אנחנו ממשיכים בפרקי ההלל, ומגיעים לפרק קי"ח. אומר הרד"ק שבמזמור הזה נחלקו חז"ל (גמרא פסחים קי"ז) על מי הוא נאמר: יש אומרים שנאמר על דוד המלך, ויש אומרים שנאמר על ימות המשיח. ואם מדובר על ימות המשיח, אלה שיודו לה' הם בני הגלות - אותם אנשים שהיו עד עכשיו בגלות וכעת נגאלו על ידי המשיח, הם אלה שיודו. ומכאן גם שבחו של המזמור: הוא פותח ב"הודו" ומסיים ב"הודו", מסיים במה שפתח. הרד"ק מבאר אותו בשני האופנים, גם ביחס לדוד וגם ביחס לימות המשיח, וכך נלמד אותו.
הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
יֹאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָא בֵית־אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָא יִרְאֵי יְהֹוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
אם נאמר שהמזמור חוזר על דוד המלך, הרי שדוד קם למלוך ואומר: הודו לה' - כולכם חייבים להודות לה' שאני מולך עליכם, שהרי מלכותי רק תיטיב עמכם. ואחר כך הוא מפרט מי ומי צריך להודות: ישראל, בית אהרון, יראי ה'. מבאר הרד"ק: ישראל צריכים להודות לה' על שהוא שם אותי למלך, כי בעזרת ה' זכיתי לנצח את האויבים - כבר בימי שאול כשמינה אותי על צבאו, וקל וחומר כעת כשאני מלך בפני עצמי. ליבם שוקט ובטוח שלא יבואו עליהם האויבים, שהאויבים חוששים מדוד. בית אהרון, הם הכהנים, צריכים להודות לה' על מלכותי, שהרי שאול הרג את נוב עיר הכהנים, וזה דבר שאני לא אעשה - אין חשש שאפעל כמותו. ויראי ה' גם הם צריכים להודות, מכיוון שעם ישראל יהיו כעת בהשקט ובבטחה, ויהיה להם פנאי לעסוק בתורה וביראה ולקיים מצוות ה'. כשיש מלחמות וכשיש לחץ, אין אדם פנוי לזה; אבל כשיש השקט ומנוחה ושלווה - אפשר לשבת ולעסוק. וכך ביקש יעקב לישב בשלווה, ולא כדי ליהנות מן החיים חלילה, אלא כדי שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה מבלי שום טרדות.
דבר נוסף יש ליראי ה' לשמוח בו: גם אני ירא ה' כמותם. ותמיד טוב לנו כשהמלך הוא אדם שדעותיו כדעותינו - אנחנו מבקשים יראת ה' וגם המלך מבקש יראת ה', ואז תהיה לו הבנה לכל מה שאנחנו רוצים ושואפים אליו. אני אוהב אותם ואשים אותם בחברתי, וכשיהיה עליו למנות אנשים לתפקידים לא ימנה רשעים אלא יראי ה' כמותו. וזהו שנאמר "חבר אני לכל אשר יראוך" - יש ליראים סיבה לשמוח שמלכם הוא חבר לכל אשר יראוך.
במדרש מובא ש"יראי ה'" זה ביתו של דוד, כמו שנאמר "חבר אני לכל אשר יראוך". ומה עשה דוד? אמר: "אנוכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלוהים יושב בתוך היריעה" - לא מתאים שאני יושב בבית של קבע וארון האלוקים יושב באוהל, ומתוך כך רצה לבנות את בית המקדש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לעולם אשמור לו חסדי", "ושמתי לעד זרעו" - את הבקשה הזאת, שארון ברית ה' יהיה לו בית קבוע, ה' יזכור לו לחסד לעולם.
