אנו ממשיכים בפרק קי"ט, באות שי"ן, ומתמקדים בשלושה פסוקים: "שרים רדפוני חנם", "שש אנכי על אמרתך" ו"שקר שנאתי". שלושת הפסוקים הללו בנויים סביב שלוש מילות מפתח של הפרק - דבר, אמרה ותורה - וכל אחד מהם פותח לנו צוהר לנושא אחר: היראה, השמחה והאהבה שבעבודת ה'.
שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי׃ (קיט, קסא)
האבן עזרא מפרש: "שרים" - הם המשתררים, בעלי השררה. ואף שבאופן טבעי אדם ירא מבעלי שררה הרודפים אותו, אומר דוד המלך: אני לא פחדתי מהם. רק "מדברך פחד לבי" - דבר ה' הוא מה שמפחיד אותי באמת, ולא שום רדיפה של בשר ודם.
הרד"ק מציע כמה כיוונים. ראשית, שרים אלו הם שרי ישראל - אלה שהיו עם שאול, או אלה שהלכו עם אבשלום - והם אשר רדפוהו. ואומר דוד: יותר משפחדתי מהם, פחד לבי מדברך, שלא אעבור על אחת ממצוותיך. הפחד לעבור על רצון ה' גדול אצלי מן הפחד מרדיפת השרים. הסבר נוסף: הם רדפו אותי וביקשו להוציאני מתורתך, כאותם שאומרים "לך עבוד אלוהים אחרים", ואני לא שמעתי להם לעזוב את תורת ה', כי "מדברך פחד לבי" - יראתי לעבור על התורה. והסבר שלישי: אפשר שהדברים מוסבים על אבשלום. הקב"ה אמר לדוד "הנני מקים עליך רעה מביתך", ולכן אומר דוד: מה שאני ירא מאבשלום, אין זה מחמתו, אלא "מדברך פחד לבי" - אתה אמרת שתקים עלי רעה מתוך ביתי, וזה מה שגרם לי לחשוש שמא הנה עתה באה הרעה. עיקר הפחד אינו ממנו, אלא מן הדיבור שיצא מפי ה' שבני יהיה זה שירדוף אותי.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על מילת המפתח "דברים". לדבריו, במילה "חינם" גלום יותר ממה שנראה: לא רק שהם רודפים אותי בחינם, שהרי לא עשיתי להם מאומה, אלא שהם רודפים ומתאמצים לשווא - אין שום תועלת ברדיפתם, לא תהיה להם בה שום הצלחה, ואינם פועלים בה מאומה. ומדוע? "כי מדברך פחד לבי". כאשר יש באדם פחד גדול, הפחד הגדול ממעיט ומקטין אצלו את הפחד הקטן. אם דבורה באה לעקוץ אדם, ופתאום הוא רואה מולו אריה שואג - הדבורה כבר אינה מטרידה אותו כלל. חייו על כף המאזניים, והעקיצה שהציקה לו לפני רגע נעלמה מתודעתו. כך היראה הגדולה מבטלת את היראה הקטנה. רדיפת השרים היא כעקיצת דבורה לעומת "מדברך פחד לבי" שהוא כאריה שואג, ולכן הפחד הגדול מאת ה' ממזער את הפחדים הקטנים מן הרודפים.
בעניין זה מביא המלבי"ם את מאמר החכם: "בושתי מיראת אלוה שיירא זולתו". הדברים מובאים בחובות הלבבות, על אותו חסיד שהיה ישן במדבר. שאלוהו: אינך ירא מן החיות הרעות? אמר להם: אני ירא מאלוקי שיראני ירא זולתו - אני מתבייש שיראה הקב"ה שאני ירא ממישהו אחר, כאילו אין לי ביטחון מושלם בו יתברך. וזהו שאומר דוד: אני ירא מאת ה', והוא ישמרני מבשר ודם ולא יוכלו לעשות לי מאומה, ולכן כל רדיפת השרים היא חינם.
הרב סורוצקין בספרו אוזניים לתורה מסביר שדוד המלך התכוון לומר כך: אם אנשים פשוטים רודפים אותי, יש מקום לחשוש שמא זדון לבם ישיאם לעשות לי רע. הדבר מתאים לשיטה שביד בעל בחירה לעשות רע לאדם גם אם לא נגזר עליו. עניין זה שנוי במחלוקת, כפי שדיברנו לא פעם: זוהי שיטת הרד"ק, וכן האור החיים הקדוש ועוד. השיטה המקובלת לנו יותר, מרבי ישראל סלנטר ומהגר"א, היא שאין אדם יכול להזיק בעולם למי שלא נגזר עליו, גם כאשר מדובר בבעל בחירה. וכבר למדנו בשפתי חיים לרב פרידלנדר שמיישב בין השיטות שלא תהיה סתירה.
