מזמור זה כולו סובב סביב עניין אחד: מקום המקדש. דוד המלך מבקש מהקדוש ברוך הוא שיזכור לו את כל הטרחה והעינוי שהתענה כדי למצוא את המקום שבו תשרה השכינה. מתוך הפרק נלמד יסוד גדול: מקום המקדש לא היה ידוע, והיה צורך בחקירה, בדרישה ובהשתוקקות כדי להגיע אליו.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר־יְהֹוָה לְדָוִד אֵת כָּל־עֻנּוֹתוֹ׃
רש"י מפרש: "את כל עונותו" - את עינוי הנפש שטרח דוד כדי למצוא מקום לבית המקדש לריבונו של עולם. וכיוון שהמשך הפרק עוסק כולו בעניין המקדש, אנו מבינים באיזה עינוי מדובר: העינוי שהתענה כדי למצוא את המקום שבו תשרה השכינה.
האבן עזרא אומר שייתכן שדוד חיבר את השיר הזה בשעה שהתכסה בשק הוא וזקני ישראל בעת שהיה הדֶּבֶר בעם. הוא לא מצא מקום להקריב קורבן בעד ישראל, שהרי מקום המשכן היה רחוק, ועל כן הוא מזכיר: תזכור את כל העינוי שהתענינו בחיפוש מקום להקריב בו קורבן באותה שעה של מגפה, כדי להינצל ממנה.
הרד"ק מסביר שדוד אמר את המזמור כשבנה את המזבח בגורן ארוונה היבוסי על פי גד הנביא. שם העלה עולות ושלמים, ושם כתוב שקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. ובדברי הימים מובא שאמר: "זהו בית ה' האלוהים וזה מזבח לעולה לישראל". באותה שעה נתגלה מקום המקדש. שימו לב: עד אז לא היה ידוע היכן מקום המקדש, ורק עכשיו נודע לו היכן הוא.
ואכן הדבר לא היה פשוט כלל. כאשר ברח דוד מפני שאול אל שמואל לניות ברמה, אומרים חז"ל שעסקו "בנויו של עולם" - כלומר במיקומו של המקדש. הם דנו מהו המקום: לא ייתכן שזהו מקום גבוה מאוד, שהרי נאמר "בין כתפיו שכן", והמקום הנאה שבשור הוא דווקא המקום הנמוך יותר שבין הכתפיים. רואים מכאן שהיה צורך בחקירה, בדרישה ובעיון כדי להבין מהו מקום המקדש.
וממשיך הרד"ק: עתה, כשנתגלה לו המקום, דוד מודה לה' שגילה לו אותו. וכבר אמר לו נתן הנביא שלא הוא יבנה את הבית אלא שלמה בנו. ומכיוון שדוד שם את כל כוחו ויכולתו להכין את בניין הבית, ואף נענה במקום הנבחר כשירדה אש מן השמים על מזבח העולה, הוא מבקש: "זכור ה' לדוד את כל עונותו". כלומר: הואיל ולא זכיתי לבנות אותו, החשב לי את המחשבה כמעשה. זכור כמה עיניתי את עצמי עד שהגעתי אל המקום הזה, ואם כן גם אם לא זכיתי לראות בהקמתו - החשב לי כאילו אני בניתי אותו. שהרי גזלתי שינה מעיניי מרוב מחשבותיי עליו, נדרתי ונשבעתי שלא אנוח עד שאבנה בית לה', ואפילו בביתי שלי לא היה לי מנוחה עד שבניתי בית לכבוד השם יתברך.
מכאן עולה השאלה שתלווה אותנו: מדוע לא גילה הקדוש ברוך הוא מיד את מקום המקדש? למה צריך חקירות ועיונים? למה נאמר בתורה "המקום אשר יבחר ה'" ולא נאמר בפירוש מהו המקום? את זה נבאר בהמשך.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיהֹוָה נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב׃
האבן עזרא מבאר שהוזכר כאן "אביר יעקב", משום שיעקב נדר נדר והשלים את נדרו באותו מקום שעליו אמר "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים", ובאותו מקום עצמו נבנה המקדש. הרד"ק עומד על הכפילות "נשבע לה' - נדר לאביר יעקב", ומסביר כדרכו שכפל העניין במילים שונות; ואילו המלבי"ם, כפי שנראה, מבאר אחרת.