וכן נאמר בישראל "כי לעולם חסדו": הקדוש ברוך הוא אינו עושה חסד לשנה או לשנתיים, אלא לעולם. "חסדי ה' כי לא תמנו" - כלומר לא תמו חסדיו של השם יתברך. "וחסדי מאיתך לא ימוש". אנחנו רואים שחסד ה' כשהוא משפיע - הוא ללא גבול. ובאיזה עניין החסד של בית אהרון הוא נצחי? כמו שכתוב "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" - הזכות והחסד שעשה ה' עם אהרון שנתן להם את הכהונה, גם זה "לעולם חסדו", חסד עולמי ותמידי, שלא תסור מהם הכהונה. והגם שלעתיד לבוא עתידה בכורה לחזור לבכורים (וכך הבאתי גם במשנת הגלגולים) - הכהונה תחזור לבכורים, ועם כל זה לא תתבטל מן הכהנים. כלומר משרתי בית המקדש יהיו גם הבכורים וגם הכהנים, אבל כהונתם של הכהנים לא תתבטל, שהרי "ברית כהונת עולם" נצחית היא.
עד כאן אם אנחנו מבינים את המזמור כנוגע לדוד המלך. ועכשיו ננסה להבין אותו כנוגע לימות המשיח. כנגד כל האומות הוא אומר: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - הנה תראו, ה' עשה טוב לישראל ושמר להם את חסדו לעולם, לקץ הימין. כל התקופה שהם היו בגלות שמר להם הקדוש ברוך הוא את חסדו, כלומר שמר את הבטחתו לעשות עמם חסד, והנה כעת הוא גואל אותם. ולכן הגויים יאמרו "כי לעולם חסדו".
וישראל יודו לה' ויאמרו "כי לעולם חסדו", כי עד עכשיו היינו בגדר עבדים, "עבדים משלו בנו", והיום אנחנו אדונים. גם בית אהרון יודו ויאמרו "כי לעולם חסדו", כי כל זמן שהיינו בגלות - במה נתייחדו הכהנים? נותן ברכת כהנים בבית הכנסת, עולה כהן ראשון, אבל אין לו עבודה בבית המקדש. כל אותה פעולה שהייתה עיקר תפקידם של הכהנים חסרה להם בגלות, וכשתבוא הגאולה גם הם יאמרו "כי לעולם חסדו". וכך גם יראי ה', אלה שמתבודדים בתורה ובחכמה - כי בגלות קשה לעסוק בתורה, קשה לקיים את מצוות ה', קשה להיות מיראי ה', מפני כל הצרות מסביב, מפני רשעים שמנסים לבטל אותנו מקיום המצוות, ומפני הקושי לקיים מצוות בתוך חברה שהיא מצד עצמה גרועה, שהולכים בה שלא בצניעות וכדומה - כל אלה מהווים הפרעה ליראי ה'. ולכן כשתבוא הגאולה גם הם יאמרו "כי לעולם חסדו". ובעת הגאולה, אומר המצודת דוד, יאמרו ישראל הודאה לה' כי לעולם חסדו.
מסביר המלבי"ם שה"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" שבפסוק הראשון מדבר אל הגויים. מניין לנו? שהרי בפסוק השני הוא אומר "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו" - אם כן בהכרח שבפסוק הראשון פנה אל אחרים, אל הגויים: אתם הגויים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וגם ישראל יודו לה'. ולמה חוזר ומפרט? מכיוון שעם ישראל זוכים לטובה פרטית מאת ה', וככל שיש לך יותר מעלה ויותר הטבה פרטית ממנו יתברך, אתה מחויב בהודאה יותר גדולה. וכך הדברים בנויים זה על זה: הגויים בתחילה, אחריהם ישראל שהם במדרגה גבוהה יותר, אחריהם בית אהרון שקיבלו יותר טובות מכלל ישראל, ואחריהם יראי ה' שמעלתם גדולה מזו של בית אהרון. כל אחד לפי רוב הטובה שקיבל - מתחייב בהודאה יתרה.
