פתיחה: אות סמ"ך בפרק קי"ט
אנו ממשיכים באות סמ"ך שבפרק קי"ט. ארבעת הפסוקים שלפנינו מוליכים אותנו ממעלה למעלה: בקשה לסעד שלם כדי שאפשר יהיה להגות בתורה בלי טרדות, תיאור הכשלתם של השוגים מן החוקים, השבתת הסיגים מן הארץ, ולבסוף - פחד ויראה מלפני הקב"ה. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הרד"ק והמלב"ים, ועם דברי חז"ל והמוסר הנלווים.
"סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה" - סעד גדול מסמיכה
סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד׃ (קיז)
הרד"ק מבאר: אם אתה תסמוך אותי, אתה תושיע אותי מידם, ועל ידי כן שום דבר לא יטריד אותי, ואוכל להגות בתורת ה' בלי טרדות. ומהו "וְאֶשְׁעָה"? רש"י מפרש: ואתעסק, כמו "אל ישעו בדברי שקר". פירוש נוסף: "ואשעה" מלשון סיפור ושינון, כלשון "ולשנינה", "ולשועין" - מדברים בך, "ואספר ואשתעי"; רואים שעניין של סיפור ודיבור נקרא לשון שעייה. והרד"ק מביא עוד שהוא מלשון שעשועים: חוקיך יהיו תמיד השעשוע והשמחה שלי.
המלב"ים מדייק שהנקודה המרכזית בפסוק היא החוקים, ומוסיף דיוק בלשון הבקשה: "סעד" הוא יותר מ"סמיכה". לסמוך - כשדבר נוטה מעט ואני תומך בו; לסעוד - כשהוא כבר צריך ממש להישען עליי, כלשון ימינו "סיעודי", שמישהו יסעד אותו לגמרי. לכן בפסוק הקודם ביקש "סָמְכֵנִי... וְאֶחְיֶה" - אם רק תסמוך אותי יהיו לי חיים, אבל עדיין לא ישועה גמורה; וכאן "סעדני ואיוושעה" - אם תסעד אותי סעד מלא, הישועה תהיה מוחלטת. ואז, כשלא אהיה טרוד במלחמות ובמאבקים נגד האויבים, "ואשעה בחוקיך תמיד".
ומדוע דווקא חוקים? אומר המלב"ים: גם בחוקים שאין להם טעם. החוקים כוללים גם את דרכי התורה שבעל פה ומדרשות חכמים שאין טעמם גלוי, ואז אשעה בהם תמיד - להעמיק ולהבין את טעמם ואת סודותיהם. נמצא שדווקא מתוך היעדר טרדות אדם מגיע להעמקה בתורה, אפילו בדברים הפנימיים ביותר שהם בחינת חוקים.
הספרי: תפילה שלא לשכוח את הלימוד
בספרי מובא על "סעדני ואיוושעה": שלא אהיה לומד תורה ושוכח; שלא אהיה לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות. שמעו איזו תפילה! אדם צריך להתפלל שה' יעזור לו לא לשכוח את תלמודו, ושיוכל לחזור על מה שלמד. וכולנו יודעים שזה היצר הרע הגדול ביותר - היצר שלא מניח לאדם לשנן ולחזור. מדוע? כי הוא יודע היטב שהלומד ואינו משנן דומה לזורע ואינו קוצר, ולכן דווקא את הדבר הזה הוא מונע.
ידוע שהגר"א, כשהיה מקבל תלמידים, היה בוחן אותם ביכולת החזרה: כמה הוא מסוגל לחזור ולשנן את אותו דבר. אם היה אומר לתלמיד להכין נושא ולבוא להיבחן, ורואה שאחרי עשרים דקות כבר סיים וניגש - לא היה מקבלו. אבל אם ראה שהוא משנן וחוזר ומשנן וחוזר ומשנן - היה מקבלו. חשובה הייתה בעיניו ההתמדה והמסוגלות לחזור ולשנן יותר מן התפיסה והעמקות. והגר"א העיד על עצמו שמרוב אהבתו את התורה הוא מסוגל לשנן משנה אחת כל ימיו. מי מסוגל להבין דבר כזה? היום אומרים לאדם: בוא נחזור על המשנה - ומיד עונים: כבר למדנו, בוא נמשיך. למדת? אז מה אם למדת - תחזור עוד פעם!
