אנחנו ממשיכים באות מ"ם של פרק קי"ט, ומגיעים לשני הפסוקים החותמים אותה: "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ" ו"מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן". שני הפסוקים הללו עוסקים בטעם שבתורה: הטעם המתוק שמתגלה למי שמעמיק בדברים, והישרות הפנימית שהתורה נוטעת בלב האדם עד שהוא שונא את השקר בטבעו.
מַה־נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי׃
רש"י מבאר ש"נמלצו" פירושו נמתקו, וכן מבאר הרד"ק: הם מתקו מדבש. והרד"ק מוסיף שהמליצה עניינה תיקון הדיבור - היו אנשים בקיאים במליצה, בחריזת חרוזים ובאמירות נמלצות ומפוארות. עד היום אפשר לשמוע דיבור כזה אצל עמי ערב, נאומים פומפוזיים ומלאי רהב, דימויים גבוהים והצהרות ריקות של "נמחק" ו"נשחט" ו"לא תתקיים הישות הציונית". על אנשים כאלה נאמר "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" - מי שמדבר גבוהה גבוהה ומאיים למחוק, אינו יודע מה ילד יום. על כל פנים, זו המליצה: דיבור מפואר וגבוה. אומר דוד המלך: כך הם דברי תורה בעיניי - מתוקים ונמלצים כדבש, ודיבורם יקר בעיניי.
הלשון "אִמְרָתֶךָ" ביחיד לכאורה קשה, שהרי "נמלצו" הוא לשון רבים. מבאר הרד"ק: כל אחת ואחת מאמרות השם נמלצה, אחת מהנה לא נעדרה. לכן אמר בלשון יחיד - אין אפילו אמרה אחת שאינה מתוקה מן הדבש.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על מונח "אמרות". "מה נמלצו לחכי" - כשאני טועם את אמרתך בחיכי, הכוונה לטעימה שכלית: ההבחנה בטעם הדברים. דברי תורה נקראים "דברי טעם". באתרוג יש טעם ויש ריח, וכנגדם תורה ומעשים טובים - הטעם הוא התורה. אצל התימנים, כשרצו לבקש ממישהו לומר דברי תורה היו אומרים לו: "תן טעם" - כלומר אמור חידוש, אמור וורט. הטעם הוא דברי תורה.
לפי זה, אומר המלבי"ם, אותם סיפורי התורה הנראים לנו פשטניים - כמה נמלצו הם לחיכו של המעמיק בהם! מי שמסתכל על פני הדברים אינו רואה בהם דבר, אבל מי שמעמיק מגלה בהם פנימיות ורמזים, ורואה עד כמה מדקדק הכתוב לכתוב דווקא כך ולא אחרת. לדוגמה, במגילת אסתר מתחלף הסדר: פעם "המלכה ושתי" ופעם "ושתי המלכה". הגר"א והמלבי"ם מבארים שם שכל הוויכוח בין אחשוורוש לוושתי היה בזה: האם את מלכה בגללי, או שאני מלך בגללך - שהרי היא בת נבוכדנצר. כשהיא אמרה, אמרה "המלכה" תחילה: הכל מתחיל בזה שאני מלכה. והוא אמר לה: לא, את ושתי, ואחר כך נעשית מלכה. כל הדו-שיח בנוי על דקדוק הלשון הזה. מי שקורא בשטחיות אינו עולה על כך כלל, ומי שמתבונן - "מה נמלצו לחכי": איזה טעם נפלא יש לראות איך התורה טמנה בתוך הסיפורים את פנימיותם.
חשבתי להוסיף הסבר בפסוק. אדם המקיים מצוות רק מפני שהוא מחויב, אין לו בהן טעם; יתרה מזו, הן כבדות עליו והן עול. כשהרב אורי זוהר חזר בתשובה - וזה לא היה בדרן זול אלא אקדמאי שלמד באוניברסיטה - הוא סיפר שכאשר אמרו לו שיש הוכחות ליהדות, הדבר נשמע לו מגוחך: הוכחות למציאות הבורא? למעמד הר סיני? למתן תורה? אמר: אני מוכן לבוא לשמוע, ואפריך את ההוכחות. הוא סיכם עם כמה חברים לעלות לירושלים, ובאותו יום לכל אחד מהם היה תירוץ אחר; היחיד שעלה היה הוא. אחרי ויכוחים רבים עם אותו יהודי, הגיע למסקנה שהתורה אמת ואמר: אין ברירה, אני חייב לחזור בתשובה. לא מתוך התלהבות ולא מתוך ניצוץ של חשק, אלא באופן רציונלי, כשקשה היה לו מאוד לקבל את הדברים, אלא שהרגיש מחויב.
