בחלק זה של מזמור קי"ח אנו עוברים מן התיאור של המצוקה והישועה אל ההודאה עצמה. המלבי"ם מבאר את המזמור כולו על ימי חזקיהו המלך ומפלת סנחריב, ולצידו מביאים המפרשים את הדרך השנייה: שהמזמור מדבר על כלל ישראל בגלותם ועל הגאולה העתידה, וחז"ל אף דרשוהו על דוד המלך ומשיחתו. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד כל הכיוונים הללו משתלבים זה בזה.
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה׃
במובן הפשוט, "אודך כי עניתני" הוא כנגד מה שהזכיר קודם: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". ה' ענה לי והוציא אותי מן המיצר אל המרחב, ועל כך אני מודה לו. "ותהי לי לישועה" - כנגד מה שהייתי קודם במיצר, ועתה יש לי ישועה ואני במרחב. "עניתני" כאן מלשון ענייה ותשובה.
אלא שיש חבל נכבד ונרחב של מפרשים המבארים ש"עניתני" אינו מלשון ענייה אלא מלשון עינוי. ואל תחשבו שזה נאמר רק בדרך דרש, שהרי גם המלבי"ם, המבאר את הפסוקים בהיצמד לפשט ואינו הולך בדרך דרש, מפרש כך: "אודך" - כעת הוא מתחיל להודות בפתח השער מבפנים, ונותן הודאה על שעיניתני בייסורים. ועל ידי אותם ייסורים "ותהי לי לישועה" - מכוח הייסורים באה הישועה, מכוחם באה הכפרה. כמו שנאמר "אודך ה' כי אנפת בי" - על ידי שאנפת בי, ישוב אפך ותנחמני; מכוח אותו כעס סר ממני חרון האף וה' מנחם אותי.
והדברים עמוקים: אם אדם אינו מתנקה ואינו מזדכך מעוונותיו, עלול להיות שאדרבה, יבואו עליו ייסורים קשים יותר ואף מיתה, עד מצב שכבר אין מה לעשות. אבל כאן הוא אומר: מודה אני לך ה' שייסרת אותי, ובאותם ייסורים עצמם הוצאת אותי לישועה.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה׃
מהו "ראש פינה"? "פינות צבאות רוממי שדי" - הכוונה שרי הצבאות; "פינה" משמעה החשוב. אותה אבן שהייתה שפלה ונמאסה, שמים אותה בראש הבניין החשוב, במקום שכולם רואים. עם שהיה שפל בין האומות נעשה לראש פינה.
האבן עזרא אומר שזה דרך משל: העמים היו מבזים אותו, ובסופו של דבר התגבר עליהם. או שהדברים נאמרו ברוח הקודש על עם ישראל שבגלות, כפי הכיוון שרש"י לוקח. וכך גם הרד"ק, שהדברים מוסבים על כלל ישראל, שנקראו "אבן" - שנאמר "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל".
והיכן עוד רואים את ישראל במשל האבן? בחזון הצלם. כיצד התמוטט הצלם שראה נבוכדנצר בחלומו? צריך לחזור לספר דניאל: באה אבן קטנה ונפלה על רגליו, ריססה אותן והפילה את כל הצלם הגדול על פניו. מי היא אותה אבן קטנה? עם ישראל. אבן קטנה אחת מפילה את כל הצלם הגדול.
מביא הרד"ק בדרך משל: ישראל הם עיקר העולם, הם המקיימים את בניין העולם בחוקיהם ובמשפטיהם על בני אדם. והנה בגלות מואסים בהם המלכים, מואסים באבן הזאת עד שלא תהיה אפילו אחת מאבני הבניין, כל שכן שלא תהיה לראש פינה. כלומר: מה צורך בעם היהודי? האם בכלל צריך אותו כחלק מן העולם? ועל פי "התורה" של גרמניה, לא זו בלבד שאינם נצרכים לבניין העולם, אלא הם מהווים הרס לעולם ויש להשמידם כדי שלא יקלקלוהו.