לפי הכיוון שבעל בחירה כן יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו, אומר דוד: מאנשים פשוטים הרודפים אותי יש לי מה לחשוש, הם יכולים להזיק לי. אבל כששרים רודפים אותי - לב מלכים ושרים ביד ה'. וכמשל האור החיים הקדוש: שלשלת הכלב ביד אדוניו. איני חושש מהם, שכן לב המלך בידו של הקב"ה ואינו יכול לעשות לי רע אם ה' לא גזר. על פי זה מסביר האור החיים הקדוש את מה שאנו אומרים "עבדים משלו בנו פורק אין מידם" - דווקא משום שעבדים משלו בנו, אין מידם פורק; אבל אילו שרים ומלכים היו מושלים בנו, ודאי שלבם ביד ה' ואין בכוחם לעשות רע. אדם פרטי המושל בי - מי יפרוק מידו, הרי יש לו בחירה להזיק.
ומכאן ממשיך דוד: אם השרים בכל זאת רודפים אותי, סימן שה' אמר להם לרדוף אותי. ואם כן, הדבר מחייב אותי לתקן את מעשי ולפשפש בדרכי. וזהו "ומדברך פחד לבי": כשאני רואה שר רודף אותי, אות היא שיש כאן הוראה מאת ה', וזה עצמו מביא אותי לידי יראת שמים.
בספר קול אליהו יש כאן הסבר נפלא מאוד, המחבר את שני הפסוקים יחד: "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". כאשר דוד המלך התמנה למלך ישראל, באו דואג ואחיתופל והתחילו לחפש בו פגמים ומומים, מתוך קנאה. וכמו שכתוב "ויקנאו למשה במחנה" - מי הם המקנאים באדם העולה לגדולה? אלה שנמצאים במחנה שלו. איננו מקנאים בשר שנתמנה לשררה או בראש ישיבה שנתמנה לרשות מסוימת, אבל אלה שנמצאים עמו באותה "ברנז'ה", באותו סגל, באותו מחנה - הם המקנאים. אם השכן יספר לך שפלוני זכה בפיס ועבר לשכונה יוקרתית, ואתה זוכר אותו מלפנים - דווקא בו אתה נוטה לקנא, כי הוא היה באותה "קלאסה" שלך. מישהו שאינו שייך אלינו כלל אינו מעורר בנו קנאה. כך היה אצל דוד: המקנאים היו דואג ואחיתופל, האנשים הגדולים שהיו במחנה שלו. האנשים הפשוטים, כשראו את פלוני נעשה מלך, לא קינאו כלל - זה לא היה בקלאסה שלהם.
וכיוון שדואג ואחיתופל קינאו בו, התעוררו עוד אנשים לדבר כנגד דוד ולומר שאינו ראוי ואינו הגון: הרי "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", ודוד בא מרות המואביה, ואם כן פסול הוא לבוא בקהל. וחכמים לעומת זאת דרשו: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. נמצא שלפי התורה שבכתב כפשוטה דוד אסור לבוא בקהל, ולפי דרשת חז"ל - דוד כשר לבוא בקהל.
אומר הגר"א: לשון "דיבור" מופיעה בתורה שבכתב - וידבר, וידבר, וידבר; ואף שכתוב גם ויאמר, עיקרה דיבור. ואילו לשון "אמירה" עיקרה בתורה שבעל פה - אמר אביי, אמר רבינא, אמר רב פפא; אין אומרים שם "דיבר". נמצא שהתורה שבעל פה מתייחדת באמירה והתורה שבכתב בדיבור. ולפי זה, ראו כמה נפלא הפסוק: "שרים רדפוני חנם" - אלו דואג ואחיתופל, בעלי השררה המתקנאים בדוד. "ומדברך פחד לבי" - "דברך" היא התורה שבכתב, וממנה פחד לבי, שהרי שם כתוב בפשוטו של מקרא שדוד פסול לבוא בקהל. ומיד ממשיך דוד: "שש אנכי על אמרתך" - זו התורה שבעל פה, שבה התירוני לבוא בקהל, "כמוצא שלל רב".
ועוד רמז נפלא: "שלל" בגימטריה ש"ס - לומר לך שהדרשה הזאת נמצאת בש"ס. וראו את ראשי התיבות וסופי התיבות: "כמוצא שלל רב" - ראשי תיבות כש"ר, וסופי התיבות א' ל' ב' - אותיות "לבוא". כשר לבוא. דוד המלך כשר לבוא בקהל.
