מכאן ואילך אנו מתחילים רצף של חמישה עשר מזמורי "שיר המעלות". הרד"ק מביא את דברי חז"ל בגמרא בסוכה (נ"א) שאת חמישה עשר המזמורים הללו היו הלויים אומרים על חמש עשרה המעלות שהיו בהר הבית - המדרגות שבהן עולים מעזרת נשים לעזרת ישראל ומשם לעזרת כוהנים, הכניסה דרך שער ניקנור (בציורים מצוירות בדרך כלל מדרגות מעוגלות). שם היו הלויים עומדים ואומרים בכל מדרגה מזמור אחד: שיר אחד במעלה אחת. ומכאן השם "שיר המעלות" - מעלות היינו מדרגות.
עוד אומרים חז"ל: חמש עשרה מעלות אלו, כנגד מי אמרן דוד? בשעה שכרה את השיתין - היסודות של בית המקדש - עלה התהום ואיימו מימיו לשטוף את כל העולם. כתב אחיתופל שם המפורש ונתנו בתהום, וירד התהום שישה עשר אלף אמה. אמרו: לא היה טוב לעולם שירד התהום כל כך למטה, שהרי המים צורך העולם והארץ מתלחלחת מן התהום, וכשהתהום נמוך מדי חסרה הלחות בקרקע. אמר דוד חמישה עשר שיר המעלות והעלהו חמישה עשר אלף אמה, והעמידו על אלף אמה.
יש אומרים שהעלהו אלף וחמש מאות אמה, וזה מתאים למה שמביא רש"י מן המדרש: "ולפי ההגדה פתרונו שיר למאה עולות" - כל שיר העלה מאה מדרגות, ובסך הכל אלף וחמש מאות. ולפי מה שהביא הרד"ק, שמדובר בחמישה עשר אלף מעלות, נמצא שכל שיר העלה אלף מעלות ולא מאה.
עוד מביא הרד"ק בשם רב סעדיה גאון ביאור אחר למה נקראו "שיר המעלות": השירים הללו היו נאמרים בתגבורת קול גדולה, ובכל שיר היו מעלים את הקול עוד מעלה - טון, אוקטבה - ונמצא ש"מעלות" לשון העלאת הקול. וביאור נוסף מביא הרד"ק: "מעלות הגלות" - לשון העלייה, שעתידים ישראל לעלות מן הגלות אל ארץ ישראל, והשירים כביכול נאמרים מפי בני הגלות העולים לארץ. ולכן מוזכרים בחלק מהמזמורים הללו ענייני הגלות והישועה שבני הגלות מצפים לה כדי לעלות ממקום גלותם.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל־יְהֹוָה בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי׃
מסביר הרד"ק שכאן מדבר המזמור על בני הגלות, וכולל אותם בלשון יחיד: "בצרתה לי" ולא "לנו", "קראתי" ולא "קראנו" - שהכלל הנמצא בגלות נחשב כאיש אחד. ומהו "בצרתה"? למה לא "בצרה לי" או "בצר לי"? אומר הרד"ק שתוספת התי"ו באה להורות על תוספת הצרה וריבויה: אין זו צרה סתם אלא "צרתה", צרה שיש בה עוד ריבוי, כמו "ישועתה" שמשמעו ריבוי הישועה.
ומה שכתוב "קראתי ויענני" - לדעת הרד"ק זה עבר במקום עתיד: "ויענני" נאמר בלשון עבר, אך הכוונה שיענה לי לעתיד - אקרא אל ה' וה' יענה לי.
המלבי"ם מסביר שדוד המלך מתפלל כאן שהקב"ה יצילנו מבעלי לשון הרע, וזה גם כיוונו של האלשיך הקדוש בביאור המזמור. ולפי המלבי"ם אין כאן עבר במקום עתיד: מדובר בעבר ממש. דוד אומר: בכל צרה שהייתה לי קראתי אל הקב"ה - ויענני, וה' ענה לי.
אלא שיש צרה גדולה יותר, אומר המלבי"ם, שבה איני יכול להמתין עד שתבוא הצרה ואז אתפלל ואקרא אל ה' - והיא פיהם של אנשי רמיה ובעלי לשון הרע. מן האויב הגלוי ומן הצרה הגלויה אני יודע להיזהר ויודע לקרוא אל הקב"ה, אבל מאלו שכלפי חוץ מדברים אליי דברים יפים ו"בקרבו ישים אורבו", מכסים שנאתם במשאון - שם איני יכול להמתין עד שידברו, ועל כן אני מקדים את התפילה ואת הבקשה.