ובעת הישועה יתגלה לכול: אותה אבן שמאסת בה שתהיה אפילו חלק מן הבניין - היא תהיה לראש פינה. כמו שאדם, אומר הרד"ק, עושה את פינות הבית באבנים גדולות ויפות, לפי שהאבן הפינתית תופסת את שני הקירות ואת כל הזווית. מי שרוצה לראות יכול להתבונן בדרך לכותל: המסתכל על החומה מסביב, לצד ימין אל החפירות שלמטה, רואה שם אבני ענק של כמה מטרים - האבנים הפינתיות. כך עם ישראל לעתיד לבוא יהיו לראש פינה, הם יהיו קיום העולם.
המלבי"ם כדרכו ממשיך בביאור עניינו של חזקיהו: המלכות נמשלה במשל לבניין, והמלך הוא יסוד הבניין, כמו שנאמר "הנני יוסד בציון אבן". והבונים מאסו בו אז - לא ראו אותו כראוי למלוך עליהם, ועמד שבנא וסיעתו לחלוק על מלכותו. ועם כל זה הייתה לראש פינה.
מֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ׃
לא בדרך הטבע קרה הדבר, אלא מאת ה' - על פי נס ופלא. בכך היה ראוי חזקיהו, ועל ידי כן נעשו לו ניסים ונפלאות. רש"י מסביר: "מאת ה' הייתה זאת" - כך יגידו הכול. שהרי לא נכתב כאן מי האומר, אלא כולם יכירו ויאמרו: אותה אבן שמאסנו בה, כעת היא ראש פינה; עם ישראל שמאסנו בו, כעת הוא הראש לכולנו.
והאבן עזרא מסביר: אותה אבן שהייתה לראש פינה - לא מכוחה ולא בגבורתה הגיעה לכך, אלא "מאת ה' הייתה זאת", אותה גבורה ואותה מעלה באו ממנו יתברך. "והיא נפלאת בעינינו" - "נפלאת" מלשון פלא, דבר מפליא, והכוונה נסתר מאיתנו: אין לנו הבנה כיצד נעשו הדברים האלה, ולכן הוא בעינינו פלא ודבר נסתר.
זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה יְהֹוָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ׃
הרד"ק אומר: את זה יענו כולם ויאמרו על יום הישועה - הישועה הזאת נעשתה מאת ה' ולא ממישהו אחר. וממילא יאמרו האומות: אין לנו מה להיות עצובים, אלא נגיל ונשמח יחד איתם. שכן אילו הייתה כאן הכנעה של עם ישראל את האומות בכוחו שלו, יש כביכול מקום לאומות לכעוס, להקפיד ולרצות להכניע אותנו בחזרה. אבל כאשר "מאת ה' הייתה זאת", יש כאן הכרה שזהו רצון הבורא, ואם זה רצונו - אין להם מקום להיות עצובים. אדרבה, יש לשמוח: לא עם קם כנגדם ויכול להם, אלא ה' רוממם.
האלשיך הקדוש מביא את דברי חז"ל על "אני ה' בעיתה אחישנה": זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה. אם אנו ראויים וזכאים, ה' יחיש לנו את הגאולה לפני הזמן הקבוע; ואם לא - תגיע בזמנה, בעיתה. ואמרתי בדרך רמז: אם זכו - אחישנה, ואם לא - יקבלו בעיטה. ראוי אפוא שנזכה לאחישנה. אומר האלשיך: יום הקץ ידוע לפניו יתברך, ואנו מצפים שיקדים לנו את הקץ - כיצד? על ידי שנשוב בתשובה ונהיה ראויים לגאולה המוקדמת. ועל הגאולה שתגיע בעיתה נאמר "זה היום עשה ה'" - ה' כבר הכין ותיקן את אותו יום קבוע. ועל זה אמר הנביא "הנה יום בא לה'", ואנו יודעים ש"נגילה ונשמחה בו": אף שאת הרשעים ילהט היום הבא, הצדיקים ודאי ישמחו - "וזרחה לכם יראי שמי".