ומיהו "אביר יעקב"? ראשית, קוראים "אֲבִיר" בבי"ת רפה - לא להתבלבל עם "אוויר". פירושו: חזק. ומי קרא לו כך? יעקב אבינו, שאמר "מידי אביר יעקב". ומדוע קרא לו כך? מפני שהקדוש ברוך הוא הציל אותו וסייע לו בכל צרותיו - מיד לבן ומיד עשו, והיה חוזקו ותוקפו. ואף הראה לו שיש בו כוח להינצל אפילו ממלאך, כמו שנאמר "שרית עם אנשים ועם מלאכים ותוכל". מהיכן הכוח העצום הזה? מידי אביר יעקב - הוא האביר המחזק את כוחו.
ומדוע מזכיר דוד דווקא את יעקב? מפני שיעקב היה הראשון שהשיג את עניין המקדש. יעקב ראה בחלום את מקום המקדש - זהו הסולם שראה - ואמר "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". הדברים נאמרו על מקום המקדש, לא על בית אל שבו שכב; אלא שמכיוון ששם ראה את החלום, הזכיר את המקום ושם שם מצבה ובנה מזבח. וכן כשחזר מחרן אמר שהמקום הזה יהיה בית אלוהים, בית תפילה - שהוא רואה אותו כמקום הנבחר שבו ייבנה המקדש. הרי שליעקב כבר נתגלה מקום המקדש.
אמנם אברהם אבינו עשה את העקדה במקום המקדש, אבל לא מצאנו שנתגלה לו שזהו מקום המקדש. אומר הרד"ק: מן המקראות הדבר אינו ברור. מסתבר מאוד שכן ידע, שהרי קשה להבין שהקדוש ברוך הוא לא גילה לאברהם אוהבי שזהו מקום המקדש - אבל גילוי מפורש לכך אין לנו בכתובים. אצל יעקב לעומת זאת יש גילוי מפורש, ולכן נאמר "נדר לאביר יעקב".
וחז"ל דרשו: "נדר לאביר יעקב" - אמר רבי אבהו: "לאביר אברהם" ו"לאביר יצחק" לא נאמר, אלא "לאביר יעקב", תלה הנדר במי שפתח בו תחילה. יעקב היה הראשון לנודרים, שנאמר "וידר יעקב נדר לאמור" - ו"לאמור" היינו לדורות: שבדורות הבאים, בעת צרה, תהיו נודרים. וכיוון שיעקב פתח בנדר תחילה, כל הנודר אינו תולה את נדרו אלא בו. ולכן דוד המלך נודר בשמו של יעקב, הראשון לנודרים.
הדבר הברור מכל המזמור הוא שמקום המקדש היה נסתר. כך גם בפסוק ה', "עד אמצא מקום לה'", שרש"י מפרש: עד שיוודע היכן יהיה מקום המקדש. וכפי שראינו, כשברח דוד מפני שאול והלך אצל שמואל לניות ברמה, עסקו "בנויו של עולם" - מהו מקום המקדש. והדבר מעורר תמיהה: מדוע לא הודיע הקדוש ברוך הוא מראש מהו המקום הנבחר, שייזהרו בו? למה להשאיר את הדבר כתעלומה, עד שדוד מסיק אותו מראיית המלאך בעת הדֶּבֶר, ומלימודים כגון מהו המקום היפה שבשור?