וכך אומר חובת הלבבות: עם ישראל, שקיבלו טובות פרטיות יותר מן הגויים, מחויבים בתרי"ג מצוות; והגויים, שקיבלו פחות טובות מאת ה', מחויבים רק בשבע מצוות. ובני אהרון - הרי הם מחויבים בכ"ד מצוות הכהונה, וכנגדן קיבלו כ"ד מתנות כהונה. זה לעומת זה: האדם מחויב לתת כפי השפע שקיבל, כפי המעלה שלה זכה. וכן משפחת בית דוד, שה' הפלה אותם בטובות גדולות יותר - "דינו לבוקר משפט", יש עליהם גם מטלות. המלך מחויב שיהיה ספר תורה עמו באופן קבוע; ואף אם הניחו לו אבותיו ספר תורה, חייב לכתוב לו ספר תורה פרטי שיהיה עמו כל ימי חייו. כל ישראל מחויב שיהיה לו ספר תורה, אבל יכול להניחו בארון; המלך מחויב לשאת אותו עמו תמיד.
ואין הוא חייב שיהיה ספר תורה בגובה שישים סנטימטר - יכול להיות אפילו ספר תורה מיניאטורי. היה פעם עשיר גדול שקנה ספר תורה קטן כזה, שאתה תופס אותו ביד - טוב לרקוד איתו בשמחת תורה, לא מתעייפים. הסתכל עליו מישהו ואמר לו: איך אפשר לקרוא בזה? השיב לו העשיר: זה מוציא לכולם את העיניים. אמר לו: זאת המטרה. בכל אופן, המלך צריך שיהיה עמו ספר תורה תמיד. ומה אתה רואה מכאן? שיש לך פריבילגיות - יש גם דרישות.
וזה תמיד כך. לכן צריכים לדעת: אנחנו כעם ישראל, אומנם יש לנו מעין תחושה של גבהות - אנחנו ישראל, והגויים נחותים. אבל לא זאת צריכה להיות צורת החשיבה. צורת החשיבה צריכה להיות: אמת שהקדוש ברוך הוא נתן לי פריבילגיות, אבל זה תובע ממני הרבה יותר. אני נדרש לעשות מה שהגוי אינו נדרש. כמה מצוות יש לגוי? שבע, וזהו, והן בעיקרן חברתיות: לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, להעמיד דיינים, לא לאכול אבר מן החי. אני לעומת זאת מצווה בתרי"ג מצוות, כלומר להיות דבוק בה' בוקר, צהריים וערב - לא רק בבוקר, אלא גם איך לישון ובאיזה צד לישון ומה לחשוב כשאתה הולך לישון, ומה אתה עושה כשאתה נכנס לבית הכיסא ומה כשאתה יוצא ומה בתוכו. האם יש שלב שבו ליהודי אין הוראות ברורות מה עליו לעשות? אין דבר כזה. ואילו הגוי - שבע מצוות בני נח אינן תופסות לו דקה ביום; אין לו מה לעשות במשך היום, אלא רק לא לגנוב, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לאכול אבר מן החי, ואלה אינם דברים הדורשים ממנו הקדשה ומאמץ. אם כן, על היותי יהודי אסתכל כעל מעלה שמהווה תביעה כלפיי, ולא כעל מעלה שמכוחה אומר "מי הוא בכלל, סתם גוי". זה לא כיוון חשיבה. אלא: זכיתי להיות ישראל, "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי", וזה תובע ממני מאמץ ועבודה גדולים הרבה יותר.