הרב מניקלשבורג מסביר: לפעמים נותנים לשר לרדוף ולהציק לצדיק, כדי שכאשר הצדיק מתמלא פחד מן הרדיפה, ישים לב לעצמו ויאמר: איך אתה מפחד כל כך מן השר הזה? מתי נפל עליך פחד כזה בתפילה? מתי נפל עליך פחד כזה ממורא ה' והדר גאונו? הרדיפה באה לעורר את הצדיק שיבחן את עצמו אם כך הוא ירא מאת ה'. ועל זה אומר דוד המלך: אצלי הדבר מיותר, "שרים רדפוני חנם" - לחינם, כי ממילא "מדברך פחד לבי", ואפילו יותר מזה. אין צורך שירדפוני שרים כדי להביאני לידי מורא שמים, כשמורא שמים כבר נמצא בי.
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב׃ (קיט, קסב)
רש"י מפרש: "על אמרתך" - על הבטחתך שהבטחתני. דבר אחר: על אחת מאמרותיך הסתומות כשאני מבין בה. כלומר, כשאני זוכה להבין מאמר סתום, לרדת לעומק פסקה בגמרא שעד היום לא זכיתי להבינה - יש לי על כך שמחה גדולה ביותר, כמוצא שלל רב.
ורבותינו דרשו את הפסוק על מצוות המילה: שהיה דוד בבית המרחץ, וראה עצמו בלא ציצית ובלא תפילין ובלא תורה, ואמר: אוי לי שאני ערום מכל המצוות. כיוון שנסתכל במילה, שמח, ואמר בצאתו מבית המרחץ: "שש אנכי על אמרתך". ולמה דווקא המילה נקראת "אמרתך"? מפני שמתחילה ניתנה במאמר ולא בדיבור - "ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור", אמירה ולא דיבור.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר את הדברים בעומק נוסף. האדם חייב לקיים את כל התורה כולה גם כשאינו מבינה. ומדוע? כי אם תמתין עד שתבין, עלול להיות שתבין רק בשלב מסוים, ואז תגלה שעשרים שנה לא עשית כלום - כיוון שלא הבנת, לא עשית. לכן אדם צריך לקיים גם כשאינו מבין, וכשיאורו עיניו ויזכה להבין, יגלה למפרע: איזה יופי, איזה שלל רב היה בידי ולא שמתי לב; אילו זכויות גדולות עשיתי ולא נתתי עליהן את הדעת. עשיתי מפני שאמרו לעשות, ופתאום כשנתגלה לי העומק אני מגלה אילו זכויות צברתי לעצמי.
וממשיך הוא ואומר: זה בדיוק כמו במילה. את המילה עושים לתינוק כשאינו מבין כלל מה עושים בו. וכשהוא גדל הוא שמח כמוצא שלל רב: כמה נפלא, עשו בי מעשה שזכיתי להיות מלגיונו של מלך, אות חותם המלך חקוק בי, ואני לא פעלתי מאומה בשביל זה, וגם אם הרגשתי - הייתי קטן מאוד ואיני זוכר מזה דבר. וזהו "שש אנכי על אמרתך": לא רק על ברית המילה, אלא אני שמח על כל התורה כולה כמצוות המילה. אני מקיים את התורה עוד לפני שהשגתי את עומקה, וכשיגיע הזמן שאבין - יהיה הדבר אצלי כמוצא שלל רב, בדיוק כמו במילה, שאני שמח על סימנו של המלך החקוק בבשרי אף שלא פעלתי בשביל זה מאומה.
הרד"ק מפרש בדומה: אני שש ושמח על אמרתך כאשר אבין אותה, כאדם המוצא שלל רב.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על מילת המפתח "אמרות", ואומר: דוד המלך מעיד שלא מצויירת אצלו שמחה משום דבר בעולם. כל הדברים המשמחים את בני האדם, שהם דברים מגושמים, אינם שמחה אצלו כלל. שמחתו היחידה והגדולה היא "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וכשם שראינו קודם שהפחד הגדול מבטל את הפחדים הקטנים, כך השמחה הגדולה מבטלת את השמחות הקטנות: כשיש בי שמחה גדולה כל כך בעסק התורה, כל השמחות הקטנות והפשוטות מתגמדות לעומתה.
