פרק קמ"ז הוא פרק של הלל והודאה על הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולמו: על גאולת ישראל מן הגלות, על ההנהגה הכללית שבטבע - העבים, המטר והצמיחה - ועל ההשגחה הפרטית שמגיעה עד לפתחו של כל נברא, מן הבהמה ועד בני העורב. בחלק שלפנינו, מפסוק ז' ואילך, אנחנו לומדים כיצד דווקא מתוך מה שנראה כחושך יוצא השפע, וכיצד הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם את פרנסתו בלי גבורת הסוס ובלי שוקי האיש.
עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר.
הרד"ק מבאר שהפסוק מדבר אל עם ישראל: תשירו לה' בפה, ותזמרו לו בכלי - הוא הכינור, והשיר יהיה שיר של תודה. שימו לב לנקודה שכבר הזכרנו כמה פעמים: "זמר" אינו דווקא בפה, כמו שאנו רגילים לחשוב. במקראות רבים "זמר" הוא דווקא על ידי כלי נגינה, כלי זמר. גם היום אנו אומרים "תזמורת", והכוונה לכלי נגינה בלבד.
התודה היא על כל הטובה והגדולה שהשם עשה עמנו. הפרק מדבר במצב שבו הקדוש ברוך הוא כבר הוציא אותנו מן הגלות, עשה לנו כבוד גדול ורומם אותנו על כל הגויים. וזו גבורה גדולה מאת השם - להוציא עם מועט מתוך עמים רבים. ואולי הגבורה הגדולה עוד יותר היא לשכנע את העם עצמו לעזוב את הגלות. זה לא פשוט כלל. לך תשכנע יהודי אירופאי או יהודי אמריקאי לעזוב את הגלות ולבוא לארץ הקודש: עוד לפני ה-7 באוקטובר היה זה קשה, ואחרי ה-7 באוקטובר הוא מרגיש בכלל שהוא נמצא במקום בטוח, ואיני מדבר על האנטישמיות שחוגגת שם.
ואחרי שהצלחת לשכנע יהודי לצאת מן הגלות - לך נסה עכשיו להוציא את הגלות ממנו. זה סיפור בפני עצמו: שהיהודי כבר לא יהיה גלותי, אלא יהיה דבוק בהשם ובתורתו, ולא בעגל הזהב של אמריקה ובשאר העגלים שבשאר הגלויות. על זה נאמר: "ענו לה' בתודה, זמרו לאלוקינו בכינור" - גבורה גדולה מאתו להוציא עם מועט מעמים רבים, ואנו נספר את גבורותיו.
ומהן הגבורות שהשם עושה תמיד בעולם? המטר. חז"ל קוראים לגשם "גבורות גשמים", ולכן עניין הגשם נקבע בברכת "אתה גיבור": "אתה גיבור לעולם ה'... משיב הרוח ומוריד הגשם". וכן נאמר: "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, הנותן מטר על פני ארץ". ובאיוב: "ורעם גבורותיו מי יתבונן", ואליהוא אומר: "ירעם א-ל בקולו נפלאות, עושה גדולות ולא נדע", ולאחר מכן: "כי לשלג יאמר הווה ארץ, וגשם מטר וגשם מטרות עוזו".
השיבה מן הגלות, אומר הרד"ק, תהיה דומה למטר, ואנחנו מייחלים לכך לאל יתברך. וכך אומר מיכה: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" - אנחנו מייחלים רק לו יתברך, כמי שמייחל אל השם המוריד את הגשם, כלומר דבוקים רק בו. זו הציפייה שלנו בגאולה: שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו, ואז כל ישועתנו ותקוותנו תהיה רק עליו - לא כמו היום, שאדם חושב שאולי אמריקה תציל אותנו, ואולי צה"ל בכוחו ינצח את המלחמות. ודאי שצריך גם צבא, אבל צריך לדעת: "מלחמות אני עשיתי", המלחמה היא למעלה. ואם היא למעלה, פירוש הדבר שאנחנו יכולים לפעול הרבה מאוד - על ידי התחזקות בלימוד, בתפילה, בעבודת השם ובדקדוק המצוות. כך מכריעים את המלחמה, וכך אנו פועלים להוריד את המטר, את השפע הרוחני שהשם ישפיע עלינו ויגאלנו.