יְהֹוָה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה׃
זו הבקשה המיוחדת שדוד מקדים: איני יכול להמתין עד שתבוא רעתם - מיד תציל אותי. "שפת שקר" הם אנשים המדברים כנגדי דברי שקר ולשון הרע בגלוי ובאופן ישיר; לא בפניי, אבל מדברים עליי. אבל יש גרועים מהם - "לשון רמיה": אלו המדברים אליי ברמאות, בפניי נראה כאוהב ומאחורי גבי מרכל ומדבר כנגדי, "בקרבו ישים אורבו".
הדברים מתאימים מאוד לדרך שבה מבאר המלבי"ם תמיד בספר משלי את ההבדל שבין "פה" ו"שפה" לבין "לשון". הלשון היא הדיבור הפנימי, ואילו הפה והשפה הם הדיבור החיצוני. כשרוצים לבטא דיבור שנעשה בהסתר, או את הכוונה הפנימית ותוכן הדברים, מתנסחים בלשון "לשון"; וכשרוצים לומר מה נאמר בחיצוניות הדברים אומרים "פה" או "שפה", שהם האיברים החיצוניים. לכן: "הצילה נפשי משפת שקר" - מאותם משקרים שאינם נדמים לי כאוהבים, ויותר מזה "מלשון רמיה" - אלו שבפנימיותם מדברים כנגדי מאחורי גבי, ולפניי מדברים דברי שלום וידידות.
רש"י מסביר "משפת שקר" - זרעו של עשו, שצדין את הבריות בפיהם בעלילות רשע, מעלילים עלילות שאין בהן ממש. והרד"ק מבאר שהכוונה על הגויים, שהם אנשי שקר ומרמה.
כתוב בספרים ש"הצילה נפשי משפת שקר" הוא ראשי תיבות "משנה", ויש שביארו על פי משמעות המילה משנה. ואני חשבתי לבאר שהמשמעות היא "משנה" - שינוי בלשון. חז"ל אומרים שיש דברים שמותר לאדם לשנות בהם, כגון "בפוריא" ו"במסכתא": שואלים אותו האם למד מסכת פלונית, ומטעמי צניעות יאמר לא למדתי - מותר לו שלא יאמר "בטח שלמדתי ואני יודע". ועם כל זה כתוב בספרים שיש עדיפות שלא יאמר שקר להדיא, בצורה מפורשת. ישאלו אותו: למדת את המסכת הזאת? יאמר: הלוואי ואזכה ללמוד אותה. למעשה כבר למדה כמה פעמים, והשומע סובר שלא למדה כלל, אך הוא מתכוון הלוואי ואזכה ללמוד אותה שוב - וזה עדיף מלומר במפורש "לא למדתי".
סיפרתי לכם פעם על החזון איש, שבצעירותו הסתיר את עצמו ואיש לא ידע מי הוא. הוא היה מגיע אל רב העיירה כדי ללמוד עמו, בתנאי שהרב לא יפרסם אותו, והיו בטוחים שהוא מגיע לרב משום שהרב תומך בו נפשית - ובעצם היה הפוך: הרב, שכבר הוציא ספרים בעבר, הביא לו לעבור על ספר שעמד להוציא, ובעקבות הערות החזון איש גנז הרב את הספר והחליט שלא להוציאו. פעם, כשהגיע ללמוד עם הרב, ראה אותו אדם וחשב שהוא בטלן. שאל אותו: תגיד לי, אתה משתדל גם ללמוד קצת? ענה לו החזון איש: "רק שאפשר". השואל הבין: רק מתי שאפשר, יוצא לי חצי שעה פעם בשבוע; והחזון איש התכוון: כל רגע שאפשר לי - אני לומד. זו חכמה כיצד לענות תשובה, שהשומע שמע דבר אחד ואתה אמרת דבר אחר, ואין לומר שאמרת שקר. זהו העניין: גם כשצריך לשקר ומותר על פי ההלכה, יש עדיפות שלא לשקר אלא רק לשנות בלשונו. וזה מה שדוד המלך מבקש: "הצילה נפשי משפת שקר" - ראשי תיבות משנה, שגם כשיש הכרח, אהיה משנה בדיבורי ולא משקר ממש, שאנקוט בלשון ערומים ולא אתבטא בביטוי שיש בו שקר מפורש. ואפשר להוסיף ולבאר: תצילני אף מזה שאצטרך להיות משנה בדיבורי, ויהיה דיבורי אמת בלבד.
