פרק קמ"א בתהילים הוא מזמור שנוהגים בו התימנים לאומרו בקביעות בכל יום בין מנחה לערבית. המזמור אינו מן הקלים להבנה, ונלך בו כדרכנו עם המפרשים. הרד"ק מסביר שהמזמור הזה עוסק בעניינו של המזמור שלפניו, ושם ביאר שדוד חיברו על דואג ועל הזיפים שהיו מלשינים עליו אל שאול. אף כאן מדובר מאותו עניין. המלבי"ם מוסיף שהמזמור נוסד בעת שבא שאול ביד דוד ודוד יכול היה להרגו - הן במערה והן במעגל היו לו שתי הזדמנויות - והוא מבקש מה' שיצילנו מיצרו שלא יפול בידו ולא יהרוג את שאול.
מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקׇרְאִי־לָךְ׃
"קראתיך חושה לי" - מהר לעזור לי. "האזינה קולי בקראי לך" - מיד כשאני קורא אליך תאזין את קולי, אל תמתין עד שאסיים את הקריאה, אלא כבר בתחילתה. ובעצם כל הבקשה היא שהקב"ה יצילנו שלא יפול ביד יצרו.
תהילות מהרי"ץ, וכבר קדם לו החיד"א, כיוונו שניהם לעניין אחד על פי הגמרא בתענית כ"ה. שמואל הקטן גזר תענית וירדו להם גשמים עוד קודם הנץ. חשבו העם ששבחו של ציבור הוא - עוד טרם קראנו כבר נענינו. אמר להם שמואל: אמשול לכם משל, לעבד שמבקש פרס (פרוסה) מרבו, ואמר: תנו לו ואל אשמע קולו. שוב גזר תענית וירדו להם גשמים אחר שקיעת החמה, וחשבו העם ששבחו של ציבור הוא - הרי שמע ה' את כל תפילותינו. אמר להם: אף זה אינו שבח, אלא משל לעבד שמבקש פרס מרבו, ואמר: הניחו לו עד שיתמקמק ואחר כך תנו לו - עד שיצטער צער גדול וידבק לשונו לחיכו מרוב תפילות. ומתי כן שבחו של ציבור? כשאומר משיב הרוח ומנשבת הרוח, מוריד הגשם ובא הגשם.
וזה מה שדוד מבקש כאן: "ה' קראתיך חושה לי" - שתמהר לענות למשאלתי באותו היום עצמו, שלא יהיה זה בגדר "הניחו לו עד שיתמקמק". אבל גם מהר מדי אינו טוב, שמא יהיה זה בגדר "תנו לו ואל אשמע קולו". לכן הוא מסיים "האזינה קולי בקראי לך" - כשאקרא לך, אז בדיוק תאזין את קולי, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, אלא בדיוק בזמן שבו אני מבקש, ואז ניכר יהיה שתפילתי לרצון לפניו.
תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת־עָרֶב׃
הרד"ק מסביר שחסרה כאן כ"ף הדמיון: תיכון תפילתי כקטורת לפניך, ומשאת כפיי - מה שאני נושא ושוטח את כפיי אליך - ייחשב כמנחה שמקריבים בערב. ולמה דווקא מנחת ערב? אפשר שערב היה בשעה שחיבר את המזמור, והוא מבקש על המנחה שעומדים להקריב עתה במשכן, בסמיכות לזמן חיבור המזמור.
ביאור נוסף מביא הרד"ק בשם אביו: אם תהיה מנחת הבוקר כהוגן היא מקובלת, ואם אחריה תהיה מנחת ערב טהורה - הרי היא שנייה, ויותר מקובלת. מנחת בוקר היא הראשונה, ומנחת ערב היא כבר השנייה שביום, ולכן ודאי מקובלת יותר. וזו הבקשה: תהיה תפילתי לפניך כמנחת ערב.