ובואו נשאל: ראש ממשלה - האם הרבה רוצים להיות ראש ממשלה? אני מכיר מאה ועשרים כאלה, שגם בטוחים שהם מתאימים לזה, ותוסיף לזה את כל נהגי המוניות, ואפשר להראות לך כמה רוצים להיות ראש ממשלה ובטוחים שהם ראש ממשלה בפוטנציאל. ועכשיו נשאל את כל אותם אלה: החיים של מי נוחים יותר, שלך או של ראש הממשלה? אתה רוצה לצאת עם אשתך למסעדה - אומר "יאללה בואי נוסעים", והגעת. ואילו אצלו צריך לערב שב"כ, אדוני חכה, נלך נבדוק מה קורה שם, בודקים אחד אחד, עושים אוהל כשהוא נכנס. יכול הוא לצאת סתם ככה, כשפתאום מישהו יתנקש בו? ואם אתה הולך לחתונה - אנשים חושבים ארבע פעמים אם להזמין שר או ראש ממשלה, כי כולם צריכים לעבור שם בדיקה, ואומרים: עזוב אותי, לא צריך ראש ממשלה, תן לי חתונה ונגמר. מה אתה מבין מזה? כולנו מבינים שלהיות בעל שררה זה תובעני מאוד ומגביל מאוד, ועם זאת זה לא מונע מאף אחד לשאוף לזה.
ואותה מידה בעשיר. תחשוב על עצמך עכשיו מולטי מיליארדר - החיים שלך שלווים יותר או פחות? ודאי פחות, אין ספק. תסתכל בעובדות: מי ישן טוב יותר בלילה, אתה או הוא? כשאדם מושקע כל הזמן במיליארדים, והמניה ירדה ברבע אחוז והוא הפסיד עוד כך וכך מיליארדים - אין לו חיים. ואף על פי כן זה לא מונע מאף אדם לשאוף להיות מיליארדר; כולם אומרים: לא, זה בסדר, תן לי, אני כבר אסתדר עם זה. מה זאת אומרת? אדם מבין שלהיות בעל מעלה - זה תובע. להיות יהודי - זה תובע. אין ספק. אבל מה אני מעדיף, להיות בהמה? לחתול יש חיים פשוטים בהרבה - אין לו טרדות, חתולים לא מתים מהתקף לב, אין להם בעיות של משכנתא, אין להם בעיות זוגיות, ולא בעיות עם הילדים. אבל מי רוצה להיות חתול?
באותה מידה צריך להבין: זכיתי להיות בן אנוש, ולא רק זה - זכיתי להיות מאותם שני פרומיל שבעולם שהם בנים של מלך, בנים של הקדוש ברוך הוא. "בנים אתם לה' אלוהיכם", "בכל קוראנו אליו", ו"את עשיו שנאתי". לקדוש ברוך הוא יש הרבה עשיווים והרבה ישמעאלים - מה יש לו מהם? הם קובעים משהו בבריאה? אני מדבר - וזה מגיע עד למעלה; ולא רק מגיע, אלא פעולה שלי מניעה את כל העולמות כולם. וגוי, אף אם יעשה את המצוות הגדולות ביותר, זה לא מגיע עד התקרה; מקסימום יכול לשנות משהו לעצמו. זה לא קובע אם יבוא משיח, לא קובע במצב כלל ישראל, לא מניע כלום בעולמות העליונים. גוי לא פועל למעלה כלום, ואני חלק אלוה ממעל. אז אומנם זה תובעני, נכון, אני צריך תרי"ג מצוות - אבל אני חלק אלוה ממעל. מי מוכן לוותר על זה ולומר: תן לי, אני מעדיף להיות גוי, מיאו? מי שכך חושב, באמת ייתכן שאינו בטוח שהוא יהודי; אם זה קו החשיבה שלו, סימן שאינו מבין איזו מעלה יש לו בהיותו ישראל. כולנו מבינים שאני רוצה להיות ישראל, ואני מוכן להשקיע ולהתאמץ.
