פרק קכ"ו הוא מן הפרקים המוכרים ביותר בתהילים, ובחלק זה של השיעור אנו עומדים על שלושת הפסוקים האחרונים שבו: הבקשה "שובה ה' את שביתנו", והמשל הגדול של הזורעים בדמעה והקוצרים ברינה. נראה כיצד המלבי"ם, רש"י, האבן עזרא והרד"ק מבארים את הציור הזה, ונוסיף עליו דברי מוסר וביאורים בדרך רמז.
שׁוּבָה יְהֹוָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃
רש"י מבאר: כמו אפיקי מים בארץ יבשה שמלחלחים אותה ומרטיבים אותה, כך נהיה מורטבים בשובך את שבותנו. הארץ היבשה כמו כמהה למים; ברגע שאתה מרטיב אותה, אתה רואה כיצד היא סופגת מיד את המים. כך אנחנו - השיבה שלך אלינו תשקה אותנו ותרבה אותנו, כמו אותם אפיקים בנגב הצמאים למעט מים. ואז הזורעים בארץ ציה בדמעה, שהרי אומר האדם: מה יועיל לזרוע כאן, הרי זה הנגב, מקום הנגוב מן המים - על ידי אותם אפיקי מים שאתה שולח שם, ברינה יקצורו. תהיה לנו רינה בעת הקציר, מפני שבמקום ההוא לא ציפינו שיצמח דבר, והנה כעת הוא מצמיח.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ׃
על פי מה שאמרנו לעיל, כעת בא המשורר ומבקש שהישועה תהיה דבר חדש שלא ציפינו לו. כאשר בא דבר שציפינו לו, ההתפעלות אינה גדולה; אבל כשבא דבר שלא ציפינו לו - שם יש התפעלות, שם יש התרגשות, שם יש הפתעה. זהו שהוא אומר: ריבונו של עולם, אם תביא את הגאולה קודם זמנה, תהיה בה הפתעה גדולה ועמה שמחה גדולה.
אם הגאולה תבוא בזמנה - דהיינו במלאות שבעים שנה לגלות בבל, כפי שהודיעו הנביאים מראש - הרי זה דומה, מגדיר המלבי"ם, לקוצר שדה תבואה על ראש גיא שמנים בארץ טובה, אשר בטח בלבו שישא את אלומותיו, והשמחה אינה גדולה כל כך כי אין זה דבר חדש. אדם שהולך לזרוע במקום פורה יודע כמה זרעים הוא שם ויודע כמה יקצור בסוף; הכול גלוי מראש, יש לו ניסיון של שנים והוא יודע מהן התוצאות. גם כשהוא בא וקוצר אין כאן שמחה גדולה, שהרי הכול היה ברור מראש, הכול על פי הספר.
אבל אם הגאולה תבוא לפני הזמן המיועד, הרי זה דומה לאדם שזרע בארץ נגובה, ומעיקרא הוא מתייאש: בוודאי כאן לא יצמח דבר, בוודאי לא ייצא מזה כלום. ופתאום באו אפיקי מים והשקו את האדמה, וכשהוא בא לקצור - נהפך אבלו לששון. הזריעה הייתה בעצב, והקצירה בשמחה, על דבר שלא קיווה לו. וזהו "שובה ה' את שביתנו" - קודם הזמן, בצורה שנהיה בה דומים לאפיקים בנגב: אותם זורעים בדמעה, שבשעת הזריעה לא הייתה להם תקווה ולא ציפייה, ופתאום הם קוצרים ברינה. כך אנו מצפים שהגאולה תהיה גאולה מפתיעה, לא גאולה שאנו מצפים לה מראש, אלא גאולה שתבוא בטרם זמנה, ואז באמת תהיה כאן שמחה גדולה בעת הגאולה.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו׃
המלבי"ם מוסיף ציור ודוגמה גדולים עוד יותר: גם לאחר שבאו האפיקים והשקו את הנגב, בעל הבית לא היה מסונכרן עם חדשות מזג האוויר ולא ידע כלל שהיו אפיקים בנגב. לפיכך, כשהוא הולך אל השדה לקצור, הוא עדיין בוכה. מדוע? כי בדרך הוא אומר לעצמו: מה יש לי לקצור? הרי זרעתי, אבל זה נגב, מה יצמח שם? זהו "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" - הוא חושב שכל שיישא משם הוא משך הזרע, הכמות שזרע בלבד: זרעתי כור, יצמח לי כור. והרי שום אדם אינו זורע כור כדי לקבל כור, אלא זורע כור כדי לקבל כמה כורים. ואז פתאום - "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו": הוא נושא אלומות גדולות, הרבה מעבר למה שציפה, כי הוא מגלה שהארץ הושקתה, שהיו אפיקים בנגב, ומגלה שפע גדול. השמחה הזאת גדולה עוד יותר, מפני שהיא שמחה פתאומית.