המלבי"ם מדייק ש"תיכון" הוא מלשון הכנה: גם ההכנה שאני עושה אל התפילה תיחשב לפניך כקטורת. ו"משאת כפיי" - בעת שאני כבר נושא כפיי בתפילה עצמה - תהיה דומה בעיניך למנחת ערב, שהיא המנחה הבאה בסוף, אחרי גמר כל התפילות והעבודות, ולכן היא כביכול המשובחת.
בעל תהילות מהרי"ץ מסביר: לפעמים תפילתו של אדם אינה זכה לחלוטין. מתערבות בה מחשבות, טרדות וכל מיני עניינים שמונעים ממנו לכוון כהוגן. בא אדם ומבקש: ריבונו של עולם, תיכון תפילתי כקטורת. שהרי גם הקטורת אינה זכה - מעורבת בה החלבנה שריחה רע, ואף על פי כן היא מתקבלת ברצון. כך גם תפילתי, אף שכלולים בה דברים שאינם טובים, מחשבות והפרעות, תהא חביבה לפניך כקטורת ותעלה לרצון.
בעניין החלבנה מסופר על מקום של שומרי מצוות שחיפשו עשירי למניין וצעקו "הצנטר, הצנטר". הגיע אדם שהיה צריך להלביש לו כיפה, וראה שעדיין מחפשים עשירי. בצעירותו למד מעט, והבין שמבחינתם אינו ממש כשר להצטרף למניין. משהגיע עשירי ירא שמיים והתחילו להתפלל, פנה אל הרב ואמר: כבוד הרב, ראיתי שלא ספרתם אותי לעשירי, והרי בקטורת צירפו גם את החלבנה. לא היה טיפש. השיב לו הרב: נכון, ולכן אחד עשר סממנים היו בה.
שִׁיתָה יְהֹוָה שׇׁמְרָה לְפִי נִצְּרָה עַל־דַּל שְׂפָתָי׃
יש להיזהר בקריאת המילה. כאשר הקמץ הוא קמץ גדול, שהוא תנועה גדולה, הוא מניע את השווא שאחריו וקוראים "שָמְרָה" - כמו שאנו אומרים במזמור שלפני שיר של יום "שָמְרָה נפשי כי חסיד אני". אבל כאשר הקמץ הוא קמץ קטן, שהוא תנועה קטנה, הוא אינו מניע את השווא שאחריו, וקוראים אותו כ"או": "שׇמְרָה". וכך כותב כאן הרד"ק, שהמילה היא במשקל חוכמה, עוצמה.
רש"י מסביר: כשאני מתפלל לפניך, שמור את פי שתהא לשוני מדברת לשון צחות, לשון ראויה והגונה שתהיה לרצון לפניך. "נצרה על דל שפתיי" - דל היינו כמו דלתות שפתיי, והכוונה לשפה העליונה שהיא הגבוהה, דל מלשון הגבהה. וכך גם מבאר המלבי"ם שדל הוא לשון הרמה, כמו "דלו עיניי למרום", שהוא המקום היותר גבוה.
הרד"ק מדייק ש"שׇמְרָה" הוא שם ולא פועל. יש הבדל בין "שְמור" לבין "שמירה": "שְמור" הוא הוראת פעולה וציווי, ואילו "שמירה" היא שם העצם, שנקרא בלשון הקדמונים "שם". והוא במשקל חוכמה ועוצמה, שאף הן שמות עצם ולא פעולות. נמצא שהכוונה: תשים ה' שמירה לפי, שלא אכשל בתפילתי, אלא כשם שליבי נכון אליך כך תהיה גם תפילתי באופן נכון, כמו שכתוב "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון".