המלבי"ם מבאר: "ענו לה' בתודה" - לפי שהשם ברא את העולם, וכאן מדובר בהנהגה הקבועה, הנהגת הטבע המסודרת. לכן הרימו קול שיר בתודה על הטובות הכלליות שהשם מיטיב לעולם, שגם הן טובות קבועות ומסודרות. אך "זמרו לאלוקינו בכינור" - "זמר" הוא שיר ושבח המהוללים והמעולים יותר, וזה מצד שהוא "אלוקינו", כלומר מצד ההנהגה וההשגחה הפרטית שלנו, מה שהשם מנהל אותנו באופן פרטי מעבר להנהגת כלל העולם וכלל האומות. על ההנהגה המיוחדת הזאת נזמר בזמר המעולה יותר ובכינור, שהוא כלי ניגון חשוב.
הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר: התבונן בגשמים. בתחילה, לפני שיורד גשם, השמיים מתקדרים בעבים, נעשה חושך וענן. מי שאינו יודע מה טומנים העבים בחובם עלול לחשוב: יש כאן משהו אפוקליפטי, השם כיבה את השמש, לך דע לקראת איזה אסון אנו הולכים - הרי כל העולם נעשה חשוך. ומה מתברר אחר כך? שהכל לטובה: הקדוש ברוך הוא מוריד גשם.
וזה שנאמר "ענו לה' בתודה" - בשם הוי"ה, במידת הרחמים, "זמרו לאלוקינו בכינור" - גם כשיש מידת הדין, גם בבחינת "אלוקינו". מדוע? כי מאתו לא תצא הרעות, והקדוש ברוך הוא משפיע רק טובה. והראיה: "המכסה שמים בעבים" - בשעה שהשם כיסה את השמיים בעבים, נראה שירד חושך לעולם, נראה כצרה. ועם כל זה, "המכין לארץ מטר" - מה יוצא מזה? גשם שהשם מכין לארץ, "המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה" - שפע וברכה לכל העולם. מכאן תלמד להודות ולהלל, בין בשם הוי"ה ובין בשם אלוקים: תמיד תהלל ותזמר, כי גם ממה שנראה ככיסוי שמיים בעבים וכצרה - תדע לך שממנו תצא רק טובה.
עוד מסביר המהרי"ץ דושינסקי: "שמיים" רמז לצדיקים - הצדיקים ראשם אי שם בשמיים, בעניינים עליונים, מונחים בענייני השמימיות. ו"עבים" אלו הייסורים והצרות המלפפים את הצדיק. וכאשר הקדוש ברוך הוא "מכסה שמים בעבים", כלומר מלפף את הצדיקים בייסורים ובצרות - דע לך שעל ידי זה השם משפיע שפע טוב לעולם.
כמו שאומרת הגמרא: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים" - הוא חי בעניות נוראה, ואותה עניות מוריקה שפע לכל העולם. וכפי שהבאנו בדברי רבי חיים מוולוז'ין: "בשביל חנינא בני" - באותו שביל שיורד בו השפע לרבי חנינא, וכיוון שהוא אינו לוקח ממנו מאומה, ממילא כל מה שיורד באותו שביל מגיע לכל העולם כולו. וכן אומרת הגמרא על רבי, שכל זמן ייסוריו של רבי לא הפילה אישה עוברה בטרם זמנה. הרי שכאשר הצדיק סובל, יש שפע לכל העולם כולו: "המכסה שמים בעבים" - וממילא "המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו".