ומבאר המלבי"ם מהם שני המשלים הכתובים כאן: המשל הראשון - שהגאולה תהיה קודם הזמן, וזהו "אפיקים בנגב", גשם שלא ציפינו לו. המשל השני - שגם בזמן הגאולה ציפינו לישועה מועטת, ותהיה ישועה גדולה. כמו בימי כורש, שהיינו תחת רשות מלכי פרס, ועדיין היה לנו סיוע מן המלכים ללכת ולבנות את ארץ ישראל. הרי שהמציאות עצמה היא שמחה שלא ציפינו לה ולא קיווינו לה.
הרד"ק מבאר את "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" לפי שהוא מדמה את הגלות לארץ הנגב: מי שזורע בה זורע בדמעה, שכן הוא מתחנן להשם שיוריד גשמים, שהרי בארץ הנגב אין שום דבר אחר אלא אם כן הקדוש ברוך הוא מרחם ומוריד גשם. ומאוד לא הגיוני שמי שזורע בה גם יקצור, שהרי הארץ מנוגבת. כך גם כן עם ישראל בגלות, עם כל צרתם, הם זורעים - והזריעה היא מעשה המצוות. אנו עושים זאת בדמעה, מחמת צרת הגלות, ומייחלים להשם שיוציאנו מן הגלות, ואז נקצור ברינה את מה שזרענו בדמעה.
כלומר: כל מה שעשינו במשך השנים היה זריעה בדמעה - היינו בגלות וקיימנו מצוות מתוך קושי, מתוך הצקות הגויים, מתוך שרדפו אותנו. ומהי הציפייה שלנו? "ברינה יקצורו" - שיגיע השלב שבו נקבל שכר על כל המאמצים האלה, על כל הרדיפות, על כל מה שעשו לנו הגויים. וזהו שנאמר בהושע: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד". אנו מצפים כבר לקצור את התוצאות של כל אותם מעשים שנעשו בתקופות קשות מאוד, ובכל זאת התאמצנו שהשם ייתן לנו עליהם שכר.
החתם סופר מביא בשם בעל ההפלאה ביאור מעניין ב"הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", והוא מדבר על הנכשלים בפגם הברית, בחטא הזרע. לאלו יש שני תיקונים. הראשון - "הזורעים בדמעה": לבכות במר נפשו, ודמעות עיניו מכפרות טיפות כנגד טיפות, הטיפות היוצאות מדמעותיו מכפרות כנגד מה שנכשל. השני - "ברינה יקצורו": לעבוד את השם בשמחה. ומדוע? כי "זמירות" הוא מלשון לזמר עריצים, וקוצר את הקליפות כמו זומר בכרם. לכן אומרים המקובלים שהזמירות, הם פסוקי דזמרה שאנו אומרים בבוקר לפני ברכת יוצר, נקראו כך משום שהם באים לזמר את העריצים, דהיינו את הקליפות ואת כוחות הטומאה הבאים להיאחז בתפילה.
ועל פי זה: התיקון הראשון הוא כנגד פלטי בן ליש - "הלוך ילך ובכה", שכאשר נאלץ להיפרד ממיכל היה הולך ובוכה. והשני הוא כנגד יוסף הצדיק - "נושא אלומותיו", שהרי יוסף היה זן ומפרנס את הכול, והיה בבחינת נושא אלומותיו. וזו בחינת לזמר עריצים: כשמזמר את העריצים הוא נושא אלומות, שהרי הוא זומר וקוצר את הקליפות כמו זומר בכרם.
רש"י אומר על "הלוך ילך ובכה": כך עם ישראל זורעים לפני הקדוש ברוך הוא צדקה בדמעות בגלות, "ברינה יקצורו" - כאשר יקבלו את משכורתם לעתיד לבוא.