ואף על פי שאנו יודעים שאותו יום שקבע ה' מראש יהיה יום שמחה, אנו מבקשים בכל זאת שלא יהיה בעיתה אלא שיחישנה, וזה ההמשך: "אנא ה' הושיעה נא".
המלבי"ם מסביר: "זה היום עשה ה'" - היום הזה מיוחס לה'. ודייקו בלשון "נגילה ונשמחה בו": בה' אנו שמחים, ולא בישועה עצמה. יש ישועה המוציאה אותי מצרה, ואני יכול לשמוח בה - ברוך ה', איני עוד בצרה, איני סובל. אבל יש מעלה גדולה יותר: לשמוח בה'. כשאני רואה שה' עושה לי ישועה, משמע שה' עימי, הקדוש ברוך הוא מלווה אותי, נתן לי נס להתנוסס, ובזה מתגדל ומתקדש שמו בעולם - וזה העיקר. אנו שמחים יותר בבורא יתברך, בקרבת אלוקים שאנו רואים, בהשגחה הפרטית ובניסים, מאשר בישועה עצמה.
עוד מסביר המלבי"ם, וכן הוא בכמה מקומות, את ההבדל בין גיל לשמחה: הגיל הוא תמיד על דבר המתחדש, והשמחה היא על דבר תמידי. אדם שזכה פתאום לישועה, זכה במשהו - יש לו גילה; ולאחר מכן יש לו שמחה, שהיא מלווה אותו באופן תמידי. ולכן "זה היום עשה ה'" - בתחילה "נגילה" על עצם הישועה המתחדשת, ואחר כך "נשמחה בו", כי הגילה היא רק בהתחלה ובהמשך זו כבר בחינת שמחה.
אגב, יש שאומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אין מצווה כזאת בלשון זו, אבל הכוונה נכונה: שאדם ישמח בה' יתברך. בתורה נאמר "ושמחת בחגך" - שראויה להיות עבודת ה' בחגים בשמחה, וכך מבואר במפרשים ובספר החינוך: המצווה היא לשמוח בחג, ובכל יום אין מצוות שמחה. ודאי שאדם צריך לקיים את מצוות ה' מתוך שמחה בה', אבל אין זו מצוות "ושמחת" כל השנה.
ובספר תהילות מהרי"ץ מבואר מדוע הגאולה נסתרת: מפני שהשמחה הגדולה תהיה בהפתעה. דבר הידוע מראש - איבדת בו את גורם ההפתעה. כולנו יודעים שכאשר רוצים לשמח אדם עושים לו הפתעה, וכשהיא באה פתאום יש לו שמחה; אבל אם הוא יודע מראש מה עומד לקבל, חסר המומנטום, וממילא גם השמחה אינה גדולה כל כך. וזהו "מאת ה' הייתה זאת" - הגאולה כבר מוכנה מקדם מאיתו יתברך, אלא מה? "היא נפלאת בעינינו" - ה' הסתירה. "פלאי" משמעו נסתר, כמו "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", וכמו "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". ולמה הסתירה? כדי שבבוא העת "נגילה ונשמחה בו", ותהיה לנו שמחה שלמה, שהרי רק על דבר שהיה נסתר יש שמחה בשעת גילויו.
אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה נָּא׃
מהו "נא"? התרגום מתרגם תמיד "כען" - כלומר עכשיו. הסברנו כמה פעמים שרש"י והתרגום חלוקים בדרך כלל בביאור המילה "נא": רש"י לרוב יסביר שהיא לשון בקשה, והתרגום מתרגם "כען". וזה מה שכתוב כאן: "אנא ה' הושיעה נא" - איני ממתין לזמן של בעיתה, אני רוצה עכשיו. תושיענו כעת, תחישנה, אל תמתין עד שיגיע יום הגאולה אלא הקדם אותו.
ומה נרוויח בזה? ראשית, תהיה לנו ישועה: כעת יש לנו רעה ושעבוד תחת האומות, ועל זה "הושיעה נא". ושנית, תהיה לנו גם הצלחה, וזהו "אנא ה' הצליחה נא". מה שכעת אנו רחוקים מן הישועה ומן ההצלחה - בבוא הגאולה עכשיו יהיו לנו שתיהן.
