פרק קי"ב כולו שבח לאיש ירא השם: מה טיבו, מה דרכו, ומה שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הפרק פותח באשרי האיש הירא, ממשיך בברכת הזרע, בהון ובעושר שבביתו, ובאור הזורח לישרים אפילו בתוך החושך. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי הראשונים והמלבי"ם, ועם דברי חז"ל והמוסר שנלווים אליהם.
הַלְלוּ־יָהּ אַשְׁרֵי־אִישׁ יָרֵא אֶת־יְהֹוָה בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד׃ גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ׃
מסופר על רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, בעל "בית הלוי", שכאשר שהה בוורשה להדפיס את ספרו "בית הלוי על התורה", הזדמן לשם בנו, רבי חיים סולובייצ'יק. עיין רבי חיים בכתב היד והתפעל מאוד מן הביאור של אביו על הפסוקים הללו. כשהביע בפניו את התפעלותו, אמר לו אביו: דע לך שיש לי בזה ביאור מיוחד יותר, אלא שלא חשבתי שראוי לכותבו, ולכן לא הזכרתיו.
וזה הביאור: הגמרא דורשת "במצוותיו חפץ מאוד" - במצוותיו ולא בשכר מצוותיו. הוא חפץ במצווה עצמה, ולא רודף אחר שכרה. מי שעובד תמורת שכר בלבד, אומר בעצם לריבונו של עולם: אם לא הייתה משכורת, לא היית רואה אותי כאן; רק מפני שאתה משלם אני בא. והיינו דתנן: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
אמר לו בעל "בית הלוי": ידוע שההורים מורישים לילדיהם את האופי, את המידות ואת התכונות. אבל ההורשה היא של הכלים בלבד; כיצד להשתמש בהם - זו כבר בחירתו של הבן. אב שהוא עז פנים וגס רוח, בנו יירש עזות פנים; אך ייתכן מאוד שהבן ישתמש בה כעזות דקדושה, לרוץ קדימה ולעשות דברים לכבוד הבורא יתברך. האב השתמש בכוח הזה לקליפה, והבן משתמש בו לקדושה. כך גם גאווה: האב התגאה, והבן "ויגבה לבו בדרכי ה'". האב מוריש את הכלים, והשימוש בהם תלוי בבן.
לפי זה, אב המקיים מצוות כדי לקבל שכר - מה הוא מוריש לבנו? את התכונה של רדיפה אחר שכר: יש משכורת - עובדים, אין משכורת - לא עובדים. ייתכן מאוד שהאב דקדק במצוות ורדף אחריהן, אמנם לשם שכר, אבל מה שהנחיל לבן היא המידה של רדיפת השכר, ולאו דווקא רדיפת המצוות. והבן עלול לרדוף אחר עסקים, אחר תענוגות העולם הזה ורווחיו - בשביל שכר. נמצא שהאב היה סוחר ברוחניות, והבן נעשה סוחר בגשמיות. זהו שנאמר: "אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד" - לא בשכר מצוותיו אלא לשם שמיים בלבד; ולכן "גיבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך", שגם זרעו יעשה את הדברים לשם שמיים.
שאל רבי חיים: אם כן, התמיהה גדלה - מדוע לא הכניס אבא ביאור נפלא כזה לספר? השיב לו בעל "בית הלוי": לא רציתי לשבור את בעלי הבתים העובדים לשם שכר. יאמרו: אם כך, לעבוד בשביל שכר אינו שווה - ואולי לא נעבוד כלל, ויחלשו בעבודת השם. ביאור כזה לא כדאי לכתוב, אף שהוא הביאור המוצלח והטוב יותר ממה שנכתב בספר.
הוֹן־וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃
האבן עזרא מבאר: ההון שיש לו לא בא לו בגזל ובחמס אלא בצדק - זהו "וצדקתו עומדת לעד". יש לו אמנם הון ועושר בביתו, אך אין אדם שיוכל לומר שהעושר הזה בא אליו שלא ביושר. הרד"ק מסביר: "הון ועושר בביתו" - לו ולבניו, "וצדקתו עומדת לעד" - לעולם הבא; הצדקות שהוא עושה כאן מאותו הון יעמדו לו גם שם. ויש מפרשים שהכוונה לעולם הזה: אותו הון שבו הוא עושה מצוות יעמוד לעד לבניו אחריו וימשיך לדורות הבאים, ולא יתגלגל העושר לעניין רע.