האבן עזרא מבאר: מדוע הוא בוכה? מפני שהוא מפחד שהזרע יאבד. שכן כשאתה זורע במקום שאינו אמור להצמיח, גם הזרע עצמו כלה ואובד שם. ומהו "משך הזרע"? לדעת האבן עזרא הכוונה לכלי שבתוכו הזרע. ו"אלומותיו", הכתוב בוי"ו בסוף, אינו חוזר על האדם אלא על הזרע: אותו זרע מועט עצמו, פתאום אתה רואה את אלומותיו - זרע שעשה אלומות רבות. ובא הכתוב לומר לך, שאלה השומרים את התורה וסובלים את עול הגלות - סובלי עול תצהל, והקדוש ברוך הוא עתיד לשמחם. מי שסבל את עול הגלות ואף על פי כן החזיק באמונתו ובדבקותו, הוא זה שיבוא ברינה נושא אלומותיו.
הרד"ק, לעומת זאת, מבאר ש"משך" אינו הכלי שבתוכו הזרע, אלא "משך הזרע" כמו יקר הזרע, כלשון הכתוב "ומשך חכמה מפנינים" - יקרות החכמה יותר מפנינים. ולמה נקרא דבר יקר "משך"? לפי שמרוב יקרותו שמו נמשך ויוצא למרחוק. אין מי שלא שמע על היהלום של המלכה אליזבת; מרוב יקרותו, בהיותו נדיר ויחיד בעולם, כולם שמעו עליו ושמו נמשך למרחוק. כך "נושא משך הזרע": הזרע נחשב יקר ונדיר בארץ הנגב, ששם, במקום הנגוב, הזרע נחשב דבר יקר - ואין זה מקום שיש בו תבואה רבה ולפיכך מחירה זול. והעני שלוקח אותו והולך אל השדה לזרוע - בוכה, שהוא חושש שלא יצמח מזה מאומה. והשם רואה את דמעותיו וממטיר על הארץ, וכשיבוא הקציר - "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
וכפי שראינו, כל המפרשים כאן הולכים באותו כיוון: עם ישראל בגלות סובלים את עול הגלות ונושאים משא המיסים כדי לקיים את התורה והמצוות, וזהו הזרע שבמשל. ובזמן הגאולה, שהיא עת הקציר, יבואו אל ארץ ישראל ברינה, וישאו את האלומות הטובות שייתן להם הקדוש ברוך הוא, ויצאו מן הגלות בכסף וזהב.
הגלות מאלצת את האדם להוציא הוצאות רבות. אילו היה אדם אוכל מבשר הגויים, היו חייו זולים הרבה יותר בחוץ לארץ. אילו היה שולח את ילדיו למוסדות החינוך של הגויים, היו חייו זולים הרבה יותר. בחוץ לארץ משלמים הון לחדרים, לתלמודי תורה ולישיבות, מפני שאינך בתוכנית הלימודים של הגימנסיות המקובלות וצריך להוציא כסף מן הכיס. גם אצלנו בארץ כך, אלא שכאן אין מדובר באותם סכומים; שם מדובר באלפי דולרים שאדם ממשכן בכל חודש עבור הסמינר של בתו ועבור התלמוד תורה של בנו, כדי שלא יערבו להם בתכנים. נמצא שאנו סובלים את עול הגלות ומוציאים הוצאות מרובות, וכלשון האבן עזרא: נושאים משא המיסים לקיים את התורה והמצוות.
ודע לך, יש החזרים. כל מה שאתה מוציא - אתה מקבל עליו החזר, וזהו "יצאו מן הגלות בכסף וזהב". כמפורסם, הוצאות שבת חוזרות; והריטב"א אומר שאין זה דווקא שבת. הוצאות תלמוד תורה חוזרות, ואין זה דווקא תלמוד תורה - אלא כל הוצאה שאדם מוציא למצווה אינה חלק ממה שנגזר על האדם לפרנסה בראש השנה, אלא חשבון בפני עצמו. מה שתוציא למצוות, זה חשבון נפרד. וממילא על ידי כן "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
יש מסבירים בדרך רמז: יש אדם שנותן צדקה בלית ברירה, שדחקו אותו אל הקיר ולחצו עליו. הרב זילברשטיין מביא שאלה באדם שהגיע עם צ'ק של גביר מסוים, שביקש ממנו: רשום לי צ'ק כאילו נתת מאה אלף דולר, אף שלא נתן, כדי שבעזרת הצ'ק הזה יעודד גבירים אחרים לתת - "תראה, פלוני נתן כאן מאה אלף דולר", וממילא גם הלה מרגיש שאינו יכול לצאת ידי חובה בפחות, וגם הוא רושם. זהו מה שנקרא צ'ק של סחטנות, והרב זילברשטיין דן אם מותר לעשות כן או אסור מבחינה הלכתית, ואין אנו נכנסים לכך כאן.