אני עם ישראל - הגאולה תהיה לעם ישראל, הנצח לעם ישראל. והגויים, מה יהיה מהם? "והיו איכריכם וכורמיכם ויוגביכם ורועי צאנכם" - זה תפקידם בעולם. והעניין כאן עומד להסתיים: "שית אלפי שנין קאים עלמא", שֵׁשֶׁת אלפים שנה קיים העולם וזהו, ואחר כך ביאת המשיח, והכל אמור להתקיים בתוך סוף ששת אלפים השנים. אז מה יישאר מהם? "הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" - אבק שנשאר על המאזניים, פו, ואין ממנו כלום. ואני ישראל, "בנים אתם לה' אלוהיכם". לגוי יש נפש בהמית; לי יש נפש, ורוח - קומה רוחנית נוספת, ונשמה, ושלושתן חלק אלוה ממעל. לגוי זה מן הקליפות, מן המרכבה הטמאה; לי יש חלק אלוה ממעל. מי מוכן לוותר על זה ולומר "אני רוצה להיות חתול"? ודאי שאין מה להשוות. וזהו שאומר הרב: כל אחד מוסיף כאן הודאה לפי המעלה הייחודית שיש לו, וככל שאדם זכה יותר מאת ה', כך הוא מחויב בעבודתו לה' יתברך כגודל המעלה שזכה בה.
האבן עזרא מזכיר כאן את קדושי ישראל: בית אהרון הם בעלי המעלה, ולכן הם חייבים יותר להודות לה'; ואחר כך הוא מזכיר את יראי ה' - ולדעתו הכוונה ליראי ה' שבכל עם ועם. וראינו הסבר אחר, אבל כל מפרש מסביר כשיטתו.
רש"י אומר: מי הם יראי ה'? אלה בני לוי. ולמה אנחנו מגדירים אותם כיראי ה'? שעליהם נאמר "מי לה' אליי, ויאספו אליו כל בני לוי". כך היה במעשה העגל, שהם נלחמו בעם ישראל כשאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ואלה שהיו דבוקים ביראת ה' היו בני לוי. וכידוע גם במצרים, אלה שלא התעסקו בשיעבוד אלא היו יושבים ועוסקים בתורה - אלה היו בני לוי. וזה היה בפעולתו של יוסף, שרק אדמת הכהנים לא קנה, שדאג לבצר מעמד ייחודי לכהני הדת, לפי שידע שהעניין הזה יהיה בסופו של דבר דבר טוב לאחיו: ששבט אחד מכל השבטים רק יהגה בתורה, והוא זה שישמור את הגחלת. אלה הם גדר "יראי ה'".
מִן־הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ׃
אומר הרד"ק: אפשר להסביר את הפסוק על דוד המלך, שהוא מודה להשם יתברך שהוציאו מן המצר אל המרחב. כאשר היה בורח היה במצר, מסתתר במערות ובמצדות, ומשם "ענני" ה' והרחיב את צעדיי. ואם נאמר שהפסוק חוזר על כלל ישראל - "מן המצר" היינו מצר הגלות שהיינו בו, ומשם "קראתי יה", עד שענני ה' והניח אותי במרחב.
והמלבי"ם אומר שכאן הוא מתחיל לתאר בפרטות את עניינו של חזקיהו המלך - שכזכור, לשיטת המלבי"ם כל הפסוקים האלה עוסקים בחזקיהו. חזקיהו היה חולה ונוטה למות, וקרא לה' מן המצר, ואז "ענני במרחב" - כבר עברה הסכנה. וזה היה גם לאות, שאמר לו הקדוש ברוך הוא שאתה תינצל גם מיד מלך אשור: "ומכף מלך אשור אצילך". וזה מה שהוא אומר, שמזה ידעתי - "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם", מכוח שה' הצילני מחוליי, שנתן לי את זה כסימן שיצילני גם מיד מלך אשור.
לפני שנמשיך, נזכיר את מה שאומר התולדות יעקב יוסף בשם הבעל שם טוב על "מן המצר קראתי יה": הרבה אנשים נמצאים במצר וחושבים שיברחו מן המצר ויוכלו להיחלץ מן הצרה. אבל צריכים לדעת - לברוח מן הצרה אי אפשר. מה שצריך לעשות זה להתפלל.