בספר אוצרות האגדה לרבן יוחנן בן זכאי מבאר את הפסוקים על פי ספר עבודת ישראל, על הכתוב "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". דבר מפורסם הוא: מי שזוכה ל"לא יחל דברו", שאין דיבורו חולין אלא קודש - "ככל היוצא מפיו יעשה", פיו קדוש כל כך שמה שהוא גוזר מתקיים, "ותגזר אומר ויקם לך". אדם ששומר את פיו מדברי חולין, מה שהוא מוציא מפיו הוא גזירה.
סיפרנו פעם על רב אלחנן וסרמן, שנכנסו לישיבה כמה פורעים שפרקו עול, כדי לעשות פרובוקציות. הוא ניגש אליהם והתחיל להוציאם מן הישיבה: לצאת, לצאת. היה שם אחד מן הבריונים חצוף שאמר לו: בלי ידיים, בלי ידיים. אמר לו הרב: אתה בלי ידיים, לצאת, לצאת. בערב באו להתחנן לפניו - שתי ידיו של אותו בחור השתתקו. וכי התכוון הרב לפגוע בו? לא. אלא שהפה הוא סכין, וכששומרים על חודה של הסכין ואין משתמשים בה לחתוך קרשים - הסכין חדה וחותכת. אמר "אתה בלי ידיים" - ותגזר אומר ויקם לך. תלמידו של החפץ חיים, ודאי אינו חשוד בלשון הרע וודאי שמר על קדושת פיו, והיה ידוע כאיש אלוקים קדוש, ה' יקום דמו. כתוב עליו שאף דקות לא ביזבז; פעם הקפיד על בנו שהביא לו נעליים עם שרוכים, כי חישב שזה עתיד לגזול ממנו כך וכך דקות בשנה מזמן לימוד תורה - עד כדי כך דקדק בקצה האחרון.
ומכאן גם התשובה לשאלה איך זוכים ל"קראתי ויענני", שהקב"ה מקיים מיד את מבוקשי: "הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה". תבקש קודם כל שה' יצילך משפת שקר ומלשון רמיה, תשמור על הפה - לא שקר ולא רמיה, הפה יהיה קדוש - ואז "קראתי ויענני": אני קורא והקב"ה עונה לי מיד, שכל גזירה היוצאת מפה קדוש מתקיימת.
השפת אמת אומר: "הצילה נפשי משפת שקר" - גם כאשר משנים מפני דרכי שלום, צריך להתפלל שהשקר הזה, אף שהוא שקר המותר, לא יידבק בנפש. שלא יתרגל אדם לשקר. כך מביאה הגמרא, שאף שעשה את הדבר הנכון - כשהפך לאמו ואמר לה שאבא רוצה עדשים בעוד שרצה שעועית, והחליף בכל פעם כדי שתעשה את רצון אביו - יש בזה עניין של "לימדו לשונם דבר שקר", שיתרגל אדם לדבר שקר. וזו גם תפילת יעקב אבינו: כשאמר ליצחק "אנוכי עשיו בכורך" נאלץ לשקר, וחשש שחלילה יידבק השקר בנפשו, ולכן "הצילה נפשי משפת שקר" - גם כשאני מוכרח לומר שפת שקר, תציל את נפשי, שאותה שפת שקר תישאר מן השפה ולחוץ ולא תידבק בפנים בנפש.