הרד"ק אומר: "אנא ה'" - יאמרו ישראל: הושיעה נא והצליחה נא לכל אלה הבאים עתה לחסות בצל ה' ולשוב לעבודתו יתברך. שהרי אנו מדברים על מצב שעם ישראל נגאלים: אותה אבן שמאסו בה הבונים הייתה לראש פינה, וכל האומות מכירות בנו ושמחות בזה - ואז אנו מבקשים שה' יושיע ויצליח גם את המתלווים אלינו.
והמלבי"ם מבאר שכאן מתפללים כולם: "אנא ה' הושיעה נא" - שיושיעם מסנחריב הצר על סביבות ירושלים; "אנא ה' הצליחה נא" - שייתן להם הצלחה בכל מעשה ידיהם מכאן ואילך, מעתה ועד עולם.
הרב עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף, היה שואל: מן הפסוק הקודם משתמע שהוא שרוי בשמחה - "נגילה ונשמחה בו", ואם כן מה פתאום הוא מבקש עתה ישועות, שמשמען שהוא נתון במצב קשה? והוא מסביר: כל יום שנעשה בו נס לישראל, אותו יום נעשה זמן מסוגל לדורות. זהו יום מיוחד שראינו כיצד הוא מביא ישועה, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - בניסן נגאלו, והייתה שם ישועה, ולכן לדורות הוא זמן הראוי והמסוגל לישועה.
ויותר מזה אומר האר"י הקדוש: בכל שנה בימי הפסח נעשה תיקון בעולמות העליונים, ואורות עילאין קדישין משפיעים בחג הפסח כמו שהשפיעו אז, והכול תלוי בהכנה שאנו עושים. שהרי אז הושפע אור עצום על כלל ישראל בבחינת "פסיחה" - דיברנו על כך בדרשותינו לפסח - שיכלו להשיג השגות בזמן קצר, בדילוג. עם ישראל היה במקום הנמוך ביותר, קרוב למ"ט שערי טומאה, ותוך חמישים יום קיבלו תורה. רואים שקיבלו זאת בדילוג, לא עברו את כל התהליכים שאמורים לארוך דורות. וכך הוא לדורות: זמן הפסח הוא זמן מסוגל שאדם יכול להשיג בו השגות גדולות בזמן קצר.
וזהו שכתוב כאן: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" - בכל שנה אנו שמחים באותו יום. ואם תשאל, מאי נפקא מינה, מאי דהווה הווה, מה שהיה היה, ומה נוגע לנו היום שהייתה אז שמחה? על זה נאמר "אנא ה' הושיעה נא": באותו היום בכל שנה הזמן מסוגל להצמיח ישועה, ובאותו תאריך השמיים פתוחים להשפיע ישועה, ולכן אנו מבקשים - ריבונו של עולם, הושיעה נא כמו שהיה בימים הראשונים.
וסיפור נאה קראתי על הרב צדקה: בא אליו בחור להתייעץ, שרצונו לעבור ישיבה. שאלו: למה? האם אתה מרגיש שאינך לומד כאן מספיק טוב? אמר לו: לא, אני לומד כאן מצוין ברוך ה', אלא שאני סבור שבישיבה ההיא אצליח יותר ואתעלה יותר. אמר לו הרב צדקה: התבונן, בהלל אנו אומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". כשמגיעים ל"הושיעה נא" - מנענעים בלולב; וב"הצליחה נא" - אין מנענעים. ומה לומדים מכאן? שכדי לזכות לישועה, כשאדם זקוק לישועה - נענע, עבור ממקום למקום, התנענע. אבל "הצליחה נא" - אין מנענעים: בשביל עוד הצלחה בלבד, הישאר במקומך, אל תתחיל להתנענע ואל תעבור למקום אחר. איפה שאתה - זה בסדר. ומנין לך שהצלחתך שם תהיה גדולה יותר?
