בחלקו הראשון של הפרק פנה המשורר אל ברואי מעלה - מלאכים, שמש וירח, שמי השמים והמים אשר מעל השמים. מכאן ואילך הוא פונה אל ברואי מטה, כלשון הרד"ק, ומתחיל לעלות מן הפשוט אל המורכב, מן הדומם עד למדבר. המלבי"ם מעמיד את כל המהלך הזה כעגולה: ההשפעה יורדת מן העליונים עד הארץ, שהיא הקצה התחתון השפל, ומשם מתחילה המחוגה לעלות שוב כלפי מעלה, עד שהעגולה שבה אל שורשה העליון.
הַלְלוּ אֶת־יְהֹוָה מִן־הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכׇל־תְּהֹמוֹת׃
אומר הרד"ק: כעת פונה המשורר לברואי מטה שיהללו את השם, ומתחיל דווקא במים - "וכל תהומות", היינו המים שמתחת לארץ והמים שמעל הארץ. הוא מקדים את המים ליבשה כפי שהיה בסדר הבריאה: תחילה "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", ורק אחר כך "ותראה היבשה". וכן מזכיר את התנינים, שעליהם נאמר "ויברא אלוקים את התנינים הגדולים", שהם גדולים מחיות היבשה.
וצריך לדעת שהתנינים הגדולים אינם מה שאנו קוראים היום תנין, וכן הדגים הגדולים והלוויתן אינם בהכרח הלוויתן המוכר לנו. בחז"ל רואים שחיות הים היו אדירות, עד שאמרו שאת נקבת הלוויתן מלח הקדוש ברוך הוא, שאילו הייתה מתקיימת לא היה העולם יכול לעמוד מפני ריבוי הלוויתנים וגודלם האדיר. מה שיש היום הוא, כביכול, פורמט כיס. וכן מובא על דוד המלך שטיפס פעם על מה שנראה כהר, ולפתע גילה שזהו ראם, שהתרומם ודוד מצא עצמו בין שמים לארץ. גם אנשי המדע מגלים בחפירות ארכיאולוגיות בעלי חיים גדולים בהרבה מן המוכרים לנו היום.
נשאלת השאלה: מה שייך הילול אצל תנינים ותהומות, אצל שמש וירח? הרד"ק מבאר בכל המקומות האלה שאין הכוונה שהם עצמם מהללים, אלא בני האדם המשכילים מהללים: אתם, בני אדם, כשתראו את הארץ, את התנינים, את התהומות, את השמש ואת הירח - אתם תהללו את השם. זה קו אחד.
אך יש דרך אחרת במפרשים: "יהללו" אינו בהכרח שיר ושבח בפה כפי שאנו מכירים. הרי מצאנו "אז ישיר יהושע", ואיזו שירה הייתה שם? מובא שכאשר ביקש יהושע להדמים את החמה, אמרה לו: הרי אני אומרת שירה, ואם תפסיק אותי אפסיק לומר שירה. אמר לה: אני אומר שירה במקומך. מה פירוש "אני אומרת שירה"? אלא שעצם פעולתה של השמש היא שיר והלל ושבח להשם יתברך. מי שמתבונן בפעולת השמש רואה כיצד השם ציווה והשמש עושה מלאכתה, זורחת בבוקר ושוקעת בערב ופועלת את כל פעולותיה - וכל זה עצמו שבח לבורא. אין זה דיבור בשפה שאנו מכירים, אך זה שיר ושבח. לפי זה "הללו את השם מן הארץ תנינים וכל תהומות" פירושו שבעצם מציאותם יש הילול ושבח להשם יתברך.
מצודת ציון מפרש שתנינים הם מין דגים גדולים שבים. המלבי"ם כותב: אחר שירד בעגולת התהוות המציאות עד הארץ, שהיא הקצה התחתון השפל, מתחילה המחוגה לעלות למעלה, ועל כן אומר "הללו את השם מן הארץ". והוא מונה תחילה את הפשוטים, שהם ארבעת היסודות, ו"תנינים וכל תהומות" הם יסוד המים.