הוא סיפר שהיה עומד להתפלל ואומר לפני התפילה: ריבונו של עולם, איני מבין למה אני צריך להתפלל, איני מתחבר לטקסטים שאני קורא, אבל אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות - ולכן אני עושה. רק אבקש שתפתח לי את הלב, שאתחבר באמת למה שאני עושה. וכך תפילה אחר תפילה, עד שזכה בחסדי השם להגיע לאן שהגיע.
כל ההתחלות קשות, כך כתוב בספרי המוסר. כשאדם רוצה לעשות חסידות, עיקר הקושי הוא ב"התחיל", שם המאבק הנורא. שאלו כל מי שהפסיק לעשן היכן היה הקושי - החודש הראשון; אחר כך הדברים כבר זורמים. וכך גם בלימוד: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" - זה תלמודה של בבל. אדם פותח סוגיה ורואה חושך: אינו מבין את המושגים, אינו מבין מהי קושיית הגמרא, מה רוצים התוספות ואיך הדברים מתחברים. אבל לאחר שחוזר על הסוגיה שוב ושוב ופותח את הראשונים ומעיין - "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל": הסוגיה מאירה, הוא קולט את העניין, יש לו טעם בלימוד וזוכה להתענג על השם.
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא־סָרְתִּי כִּי־אַתָּה הוֹרֵתָנִי׃
זהו שאומר דוד המלך: בתחילה "ממשפטיך לא סרתי" - למה? "כי אתה הוריתני". אתה אמרת שכך צריך לעשות, ועשיתי כמחויב בלבד. אבל לאחר שהתמדתי בדרך והלכתי והתחברתי אל הדברים - "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי". ה"לא סרתי" הוא רק בתחילת הדרך; לאחר מכן זה כבר חיבור גמור, מתוך חשק ומתוך מתיקות התורה.
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל־כֵּן שָׂנֵאתִי כׇּל־אֹרַח שָׁקֶר׃
האבן עזרא מבאר: כשאני מתבונן בסוד הפקודים הנטועים בלב, הם הסירו אותי מאורח שקר. "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" - ביסודו האדם נברא ישר, נברא עם מצפון. אם יש אנשים שאיבדו את המצפון בדרך, זה מפני שפעלו פעולות שהביאו אותם לכך; אבל באופן הרגיל יש לאדם מצפון: לא לרצוח, לא להזיק לחבירו, לא לצער אותו. זו הישרות הפנימית שנתן הקדוש ברוך הוא באדם. כל אדם מבין בהבנה פשוטה וישרה ששקר הוא דבר שלילי - אלא אם כן קוראים לו לבן, שהתחיל ב"שקר לבן" והגיע לאן שהגיע. אדם עשוי לשקר ולומר "צריך להסתדר", אך שאל אותו כיצד יחנך את בנו - יאמר לו: אל תשקר. איש אינו מחנך את ילדיו לשקר. ממילא, כיוון שהפקודים נתונים בלבי והם המורים אותי דרך הישר, אני מתעב את השקר.
הרד"ק מוסיף: הפקודים שהשם מצווה את האדם נטועים על דרך השכל. דבר שהשכל מרחיקו - מלבד עצם האיסור שנצטווה עליו - שונא אותו האדם על כל פנים. מה שהשכל אומר עליו שהוא מתועב, שהוא אכזריות, שהוא רוע לב - האדם שונא אותו. והרי השכל שולל את השקר: חשבו רגע, אילו היה העולם מתנהל בשקר, לא היה אפשר לעשות דבר. אי אפשר לסחור עם אדם שכל מילה שלו שקר, שסגר עמך מחיר ואין זה המחיר, שסגרת עמו סחורה ואינו מתכוון לקחתה. שקר בין איש לאשתו, שקר בין אב לבניו - העולם לא היה יכול להתקיים. ודאי שהעולם בנוי על האמת. לא שהעולם כולו היום על האמת, אבל יש אמת בסיסית שמתבקשת, שעל פיה העולם מתנהל, ואדם מבין אותה גם מצד טבעו אף בלא ציווי התורה.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק על מונח "פקודים", ואלו הן המצוות שאנחנו מופקדים בהן לזכר הניסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא בהיסטוריה. הן מועילות לנו כנגד הדעות הכוזבות באמונה: הבא להכחיש את ההיסטוריה ולומר שלא היו יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה - באות המצוות ומוכיחות שכך היה. לא ייתכן שבדור אחד החליטו כל ההורים לעבוד על ילדיהם: בואו נמציא סיפור, נספר שהיו מכות כדי שיהיה מעניין, ונשב לליל הסדר. כולם, מיליון איש, החליטו לרמות את בניהם? "אבות לא ינחילו שקר לבניהם", אומר הרמב"ן, ועל אחת כמה וכמה באופן קולקטיבי. ובפרט שאין אדם שזוכר החלטה כזו בהיסטוריה, ואין אדם אחד שהתקומם נגד השקר והוריש לבניו: אנחנו לא עושים ליל הסדר, זה שקר. שלושת אלפים שנה ואין מורשת כזו.