בספר ילקוט אמרי חיים מרימניץ על תהילים מובא בשם האריז"ל פירוש נפלא בפסוק. "שקר" במילוי אותיות: שי"ן - ש' י' נ', קו"ף - ק' ו' פ', רי"ש - ר' י' ש'. ראשי התיבות של המילוי הם כמובן שק"ר. סופי התיבות: נו"ן, פ"א, שי"ן - נפ"ש. ואמצע התיבות: יו"ד, וא"ו, יו"ד - י' ו' י' בגימטריה עשרים ושש, כמניין שם הוויה. נמצא ששם הוויה הוא המפריד באמצע בין השקר שבראש המילוי לנפש שבסופו, והוא זה שמונע שהשקר יידבק בנפש. וזהו שאומר דוד המלך: "ה' הצילה נפשי משפת שקר" - שם הוויה מציל את נפשי, שלא תידבק בשקר. ולפי זה מבארים גם את הפסוק שבמזמור שאחריו, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם": "צאתך" הם סופי התיבות (נפש), "ובואך" הוא תחילת התיבות (שקר), ועל ידי שם הוויה שבאמצע נשמרים הצאת והבוא שלא יתחברו - שלא תידבק הנפש בשקר, אלא שם הוויה שבאמצע מפריד ביניהם. כך מבאר בספר זה השער.
מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה׃
אומר הרד"ק שעכשיו פונה דוד כנגד מדברי השקר, כנגד הגויים המעלילים עלינו עלילות כזב. וכידוע, העם היהודי סבל במשך אלפי שנות גלותו עלילות כזב והמצאות: "פרוטוקולים של זקני ציון", עלילות דם שהיהודים שוחטים ומשתמשים בדם לצורך המצות, עלילות שהיהודים מרעילים את אירופה ואת הבארות בזמן מחלת החולירע, ועלילות הרופאים היהודים ברוסיה שבעקבותיהן נהרגו בימי סטלין. זו הייתה מציאות של שפת שקר ושפתי רמיה מצד הגויים, שתמיד מעלילים עלינו וממציאים כנגדנו המצאות, ומן העלילות הללו עלינו להתפלל שה' יצילנו.
ומי שחושב שזו היסטוריה בלבד, יכול לעיין בהחלטות מועצת זכויות האדם ובהחלטות הגופים שתמיד מדברים על זכויות האדם, ולראות איזה עלילות מעלילים עלינו - בזמן שאנו המדינה האנושית ביותר בהתנהגותה כלפי אויביה. אפילו אמריקה אינה עושה "הקש בגג" לפני שהיא מחליטה להשמיד כפר שלם, ואחר כך מתברר שהייתה טעות: חשבו שיש שם מישהו מהטאליבן והשמידו את הכפר. אין הקש בגג ואין שום דבר. כפי שאמר בזמנו ראש הממשלה: בלי בג"ץ ובלי בצלם - אצלם אין שום עכבות. ואצלנו רואים עד כמה זהירים ועד כמה יש טוהר נשק, ועם כל זה שמונים אחוז מן ההחלטות של מועצת זכויות האדם נוגעות לצבא הישראלי, נוגעות לנו. לא שבסוריה הכול טוב, ולא שבאוקראינה הכול על פי החוק והספר, אבל עיקר ה"בעיות" נמצאות דווקא כאן, כידוע ומפורסם. על כן אומר דוד: ריבונו של עולם, תציל אותי מאותם גויים המדברים דברי שקר ושמים עלילות דברים על ישראל בגלות - מה תועלת יש לך בלשון רמיה, מה יתן לך ומה יוסיף לך?
בספר יוסף תהילות מביא בשם מורנו הרב יוסף בן ג'ויה ביאור על פי הירושלמי. אמר רבי שמעון: אילו הייתי עומד על הר סיני, הייתי מבקש שהקב"ה יברא לאדם שתי פיות. ולמה בהר סיני, והרי לא אז נברא האדם? אלא שאז האדם צריך כבר ללמוד תורה, שבהר סיני קיבלנו תורה. ריבונו של עולם, באותו פה שבו אני מדבר דברי חולין, באותו פה אהגה בתורה?! יהיו שתי פיות: פה אחד שבו נהגה בתורה, ופה אחד לשאר ענייני החולין - לא חלילה ללשון הרע ורכילות ושקר, אלא לענייני חולין, שלא לערבב ביניהם. חזר רבי שמעון ואמר: אם בפה אחד אין העולם יכול לעמוד מפני לשון הרע שלו - פה אחד בראו לאדם וראה כמה נזק יוצא ממנו - אני חוזר בי, דיי בפה אחד.