הרמב"ם במורה נבוכים כבר מעלה את השאלה ומביא שלוש תשובות. האחת: אילו ידעו האומות ששם התפילה מקובלת והקורבנות לרצון, הייתה כל אומה ואומה רוצה להחזיק בו, ותרבה המריבה וההריגה ביניהן. השנייה: הכנעניים יושבי הארץ, אילו ידעו שישראל עתידים לרשת את ארצם ולעבוד שם את ה' ולהקריב שם קורבנותיהם, היו משחיתים את המקום בכל יכולתם. והשלישית: השבטים היו מריבים זה עם זה, כל אחד מבקש שיהיה המקום בנחלתו, והייתה נופלת מחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה במחלוקת קורח ועדתו. לכן העלים וסתם הכתוב את המקום ולא פרסמו - ולא רק מן האומות, אלא אפילו ישראל לא ידעוהו; שאף שידעו הכל את מעלת הר המוריה, לא ידעו שהוא המקום אשר יבחר ה'.
ואגב, היום מתברר עד כמה הדבר נכון. שהרי כיום, שהמקום כבר ידוע, הלכו הגויים ובנו שם בית תפילה שלהם, ובכל פעם עושים לנו מהומות בשם "אל אקצא" - והרי המקום הזה שלנו, והם גנבו אותו מאיתנו כדרך שגנבו הכול. אפילו את הסיפורים גנבו: באתוס שלהם מופיעה "עקדת ישמעאל". להמציא דבר חדש כבד עליהם, ולכן הכול בא בגניבה.
בספר חיי לבב מביא מן הספרי טעם נוסף לכך שלא נתגלה מקום המקדש. נאמר "אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם" - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר "לשכנו תדרשו ובאת שמה" - דרוש ומצא, ואחר כך יאמר לך נביא. כלומר אתה מצווה לעשות דרישה, לבקש את מקום המקדש. וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר "זכור ה' לדוד את כל עונותו... אם אתן שנת לעיניי... עד אמצא מקום לה'". ומניין שלא עשה אלא על פי נביא? שנאמר "ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארוונה היבוסי", והנה הנביא מגלה לו את המקום. וכן "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו" - שוב רואים שהדבר בא בגילוי אלוקי.
מכאן אנו למדים שבית המקדש דורש השתוקקות ודורש בקשה, ולכן לא נגלה המקום מאליו - כדי שנשתוקק, נלך ונבקש. דבר שאדם מבקש ומראה כמיהה אליו, הוא מעריך אותו; ודבר שניתן לו בחינם - אינו מעריכו. לכן "לשכנו תדרשו": אנחנו מבקשים ודורשים.
ועוד טעם מביא ספר תולדות יצחק: אילו היה הקדוש ברוך הוא מגלה את מקום המקדש, היה דוד נאלץ לשלם ממון עצום לארוונה היבוסי, שהיה אומר לו: שלם כל הון עבור גורני, אין לך ברירה, זהו בית אלוהיך. ומתוך שלא נודע הדבר, מכר ארוונה גורן סתם, והמחיר היה בהתאם, ודוד יכול היה לקנות את המקום במחיר שפוי.
אִם־אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם־אֶעֱלֶה עַל־עֶרֶשׂ יְצוּעָי׃
אִם־אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה׃
המלבי"ם מסביר שאלו הם תוכן השבועה והנדר שנזכרו בפסוק הקודם: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב" - ומהי השבועה? "אם אבוא באוהל ביתי", "אם אעלה על ערש יצועי", "אם אתן שנת לעיניי". ולשון "אם" כאן היא שבועה על תנאי, כדרך הכתוב.
ומה בדיוק נשבע דוד? שעד שימצא מקום לה' לא יבוא אל אוהל ביתו - היינו לא ייכנס אל ארמונו כדי לישון שם. "יצועי", לפי המלבי"ם, הוא היציע שסביב הבית, כעין מרפסת המקיפה את הבית; ועל כך אמר שאף ביציע לא יעלה על הערש, כלומר על מיטה המיוחדת לשינה. בתוך הבית לא ייתן אפילו תנומה קלה, ואילו ביציע הותר לו לישון - אך לא על גבי מיטה. "אם אתן שנת לעיניי" היינו שנת קבע, "לעפעפיי תנומה" היינו אפילו תנומה קלה.