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהֹוָה׃
רש"י אומר ש"ברוך הבא בשם ה'" היו אומרים למביאי הביכורים ולעולי הרגלים, ו"ברכנוכם" פירושו: ברכנו אתכם. והרד"ק אומר: כל מי שהיה בא לעבוד את ה' היו אומרים לו "ברוך הבא בשם ה'", ומברכים אותו בשמו יתברך, כיוון ששם ה' מבורך הוא. והם באים למקדש להתברך, ולכן "ברכנוכם מבית ה'" - הברכה יוצאת מן המקום ששם ה' שורה, שהרי משמו מושפעת הברכה, וממקומו - מן המקום שהשכינה שורה בו, בית המקדש - משם יברכם. וזה כנגד "יברכך ה' וישמרך", וכפי שנראה בהמשך, גם שאר הביטויים שבפסוקים הם כנגד שאר ברכות ברכת כוהנים.
אֵל יְהֹוָה וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים עַד־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃
"אל", אומר האבן עזרא, לשון תקיף ובעל כוח: ה' הוא התקיף שהאיר לנו. ולמה "ויאר לנו"? מפני שמדובר כאן בקורבנות, והזבחים אינם קרבים אלא ביום. אין קורבן בלילה כלל, ובלילה רק הפדרים נשרפים על גבי המזבח. לכן "ויאר לנו" - כעת מדובר באור היום, שבו מביאים את הקורבנות.
ואז אומרים הכוהנים לעם ישראל: "אסרו חג". וראו ביטוי שמשמעותו המקורית שונה לחלוטין ממה שרגילים בו בני אדם: היום "איסרו חג" הוא כינוי ליום הנוסף שאחרי יום טוב, ביטוי מליצי על פי הפסוק הזה. אבל פירושו האמיתי: קשרו את קורבן החגיגה. "בעבותים" - בחבל עבות. "עד קרנות המזבח" - שדרכם הייתה, כשרצו לשמר את הקורבן שלא ייעלם ויהיה שמור אצלם, לקשרו לכרעי המיטה, וביטוי זה מצוי בכמה מקומות. כלומר: קשרו את קורבן החגיגה בעבותים עד אשר תביאוהו אל קרנות המזבח, כדי שישחטוהו שם ויזו את הדם על קרנות המזבח. וכמו שנאמר "חגי מנקופו", שגם שם "חגים" במובן קורבנות חגיגה. "עד קרנות המזבח" - עד שיהיה קרוב לקרנות המזבח, שכן שם זריקת הדם שהיא עיקר המלאכה הנעשית בקורבן.
וכן אומר רש"י: הזבחים והחגיגות שהיו נקיים ובדוקים ממום, קושרים בכרעי מיטותיהם עד שיביאום לעזרה אל קרנות המזבח. והיכן עוד מצינו שקשרו את הקורבן אל כרעי המיטה? בקורבן פסח, שלקחוהו מבעשור, ומובא שקשרוהו לכרעי המיטה.
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ׃
האלשיך הקדוש אומר: מלך המשיח אומר - אם תחיש את הגאולה ותעשה עימי חסד, "ואודך", אודה לך על כך. וזהו "אלי", ששם "אל" הוא שם של חסד, שהרי אחת מי"ג מידות הרחמים היא "אל רחום וחנון". אמרתי לכם פעם ש"אלוקים" הוא דין ואילו "אל" הוא חסד, ובשם הוי"ה הדבר הפוך: השם המלא הוא רחמים, ו"י-ה" הוא דין. ואם תתייחס אליי במידת "אלוקי", שהיא דין - כלומר שלא תביא את הגאולה באחישנה אלא בזמן שהיא צריכה לבוא על פי דין, בעיתה - גם אז "ארוממך", ארומם ואשבח אותך. ואז שבה רוח הקודש ואומרת: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - בין אם תזכו ובין אם לא, דעו שה' תמיד עושה חסד. בין אם תבוא בעיתה, שאז היא במידת "כי טוב", ובין אם תבוא מוקדם באחישנה, שגם היא ודאי מטובו יתברך - בכל אופן שיהיה, דעו לכם שבסופו של דבר זה לטובה.