וישאל הצדיק: אם כן מה יצא לי מזה? אני צדיק, אני סובל ייסורים, וכל הטוב מגיע לעולם - די לי בקב חרובים, ורבי סובל ייסורים. על כך אומר הרמח"ל: אין לך שום השגה איזה שכר נצחי מגיע לצדיק על כך שהתייסר כאן והיטיב בכך לכל העולם כולו. ובוודאי שהצדיק מעוניין בזה, מעוניין לקבל את הייסורים כדי להיטיב לכל העולם, כי השכר הנצחי וקרבת האלוקים שהוא זוכה להם על ידי כן הם לאין שיעור. וכבר הבאנו לזה דוגמה ממה שכתוב "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" - הצדיק נושא את החולי שלנו, ומוכן לסבול את כל זה כדי להיטיב לעם ישראל באחריתו.
הרד"ck מבאר את הפסוק כפשוטו: השמיים גבוהים, בהירים, טובים, טהורים ומזהירים, וכאשר השם פורס עבים במקום נמוך יותר, מתכסים השמיים מעין האדם. "המצמיח הרים חציר" - אפילו ההרים, שהם יבשים וקשים, אף שם השם מצמיח חציר, וכל שכן במקום נוח לגידולים כארץ מישור. ובזה מראה לך הכתוב כיצד הקדוש ברוך הוא משנה את המציאות בכוחו.
והמלבי"ם אומר: גם בהנהגה הכללית אנו רואים שהכל ממנו יתברך, והשם משגיח על כל בריותיו. הנה השם מכסה שמיים בעבים; המטר הוא השגחה מאתו; על ידי העבים הוא מכין לארץ מטר, ועל ידי המטר מצמיח הרים חציר. כל זה הוא ההנהגה הכללית - שהרי יש הנהגה כללית ויש הנהגה פרטית, השגחית, ניסית ומיוחדת לנו, וכאן מדובר באופן שבו הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בהנהגה הכללית.
בספר אוצרות ההגדה מביא את דברי חז"ל: כל המקבל עליו עול תורה - מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. תלמיד חכם שיושב כל היום והוגה בתורה, הקדוש ברוך הוא דואג לפרנסתו ולשפע שלו בלי שיצטרך לטרוח ולהתייגע - ובלבד שאכן יהגה בתורה בהתמדה. וכמו שאומרים חז"ל שהשחקים נקראו כך מפני שבהם הקדוש ברוך הוא כביכול שוחק וטוחן את המן לצדיקים. מה שאין כן אדם שאינו הוגה בתורה כראוי - הוא צריך להתאמץ ולהתייגע לפרנסתו, "בזיעת אפיך תאכל לחם".
וזהו שנאמר "המכין לארץ מטר": אנשים שהם בגדר "ארץ", כלומר שייכים לארציות, שאינם לומדים תורה ועובדים כל היום - הקדוש ברוך הוא שולח להם מטר, אבל הם צריכים להתאמץ בעבודת יומם: לחרוש, לזרוע ולקצור. ואילו "המצמיח הרים חציר": אותם תלמידי חכמים שהם רוחניים, שהם בגדר "הרים" גבוהים - כמו שאמרו שההרים אלו האבות והגבעות אלו האימהות, והרים הם ביטוי לצדיקים - להם הקדוש ברוך הוא מצמיח את החציר בלי שיתייגעו; פרנסתם מוכנה בלי שיצטרכו להתאמץ עבורה. ואמנם אין הבטחה שיהיו עשירים - "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", אין כאן הבטחת עושר - אבל כדי פרנסתו הקדוש ברוך הוא מזמן לו.
אין אנו באים לומר חלילה שאדם הנזקק לפרנסה אסור לו לצאת לעבוד; פרנסה מכבדת את בעליה. אבל אדם צריך לדעת שיש מעלה מיוחדת בדרגה של מי שמתמסר כולו לתורה, ויש לו הנהגה מיוחדת מאת השם.