הרד"ק מסביר את "אם אבוא באוהל ביתי" על דרך מה שאמר דוד לנתן הנביא: "ראה אנוכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה" - זה מה שהציק לו: לי יש בית, ולשכינה אין. והלשון היא דרך הפלגה: כביכול לא יערב לי שבתי בביתי ולא תערב לי המנוחה על ערש יצועי. והרד"ק מפרש "יצועי" בשונה מן המלבי"ם, בדרך פשוטה יותר: לשון מצעים, הערש המוצעת במצעות נכבדות הראויות למלך.
עוד מדקדק הרד"ק ב"אם אתן שְׁנַת לעיניי" - שינה קבועה; והתי"ו שבמילה "שנת" אינה תי"ו של סמיכות אלא באה במקום ה"א. כמו "שפת לא ידעתי אשמע", שאינה סמוכה לדבר, וכוונתה "שפה לא ידעתי אשמע"; וכמו "רבת תעשרנה"; וכמו "חכמת ודעת" - שאינה סמוכה לכלום. כך גם כאן: "שנת" במקום "שינה".
עַד־אֶמְצָא מָקוֹם לַיהֹוָה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב׃
רש"י מפרש: "עד אמצא מקום" - עד שיוודע היכן יהיה מקום המקדש. ונראה שרש"י בא ליישב קושי: לפי פשט הפסוקים משמע שדוד נשבע שלא יישן בביתו עד שיבנה בית לה' - וכי מאז לא ישן עוד בביתו? והרי מצאנו את המעשה עם נתן הנביא. אלא שהשבועה הייתה עד שיימצא המקום, לא עד שייבנה המקדש; ומשמצא את המקום - נסתיימה השבועה. ה' אמנם ענה לו שלא הוא יבנה, אך המקום כבר נמצא.
ומדוע "משכנות" בלשון רבים, והלא משכן אחד הוא? הרד"ק מיישב: משכנות - שהיו שלושה בתים: בית ראשון, בית שני, והבית העתיד להיבנות. המלבי"ם מסביר אחרת: "משכנות" לשון רבים, מפני שבאותו מקום היו עזרה, היכל וקודש הקודשים.
המלבי"ם מפרש את הפסוק בשני שלבים: תחילה "עד אמצא מקום לה'" - שיימצא המקום שבו ייבנה המקדש, כמו שנאמר "והיה המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם", ובתחילה לא ידעו מהו המקום. ואחר כך "משכנות לאביר יעקב" - שלאחר שימצא את המקום, יבנה שם את המקדש שבו תשרה השכינה בקביעות. וכיוון שזה מקום מיוחד להשראת שכינה, כמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים", לכן נקרא "משכנות לאביר יעקב": כשם שיעקב נדר שם את נדרו שהאבן הזאת תהיה בית אלוהים, כך גם דוד נדר לאביר יעקב.
דוד המלך פותח את המזמור בבקשה שיזכור לו ה' את כל העינוי שהתענה כדי למצוא את מקום המקדש, ושייחשב לו הדבר כאילו בנה אותו בעצמו. הוא נשבע ונדר - בשמו של יעקב, הראשון לנודרים והראשון שנתגלה לו מקום המקדש - שלא יבוא אל ביתו ולא ייתן שינה לעיניו עד שימצא מקום לה'. ומדוע נסתר המקום מלכתחילה? מפני שהאומות היו נלחמות עליו, הכנעניים היו משחיתים אותו, והשבטים היו מריבים בנחלתו (הרמב"ם); מפני שנצטווינו "לשכנו תדרשו" - לדרוש ולבקש, שדבר שאדם משתוקק אליו הוא מעריכו; ומפני שאחרת לא היה דוד יכול לקנות את הגורן מארוונה במחיר שפוי. מכאן היסוד הגדול של הפרק: בית המקדש נקנה בהשתוקקות, בדרישה ובעינוי הנפש.