ואביו של הרד"ק פירש "נצרה על דל שפתיי" מלשון "דלו עיניי למרום", כלומר נשיאות שפתיי - הדברים שאשא על שפתיי, שתשמור אותם שיהיו הגונים. ואפשר לחשוב אם גם "דל" שמלשון עניות קשור לכאן: שמא הדל נקרא כך על שם שהוא דולה ונושא את עיניו לכל אחד, כדרך ש"אביון" הוא מלשון תאווה, שהוא אבה לכל דבר. אף הדל תמיד נושא עיניו ומבקש, ונמצא שהוא קשור ל"דלו עיניי למרום".
האלשיך הקדוש מוצא כאן ביטוי למה שסידרו לנו קדמונינו בתפילות הימים הנוראים: "אוחילה לאל אחלה פניו". שם אנו רואים שני דברים. ראשית, קודם התפילה יש להכין דברים הראויים להיאמר לפני ה'. וזהו מה שאומרים "הורם מה שיאמרו" - שיוכלו להכין בליבם כראוי את אשר ירצו לומר. וכי אדם ההולך לשופט אינו מכין מה יאמר? חודשים הוא מכין, עושה טיוטות, מדפיס, משנן ומניח לפניו. וכל שכן אדם העומד בתפילה לפני הבורא. ושנית, גם אחר כך צריך לבקש שהקב"ה יהיה עמנו בשעת הדיבור, שלא ניכשל בדברינו - שהרי לפעמים אדם בא לומר דבר אחד ויוצא מפיו דבר אחר, וזהו "ובל ייכשלו בלשונם".
ועל שני הדברים האלה מדבר הפסוק. "שיתה ה'" - תשים ותסדר לנו את הדברים, כמו "אשר תשים לפניהם" - שיהיו מסודרים לפנינו כשולחן ערוך, שנדע מה אנו עומדים להתפלל. ואחר הסידור: "שׇמְרָה לפי" - שלא אשכח את מה שסידרתי, שהרי לפעמים אדם הכין דברים ופתאום נעלמו ממנו ואינו מסוגל לפתוח את פיו. ואף אם אומַר אותם בפי, שמא אכשל בלשוני - ועל כך "נצרה על דל שפתיי", שתשמור את לשוני שלא אומר דבר שאינו ראוי להיאמר לפניו יתברך.
וכבר ראינו גדולים שנכשלו בזה. יפתח הוא דוגמה לאדם שאמר "אשר יצא מדלתי ביתי", וביטויו לא היה מדויק. אבל אף אצל צדקת כחנה מצינו כן: "והקדשתיהו לה' כל הימים", ודרשו חז"ל "עולם" זה עולמם של לויים - חמישים שנה, ושמואל חי חמישים ושתיים שנה. נמצא שהתבטאות מסוימת עמדה לה לרועץ. אדם צריך אפוא להיזהר מאוד: גם אם הכנת את דבריך ולכאורה אתה אומרם כהוגן, ייתכן שהלשון אינה מדוקדקת ועלולה לגרום נזק.
מעשה במדרש באדם שהיה מהלך במדבר, עייף מאוד ובקושי הלך, והתפלל: ריבונו של עולם, שלח לי חמור. הגיע שר רוכב על חמור שנולד לו עיר, ואמר לו: בוא הנה יהודי, שא את החמור. בקושי סחב את עצמו - ועכשיו גם את החמור. אמר: ריבונו של עולם, לא לחמור מסוג כזה התכוונתי, שלושה חמורים הבאת לי. התכוונתי לאחד בלבד, שארכב עליו. לכן יפרש אדם תמיד את לשונו: שלח לי חמור שארכב עליו.
סיפר לי הרב אסולין זכר צדיק לברכה, על מיטת חוליו. היה חשוב לו למסור כמה סיפורים שבדידיה הווה עובדא, סיפורים שלא זכה לספרם בדרשותיו והוא רצה להעבירם לדור הבא (הדברים מצויים אצלנו באתר בהקלטה שלו). כנראה כבר הרגיש שנגזרה גזרה, וסיפר מעשים שראה בעיניו עם הרב מנדל, עם הבבא מאיר ועוד. בין השאר סיפר לי על אחותו, אישה צדקת ומיוחדת.