ונקדים מעשה שהיה עם הסטייפלר. פעם באה אליו אישה ואמרה שיש לה כבר כמה וכמה ילדים, וכל הריון שלה הוא סרט, צער גדול מאוד - צער העיבור ואחר כך צער הלידה - והיא רוצה לקבל אישור מהרב להפסיק. אמר לה הסטייפלר: תדעי לך, שעל האדם נגזר כמה צרות הוא אמור לעבור, נגזר כמה צער אמור להיות לו בעולם. אלא מה? האדם יכול לקבל את הצער הזה בבנים - הריונות ולידות וצער גידול בנים, שאינו קל ואינו פשוט; ואפשר לעבור אותו בחולאים, בריצות לבתי חולים ובכל מיני דברים אחרים. לברוח מן הצרה אי אפשר, ומה שצריך לדעת זה לבחור לפחות את הצרה הפחות גרועה. מי שרוצה לברוח מן הצרה, אומר הסטייפלר, דומה לאישה מעוברת הסובלת את צער העיבור, שאומרים לה "משנה מקום משנה מזל, אולי תעברי למקום אחר" - והרי היא עוברת וכרסה בין שיניה, ועם אותו הצער עצמו; לכל מקום שתלך, תלך עם אותו הצער. כך גם כאן: מה באמת התרופה? "מן המצר קראתי יה". אל תחשוב לעשות כל מיני פעולות איך לצאת מן המיצר - הצרה נגזרה מאת ה', ומשם, מתוך הצרה, קראתי יה; ואז "ענני במרחב יה", שה' יענה לי ויוציאני מן הצרה אל המרחב.
בספר אמרות טהורות מובא בשם המגיד מקוז'ניץ: "מן המצר קראתי יה" - הפסוק בא לומר שדוד המלך כאשר היה בצרה לא חשב על צרתו הפרטית אלא על צער השכינה, על גלות השכינה. "בכל צרתם לו צר" - כשלעם ישראל יש צרה, יש צער גם לקדוש ברוך הוא. אז מה הטריד את דוד? צערו של הקדוש ברוך הוא. כשאדם מישראל סובל, מה אומרת השכינה? "קלני מראשי, קלני מזרועי" - השכינה מתאוננת על צערה. אם כן "מן המצר" - מה הפריע לי, על מה היו רעיוניי ומחשבותיי? "קראתי יה", על צערו של יה, על צערה של השכינה.
ועל פי הביאור הזה ראיתי להוסיף, שאולי אפשר לחבר את הדברים: הרי אנחנו אומרים "כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - "על כס יה", שאין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיושמד עמלק. יוצא אם כן שאנחנו נמצאים במצב של גלות השכינה. החפץ חיים אמר פעם: אתה מכיר אדם שאין לו כיסא לשבת עליו בביתו, שהכיסא שלו עומד ליפול? לנו יש מערכת כיסאות, מערכת סלונית - חסר כיסאות? אתה יכול לארח מיד עשרים אנשים בביתך ויהיו לך כיסאות בשבילם. אבל תחשוב: לקדוש ברוך הוא אין כיסא, אין הכיסא שלם, אפילו כיסא שלם אין לו כביכול בביתו. הבחינה הזאת היא שהטרידה את דוד: "מן המצר קראתי" - את מי? את "יה", "כי יד על כס יה". גלות השכינה היא שהטרידה אותו; כשאני מתאונן על צערי, אני נזכר בגלות השכינה ומתאונן על צער השכינה, וזה עומד בראש מעייניי יותר מצרותיי הפרטיות.
ולפי זה יובן גם ההמשך. דיברנו כמה פעמים, ובפרט בנוגע לתפילות ראש השנה, שעניינן על פי הזוהר הקדוש אינו צרותיו ובעיותיו של אדם, אלא שאדם יבקש שה' יגלה מלכותו בעולם - "ידע כל פעול כי אתה פעלתו", "יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך" - שאיפה שכולם יכירו במלכות שמיים. ואם ישאל אדם: אבל יש לי בעיות, ואני צריך להתפלל גם על דברים פרטיים שלי, ומה יהיה על זה אם אתה אומר לי לא להתפלל בראש השנה? על זה אמרנו: מי שדואג על גלות השכינה, מי שמצטער בצערו של הקדוש ברוך הוא, מי שכל תפילתו שה' ימלוך בעולמו - "עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונך כרצונך". אדרבה, הקדוש ברוך הוא אומר: אתה כל כולך דואג רק לי? אז אני מניח ענייניי וכל כולי דואג רק לך. ואדם לא יפסיד מזה.