כבר ראינו את יסודו של המלבי"ם: מתחילים מן הגבוה, יורדים אל הנמוך, ומן הנמוך עולים שוב למעלה. תחילה דיבר הכתוב על השמים ועל המים אשר מעל השמים ו"ויעמידם לעד לעולם", ופתאום הוא יורד אל הארץ. הסבר הדבר הוא בבחינת הגלגל: כשמגיעים עד למעלה, הגלגל מתחיל להסתובב ויורד למטה וחוזר ועולה. וכוונת הדברים היא מעין העלאת מ"ן: אנו פועלים כאן למטה פעולות, והפעולות מעוררות את האהבה לעילא ואת הזיווג העליון, ועל ידי זה יורד מ"ד. מ"ן הוא מיין נוקבין, ומ"ד הוא מיין דכורין - כלומר פעולותינו למטה מעוררות את הרצון העליון להשפיע, ומכוח זיווג המידות העליונות יורד השפע לכאן למטה. וכך הגלגל מתגלגל תמיד: מעלים מ"ן ויורד מ"ד, והשפע היורד נותן כוח להמשיך ולהעלות מ"ן, וחוזר חלילה.
אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ׃
אומר הרד"ק: כאן הזכיר את הדברים המתהווים בארץ, שגם הם "מן הארץ". תדע שגם האש העליונה, גם הברד היורד מלמעלה וגם השלג - כולם מתהווים מן הארץ, וחכמי התולדות (חכמי הטבע) מקיימים זאת בראיות גמורות.
וכן מצאנו בדברי חז"ל. רבי אליעזר אומר: כל דבר שבארץ בריאתו מן הארץ, ומאי תלמודא? מהכא: "הללו את השם מן הארץ אש וברד". רב הונא בשם רבי יוסי אומר: כל מה שיש בשמים ובארץ אין בריאתו אלא מן הארץ - כלומר אף מה שבא באוויר ויורד ממנו אל הארץ, מקורו מן הארץ, שנאמר "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים": מה הגשם והשלג, אף על פי שירידתם מן השמים אינם אלא מן הארץ, כך כל מה שיש בשמים ובארץ אין בריאתו אלא מן הארץ.
ופרטי הפסוק: אש היא אש הברק, השורפת כל דבר שנופל בו. הברד הוא היפוכה של האש, שהברד קר והאש חמה. השלג קר, וכנגדו הקיטור שהוא חם - האוויר העולה מן הארץ הדומה לעשן, והרד"ק מגדירו חם ויבש (אף שאנו מכירים בקיטור העולה מן הארץ לחות), ומתנועע בסיבת האד היבש העולה מן הארץ, שהרי דרכו של דבר חם לעלות למעלה. וכן האבן עזרא אומר: קיטור הוא האד העולה כדמות עשן שהוא חם. רוח סערה היא האוויר המתנועע, וכשהוא מתנועע בחוזקה הוא מפיל ארזים גבוהים, בניינים ואוניות שבים.
"עושה דברו" - להודיע שאין הדבר במקרה, אלא הוא יתברך מצווה עליו להתנועע, ובדברו ובמצוותו הוא מתנועע לעונש המקבלים. כשהשם רוצה להעניש מקום מסוים, מביא עליו רוח סערה המוחקת את המקום: הטייפונים, הסופות וההוריקנים, השם ירחם, מעיפים מכוניות ובתים ואינם משאירים דבר. כוח אדיר המפוצץ הרים ומשבר סלעים - והכל כדי לקיים את הרצון האלוקי ולהעניש את הראוי לעונש. וכן כתוב "ויאמר ויעמד רוח סערה", וביחזקאל "ובקעתי רוח סערות בחמתי". למדנו שכל הפעולות האלה ממנו יתברך, כדי להנהיג את עולמו.