יום אחד סיימה את עבודתה בקצה בני ברק והגיעה לתחנת האוטובוס. מרחוק ראתה את האוטובוס שאמור להסיעה הביתה, והוא כבר עומד לנסוע. היא הייתה עייפה וקשה היה לה, ואמרה: ריבונו של עולם, אני מתחננת שהאוטובוס הזה לא ייסע, שייקח אותי. וריבונו של עולם, אל תגיד לי לא. ואכן, דרך פלא נעצר האוטובוס והמתין כמה שניות עד שהגיעה ועלתה. קמה והודתה לה' יתברך.
אלא שבאוטובוס פגשה מישהי חסרת טקט, מאלה שאינם ממש על הרצף. "שלום, מה שלומך? מה נשמע? נו, בסוף נפקדת?" - וזו הייתה תקופה שלא היו לה ילדים. אותה אישה החלה לפרוס את כל ההיסטוריה שלה בקולי קולות באוטובוס. אמרה: לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. ריבונו של עולם, למה אני צריכה להיות כאן, למה אני צריכה בזיונות ובושות כאלה? ואז הבנתי - אמרתי לקב"ה "אל תגיד לי לא", והוא באמת לא אמר לי לא.
ראו כמה הדבר נורא ואיום. אל תציב לקב"ה תנאים. אם הקב"ה יודע שהאוטובוס הזה אינו טוב לך - אל תתעקש עליו, כי אחר כך תתחרט. אדם צריך לדעת שמה שה' נתן, זה מה שטוב לו. אל תאמר לקב"ה שלא יאמר לך לא - שאם לא יאמר לך לא, אחר כך רק תצטער.
המלבי"ם מפרש את הפסוק בכיוון אחר לגמרי. "שיתה ה' שׇמְרָה לפי" - תשית משמר על פי, לא שמירה על מה שאוציא מפי, אלא שיעמוד שומר לקיים את בקשתי מיד: כשפי יבקש ממך דבר, ילך אותו שומר ויעשה את הדברים באופן מיידי. "נצרה על דל שפתיי" - תשים נוצר ששומר על הגבהת שפתיי, שאם רק ארים את שפתיי ועדיין לא אוציא את הדבר בפי, כבר ירוץ לעשות. והנוצר, אומר המלבי"ם, הוא יותר מן השומר: השומר ממתין עד שאוציא מפי, ואילו הנוצר, ששמירתו מעולה יותר, רץ לעשות את בקשתי מיד עם הגבהת השפתיים.
אַל־תַּט־לִבִּי לְדָבָר רָע לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע אֶת־אִישִׁים פֹּעֲלֵי־אָוֶן וּבַל־אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם׃
רש"י מפרש: אל יהיה ליבי נוטה לרע. "את אישים" פירושו עם אישים, כמו "את יעקב איש וביתו באו" - עם יעקב. כלומר שלא יטה ליבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע עם אישים פועלי אוון. "ובל אלחם במנעמיהם" - שלא אהיה מסב בסעודתם, שלא אהיה שותף בלחמם ובמעדניהם ולא אהיה חלק מחבורתם.
הרד"ק מסביר: עד כה התפלל דוד על מוצא שפתיו, ועכשיו הוא מתפלל על ליבו. כשם שליבי עתה נכון אליך ודבוק בך, כך יישאר תמיד ישר אליך, ופועלי האוון ועושי הרשע לא יטו את ליבי מן הדבקות בך. וזוהי כוונת "אל תט", ובכך מיישב הרד"ק את הקושיה הידועה: וכי הקב"ה מטה את ליבו של אדם לדבר רע? והלוא אין הקב"ה מתערב בבחירה החופשית. אלא כך: אם לא תעזור לי להכין את לבבי לטוב, הרי זה כאילו הטית אותו לרע. שכן יצר לב האדם רע מנעוריו, וברגע שאיני מטהו ואינך מסייעני להטותו לטוב - כאילו הטית אותו לרע. "להתעולל עלילות ברשע" - שאבוא לעשות מעשה רשע. "ובל אלחם במנעמיהם" - כרש"י, שלא אתאווה לאכול במנעמי מאכליהם, וכוונת הדברים באופן כללי שלא יימשך ליבי אחר תאוות העולם כדרך שליבם נמשך.