פעם שאל מישהו את הרב שטיינמן: האם בזמננו אפשר לראות ניסים? פעם היו ניסים, אבל היום היכן רואים? השיב לו: רואים זאת יום יום. שאל: היכן? אמר לו: אברכים מחתנים ילדים. זה נס שאין לו הסבר. אברך מחתן שמונה וגם עשרה ילדים, ואתה רואה ברוך השם שאף אחד מהם אינו ערום, כולם מתחתנים לבושים, וכולם בסופו של דבר מגיעים גם לדירות. איך זה? מה זה לממן חתונה, להלביש, לשלם לתזמורת - מהיכן כל זה? בעל כורחך שיש הנהגה מיוחדת שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את בני התורה.
ופעם באו לפניו שני מחותנים: האחד אברך בן תורה, והשני בעל־בית מבוסס המתפרנס יפה. ביניהם היה ויכוח על סכום מסוים; העובד אמנם התחייב יותר, אך התעקש שהאברך יוסיף סכום מסוים. הלכו לשאול את הרב שטיינמן. אמר האברך: אני אברך, יכולותיי מצומצמות, והוא ברוך השם עובד ויש לו אפשרויות, ובכל זאת הוא מתעקש שאני אתן יותר. פסק לו הרב: אתה צריך לתת. לא יותר מן הצד השני, אלא את אותו סכום שעליו נסובה המחלוקת - קח אותו על עצמך. שאל האברך: מדוע? השיב לו: הוא עובד, ולכן על כל שקל הוא צריך להתאמץ כדי להביאו. ואילו אתה - את הסכום הראשוני מהיכן הבאת? הכל משמיים, הכל בחסד השם עליך. אם כן, העמס על אותן כתפיים גם את חמישים האלף הנוספים; על הכתפיים האלה אפשר להעמיס עוד. הוא נמצא במסלול אחר, ולכן הגיוני יותר שאתה תיקח זאת עליך.
והרב שטיינמן חי את הדברים הללו וראה אותם בעיניים, שהרי כל ימיו היה במסירות לתורה. גם כשהביאו לו משכורת ולא היה צריך אותה, לא היה לוקח, והיה אומר: ההיתר לקחת כסף מן הישיבה הוא כדי להתקיים. פעם עיכבו לו את המשכורת חצי שנה, ואמרו לו שכשיגיעו החגים וההכנסות ישלימו לו. הגיעו החגים ונתנו לו את כל החצי שנה למפרע - ולא הסכים לקבל. שאלו אותו: למה? זה מגיע לרב, זו משכורת, הרב לימד כאן. אמר להם: כל ההיתר לקחת משכורת הוא כדי להתקיים, ואתה רואה שהקדוש ברוך הוא קיים אותי חצי שנה. "חסדי ה' כי לא תמנו" - שרדנו חצי שנה מאת השם; אם שרדנו מאת השם, מה ההיתר עכשיו לקחת את הכסף? ואם תאמר: הרי צריך לחתן ילדים - הוא חי במקומות אחרים לגמרי: כשאצטרך לחתן ילדים, הקדוש ברוך הוא ידאג לי; מי שדאג לי עד היום ידאג לי גם אז. ובאמת לא חסר לו לא אז ולא לאחר מכן, ומיליונים אם לא מיליארדים עברו דרך ידו, ושום דבר לא נדבק בו.
וכבר סיפרתי לכם שפעם אבד לו סכום כסף שמישהו נתן לו כדי להעבירו לנזקק. הכסף הלך לאיבוד, הוא חיפש ולא מצא. אמר לגבאי קופת הצדקה: אני אשלים את הכסף הזה מן המשכורת, בתשלומים. אמרו לו: הרב פטור, הרב לא קיבל זאת בתורת שמירה כלל. אמר להם: אתה בא להסביר לי למה אני פטור? אני יכול לתת לך עוד כמה סיבות למה אני פטור. אבל אם אני יכול להוריד מעצמי שאלה אחת פחות בעולם האמת - שווה לי להוציא כאן כל סכום, שלא ישאלו אותי: רב אהרן לייב, מה עם הכסף שנתנו לך למסור לאותו נזקק, איך שמרת עליו?