המלבי"ם אומר שכאן מונה הכתוב מעלה נוספת של ירא השם: יהיה לו הון ועושר בביתו. ומהי הכפילות "הון ועושר"? יש הון שאין בו עושר - כאשר יש לאדם ממון רב, אך השם לא השליטו לאכול ממנו. או שהוא כלוא, או שיש לו ארון מלא מותגים יקרים ובפועל הוא לבוש בפיג'מה של בית חולים, ה' ישמור. יש לו אוכל לפרנס עיר שלמה, אבל הרופא אסר עליו את זה ואת זה, זה מסוכן וזה אסור, ונשאר לו רק טופו ומאכלים חסרי טעם. יש לו לחם - ולא לאכול; יש לו בגד - ולא ללבוש. המעלה היא שההון יהיה בו גם עושר: שיוכל ליהנות ממנו. וממשיך המלבי"ם: ואף על פי כן אין זה על חשבון העולם הבא - "וצדקתו עומדת לעד", שגם שם היא קיימת, ולא שאכל שכרו בעולם הזה בהון ובעושר.
בספר "אמרות טהורות" מביא בשם רבי יצחק חיות על פי פרקי דרבי אליעזר: שלושה אוהבים יש לו לאדם - ממונו, משפחתו, ותורה ומעשים טובים. כשהאדם נפטר, הראשון שעוזב אותו הוא הממון; הוא נשאר בבית. ולא זו בלבד, אלא מיד מתאספים ומתחילים לדבר: השאיר צוואה? כמה השאיר? יודעים על זה? אולי יש עוד משהו בבנקים בחוץ לארץ? הגופה עוד חמה, וכבר דנים מה הוא הותיר כאן. המשפחה מלווה אותו רק עד הקבר; משיורד לזיבולא בתרייתא, נפרד גם ממנה. ומה ממשיך ללוותו? "וצדקתו עומדת לעד", "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך" - הצדקות והמעשים הטובים נעשים מליץ יושר המלווה את האדם תמיד.
וראה עד כמה הדברים מדויקים: למי אדם קשור ביותר? לכסף שלו. את הכסף הוא נושא צמוד בכיס, אפילו את ילדיו אינו מחזיק כה צמוד. אחר כך המשפחה. ובמקום האחרון - בית הכנסת, תורה ומצוות, שעה ביום, אם יוצא לו ואם מסתדר לו. והנה דווקא אלה שהיית קשור אליהם ביותר, הכסף, עזבוך ראשונים; הפרקליט השני, המשפחה, ליווה מעט ואמר: מכאן ואילך תסתדר לבד. ומי ליווה אותו? דווקא החבר השלישי, אותו "חצי חבר" - התורה והמצוות, שמהם השתדל לברוח. הם המתגלים כעומדים לו לעד. וזהו שכתוב: ההון והעושר נשארו בביתו, וצדקתו היא המלווה אותו ומאירה את דרכו למעלה.
בספר "מאיר עיני ישראל" מובא על החפץ חיים, שנכנס אליו אדם וסיפר לו על עשיר פלוני שנפטר, והוסיף: הוי, כמה כסף השאיר האיש הזה כאן. אמר לו החפץ חיים: זוכר אתה שבשבוע שעבר נפטר פלוני, עני מרוד? אמר לו: כן. אמר לו: גם הוא השאיר כאן הרבה, הרבה מאוד - הוא השאיר את רוסיה, את אמריקה, את צרפת, את אבו דאבי, השאיר המון. במילים פשוטות: מה זה משנה אם הכסף היה שלך או לא היה שלך? מכאן איש אינו לוקח דבר, בין עשיר ובין עני. העיקר הוא מה שאדם לוקח לשם - מצוות ומעשים טובים. ומה שייך לומר "השאיר", והלא ממילא שום דבר כאן אינו שלו. לכן במה שאדם לוקח למעלה - בזה ישקיע.