פעם שאל מישהו את אחד מגדולי ישראל: למה הגאולה מתמהמהת כל כך? אמר לו: עשה חשבון. הסתכל על מצבנו לפני ארבעים שנה מבחינת הרוחניות בעם והיהדות - המצב היה ירוד מאוד. בעבר היה צריך אומץ כדי ללכת עם כיפה בצבא, וכן בהרבה מקומות אחרים. מניינים, שיעורי תורה, אנשים היוצאים למלחמה ולובשים ציציות וצועקים "ה' הוא האלוקים" - היכן היו דברים כאלה בעבר? רואים שיש התעוררות כללית בעם, ואף שיש קצוות שנעשים קיצוניים ופרוגרסיביים יותר, בכללות יש התעוררות. תנועת התשובה, שהחלה בשלושים השנים האחרונות, יצרה שינוי גדול לעומת היחס שהיה לשומרי המצוות לפני ארבעים וחמישים שנה. המבוגרים שבינינו זוכרים: אדם היה צריך לשלוח את בנו לחינוך חילוני כדי לקבל פנקס אדום, כדי שייתנו לו עבודה, כדי לקבל תלושים - היה עליו ליישר קו עם הכופרים בדרך ה'. והיום רוב העם מאמינים. אמר לו: מה אתה רוצה, שה' יחיש את הגאולה - ואיפה יהיו כולם? הקדוש ברוך הוא רוצה שעוד אחד יתקרב ועוד אחד יתקרב.
ומישהו הגדיר זאת פעם כמשל לדלת היורדת: כמו באוניות, שיש דלתות היורדות וחוצות את האונייה, שאם ייכנסו מים לא יעברו מצד לצד ולא יטביעו אותה. וברגע שהדלת תרד עד למטה - תיסגר. ומה כולם עושים לפני שתרד? רצים ונכנסים ועוברים. וזה מה שאנו עושים היום: עוד אחד מכניסים פנימה, עוד אחד סוחבים ומכניסים. כי כשהדלת תיסגר - נגמר, המשיח הגיע, מה שהשגת השגת. לכן הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו משהה את הגאולה, כדי לתת עוד הזדמנות לאנשים להתקרב ולעשות רצונו.
והאבן עזרא מפרש שהאומר "אלי אתה ואודך" הוא האדם המביא את הקורבן. ואף שלא נכתב כאן מי האומר - אל תתפלא, שזו דרך צחות בשירים, כמו "פשטתי את כותנתי", ורבים כאלה: פעמים רבות נזכרת הפעולה בלא שיוזכר הפועל.
הרד"ק אומר: "אלי אתה ואודך" - זאת אומרים ישראל: לי נאה להודות יותר מכל האומות, למה? כי "אתה אלי" - הראית את כוחך ועוצמתך וגבורתך בהצלתי ובישועתי, הוצאתני מן הגלות בכוחך הגדול, ונוכחתי לראות בבחינת "אלי". ואתה גם "אלוקי", מידת הדין, שעשית משפט באומות ונפרעת מאלה שייסרו אותי - ולכן "ארוממך", ארומם אותך בפי.
והמלבי"ם, כזכור, מבאר את הדברים על חזקיהו: יצאו לקראתו כשבא אל בית המקדש באבוקות של אור, כמו שנאמר "באורים כבדו ה'", ועל זה הוא משיב "אל ה' ויאר לנו" - כנגד "יאר ה' פניו אליך". ואז מצווה המלך את הכוהנים "אסרו חג" - שייקחו את הקורבן שהביא עד קרנות המזבח כדי להקריבו, וה' יישא פניו אליהם לקבל את הקורבן, וזה כנגד "יישא ה' פניו אליך", שקבלת הקורבן היא נשיאת פנים.
הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אומר הרד"ק: זה נאמר כנגד כל הגויים. בתחילה אמרנו "אלי אתה ואודך" - אני המודה, על הישועה הפרטית שעשית לי, ובמיוחד בבחינת "אל". ועתה כל הגויים מודים ואומרים: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - הודו לה' כי הוא טוב לכול, ולעולם חסדו, שעושה תמיד חסד עם בריותיו.
כאן מבאר הרד"ק את המזמור גם על פי חז"ל, שדרשוהו על עניינו של דוד. "אבן מאסו הבונים" - זה דוד. כאשר בא שמואל למושחו, הציג לפניו ישי את בניו, ואמר לו שמואל: לא, אין כאן המלך, לא ייתכן שהבאת את כל הבנים. אמר לו: נשאר עוד אחד בצאן - ודאי לא עליו מדברים. אמר לו: לא אלך עד שתביאנו הנה. והלך והביא את דוד, ואמר לו הקדוש ברוך הוא לשמואל: משיחי עומד ואתה יושב? קום משחהו. וקם ומשחו. "אבן מאסו הבונים" - ה"בונים" הם הבנים; כולם מאסו בו, אמרו: זה דוד, ילך לצאן, ואף נחשד בממזרות כמפורסם. ודווקא הנמאס הזה היה לראש פינה.
"אודך כי עניתני" - אמר דוד. "ותהי לי לישועה" - ובפרט לפי מה שהסברנו ש"עניתני" במובן עינוי: אותו עינוי שהסתכלתי עליו כדבר נורא, שנזרקתי אל הצאן, הוא עצמו היה לי לישועה. שהרי הקדוש ברוך הוא בוחר את נבחריו ואת מנהיגיו מן הצאן: את יעקב לקח מן הצאן, את משה לקח מן הצאן, ואת דוד לקח מן הצאן - מי שיודע לרעות את הצאן, יבוא וירעה את צאני.
"אבן מאסו הבונים" - אמר ישי: אותה אבן שמאסו בה הבנים הייתה לראש פינה, שהרי דוד היה נער קטן רועה צאן, לא נחשב בעיניהם ולא עלה על ליבם שיהיה מלך. "מאת ה' הייתה זאת" - אמרו אחיו, "היא נפלאת בעינינו": הדבר מאת ה', ופלא בעינינו איך היה כדבר הזה. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" - אמר שמואל. "אנא ה' הושיעה נא" - אמרו אחיו. "אנא ה' הצליחה נא" - אמר דוד. ויש לכל זה הסברים למה הם אמרו דווקא "הושיעה נא" ולמה הוא אמר "הצליחה נא", ואיננו נכנסים לכך, אלא מביאים את דרשת חז"ל כפשוטה. "ברוך הבא בשם ה'" - אמר ישי כשבא דוד מן הצאן. "ברכנוכם" - אמר שמואל. "אל ה' ויאר לנו" - אמרו כולם. "אסרו חג בעבותים" - אמר שמואל, שהרי הוא קורא אותם אל הזבח, כלומר אסרו את הקורבן שיקריבו. "אלי אתה ואודך" - אמר דוד. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - אמרו כולם.
חתימת המזמור מלמדת אותנו את דרך ההודאה השלמה: להודות לא רק על הישועה אלא גם על העינוי שהביא אותה, ולדעת שהאבן שמאסו בה הבונים - דוד הנער שברועי הצאן, חזקיהו שחלקו עליו, ועם ישראל הנמאס בין האומות - עתידה להיות לראש פינה, ולא בכוחה אלא "מאת ה' הייתה זאת", ולכן כל האומות ישמחו בה. "נגילה ונשמחה בו" - בו יתברך, ולא רק בישועה עצמה; גילה על החידוש, ושמחה תמידית שבאה אחריה. וכל זמן שלא באה הגאולה, אנו מבקשים "אנא ה' הושיעה נא" - שיחישנה ולא תבוא בעיתה, ובינתיים הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו ממתין כדי שעוד ועוד יתקרבו ויזכו. ובכל דרך שתבוא, בחסד או בדין, הכול נחתם בהודאה אחת: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".