כשרואים אנשים שחיים במציאות כזאת, למעלה מן הטבע, צמודים לריבונו של עולם ואינם מוטרדים כלל מענייני הגשמיות - זה פשוט לא מדבר אליהם. הוא יודע שהוא נמצא בידיים הטובות ביותר, והקדוש ברוך הוא הוא הנושא אותו: "השלך על ה' יהבך". כל הצרה היא שאנחנו מנסים לקחת את יהבנו על עצמנו, את המשא אנו רוצים לשאת לבד. אבל אם נשליך זאת על ריבונו של עולם, נראה שהקדוש ברוך הוא אומר: יש לי כתפיים רחבות, אני יכול לשאת משאות כבדים הרבה יותר - רק השלך על ה' יהבך.
נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ.
רש"י מפרש "נותן לבהמה" - מאכלה. בהמה אינה אוכלת לחם, אלא ש"לחם" הוא ביטוי כולל למזון. ומי הם "בני עורב אשר יקראו"? אומר רש"י בשם חז"ל, שהעורב אכזרי על בניו, והקדוש ברוך הוא מרחם עליהם ומזמין להם יתושים מתוך צואתם, והם נכנסים לתוך פיהם.
הרד"ק מבאר יותר: בני העורב כשהם נולדים הם לבנים, והאימהות עוזבות אותם, שכן הן אומרות: כנראה דגרנו על ביצים שאינן שלנו, שאם לא כן מניין בני עורב לבנים? ואינן מביאות להם טרף. והם צורחים - וזהו "לבני עורב אשר יקראו", שהם קוראים כביכול להשם שייתן להם טרפם, והקדוש ברוך הוא מצמיח מתוך צואתם יתושים והם אוכלים אותם. ומעניין שהרש"ש בגמרא אומר שלפי זה הלמ"ד של "לבני" אינה למ"ד השימוש אלא למ"ד השורש: "לבני עורב" - עורבים לבנים, שקוראים ומבקשים טרפם.
ומכאן, אומר הרד"ק, אתה רואה שהשם עוזר לחלשים שאין בהם יכולת מעצמם. כך גם הוא מסייע בידי ישראל, הנטושים בגלות ואין בהם כוח. דווקא באותם חלשים ושפלים חפץ הקדוש ברוך הוא, כמו שנראה בפסוק הבא: "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה" - דווקא באותם דלים שאין מי שיסייע בידם.
ופרקי דרבי אליעזר מביא: "לבני עורב אשר יקראו" - הם קוראים ליתן מטר על הארץ, והקדוש ברוך הוא עונה אותם. וזהו שכרם על שהראו לאדם וחוה שאת המת קוברים באדמה. כאשר נרצח הבל וקין הרגו, לא ידעו אדם וחוה מה לעשות עם המת - זו פעם ראשונה שראו מת: לאן לוקחים אותו, היכן מניחים אותו? ואז ראו עורב מת, וראו כיצד העורבים חופרים באדמה וקוברים אותו, ומזה הבינו שזו הדרך שיש לנהוג בגופה. ובזכות זה, כשבני העורב קוראים ומבקשים מטר על הארץ - השם עונה להם.
לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה.
רש"י מפרש: אין הקדוש ברוך הוא חפץ בגבורת הסוס, ולא בקלות מרוצת שוקי האיש - כמה שהאדם רץ בקלות ברגליו. והרד"ק מקשה: הרי השם הוא שנתן לסוס את גבורתו, וכי נתן לו דבר שאינו חפץ בו? ומוכיח מאיוב: "התיתן לסוס גבורה" - האם אתה נותן לסוס גבורה כמו שאני נתתי לו? הרי שהשם חפץ בגבורת הסוס ונתן לו אותה.
אלא הכוונה: איני חפץ באדם הבוטח בגבורת הסוס, ואיני חפץ באדם הבוטח בשוקיו לברוח מן המלחמה, כמו שאומר הנביא: "ברגליו לא ימלט ורוכב הסוס לא ימלט נפשו". לא נאמר שהשם אינו חפץ בגבורת הסוס, אלא שאינו חפץ במי שבוטח בגבורת הסוס ובשוקיו. ובמי הוא חפץ? במי שבוטח בהשם יתברך - בו הקדוש ברוך הוא חפץ ובו הוא מעוניין, ולא באלה שבוטחים בגבורת הסוס ובשוקיהם שהם יושיעום.