המלבי"ם מבאר שכאן עובר הכתוב על היסודות: אש היא יסוד האש; ברד ושלג הם תולדות המים; קיטור הוא תולדת האש; רוח הוא יסוד הרוח, ותולדתו "רוח סערה עושה דברו", שהסערה הולכת לעשות דברו להינקם מן הרשעים.
הֶהָרִים וְכׇל־גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכׇל־אֲרָזִים׃
מה שחסר לנו הוא יסוד העפר, היסוד הרביעי, וזהו פסוקנו. מכאן מתחילה העלייה מלמטה למעלה, מן הפשוט אל המורכב: הדומם - ההרים וכל גבעות; למעלה ממנו הצומח - עץ פרי וכל ארזים, עצי פרי ואילני סרק; ולמעלה ממנו בעלי החיים.
האר"י הקדוש מוסיף ב"רוח סערה עושה דברו": רוח סערה זה יצר הרע, וגם הוא עושה דברו. כלומר אף הפיתוי שיש לאדם לעבירה הוא בציווי האלוקי - השם ציווה את היצר הרע ללכת ולפתות את האדם, כדי שיתגבר האדם על יצרו ויקבל שכרו.
ומסופר על החזון איש שבא אליו יהודי שומר מסורת ואמר: הרי חז"ל אומרים בסוכה נ"ב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ולפי היצר הרע הבוער בקרבי, כנראה אני אחד מגדולי הדור. חייך החזון איש ואמר לו: מניין לך מה גודל היצר הרע אצל הגדולים באמת? משל למה הדבר דומה, בתחום ההיאבקות אין מעמידים מתאבק במשקל זבוב כנגד גוליית; מתאימים את המשקלים שיהיו שווים. יצר הרע של הרמב"ם צריך להיות יצר שמסוגל לפתות את הרמב"ם, שיש בו כוח להתמודד מולו. אילו העמידו מולו יצר חלש, בתנועה הראשונה הקרב נגמר בנוקאאוט. לאדם הגדול יש יצר הרע הבנוי בהתאמה לגדולתו, לתורתו ולכל מה שיש בו.
הרד"k מוסיף: אחר שהזכיר את הדברים המתהווים באוויר, מזכיר עתה את הדברים הסמוכים למים - שהרי מכוחם עולים האדים ומכוחם המטר והשלג, וכבר אמרנו שכל מה שבשמים בא מן הארץ - ואחר כך מזכיר את היבשה וכל אשר בה: "ההרים וכל גבעות", שהם הדברים העומדים והקיימים מברואי הארץ. ובכלל הדומם כולל הרד"ק גם את המתכות, שכשמדברים על הרים מדברים גם על המתכות, כמו שנאמר "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" - את הנחושת חוצבים מן ההרים. ואחר הדומם עובר לצומח: "עץ פרי" - העצים העושים פרי, "וכל ארזים" - אילנות שאינם עושים פרי, והזכיר ארזים לפי שהם הגבוהים שבאילנות.
הַחַיָּה וְכׇל־בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף׃
אחר הצומח מזכיר את החי שאינו מדבר. החיה, בשונה מן הבהמה, היא המדברית, כלשון הרד"ק - בעלי חיים שאינם גדלים אצל בני אדם בביתם אלא ביערות ובשדות; ואילו הבהמה היא מגידולי הבית, שור וחמור וכבש ועז, בין דקה בין גסה, אלה אשר ביישוב. הרמש הם קטני החיות הרומשים על הארץ, וציפור כנף הם הגבוהים והעליונים שבמין החי שאינו מדבר, הפורשים כנף ופורחים באוויר.
המלבי"ם מסביר שתחילה הזכיר חיה ובהמה שנבראו ביום השישי, ואחר כך רמש וציפור כנף שנבראו בחמישי, ומעליהם מזכיר את המדבר, שהוא המעלה הגבוהה שבכל בעלי החיים - וזה הפסוק הבא.