אבל לענייננו: יש אדם שנותן מפני שדחקו אותו, מפני מצב של אין ברירה, מפני שלא היה נעים לו, או שכולם נתנו, או שהעני דחק בו ואילצו לתת - והוא נותן שלא בלב שלם. ולעומתו יש אדם שנותן בשמחה, ועוד רודף אחרי העניים כדי לתת להם צדקה. שניהם מקבלים שכר בשמים, שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. אלא מה ההבדל? מי שנתן בצער ובלית ברירה מקבל לפי הכמות שנתן - כנגד מה שנתת תקבל. ואילו מי שנתן בשמחה ובצהלה, אצלו זו קרן עם פירות ועם פרי פירות, הכסף שלו אינו ישן בבנק אלא הולך ומתפתח ועושה פירות.
וזהו שאומר הכתוב: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" - מי שזורע לצדקה, כלשון "זרעו לכם לצדקה", בין שנתן בדמעה, בלית ברירה, ובין שנתן ברינה, מתוך שמחה - בכל מקרה כולם יקצורו, שהרי למעלה כולם קוצרים וכולם מקבלים את הפירות. ומה ההבדל ביניהם? "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" - מי שנתן מתוך בכייה ומתוך צער, מקבל לפי הכמות שזרע. וכלשון המלבי"ם: "משך הזרע" - יימשך כפי מה שזרע ולא יותר. אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנתן מתוך שמחה, יש לו אלומות ופירות ופרי פירות, והוא מקבל הרבה הרבה מעבר. לכן צריך אדם לדעת כמה יש להוסיף בכל מצווה את השמחה בעבודת השם, לעורר את לבו ולעשות את הדברים מתוך רצון.
את החפץ חיים היו שומעים לעת זקנותו עושה חשבון נפש עם עצמו ומוכיח את עצמו: "ישראל מאיר, אולי לא קיימת את המצוות במספיק שמחה". ולא שלא קיים בשמחה - ודאי שמח, שמחה שלמה בקיום המצוות - אלא כוונתו: אולי לא ראו עליך שהשמחה הגדולה ביותר ליהודי היא לקיים את מצוות השם, אולי לא מספיק שידרת זאת, אולי לא די צעק הדבר מתוכך.
העניין של לעשות בשמחה הוא אבן יסוד, וזהו ההבדל בין אם אדם ירוויח באותו פרק זמן עצמו שקל אחד או מיליארד שקל. מי שעושה את החשבון הזה מבין עד כמה צריך להכניס בלבו: אני שמח, זו מצוות השם, אני רוצה לעשות זאת, זה הדבר היקר ביותר, ועל זה יהיה שכר נפלא. גם כשאדם הולך לבית המדרש כמי שהעולם כבד עליו, הוא יכול לתפוס את עצמו באמצע הדרך ולומר: לא, אני הולך עכשיו בזריזות, אני הולך ללמוד תורה, אלך בשמחה. אדם שעושה את הדברים בשמחה - זה משהו אחר לגמרי, אלו תעריפים שונים לחלוטין. ובזה "נושא אלומותיו".
בספר אוצרות האגדה מובא בשם האדמו"ר מבעלז, קודש קודשים, שבחגיגת הבר מצווה שלו נשא דרשה ואמר כך: בשנות הילדות של הילד - "הלוך ילך ובכה", מדוע? כי "נושא משך הזרע", שהרי האב נושא את עוונות בנו. עד שיברך עליו "ברוך שפטרני מעונשו של זה", מי נושא את המשך, את עוונותיו של אותו הזרע, של אותו הבן? האב. לכן "הלוך ילך ובכה". אבל "בוא יבוא" - "יבוא" בגימטרייה שלוש עשרה - אז "ברינה": האב שמח, שנפטר מן המשא הזה ומן העול הזה ומן העוונות הללו, ומעתה הבן בעצמו "נושא אלומותיו", כל האלומות שתעשה מעכשיו הן על גבך. האב ברינה, שנפטר מן הטרחה והמשא שהיו על כתפו.