ולכן "מן המצר קראתי יה" - כשאני קורא על צער גלות השכינה, ה"ענני" הוא "במרחב יה": הקדוש ברוך הוא עונה אותי במרחב אפילו שהוא עצמו עדיין נשאר בבחינת "יה". כלומר עדיין אין זו יציאה מן הגלות, ואני כבר במרחב. למה? מפני שאתה מתאונן על גלות השכינה ועל צרתו כביכול של קודשא בריך הוא, ולכן הקדוש ברוך הוא אומר: אני דואג לצרות שלך, אותך על כל פנים אוציא למרחב - אף שעדיין "יד על כס יה", ועדיין לא הגענו למציאות שבה הקדוש ברוך הוא שליט בעולמו באופן הנגלה והנראה, ועם כל זה אני כבר נמצא במרחב.
יְהֹוָה לִי לֹא אִירָא מַה־יַּעֲשֶׂה לִּי אָדָם׃
אומר הרד"ק: היות וה' עמי, איני חושש מכל מה שאדם ירצה לעשות לי, מכיוון שאין לו כוח ויכולת כנגד השם יתברך. והמלבי"ם אומר, לפי מה שהסברנו שהקדוש ברוך הוא נתן לחזקיהו את החולי כאות וסימן - שכמו שתחלים מן החולי כך תינצל מסנחריב - שהוא אומר: היות וראיתי ש"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" להחלימני מן החולי, אם כן "ה' לי לא אירא", איני חושש ממה שיעשה סנחריב, ואני יודע שה' יצילני ממנו.
ומדייק המלבי"ם: אם ה' היה עונה אותו במיצר, ייתכן שהיה חושש שאף שהקדוש ברוך הוא מקל את עונשו, לא תהיה לו ישועה גמורה. אבל היות וראיתי שה' לא ענני במיצר אלא "ענני במרחב", כלומר הוציאני לחלוטין מן הצרה - ולא שסייע לי מעט בתוך הצרה - מזה ידעתי שכמו שהתקבלה תפילתי על החולי ועשה לי ה' נס והחלמתי, כך יעשה לי נס גם על סנחריב, ולכן "לא אירא". ובזה יש שתי מדרגות: האחת - שה' יגן עליו ויציל אותו מן האויב, "לא אירא מה יעשה לי אדם"; והשנייה - שה' עוד יעזור לו לנצח את האויב, לא רק שלא ייפגע ממנו אלא שאף ינצח אותו. וכמו שאנחנו אומרים "עזרם ומגינם הוא" - הקדוש ברוך הוא יגן עליי ואני עוד אילחם כנגד האויבים.
יְהֹוָה לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי׃
פירושו של דבר: ה' יהיה לי בעוזריי, ולא רק הגנה ונצחון האויב, אלא עוד אראה נקמה בשונאיי - אנצח אותם ולא רק אינצל מהם. והרד"ק מסביר: "ה' לי בעוזריי" - ה' עמי והוא עם עוזריי, כלומר ה' מסייע לי ומסייע לאלה שבאים לעזור לי. באויבים לא יהיה כוח להרע לי, אלא "אני אראה" בשונאיי כמו שארצה לראות. וזה לשון חסר: "ואני אראה בשונאיי" - מה תראה? הכוונה, מה שאני שואף לראות בשונאיי, מפלה, נזק, מוות וכיוצא בזה - כך יראה לי ה' בשונאיי. וזהו ביטוי שמופיע בהרבה מקומות בהקשר לאויבים: "ובאויביי ראתה עיני", "ותבט עיני בשוריי" - כל אלה לשון הבטה, שאראה ואביט במפלת האויבים.