המלבי"ם מבאר שכאן מתפרש למה הבקשה צריכה להיעשות מיידית. הלוא ביקש שומר ונוצר שירוצו לקיים את דבריו עוד לפני שיצאו מפיו - ולמה הדחיפות? מפני שהבקשה היא שלא יטה ליבו לדבר רע, שלא יסיתנו יצרו. ומהו אותו דבר רע? "להתעולל" - שלא יסיתנו יצרו להתעולל עם הרשע ולשלם לו כרשעו, "את אישים פועלי אוון" - לשלם להם כרעתם. כלומר: כשעומד שאול מולו, השאיפה היא להרגו; כשבאים כנגדו דואג ואחיתופל, השאיפה היא להרגם. על כך הוא מבקש שהיצר לא יסיתנו, שהרי כולם אמרו לו "הנה סגר ה' אויבך בידך", "תן לי אכנו מכה אחת ולא אשנה לו" - והוא השיב "מי שלח ידו במשיח ה' וניקה". וכן "ובל אלחם במנעמיהם" - שלא אוכל בלחם מעדניהם, כלומר שלא אלך בדרכם ולא אלך בעצתם.
בספר יוסף תהילות מביא החיד"א שהשואלים כיצד שייך "אל תט ליבי" והלוא הכול בידי שמיים, נעלמו מהם דברי הזוהר. הזוהר הקדוש בפרשת תזריע מקשה על הפסוק הזה: וכי הקב"ה מטה את ליבו של אדם לדבר רע? ומשיב שאין הדברים מופנים אל הקב"ה אלא אל הלב עצמו. דוד פונה אל ליבו ואומר לו: ליבי, אל תטה אותי לרע. שהרי יצר מחשבות לב האדם רק רע כל היום, ולכן הוא פונה אל הלב ומבקש ממנו שלא יימשך אחר הרע - אבל לא אל הקב"ה, שהרי ודאי אין הוא מטה את לב האדם לדברים שליליים.
ומהו "בל אלחם במנעמיהם"? אף זה חלק מן התפילה, שהרי גדולה לגימה. אנו רואים שהלגימה מוציאה את האדם מדעתו, כפי שאירע לגדולי ישראל שנלכדו עם קורח, ואמרו חז"ל שעל עסקי לגימה קירבם. גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. ואם כן, אם אלחם במנעמיהם ותהיה לי שותפות עמהם, הדבר עלול להוציאני מדרך הישר ולחברני אל הרשעים.
בספר אוצרות האגדה מביא על דרך הרמז: ידוע שאין היצר הרע בא אל האדם בבת אחת ואומר לו לך עבוד עבודה זרה, ואינו מפילו ברגע אחד. אלא היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שמביאו לעבירות החמורות ביותר. וזהו "אל תט ליבי לדבר רע" - ריבונו של עולם, עזור לי כבר כשהלב רק מתחיל לנטות, בהטיה הקלה ביותר, שלא יהיה אפילו נוטה לדבר רע. ומדוע? כי אני מפחד שאגיע ל"להתעולל עלילות ברשע". טיל בליסטי שיש בו נטייה קטנה של רבע מילימטר כלפי מטה, בהמשך מסלולו מגיע לכיוון אחר לגמרי. כך גם האדם: כשמתחילה אצלו סטייה, "לפתח חטאת רובץ", הסטייה קלה, אך בהמשך היא הופכת ל"להתעולל עלילות ברשע את אישים פועלי אוון".