בספר אמרות טהורות מביא בשם הבעל שם טוב ביאור אחר. אדם המוצא שלל רב ואינו יכול לקחת את הכול, אף שיש לו שמחה גדולה במה שלקח, עדיין יש בו עצב על מה שהשאיר. כך קורה לאנשים המגיעים לסעודות מפוארות: הם שמחים במה שאכלו, אבל מצטערים על מה שהשאירו - "מזה לא טעמנו, וגם זה היה כאן, וגם הקינוח ההוא" - ומה יעשה והקיבה מוגבלת. כשאדם מוצא שלל וכליו מוגבלים, הוא שמח במה שאסף אבל מצטער כמה השאיר מאחור, והדאגה הזאת מבטלת אצלו חלק מן השמחה.
ועל דרך זו, אומר, הם הקדושים והצדיקים: אף שיש להם שמחה גדולה בעשיית המצווה, עדיין יש להם צער - פספסתי את המצווה הזאת, יכולתי לזכות כאן בעוד מצווה, ואילו הזדרזתי הייתי זוכה גם באותה אחת. בכל רגע ורגע יש להם צער על מה שיכלו להשיג עוד ולא השיגו. וזהו שאומר דוד: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" - כאדם המוצא שלל רב ואינו יכול ליטול את כולו, שיש לו גם מעט צער על מה שהפסיד. כך אני שש על אמרתך, אך איני יכול ליטול את כל המצוות ולמלא את זמני גם בתורה, גם במצוות וגם במעשים טובים, והדבר יוצר בי צער על מעט המצוות שאני מפספס.
שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי׃ (קיט, קסג)
האבן עזרא מפרש: "שקר שנאתי" - אלו מצוות לא תעשה; "תורתך אהבתי" - אלו מצוות עשה. כלומר, אני שונא את הלאווים ואוהב את קיום מצוות העשה.
הרד"ק שואל מה הקשר בין "שקר שנאתי ואתעבה" ובין "תורתך אהבתי", ומשיב: התורה היא תורת אמת, והמנוגד הגדול ביותר לשקר הוא התורה הקדושה. ממילא, מי ששונא את השקר אוהב בהכרח את התורה, שהיא היפוכו של השקר. שנאתי את השקר - ואהבתי את האמת.
וראו: ככל שאנשים מתרחקים מן התורה, כך הם דבקים יותר בשקר, ואין זה במקרה. האנשים הרחוקים ביותר מן התורה הם גם אלה השקועים בכל מיני דמיונות אוטופיים - שנתת ותיתן עוד ועוד, ושאנו המתאכזרים. כשאתה קורא את הדברים אתה תוהה כיצד ייתכן שאדם אינו מחובר למציאות, אינו רואה את מה שקורה ממש מול עיניו, וחי לו בדמיון איך העולם צריך להיראות. הוא אינו חי עם המציאות שיש כאן מי שכל רצונם להשמיד אותך ואין להם שום כוונה אחרת. וההסבר פשוט: ככל שאתה רחוק יותר מן התורה, אתה רחוק מן האמת וקרוב יותר לשקר. ואז אין לך שום בעיה להדהד את השקר, לצעוק אותו, להקים אגודות שיפיצו אותו ולדאוג למימונו, ובלבד שיחזור על עצמו שוב ושוב עד שייקלט. והוא אכן נקלט. ראו מה מתרחש היום בקמפוסים בארצות הברית, ואין מדובר רק במוסלמים אלא גם בסטודנטים אמריקאים שפתאום מיישרים קו עם התפיסות הפונדמנטליסטיות, עם הרצון להשמיד יהודים ועם האנטישמיות. זה ללמדך שהגוי לא השתנה, והים אותו ים. מי שסבור שמשהו השתנה, שהעולם למד או התקדם - חי ביקום מקביל. זו המציאות, ואין להיחרד בכל פעם מחדש כיצד אנשים אלה אינם רואים אותה: אי אפשר לראות את המציאות כשאתה רחוק מן התורה וקרוב אל השקר.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על מילת המפתח "תורה". מאחר ש"תורתך אהבתי", והתורה כולה אמת, לא ייתכן שאוהב גם את השקר - שכן האוהב דבר שונא בהכרח את המנוגד לו. מי שאוהב חום שונא קור, ומי שאוהב קור שונא חום; ומי שאוהב את אוהביו שונא את שונאיהם, שהרי אי אפשר לאהוב את זה וגם את זה. ברגע שאתה אוהב דבר, אתה שונא את היפוכו. והשקר הוא הדבר המנוגד ביותר לאמת, ולכן "שקר שנאתי ואתעבה" - מפני ש"תורתך אהבתי".