וממשיך הספרי לבאר מה החשש: "שמא אטהר את הטמא ואטמא את הטהור ונמצאתי בוש לעולם הבא" - שיהיו לי בזיונות שם על שהוריתי שלא כדין ושלא כהלכה; ועוד: "שלא ישאלוני מגויי הארץ ואיני יודע להשיבם ונמצאתי בוש בעיניהם".
"מה את רוצה שאהיה עם הארץ?"
מסופר על הרב אלישיב זצ"ל שהיה בורח ללמוד ב"אוהל רחל", נועל הכול, סוגר את החלונות, ואינו שומע כלום - ידפקו מבחוץ ככל שידפקו, הוא לומד. וכשהרבנית ביקשה להכניס עוד אנשים שרצו לפגוש אותו, אמר לה: תעשי לי טובה, אל תשלחי אנשים, זה מפריע לי בעת הלימוד - מה את רוצה, שאהיה עם הארץ? אנשים באים לשאול אותי שאלות! וזה נאמר כשהוא כבר בשנות השמונים והתשעים לחייו.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל סיפר שכאשר ישבו יחד הוא והרב עובדיה יוסף והרב אלישיב בהרכב בית הדין, וכשהיה צריך לכתוב את המסקנות ההלכתיות, הוא והרב עובדיה היו פותחים ספרים כדי לברר ולכתוב - ואילו הרב אלישיב היה כותב את כל פסק הדין ברבע שעה, הכול מן הזיכרון: ש"ך בסימן פלוני סעיף קטן פלוני כותב כך, וזה כותב כך - ומיד אחר כך פותח גמרא ויושב ללומד. יש שיושבים שעות לכתוב תשובה, והוא ברבע שעה. ואגב, הדברים היחידים שנשארו כתובים ממנו הם תשובותיו בבית הדין; חוץ מזה לא כתב. הוא אמר שכשהוא בא לכתוב מתעוררת אצלו אימת ההוראה, שהרי בכתיבה אתה מכריע שחייב להיות כך, ולכל דבר יש שני צדדים ויש פוסקים שאומרים להפך. לכן כשהיו באים לשאול היה פוסק, אבל לקבוע ולחקוק בכתב - מזה נמנע (אם כי בסופו של דבר כתבו את הכול מפיו). כך גם ספרים שלמים של רבי חיים קנייבסקי זצ"ל יצאו רק מתוך המכתבים והשאלות שנשלחו אליו והועלו על הכתב.
"סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ"
סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם׃ (קיח)
הרד"ק מבאר ש"סלית" עניינו כעניין הפועל הכבד "סַלָּה כל אבירי" - לשון דריכה ורמיסה. "סלה" הוא בבניין הכבד ו"סלית" בבניין הקל. וההבדל בין פועל כבד לפועל קל: הכבד בא בדרך כלל עם דגש או במשקל כבד, והוא מכביד על מוצאי הלשון - אפשר לומר "רוצח" ואפשר לומר "מרצח"; הכוונה אחת, אלא שהכבד מורה על כובד הפעולה, שהפעולה נעשית ביתר כוח. כאן, "סלית" - רמסת ודרכת את כל השוגים מחוקיך. ועוד מביא הרד"ק שאפשר לפרשו בדרך בקשה: ריבונו של עולם, רמוס את כל השוגים מחוקיך, "כי שקר תרמיתם" - הם מראים עצמם כטובים, אך זו תרמית ושקר, ובפנימיותם רעים הם, ובסוף מתגלה שהכול היה שקר.
ומדוע נקראים "שוגים", והרי אין כאן שגגה אלא רמאות? מבאר הרד"ק: נקראים שוגים כי כשייראה עוונם לבני אדם יאמרו "שוגים הם". שהרי הם יצרו לעצמם תדמית של אנשים הגונים וראויים, וכשמתגלה קלונם אומרים הבריות: כנראה טעה, כנראה שגה. אבל באמת אין זו שגגה - "שקר תרמיתם", כל מהלכם בשקר, שמראים עצמם כהגונים.