עוד מספרים שהחפץ חיים שוחח עם חתנו, רבי צבי הירש לוינסון, ואמר לו שצריך להבין שגם העולם הזה הוא עולם. אין הכוונה כדרך שאומרים הריקים: נכון, צריך תורה וצריך מצוות, אבל חביבי, גם העולם הזה הוא עולם וצריך ליהנות כאן. כוונתו הייתה: אנו שואפים לחיי העולם הבא, אך המסלול והדרך עוברים דרך העולם הזה. היכן קונים את הכרטיס לעולם הבא? כאן.
אמרתי לכם פעם את המשל: אדם טס לחוץ לארץ, צפוף, מחניק, רעש, ילדים, אי אפשר לזוז, מזיז את הכיסא לאחור והיושב מאחור דוחף אותו חזרה. שאל את הדייל: מדוע כל כך צפוף כאן? אמר לו: טעית, אילו רצית היית קונה כרטיס למחלקה ראשונה, שם התנאים אחרים. ביקש לראות, ראה את המרווחים ואמר: יפה, אני עובר לכאן. אמר לו: אין עוברים, זה כרטיס במחיר אחר. אמר: אשלם את ההפרש. אמר לו: חביבי, כרטיסים קונים למטה. רבותיי, כך בדיוק: מגיעים למעלה ומבינים שיש מחלקות אחרות - אבל כרטיסים קונים למטה. מה שאתה קונה כאן, זה מה שיהיה לך שם. למעלה, גם אם יביא אדם כסף וזהב, גם אם ייתן את כל חיי העולם הזה, לא יקבל אפילו דבר אחד משכר העולם הבא. שם כבר מאוחר, והעושר ממילא אינו שלך. רק כאן אפשר לעשות.
כששמע החפץ חיים את הניסוח "גם העולם הזה הוא עולם", נדלק ואמר: העולם הזה הוא העולם! כלומר, כל מה שאפשר להשיג שם - רק כאן משיגים. ולכן גם הגאון מווילנא, שעליו נאמר בלי ספק "ותשחק ליום אחרון" - ליום קבלת השכר - בכה כשעמד להיפטר מן העולם. ולכאורה מה לו לבכות? אם יש מי שראוי שיצפה לראות את ריבונו של עולם ולקבל סוף סוף שכרו, זהו אדם שהיו לו דקות ספורות בשנה שלא ידע לחשבן במה בדיוק הלכו; עד כדי כך היה כל רגע שלו מחושבן, עד כדי כך כל רגע שלו היה תורה - אי אפשר לתאר את גדלותו ואת עוצמתו. ואף על פי כן בכה. שאלוהו: על מה הרב בוכה? אמר: כאן בשלושים או ארבעים שקלים אדם קונה ציצית, ובציצית כתוב שזוכה לאלפי עבדים בעולם האמת וזוכה לראות את ריבונו של עולם - "וראיתם אותו", אותו ממש. אבל כשתגיע למעלה, "אין לי בהם חפץ", גמרנו. "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" - הכל אני מוכן לתת, ושם יבוזו לי, כי כבר מאוחר. ועוד אמר: איך לא אבכה, והלא אפילו משה רבנו, עם כל זכויותיו, איזה מאבק היה לו עם השטן כשבא ליטול את נשמתו, ולא רצה להיפטר מן העולם - שהרי כאן אפשר להשיג עוד משהו. זהו שאמר החפץ חיים: כאן החיים האמיתיים; מי שחי כאן חיי תורה ומצוות זוכה לחיי העולם הבא. לא שגם עם העולם הזה אפשר להשיג, אלא רק עמו אפשר להשיג. כאן מקום ההשקעה.