מַלְכֵי־אֶרֶץ וְכׇל־לְאֻמִּים שָׂרִים וְכׇל־שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃
בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם־נְעָרִים׃
אחר שהזכיר את החי הבלתי מדבר, אומר הרד"ק, מזכיר עתה את האנשים החיים המדברים, שהם סגולת העולם השפל ובעלי המעלה שבו. גם ביצירה נוצרו אחרונים, שהאדם נברא אחרון, לפי שהוא המושל בכל והוא המורכב והאחרון לפי הטבע. וההסבר: כיוון שהכל נברא לשמש את האדם, לכן האדם בא בסוף. משל לאדם הבונה דירה ורוצה להיכנס אליה - אינו בא כשהחומרים עדיין מפוזרים, אלא לאחר שריצפו וסיידו וטיחו ובנו, שהרי קודם לכן הכל מלוכלך ובאמצע עבודה. כך האדם נברא בסוף, וזו מעלתו: הוא השלם, ונברא כשכל העולם כולו מתוקן.
ומזכיר הכתוב שתי מעלות: מעלת הכבוד ומעלת הימים. מעלת הכבוד - מלכי ארץ, כל לאומים, שרים ושופטי ארץ, שהם המכובדים. ומעלת הימים - בחורים וגם בתולות, שהם הצעירים וימיהם עוד לפניהם, וזקנים שמעלתם באריכות ימיהם. ובא לומר שכולם יהללו את השם: כנכבד כנקלה, כקטן כגדול, אנשים ונשים. ומה שאומר "וכל לאומים" - שגם הם יודו לשם, זהו בביאת הגואל לישראל; אז גם כל הלאומים והשרים ושופטי ארץ יהללו, וגם להם יהיה יום חג.
על "בחורים וגם בתולות" אומר הרד"ק: "וגם" - כאילו אפילו; לפי שאין דרך הבתולות (הרווקות) להתעסק אלא בקישוט גופן, ואף על פי כן גם הן יתנו לב להלל לשם. "זקנים עם נערים" - הזקנים ילמדו את הנערים כיצד להלל, ולכן נאמר "עם", שאין בנערים לבדם דעת להלל את השם, ולכן יהיו יחד עם הזקנים שילמדום.
המלבי"ם מונה כאן מלמעלה למטה: מלכים - בעלי הממשלה; לאומים - בעלי הדת, והמלבי"ם מבאר שהאומות שיש להן חוק הן האומות החשובות יותר. גם היום רואים שמקום שאין בו מדינה מסודרת ואין בו חוק, אלא פלנגות וכל אחד עושה כעולה על רוחו, אינו נחשב מן האומות המתוקנות. "לאומים" הם בעלי הדת, לא דתיים דווקא אלא בעלי חוק ומשפט מסודרים. תחתם השרים, שהם בעלי ממשלה ושררה וחשיבות, ושופטי ארץ שיש להם מעלה מצד הנימוס והדת, כלומר מצד החוק. ואחר כך "בחורים וגם בתולות" - זכרים ונקבות, "זקנים עם נערים" - גדולים וקטנים.
ובספר יוסף תהילות מדייק החיד"א: לא נאמר "בחורים עם בתולות" אלא "בחורים וגם בתולות", ואילו אצל הזקנים נאמר "זקנים עם נערים". ומה ההבדל? שלא ייתכן שיהללו בחורים עם בתולות, שהרי יש איסור ייחוד וקול באישה, ואיך יהללו אלו ואלו יחד? אבל זקנים עם נערים יהללו יחד. ושימו לב: אפילו לא עלה על דעתו מצב של ריקודים מעורבים - על עצם ההילול יחד כבר יש קול באישה. לכן "בחורים וגם בתולות" בנפרד, ו"זקנים עם נערים" יחד.
יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְהֹוָה כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׃
כל הנבראים שבעולם השפל יהללו את שם השם, דהיינו בעלי הדעה שבהם יהללו על כל השאר - על ההרים, על הגבעות ועל כל מה שראינו. מבאר הרד"ק שבעלי הדעה מהללים על כל הדברים הגשמיים.