זה כוחו של זיכרון מעשי. קחו לדוגמה יום השואה: אפשר לקבוע יום זיכרון לשואה אם לא הייתה שואה? על מה תעשה אותו? אתה מתעד, מספר מה היה, יש תמונות ויש עדויות. ובכל זאת, זה אינו מונע ממכחישי שואה להכחיש. יש הטוענים: אילו היו הסרטות מיציאת מצרים לא היינו כופרים - והרי יש הסרטות מהשואה ואנשים כופרים. אבו מאזן קיבל דוקטורט על עבודת מחקר בהכחשת השואה, שלושים שנה בלבד לאחר המאורעות. משמע שהסרטים אינם מוכיחים למי שאינו רוצה להאמין: הוליווד יכולה להראות אדם המהלך על המאדים, ועד היום יש הטוענים שהנחיתה על הירח קונספירציה - תסתכל על הדגל, תסתכל כיצד הוא עומד - ולכל טענה יש תשובה. המכחיש יכחיש גם דבר שאירע אתמול. לכן איננו מדברים עליהם, אלא על הרציונליים, על אנשי ההיגיון. שקר שעושים לו יחסי ציבור מצליח, אבל אין זו אמת.
וכפי שראינו בפסוקים קודמים: "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים, אֲנִי בְּכׇל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ" - כיוון שהם טוענים שלא היה מתן תורה ולא הייתה יציאת מצרים, אני אוחז בפיקודים שבהם אנו מופקדים לזכור את ההיסטוריה, ועל ידם ייסכר פיהם. וכן "יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי, אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא שמתוך ההתבוננות בפקודים נודעות לו גם האמונות האמיתיות בהשגחה ובשכר ועונש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקומות רבים בתורה: דור המבול הרשיעו והשם שטפם, וכן דור אנוש ודור הפלגה - רואים כיצד הקדוש ברוך הוא נותן עונש למרשיעים; ומאידך אברהם יצחק ויעקב ובניהם אחריהם באים לארץ הקדושה - רואים כיצד הקדוש ברוך הוא מיטיב לטובים. מכאן השגחה, מכאן שכר ועונש.
כבר הסברנו שה"אורח" שונה מה"דרך". הדרך היא השקר הגלוי והמרכזי, ואילו האורח הוא הפרטים הקטנים. ורוב האנשים משנים דווקא בפרטים: אין הם ממציאים סיפור חדש, אלא מוסיפים פרט לשם הפיקנטריה, נותנים עוד קצת צבע. שאלו פעם את החפץ חיים: הרב תמיד אומר לא להאמין ללשון הרע, אבל כיצד אפשר שלא להאמין כשרואים שהמספר מדבר לעניין? השיב: תדע לך, רוב העולם שקרנים וכולם מגזימים. ובאמת, שימו לב - כולם מגזימים, ומי שאינו שם לב גם אינו תופס את עצמו; אבל מי ששם לב תופס פתאום: רגע, כאן הגזמתי, כאן אמרתי משהו שאינו מאה אחוז. הקשיבו תמיד לגדולים כשהם מספרים סיפור: "היו שם שניים ואולי שלושה". מה כבר משנה? אלא שהוא מדייק. "הסיפור כך, ומחכם פלוני שמעתי שהיה קצת אחרת". הוא מדייק בפרטים עד הקצה, כי איש האמת דואג להעביר מסר באמת בלבד. זהו שאומר דוד: לא רק דרך שקר, אלא כל אורח שקר שנאתי - אפילו בפרטים הקטנים.