עוד ביאור מביא באוצרות האגדה: יש אנשים שאינם דואגים בעצמם ללמוד תורה, ואומרים "הקדיש שלי, הילד שלי, הוא ילמד תורה בשבילי, הוא יאמר עליי קדיש". על כך אומרים לך: דע לך, אדם צריך להתאמץ בעצמו לקיים מצוות ולא להסתמך רק על בניו; הבנים הם בגדר תוספת בלבד.
החפץ חיים, כשהיו באים אליו ואומרים: רבי, אני רוצה לתרום כך וכך והרב ילמד לעילוי נשמתי - היה משיב: אני אלמד לעילוי נשמתך? תלמד אתה לעילוי נשמתך. כשאדם לומד עכשיו, הוא לומד לעילוי נשמתו. לעילוי נשמת מי אתה לומד? ולמה צריך לחכות עד לאחר המוות? תלמד עכשיו וזה יעלה את נשמתך. אין דבר שמעלה את נשמת האדם כמו התורה שלמד בעצמו; מה שאחרים נותנים לך אין לו אותו ערך, שהרי אין זה מה שאתה עצמך רוממת בו את עצמך.
וזהו שנאמר כאן: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" - מי שסומך על זרעו אחריו שילמד בשבילו ויעשה בשבילו, סופו הולך ובוכה, וציפיותיו נכזבות. אין זה כפי שחשב: הילד שלו אינו בהכרח ממשיך בדרכו, ולא בהכרח אכפת לו, ולפעמים אפילו להגיע לבית הכנסת כדי לומר קדיש אינו מגיע. אבל מי באמת יזכה? "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - אדם שאינו סומך על ילדיו, שאת האלומות הוא נושא בעצמו, הוא בעצמו הולך לשיעור, הוא בעצמו משכים לתפילה. כשיגיע לשמים עם אלומות של תורה שאותה למד בעולם הזה - אין לך דבר שמרומם את נפש האדם ומזכך אותו כמו הלימוד שלמד בעצמו, יותר מאיזו צדקות שיקבל מאחרים.
סיפר המשב"ק של הרב שטיינמן, הרב לוינשטיין ז"ל: פעם אחת הגיע יהודי אחד וסיפר שאביו בא אליו בחלום ובגדיו קרועים, והתחנן שילמד תורה לזכותו ויקיים מצוות לעילוי נשמתו, ושאל מה בדיוק עליו לעשות וכיצד. לאחר שיצא אותו יהודי, נאנח הרב שטיינמן אנחה עמוקה. שאלתי אותו על מה הרב נאנח? אמר לי: ראה מה זה, איזו רחמנות על יהודי - שיהודי צריך לבוא ולבקש צדקות מבנו, "עשה טובה, פתח איזה ספר לעילוי נשמתי, קיים איזו מצווה לעילוי נשמתי". במקום שימלא כאן את זמנו, הוא צריך אחר כך לבוא ולבכות לילד שלו שישלח לו משהו, כדל השואל על הפתח. ואמר: מה יהיה איתנו? מה יהיה איתנו? כמה צריך לנצל את הזמן, וכמה צריך לראות שלא נהיה לאחר מכן כדלים השואלים על הפתח, אלא נהיה אנחנו בעצמנו נושאי אלומותינו, ולא "נושא משך הזרע" שעליו נאמר "הלוך ילך ובכה".
סופו של הפרק הוא בקשה כפולה: שהגאולה תבוא קודם זמנה - "כאפיקים בנגב", מים בארץ צייה שאיש לא ציפה להם, ושתהיה גדולה בהרבה ממה שקיווינו - לא "משך הזרע" בלבד אלא "אלומותיו". ובתוך המשל טמון מסר לחיינו: הזריעה בדמעה של קיום המצוות בגלות, על כל קשייה והוצאותיה, תיקצר ברינה, ואין הוצאה למצווה שאין עליה החזר. אלא שהכול תלוי באיכות הזריעה: הנותן והעושה בלית ברירה מקבל כשיעור שזרע, והעושה מתוך שמחה ורצון קוצר קרן ופירות ופרי פירות. ולכן אל יסמוך אדם על אחרים ועל בניו שיעלו את נשמתו, אלא ילמד וישמח ויעמול בעצמו, וכך יזכה לבוא ברינה נושא אלומותיו. יזכנו השם שנהגה בתורה מתוך שמחה.