"כי נשגב שמו לבדו" - אצל העליונים לא אמר כן, לפי שהעליונים עצמם נשגבים, ואף על פי כן הם מודים לו שהוא נשגב עליהם, שהרי הוא בראם. אבל בתחתונים אין נשגב, אין בהם בעל מעלה, ואין בגדולתם עמידה וקיום; לכן ודאי אין להם להתגאות ולהתגדל, כי במעט זמן תיאסף ותסוף ותכלה גדולתם, והם יודו שאין המשגב והגדולה כי אם לשם לבדו. העליונים בעלי מעלה, ואף הם מודים שהשם מרומם יותר מהם; והתחתונים - מה שייך לדבר על רוממותם, הרי הם שפלים אף ביחס לשמים ולעליונים, כל שכן ביחס לשם יתברך.
עוד מבאר הרד"ק ש"נשגב שמו לבדו" הוא מעין תפילה לעתיד לבוא בביאת הגואל: "והיה השם למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד". היום יש עדיין כוחות רבים בבריאה ואמונות רבות שאנשים נתלים בהן, דתות והבל וכוחי ועוצם ידי, ועדיין אין הדבר ניכר. אבל לעתיד יהיה נשגב שמו לבדו, ויודו הכל שגדולתם וגבהותם הבל, כמו שכתוב "בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד השם ומהדר גאונו", "עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב השם לבדו ביום ההוא". אז יתגדל שמו של הבורא ויהיה ניכר שאין עוד מלבדו. אבל עתה אנו חיים בעולם המתנהל לפי טבע ולפי אמונות בכוחות שונים: זה בעל כוח וזה בעל שררה ואלה יעזרו לנו ואמריקה תושיע ותנו לצה"ל לנצח וכיוצא באלו. וכשיהיה נשגב שמו לבדו, יתברר שהכל ממנו יתברך ו"מלחמות אני עשיתי", ושאין לנו על מי להישען ולבטוח אלא בלתי לשם לבדו.
"הודו על ארץ ושמים" - כל הנבראים, העליונים והתחתונים, עומדים מכוחו יתברך, והודו עליהם בהשתלשלות הסיבות. כוונת הקדמונים ב"השתלשלות הסיבות": אין אנו רואים בעינינו שהקדוש ברוך הוא מוריד גשם, אבל הוא ברא את המים, והוא מחמם אותם בכוח השמש, ומכוח זה עולים אדים, והוא מקרר אותם למעלה והופכם לטיפות, ומכוח זה יורד הגשם. השם עושה הכל, אלא שדבר גורם לדבר וסיבה לסיבה, עד שהדבר יורד לכאן לארץ. כל הנבראים מושפעים מהודו, וכל מה שיש לנו ממנו בלבד.
המלבי"ם מבאר: הם יהללו את שם השם מצד שנשגב שמו לבדו - שאף שהם בעלי בחירה, שם הקדוש ברוך הוא נשגב אצלם; ולכן יעלו מלמטה למעלה עד ראש הסולם להתקרב לשם, ובזה "הודו על ארץ ושמים". כי תחת שבסדר הקודם ירד ההוד מן השמים אל הארץ, בסדר הזה תעלה ההוד באור חוזר מן הארץ אל השמים, ותשוב העגולה אל שורשה העליון. כפי שהסברנו: הגלגל שהגיע עד למטה, עד הארץ, מתחיל לשוב ולעלות. וזו בחינת אור חוזר: על פי המקובלים, אור ישר הוא האור המשפיע מלמעלה למטה, ואור חוזר הוא האור השב מלמטה כלפי מעלה (ובדרך כלל האור החוזר הוא ביטוי לדינים). לענייננו: יש השפעה עליונה היורדת עד למטה, ואנו כאן למטה פועלים את הפעולות הרוחניות להחזיר הכל אליו יתברך, וחוזר חלילה - העלאת מ"ן והורדת מ"ד, וזו העגולה שמזכיר המלבי"ם, הגלגל החוזר וסובב.
וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכׇל־חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ־יָהּ׃
וכיצד יהיה הדבר? השם ירים קרן לעמו: ישראל מתרוממים מן העולם השפל, עולים בהר השם עד ראש הסולם וניגשים אליו, ובזה "תהילה לכל חסידיו". החסידים שהתקרבו, כשיעלו במעלות השם, יהללו ויאמרו "לבני ישראל עם קרובו". הם יגיעו עד ראש העגולה, עד ראש הגלגל, עד שתהילת החסידים עולה ומתחברת לתהילה הראשונה שבה פתח הפרק: "הללוהו במרומים". בקדושתם, בעבודתם ובדבקותם הם עולים כביכול עד המרומים, עד שהם "עם קרובו", חוזרים ומתקרבים אליו יתברך - וזו המטרה.
שהרי כל יצירת האדם כך היא: הקדוש ברוך הוא הניח את האדם במקום הנמוך והשפל ביותר, ומשם הוא אמור להגיע אל המקום הגבוה ביותר, להיות דבוק באלוקים. זהו סדר העולם: להוריד את העולם אל המקום השפל כדי לתקנו משם. וכבר דיברנו שזה גם הרעיון של שבירת הכלים - הקדוש ברוך הוא יצר את הכלים, והאור העצום שניתן בתוכם גרם לשבירה, והכלים ירדו לבי"ע, ומשם הם מתחילים להיתקן ולהתרומם ולתקן את העולם, ובזה נוצרו כל הפרצופים כמפורסם בקבלה. תמיד הרעיון אחד: להגיע אל המקום הנמוך כדי לעלות משם ולתקן ולהתרומם, ובזה שייך להשיג מעלות ולהתקדש בעבודתו יתברך. שהרי מלאכים יש לקדוש ברוך הוא הרבה, וכביכול לא עשינו כלום אילו נבראנו מלאכים; אבל כשהוריד אותנו בני אנוש מגושמים, ואנו מתמודדים ועובדים את הקדוש ברוך הוא - זו "תהילה לכל חסידיו", התהילה הגדולה ביותר, להגיע להיות "עם קרובו", קרובים ודבוקים בו יתברך.
והרד"ק מבאר "וירם קרן לעמו": דעו שכל מקום שנאמר בו הרמת קרן, הקרן היא ביטוי לניגוח הצרים; כשרוצים לומר שישראל מנגחים את אויביהם ומתגברים עליהם, אומרים שהשם מרים קרנם. הקדוש ברוך הוא מרומם את קרן עמו, ובזה מראה לכל העולם שהכל בכוחו: מוציאם מן הגלות, מקבצם מן העמים ומרומם קרנם על כל העמים. וזה מה שאנו אומרים "תרום קרננו" - שתתרומם גדולתנו. ובזה "תהילה לכל חסידיו", שכולם יהללו את הקדוש ברוך הוא על כך. ומי הם חסידיו המהללים? מיד הוא אומר: "לבני ישראל עם קרובו" - כולם יהללו י-ה, יהללו את השם יתברך.
בחלק זה של הפרק יורד המשורר אל ברואי מטה ומתחיל את העלייה: מן המים והתהומות אל ארבעת היסודות, מן הדומם אל הצומח, מן הצומח אל החי, ומן החי אל המדבר - מלכים, שרים ושופטים, בחורים ובתולות, זקנים ונערים. הרד"ק מלמד שבעלי הדעה הם המהללים על כל הברואים, ויש אף מי שמבאר שעצם פעולתם של הנבראים היא שירה. המלבי"ם מעמיד את הכל כעגולה: ההוד יורד מן השמים אל הארץ, ובאור חוזר הוא עולה מן הארץ אל השמים ושב אל שורשו העליון. וסופו של הפרק מגלה את תכלית הכל: "וירם קרן לעמו" - שישראל, שהורדו אל העולם השפל, עולים ומתרוממים בעבודתם עד שהם "עם קרובו", דבוקים בבוראם, ובזה תהילה לכל חסידיו. הללויה.