הגמרא בכתובות דורשת "וצדקתו עומדת לעד" - זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים; שהרי ממשיכים תמיד ולומדים בספרים שתרם. ומחמת זה יש אומרים שלא יתרום אדם את הספר לבית הכנסת ולבית המדרש אלא ישאיל אותו, שכל עוד הוא מושאל הרי הוא עדיין שלו, וצדקתו עומדת לעד. ומישהו אמר פעם בדרך צחות: מדוע נקרא "צדקתו עומדת לעד"? כל אדם שיבדוק בספרייתו ימצא, לצערנו, כמה וכמה ספרים שאינם שלו; יש הרבה הנוהגים לשאול ספרים ואינם נוהגים להחזיר. לכן "הקונה ספרים ומשאילם - צדקתו עומדת לעד": אל תדאג, לא תקבל אותם בחזרה, הם יישארו אצלו והוא ישכח מזה לגמרי - והזכות תעמוד לך לעד.
רבי יצחק הכהן הוברמן מרעננה, בעל "בן לאשרי", מבאר את הפסוק על פי הידוע שניסיון העושר גדול מניסיון העוני. כמה עשירים יראי שמיים בתכלית אתם מכירים? עניים יראי שמיים בתכלית יש הרבה, אבל עשירים כאלה אין הרבה. "וישמן ישורון" - ומיד "ויבעט". פתאום מרגיש האדם מאן דאמר, שאינו צריך להתכופף לפני איש, ואדרבה - כולם מתכופפים לפניו, מתחנפים לו, מפארים ומרוממים אותו. על זה אומר הכתוב: "הון ועושר בביתו" - ועם כל זה "וצדקתו עומדת לעד", הוא מחזיק בדרך צדקתו ולא שינה את דרכו בעקבות העושר. לא נעשה אדם אחר, לא התחיל להתנהג בשחצנות ולהרגיש מעצמו; אף שנהיה הון ועושר בביתו, צדקתו עומדת כמקדם, כדרכו מאז.
ובשם רבי ישראל סלנטר מספרים, שבהיותו בקובנה היה רגיל להשתתף לפני הפסח במגבית מעות חיטים, והיה מבקר אצל גבירים להתרימם לצורך העניים. אדם אמיד אחד נתן לו סכום מסוים לקמחא דפסחא, ולשנה הבאה, כשבא שוב, נתן לו אותו סכום בדיוק. אמר לו רבי ישראל סלנטר: עליך הכתוב אומר "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד". לעומת שנה שעברה מצבך היום טוב הרבה יותר, מספרים שהתרחבת וקנית סניפים נוספים וברוך השם עשית חיל - הון ועושר בביתו; אבל הצדקה עומדת לעד, נשארה כשהייתה, אותו סכום בדיוק. אולי תעדכן את הסכומים לפי מה שהקדוש ברוך הוא נותן לך?
ספר "תהילות מהרי"ץ" מביא את הפירוש הזה ואומר שהוא נחמד, אך אינו הפשט בפסוק. מדוע? מפני שכל הפסוקים כאן באים לשבח, ואילו פירוש זה בא לגנות - שהעשיר ממשיך לתת את אותם סכומים קטנים שנתן בעניותו. הפסוקים מדברים בשבחו של הצדיק, ולכן הפשט הפוך.
פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד׃
העולם אומרים שלכל עני יש לב טוב. העשיר תמיד חש שרוצים לקחת ממנו את כספו, הוא כמו בונקר, ולהוציא ממנו אינו פשוט; ואילו העני אין לו בעיה לתת, והוא נותן מתוך שמחה. וזהו "פיזר נתן לאביונים": את מידת הפיזור, את מידת הפזרנות, נתן הקדוש ברוך הוא לאביונים, ואילו העשירים קיבלו במנה גדושה את מידת הקמצנות.