ספר אמרות טהורות מביא בשם מדרש שמואל: משונא מפורסם וידוע יכול אדם להישמר. אבל מי שמראה את עצמו כאוהב וכעוזר, ובאמת בליבו ובקרבו ישים אורבו - מאלה קשה מאוד להישמר, שהרי כלפי חוץ הוא נראה כאוהב שלך, וצריך סייעתא דשמיא מיוחדת להינצל מהם. וזה שאומר: "ה' לי בעוזריי" - אני צריך עזרה מיוחדת מהשם יתברך מאותם הנדמים לי כעוזריי, שהם באמת אויבים נסתרים; "ואני אראה בשונאיי" - אלה שהם שונאיי אראה מצד עצמי, כי שונאיי גלויים, ואני כבר יודע איך להסתדר איתם.
בספר פנים יפות מביא ביאור נפלא: "ה' לי בעוזריי" - כשהקדוש ברוך הוא עוזר לי בזכויות שלי, אז "ואני אראה בשונאיי", תהיה לי זכות לראות במפלתם. והדברים מבוססים על מה שכתוב בנוגע ללוט, שה' הזהיר אותו "אל תביט אחריך", וכן באשת לוט שהביטה אחריה והפכה לנציב מלח. ובאמת טעון הבנה: מה כל כך נורא שיביט אחריו? מה הבעיה בכך? ואגב, לא ראינו אזהרה כזאת לאף אחד אחר - אברהם לא הוזהר באזהרה כזאת, ולא שום אדם אחר, אלא רק לוט. מה הסיבה?
כתוב בספרים הקדושים שאם אדם ניצל בזכות עצמו, יש לו די זכויות לראות במפלת האויבים. אבל אם אדם לא ניצל בזכות עצמו אלא עשו עמו חסד, אין לו זכות אפילו לראות במפלת האויבים, מכיוון שאין זה בזכותך כלל - אתה היית צריך להיות עמהם, והקדוש ברוך הוא חס וריחם עליך בגלל אברהם. ואם תראה במפלת האויבים, אתה מצטרף איתם וזה יזיק גם לך. כדי לזכות לראות במפלת האויבים צריך שהישועה באה באמת בזכותך. וזה מה שנאמר כאן: "ה' לי בעוזריי" - כשהעזרה הייתה בשבילי ובזכותי, אז "ואני אראה בשונאיי". ומי שניצל בזכות אחרים אינו רואה במפלת שונאיו. וכך גם "ישמח צדיק כי חזה נקם" - כמה נפלא: אם חזה נקם, תשמח, שזה סימן שאתה צדיק; כי מי שאינו צדיק באמת והישועה לא באה בגללו, אין לו זכות לחזות במפלת האויבים, ואם חזה נקם - אות היא שהוא צדיק.
פרק קי"ח נדרש בחז"ל בשתי דרכים: על דוד המלך בעלותו למלוכה, ועל ימות המשיח - ובשני האופנים הוא מזמור של הודאה, הפותח ב"הודו" ומסיים ב"הודו". סדר הפסוקים - גויים, ישראל, בית אהרון, יראי ה' - מלמד אותנו את היסוד הגדול של המלבי"ם: כל אחד מוסיף הודאה לפי מעלתו, וככל שאדם זכה בשפע ובמעלה גדולים יותר, כך תובעת ממנו העבודה יותר. מכאן המבט הנכון על היותנו ישראל: לא גבהות אלא תביעה, כי חלק אלוה ממעל תובע מאמץ ועבודה. ומן "המצר קראתי יה" למדנו שאין בורחים מן הצרה אלא זועקים מתוכה, ושמי שדואג לצער השכינה יותר מצרתו הפרטית - הקדוש ברוך הוא מניח כביכול את ענייניו ומוציא אותו למרחב. ובמקביל "ה' לי לא אירא" ו"ה' לי בעוזריי": הצלה, נצחון, ואף הזכות לראות במפלת השונאים - כשהישועה באה בזכות עצמו, "ישמח צדיק כי חזה נקם".