׃
מביא האבן עזרא בשם רבי יהודה פירוש פשטי: מאחר שהמנגן אומר נעימות על הכינור, והנעימות משתנות כפי אורך הרוח או קוצרה, גובה הקול או שפלותו או מהירותו - לכן חותם "כל הנשמה תהלל יה", נשמה במובן של נשימה. כפי אורך נשימתך כך הצורה שבה אתה יכול להלל. אך הוא מביא גם את פירושו של רבי שלמה הספרדי, שזה רמז לנשמה העליונה שבשמיים, הנשמה במובנה הרוחני. וחותם האבן עזרא: "ראה ספר תהילות תם ונשלם, ואברהם בנו מאיר כללם" - שאביו נקרא מאיר - "לא תמו תהילות אל לעולם, ומי הוא זה אשר החל וכילם", מי זה שיוכל לומר שהתחיל וסיים את תהילות השם.
הרד"ק אומר: "כל הנשמה תהלל יה" - על כל ההילולים, זהו הילול הנשמה, כי הנשמה מתבוננת במעשי השם יתברך ובידיעה כפי כוח הנשמה בעודה בגוף. וכנגד כלל הנשמות הוא פונה ואומר "הללויה". וחותם הרד"ק: נשלם ספר תהילים, על כן יאמרו כל אדם הילולים, לאל עליון אלוהי האלוהים ואדוני האדונים.
והמלבי"ם חותם: בכל אופן תתפשט תהילת השם ממרום קדשו עד כללות כל הברואים, כולם יהללו את השם, עד שכל הנשמה תהלל יה - על כל נשימה ונשימה שישאפו רוח חיים וחסד, יהללו את השם על כל חסדיו וטובותיו ומעשיו ונפלאותיו, כי לא כלו רחמיו וחסדיו לא יתמו. תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.
לסיכום: המזמור החותם את ספר תהילים הוא שירת ההודאה של דוד המלך על שזכה לסיים את ספרו, והוא קורא לכל הברואים - למלאכים, לגרמי השמיים ולכל נשמה - להלל את השם. עשרת ההילולים שבו נדרשו כנגד עשרה מאמרות, כנגד עשרה אויביו של דוד וכנגד עשרת הדיברות, ובצירוף ה'הללויה' והחתימה הם שלושה עשר, כנגד י"ג מידות הרחמים. המלבי"ם מלמד שהפרק כולו בנוי על שתי הנהגות: 'בקדשו' ו'בגבורותיו' - ההנהגה הנסית שלמעלה מן הטבע, ו'ברקיע עוזו' ו'כרוב גודלו' - ההנהגה הטבעית; ובשתיהן ההילול בלול מיראה ומשמחה כאחת, "וגילו ברעדה". מתוך 'אין עוז אלא תורה' למדנו כמה יקרה כל דקה של לימוד, ומתוך 'כרוב גודלו' - שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ולבסוף, כל הנשמה, על כל נשימה ונשימה, תהלל יה, כי לא כלו רחמיו וחסדיו לא יתמו.