ואכן, אם היו לאדם שתי פיות היה מדבר לשון הרע "בסטריאו", סימולטנית עם שניים, שלא לפספס. כמה טוב שיש לאדם פה אחד, שזה ממזער את הנזקים, שהרי אין כל ביטחון שבאותו פה היינו מדברים תורה ובשני לשון הרע ודברים בטלים - שמא בשניהם היינו מדברים חלילה לשון הרע. וזהו שאומר הפסוק: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון" - רבי שמעון רוצה עוד פה ולשון, ועל כך נאמר: מה יתן ומה יוסיף לך לשון? אתה רוצה שיוסיפו לך עוד לשון, ומה תרוויח בשתי לשונות? בסוף גם הלשון הנוספת תהיה לשון רמיה, ואם כן מוטב שתהיה לך לשון אחת, שאם יוסיפו לך לשון סופו של דבר שיצא מזה נזק ותעבור על איסורים חמורים יותר.
הרד"ק מביא מדרש חז"ל: "מה יתן לך ומה יוסיף לך" - מה יעשה לך עוד הקב"ה כדי לשמור אותך שלא תדבר רע? הרי הקב"ה ברא את כל האיברים זקופים ואתה מוטל, הלשון שוכבת. ודבר העומד בא לידי פעולה יותר מדבר שוכב, ועם כל זה תראה שהלשון אינה מפסיקה לדבר.
ושימו לב לדבר נוסף: כל איבר בגוף, כשמפעילים אותו פרק זמן מסוים - מתעייף. אדם יושיט את ידו ויאחז משהו, ולאחר דקה אינו יכול להמשיך להחזיק. סיפר לי יהודי שהיה בברכת כוהנים ההמונית בכותל, והרב שלום כהן זצ"ל היה שם, והחזן עשה כל מיני סלסולים ונגינות ומשך את הדברים; והרב שלום כהן, שעבר כבר את גיל תשעים, עומד עם שתי ידיים פשוטות קדימה. בקושי אדם עומד כך, ולחזן יש עוד זמן לסלסל. ואז לפתע הוריד הרב שלום כהן את הטלית וסימן לחזן ביד: נו, נו - תזדרז כבר, מה אתה תוקע אותנו עם הידיים למעלה. ומיד הזדרז החזן. כל איבר באדם, אם יפעילו אותו, מתעייף בשלב מסוים.
אך מי שמע מעולם אדם אומר "התעייפה לי הלשון"? הוא יעשה פיליבסטר בכנסת וידבר שמונה שעות, והלשון אינה מתעייפת; אולי הצופים יתעייפו, אבל הלשון לא. גופו של אדם מתעייף והוא מרגיש לאות, והלשון אינה מתעייפת - זה שריר שאינו מתעייף לעולם. ואגב, זה לטובה: שיוכל אדם להגות בתורה בלא הפסק. אלא שעל זה אומר המדרש: כל האיברים זקופים ואתה מוטל, ועם כל זה יש לך פעילות אין סופית.
ועוד: כל האיברים מבחוץ ואתה מבפנים. איבר שהוא מבחוץ פעולתו מיידית יותר - היד חיצונית ופעולתה מיידית; אבל אתה, הלשון, שמו לך שמירה ושמו לך גדרות, אתה מבפנים. ולא עוד אלא שהקיפו לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר - ועם כל זה לא נשמרת. מה יתן לך ומה יוסיף לך? מה עוד יעשה לך הקב"ה כדי לשמור אותך? מכאן תראה כמה קשה וגדול נזקה של הלשון.
המזמור פותח את חמישה עשר שירי המעלות שנאמרו על מעלות הבית, ועל דעת הרד"ק גם על מעלות הגלות והעלייה ממנה. דוד המלך מודה שבכל צרה קרא אל ה' ונענה, אך יש צרה שאין ממתינים לה: פיהם של בעלי לשון הרע. על כן הוא מקדים ומבקש "הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה" - מן המשקרים בגלוי ומן הרמאים המסתירים שנאה בדברי שלום. מכאן למדנו את ערך קדושת הדיבור: שאף כשההלכה מתירה לשנות מוטב לנקוט לשון ערומים ולא שקר מפורש, שהשקר לא יידבק בנפש, ושהשומר את פיו זוכה ל"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" - ומכוחו "קראתי ויענני". ומנגד, "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה": הקב"ה הקיף את הלשון בשתי חומות והשכיבה בפנים, ועם כל זה אינה נשמרת ואינה מתעייפת - סימן כמה גדול נזקה, וכמה גדולה עבודת שמירתה.