המלב"ים מעמיד גם כאן את הביטוי המרכזי - חוקים. "שגגה", לשיטתו בכמה מקומות, היא הטעות העיונית: אדם עיין ולא עיין כהוגן, ובסופו של דבר הגיע לשגגה. הם אינם מקיימים את החוקים משום שהם שוגים בעיונם - מתוך סברתם כיצד לקיים את החוקים, ומתוך כפירתם במדרשות חכמים. "ושקר תרמיתם" - המסקנות שאליהן הגיעו הושגו בשקר, שכן הן נובעות מכפירה ומאי-אמונה בדברי חז"ל שהם מעתיקי השמועה; לולא כן לא היית שוגה ולא היית מגיע לאותן טעויות. והטועים הללו רבים בהיסטוריה: הקראים, שבתאי צבי וחבריו, הפרנקיסטים אחריהם, הצדוקים והביתוסים - לא חסרו לנו שוגים וטועים שעיינו וטעו בעיונם והגיעו לשיבושים גדולים. ומהיכן הכול הגיע? "שקר תרמיתם" - משום שלא עיינו כראוי ולא הלכו בדרך המקובלת והישרה, לכן השתבשו והגיעו לכל אותם שגיונות.
מוסר הוא עבודה פנימית
והמציאות מוכיחה זאת. כשאתה רואה אנשים רחוקים ממצוות - ואיני מדבר כלל על גויים - אין להם שום הבנה מהו אדם מתוקן, מהי עבודת המידות, וכיצד אדם מתמודד עם יצריו הפנימיים. גם אם יאמרו לך ששחצנות אינה מקובלת חברתית - כל המגבלה היא חיצונית: אל תתגאה כלפי חוץ, אל תספר כל הזמן על עצמך. אבל בלב? אדרבה, שבח את עצמך, התנפח מבפנים, ורק כלפי חוץ אל תראה זאת. זה אינו מוסר. מוסר פירושו עבודה פנימית - להשבית את הסיגים שבתוכנו פנימה, לא רק לעצב את החיצוניות. ולכן לא תמצא אצלם דיבור על הרחקת השנאה, הקנאה, התאווה והכבוד מתוך הלב. מי מדבר על עבודה פנימית? לזה מגיעים רק מכוח עדותיך - רק מכוח התורה אדם באמת מגיע לעבודה פנימית, מתקן את מידותיו ומתמודד עם יצר הגאווה שבו, עם העקשנות, עם הכעס, עם כל המידות שנמצאות פנימה, שלפעמים איש מבחוץ אינו יודע עליהן כלל, והוא יודע ומרגיש שהוא מתמודד איתן ולומד מוסר כדי לשנותן.
מספרים על רבי אליהו לופיאן זצ"ל, משגיח ישיבת כפר חסידים, שפעם כשהגיעו ב"אשת חיל" לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" - ראו דמעה יורדת מעינו. שאלוהו ולא רצה לומר, ורק לאשתו, שתמיד מילא את בקשתה, גילה: התחלתי לחשוב לעצמי כמה אנשים מכבדים אותי - בכל מקום שאני מגיע מסדרים לי את הסטנדר, פותחים לי את הסידור, קמים מפניי, קוראים לי הגאון והצדיק וכל מיני תארים. אבל כל זה אינו כלום. "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" - כשאגיע לשערים שלמעלה, ואשב עם זקני ארץ, יאמרו: מי זה? אליהו לופיאן? מה הוא עושה כאן? מה הוא מתיישב עם זקני ארץ, הוא מרגיש חלק מהם? איזה בזיונות יהיו לי שם! כאן אדם מרגיש חשוב, מכבדים אותו, שרים לו - אבל איפה נודע באמת? בשבתו עם זקני ארץ.
ותמיד היה רבי אליהו לופיאן מקטין את עצמו ואומר: לכו תדעו איזה בעל גאווה אני. אמרו לו: הרב מעולם לא התגאה! והיה אומר: לכו תדעו איזה כעסן אני. אמרו לו: הרב מעולם לא כעס! ענה: נכון, איני כועס - אבל רק משום שאף אחד אינו מרגיז אותי, כולם מכבדים אותי, מהיכן תהיה לי הזדמנות לכעוס? ומי יודע, אילו היה מישהו מרגיז אותי כראוי, איך הייתי כועס. שימו לב להבדל: אנחנו אומרים "חס ושלום שאני כועס, רק מעצבנים אותי", והוא - אינו כועס, ואומר: לכו תדעו איזה כעסן אני. האדם השלם - עבודתו פנימית, והוא משבית את הסיגים מבפנים.
"סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ"
סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ לָכֵן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ׃ (קיט)
אומר הרד"ק: כמו שהצורף משבית את הסיגים מן הכסף, כך צריך להוציא את רשעי הארץ כדי לזכך את הארץ. אתה השבתת אותם כשם שאדם מעלה את הסיגים על האש כדי לזכך את הכסף, והפסולת נשרפת - "מצרף לכסף וכור לזהב" - כך אתה מכלה את הרשעים.
ומדוע "לכן אהבתי עדותיך"? לפי ביאור המלב"ים, "עדותיך" הם הסיפורים הכתובים בתורה המעידים על שכר ועונש ועל הנהגת ה': דור המבול, דור הפלגה וכיוצא בהם. אומר דוד המלך: כשאני רואה כיצד אתה משבית את הרשעים - אהבתי עדותיך, שהרי בזה עצמו יש לנו עדות כיצד הקב"ה דן דין יושר ודין צדק, וכיצד ה' נפרע מן הרשעים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאתה משבית כסיגים את כל רשעי ארץ.
"סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי" - פחד ויראה
סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי׃ (קכ)
הרד"ק מבאר: מרוב פחדך סמר בשרי. "סמר" מלשון מסמרים - השערות עומדות כמסמרים. והמלב"ים מוסיף שיש הבדל בין פחד ליראה: פחד הוא מדבר בלתי ידוע, ויראה מדבר ידוע. "סמר מפחדך בשרי" - פחד מדבר בלתי ידוע, איני יודע מה יהיה; "וממשפטיך יראתי" - יראה מדבר ידוע, אני יודע מה הם משפטיך ומה הם עונשיך, ולכן אני ירא מהם. נמצא שיש כאן גם פחד מדבר בלתי ידוע וגם יראה מדבר ידוע.
ועוד אומר המלב"ים: שני סוגי יראה יש - יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש היא היראה הפשוטה, שהאדם מפחד מן העונש; ויראת הרוממות היא היראה מגדולתו של הקב"ה, שהאדם מבין את גדולת ה' וירא מפניו. "סמר מפחדך בשרי" - זו יראת הרוממות, אני פוחד מגדולתך; "וממשפטיך יראתי" - זו יראת העונש, אני ירא מן המשפטים ומן העונשים. הרי לנו שני סוגי היראה יחד.
ואומרים על רבי ישראל סלנטר שהיה אומר: הלוואי ותהיה לנו יראת העונש! אנשים מדברים על יראת הרוממות, על אהבת ה' ועל דברים גבוהים - והוא אמר: הלוואי ונגיע ליראת העונש, הלוואי ונפחד מן הגיהנום, הלוואי ונפחד מן העונש. אילו היינו מפחדים מן העונש, לא היינו חוטאים. קודם כול יש להגיע ליראת העונש, ואחר כך אפשר לדבר על יראת הרוממות. וזהו שאומר דוד המלך "וממשפטיך יראתי" - אני ירא ממשפטיך ומעונשיך, וזה מה ששומר עליי מלחטוא.
לסיכום:
ארבעת הפסוקים בנויים מהלך אחד: תחילה מבקש דוד סעד שלם ולא רק סמיכה - "סעדני ואיוושעה" - כדי שיוכל להגות בחוקים בלי טרדות, ועימו תפילת הספרי שלא ישכח תלמודו ושלא ימנע ממנו יצר הרע לשנן, כדרכו של הגר"א שהעמיד את כל מבחנו על החזרה והשינון. אחר כך - "סלית כל שוגים מחוקיך": אותם שטעו בעיונם וכפרו בדברי חכמים, ונמצא ששקר תרמיתם, אף שהבריות תולות זאת בשגגה. מכאן למדנו שרק מכוח עדותיך, מכוח התורה, מגיעים לעבודה פנימית אמיתית ולתיקון המידות מבפנים. ולכן "סיגים השבתת כל רשעי ארץ" - כצורף המזכך את הכסף, ובזה עצמה עדות להנהגת ה' בשכר ועונש, ועל כן "אהבתי עדותיך". ולבסוף "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי" - פחד מן הבלתי ידוע ויראה מן הידוע, יראת הרוממות ויראת העונש; וכדברי רבי ישראל סלנטר, הלוואי ונזכה קודם כול ליראת העונש שתשמור אותנו מן החטא.