האלשיך הקדוש מסביר את כל הפסוקים שראינו כסדר אחד, שבו מתאר דוד המלך ממי הוא לומד. "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֺתֶךָ" - האויבים הם דואג ואחיתופל, ועליהם הוא אומר: אף מהם אתחכם, אבל רק במה שקיבלו מרבם. שהרי הדבר לא יצא מהם; הם בסך הכל כלי שהעביר את הדברים, ואין אני לומד ממה שהבינו מתוך לבם. לעומת זאת "מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן" - מהזקנים אתבונן גם בדברים שהם עצמם הבינו דבר מתוך דבר, שהרי הזקנים ישרים והגונים, ולא כאויבים הרשעים, וממילא גם מסקנה שהגיעו אליה מתוך התבוננותם - התבוננות אמיתית היא, ויש ממה ללמוד. אלא שטוב מזה ומזה הוא מה שאני עצמי מבין מן התורה, כי אז אני מבין מתוכי, ולא אחסיר ולא אטעה מן האמת. וזהו "ממשפטיך לא סרתי כי אתה הוריתני" - מה שאני מעמיק בעצמי, זו הדרך היותר נכונה.
ובמה יהיה המבחן שאכן כך הוא? על זה בא ההמשך: "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי". שהרי אמרו חז"ל שכל מה שאדם מחדש ומבין בתורה בעולם הזה, את הכל קיבלה נפשו בסיני; ועל ידי שהוא יגע בתורה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו להוציא זאת מן הכוח אל הפועל. ולאחר שהוציא זאת לפועל, החידוש כבר נגיש לכל, ורבים אחריו יכולים לחדשו. הבאנו כאן פעם את המעשה בבית יוסף, שישב תקופה ארוכה על קושיה אחת, חקר והסתפק, עד שנתחדש לו תירוץ נפלא ושמח בו מאוד. לאחר כמה ימים עבר בבית המדרש ושמע שני לומדים: אחד שואל את חבירו את אותה שאלה, והשני משיב לו על אתר את התשובה שהוא שבר עליה את ראשו זמן כה רב. הייתה לו מכך חלישות הדעת. אמר לו המלאך המגיד בלילה: אל תיפול רוחך על שראית אותם אומרים בקלות את מה שעמלת עליו כל כך - מפני שאתה הורדת את החידוש לעולם, ומשהורד לעולם הוא כבר נמצא כאן ונגיש, ולכן מיד יכול מישהו לתרץ.
זהו שאומר דוד המלך: מה שאני מבין בתורה נקרא "אמרתך", כי זה בעצם מה שאתה אמרת, ריבונו של עולם, ורק גילית לי זאת כבר שם בסיני. העניין שאני מגיע אליו על ידי עסק התורה הוא ממה ששמעה נפשי שם. ומשום כך זהו הדבר הטעים ביותר עבורי: מה שאדם מחדש בעצמו תמיד מתוק לו יותר, שכן אדם מחדש לפי שורש נפשו ולפי הדברים המתקבלים אצלו. לפעמים אדם אומר חידוש ואינו נעים לנו, ואחר אומר חידוש והוא מתוק לחיכנו; אבל מה שאדם עצמו חושב ומחדש - זה תמיד מתוק לו יותר, כי זה לפי שורש נפשו והבנתו. וכשאני חושב על אותו דבר במחשבה - יש בו טעם מתוק; וכשאני מוציאו בדיבור מפי - ימתק עוד יותר מדבש לפי.
ומוסיף האלשיך: ראה כמה מעלה יש במה שאני מחדש ומבין מעצמי יותר ממה שלמדתי מן הזקנים ומן האויבים. על ידי מה שלמדתי מהם היה עליי "מִכׇּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי" - אילו הייתי נמשך אחר הנאות העולם הייתי עוצר את עצמי, כולא את רגליי. אבל "מפיקודיך אתבונן" - מה שהתבוננתי מעצמי, מה שקיבלה נפשי מסיני, על ידי זה כבר איני צריך לכלוא את רגליי מללכת אחר התאוות; זה נעשה לי טבע, ואני שונא אותן בטבעי. וזהו "על כן שנאתי כל אורח שקר": איני צריך להתמודד מול פיתוי ולא לשכנע את עצמי, שכן מעיקרא אני מואס בדרכים הרעות שהן השקר. וכיצד הגעתי לכל זה? על ידי פיקודיך, על ידי שהגיתי ויגעתי בהם. כך מבאר האלשיך הקדוש, ובזה סיימנו את אות המ"ם.