המלבי"ם מבאר מפסוק ט': על ידי החציר נותן השם גם לבהמה את לחמה, עד שהשגחתו היא גם על בעלי החיים, וגם לבני העורב הוא נותן את לחמם. ושימו לב לחיבור המיוחד שהוא עושה: "לבני עורב אשר יקראו - לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה". כלומר, מה הם בני העורב קוראים ומכריזים? הם מכריזים: "לא בגבורת הסוס יחפץ"!
ביאור הדברים: בני העורב מכריזים שאין השם חפץ בגבורת הסוס - כלומר, כדי להשיג את הטרף ואת המזון אין צורך בהשתדלות יתרה, שהכל בא מאת השם. ומי מוכיח זאת? בני העורב עצמם: הנה, אתה חושב שצריך גבורה לכך? מי חלש מאיתנו? ועם כל זה אתה רואה שהשם מזמן לנו את מאכלנו. מאיתנו תלמד שאדם יכול להיות חלש ביותר, והקדוש ברוך הוא יזמין לו את פרנסתו.
ומהו הנמשל שבשני הדברים? אומר המלבי"ם: יש המשיגים את טרפם על ידי מלחמה, ממה שבוזזים שלל מן האויב. כמו שאמרו לדוד: עמך ישראל צריכים פרנסה, ואמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד - כלומר השיגו פרנסה על ידי פשיטה על האויב. ולמלחמה צריכים סוס מוכן ליום קרב. ויש המשיג את טרפו, כדברי הרד"ק, על ידי שהולך בדרכים רחוקות - "ממרחק תביא לחמה". גם היום יש אנשים הנוסעים לקצווי ארץ בכל מיני עסקים ויבוא, ולשם כך צריך שוקיים ורגליים ללכת ממקום למקום. באים בני העורב ומכריזים: אין השם חפץ בגבורת הסוס - שתשיג פרנסתך בפשיטת יד בגדוד; ואין השם חפץ בשוקי האיש - שתשיג פרנסתך בהליכה למרחקים. מי שמייחל להשם יתברך ימצא את טרפו בביתו, בלי סוס ורכב ומלחמה, כשם שהשם ממציא מזון לבני העורב. בטח בהשם, ותראה כיצד הפרנסה מגיעה עד אליך.
אחד הגיע לאדמו"ר מאוז'רוב וסיפר שמצב פרנסתו גרוע מאוד, ולכן הוא רוצה לטוס לארצות הברית - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ששם הדולרים מתגלגלים על הרצפה או גדלים על העצים, ורק צריך לקטוף. בירך אותו האדמו"ר בדרך צלחה, ורק הוסיף: באותה הזדמנות תמסור דרישת שלום ממני, תפרוס בשלומו של האלוקים של אמריקה. הביט בו האיש: מה זאת אומרת האלוקים של אמריקה, וכי יש אלוקים אחר לאמריקה? אמר לו: איני יודע. אם אתה מרגיש שאתה צריך ללכת עד אמריקה כדי למצוא שם את הפרנסה, כנראה שהאלוקים שם אחר, כנראה שהתשדורת שלו אינה מגיעה עד לכאן, וצריך אתה להגיע לשם כדי שייתן לך שם את פרנסתך. ואז הבין את המוסר הנוקב.
אם הקדוש ברוך הוא רוצה לפרנס אותך - "לבני עורב אשר יקראו". בני העורב אומרים: התבונן, השם מביא לנו את המזון עד הפה. מה שמגיע לך - יגיע עד אליך. אם תבטח בהשם ותסמוך עליו, תראה שהקדוש ברוך הוא ישפיע את שפע הפרנסה אצלך. לא גבורת הסוס ולא שוקי האיש, אלא בני העורב הם המשל: הם קוראים וצועקים שהקדוש ברוך הוא מביא לאדם את פרנסתו עד אליו. ולמה להתרוצץ אחרי הפרנסה, כאשר הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם את מה שמגיע לו?
מה שנדרש הוא רק אמת אחת: שיהיה לאדם ביטחון בהשם. ככל שאדם בוטח יותר בהשם, כך יצטרך לעשות פחות השתדלות; וככל שהוא נחלש בביטחון, כך יצטרך השתדלות גדולה יותר. ואם אין לו ביטחון כלל, יצטרך להתאמץ עבור כל שקל שנקצב לו - כל שקל שנגזר לך בראש השנה תצטרך להוציא את הנשמה בשבילו. מדוע? כי אינך סומך על השם כלל. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אינך סומך? בבקשה. וכמו שאומר חובות הלבבות: מניחו השם ביד מי שסומך עליו, ביד מי שבוטח בו. אתה בוטח בגבורתך? בבקשה - תתאמץ, תעשה ותביא.
פעם פנה אדם לאדמו"ר ואמר: רבי, איני מבין. כבר מגיל קטן אמרו עליי שיש לי IQ מדהים, שאני גאון, ועם כל זה אין לי מה לאכול ואין לי פרנסה. אמר לו אותו גדול: כבר שלמה אמר "לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר". אמר לו: הרב, על זה גופא באתי להקשות - מדוע ייענשו על כך? משום שהוא חכם לא יהיה לו לחם? השיב לו האדמו"ר: הקדוש ברוך הוא אומר לחכם - אתה חכם? אם כן תצליח לבד, תעשה לבד. כלומר, אדם המהלך בתחושה שהוא חכם, שהוא יודע היכן להשקיע ומה לעשות - אומר לו הקדוש ברוך הוא: בבקשה, קח את המושכות ונהל את העסק לבדך. אבל אם אדם אומר: ריבונו של עולם, אינני חכם, אינני כלום, אתה תשפיע עליי - הקדוש ברוך הוא משפיע עליו ומנהל אותו. ואילו מי שאומר "אני חכם, אני כבר יודע" - אומר לו השם: אתה יודע? בוא נראה מה אתה יודע.
בספר שיח יצחק מדייק: לא נאמר "לא בגבורת האיש ירצה" כשם שנאמר בסוס, אלא "לא בשוקי האיש". ומדוע? כי בגבורת הסוס באמת אין לקדוש ברוך הוא חפץ - מה יש לו מגבורת הסוס? אבל מגבורתו של אדם יש לו הרבה מאוד, שכן כשאתה מתגבר - אתה מתגבר על יצרך, נלחם בתאוות וכובש את יצרך. לאדם הגבורה הכרחית ונצרכת. אלא ש"שוקי האיש" - כשאדם טופח על שוקיו ואומר: הרגליים האלה הלכו הרבה והתאמצו כדי להשיג - אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השגת? הרגליים שלך השיגו? על זה נאמר "לא בשוקי האיש ירצה". אבל גבורת האיש כן נצרכת, כי רק על ידי הגבורה מתגבר האדם על יצרו.
הפרק מלמד אותנו להודות ולזמר - בפה ובכלי, בשם הוי"ה ובשם אלוקים, על ההנהגה הכללית ועל ההשגחה הפרטית כאחת. מן העבים המכסים את השמיים יוצא המטר והשפע, ומייסורי הצדיקים נמשכת ברכה לכל העולם. הקדוש ברוך הוא מפרנס את הבהמה ואת בני העורב החלשים, ומכריז על ידם שאין הפרנסה תלויה בגבורת הסוס ולא במרוצת רגליו של האדם, אלא בביטחון בהשם. ככל שאדם משליך את יהבו על בוראו, כך הוא נכנס להנהגה שמעל הטבע - וכך נזכה לגאולה שבה כל תקוותנו וישועתנו תהיה רק עליו יתברך.