פעם אחת בא אדם לחפץ חיים וביקש ברכה שיתעשר, והבטיח שייתן צדקה, יפריש מעשר וחומש, יחזיק ישיבות וכן הלאה. בירכו החפץ חיים, וברוך השם עשה חיל בעסקיו. לאחר שנה ושנתיים פנה אליו ואמר: ברוך השם זכיתי, ברכת הרב הועילה; אבל מה אומר לרב - אני מרגיש שאני רוצה לתת ואיני יכול. הלב קפוץ, הידיים קפוצות. אמר לו החפץ חיים: מה חשבת, שייתנו לך כסף של עשיר ואתה תישאר עם הטבעים של עני? קיבלת כסף של עשיר - קיבלת גם יצר הרע של עשיר. ומהו יצר הרע של העשיר? שלא לתת ממה שנתנו לו. וכיוצא בזה מספרים על אחד שפנה לריבונו של עולם ואמר: ריבונו של עולם, תביא לי עשרים מיליון ואני מבטיח לתת עשרה מיליון לישיבות ולצדקה. ואז תפס את עצמו ואמר: רגע, למה שהקדוש ברוך הוא יאמין לי? ואתה יודע מה, ריבונו של עולם - אם אינך מאמין לי, תן לי רק את העשרה מיליון שלי, ואת העשרה של הישיבות תשאיר אצלך ותחלק להם אתה.
וזהו שבחו של הצדיק: אף שהון ועושר בביתו, הדבר לא שינה אותו. "וצדקתו עומדת לעד" - הוא נותן באותה פזרנות שבה נותן העני; כמו שהעני אינו קמצן ולבו רחב, כך העשיר הזה, כשקיבל הון ועושר, לא נשתנה לרעה אלא שמר על מידתו הטובה.
זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק׃
אגב, בפסוק זה מצא פעם הרב עובדיה יוסף רמז לרב אלבז, השם יאריך ימיו בטוב, שזכה להחזיר רבים בתשובה: "זרח בחושך אור לישרים" - ראשי תיבות אלבז; לאנשים ישרים זרח להם אור בחושך, מאיר להם את דרך התורה ומקרבם בתשובה.
רש"י מפרש: "זרח בחושך אור לישרים" - כמו הזריח השם בחושך אור לישרים, שכביכול הוא בעצמו נעשה להם אור, כעניין "ה' אורי וישעי". האבן עזרא מבאר שהצרות דומות לחושך - "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" - והישועה היא כאור: "כי אשב בחושך ה' אור לי", כשיש לי צרות הקדוש ברוך הוא מאיר לי. וכשיבואו צרות בעולם, יזרח אור לישרים, שהקדוש ברוך הוא יאיר להם ולא יהיו כלולים באותו סבל - מכוח היותו חנון ורחום וצדיק. ועוד מבאר האבן עזרא שהמילה "אור" מושכת אחרת עמה, כלומר שהמילה הפותחת חוזרת ונשנית בהמשך הפסוק, כמו "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שכאילו כתוב שוב "ושלא שם גורלנו ככל המונם". כך גם כאן: זרח בחושך אור לישרים, אור חנון ורחום וצדיק - אור שיש בו חן, רחמים וצדקות, זהו האור שהקדוש ברוך הוא מזריח על הישרים.
הרד"ק מסביר את "חנון ורחום וצדיק" על הקדוש ברוך הוא בדרכיו: חנון - חונן את הטובים; רחום - מרחם עליהם ומצילם מצרות; וצדיק - כמו "צדיק וישר הוא", נוהג בדרך הצדק, נותן לטובים כפי דרכיהם ולרעים כפי מעשיהם. ולכן לישרים יזרח אור, שהם הגונים ולהם ראוי האור.
המצודת דוד מסב את הדברים לגיהינום: שם מזריח השם אור לישרים, כיוון שהוא רחום וצדיק. כלומר, גם אם צריך הוא לעבור את הגיהינום בגלל עבירות שעשה - שהרי בעולם האמת אין קיזוזים, אין אומרים כך וכך מצוות כנגד כך וכך עבירות, אלא מן העבירות חייבים להזדכך, והזיכוך הוא בגיהינום - עם כל זה הקדוש ברוך הוא מזריח לו שם אור. ואם תרצו, זה מעין מה שנאמר על בניו של קורח שנתבצר להם מקום בגיהינום: יש בחינה של גיהינום שבתוכו מתבצר מקום, שבתוכו הקדוש ברוך הוא מזריח אור; גיהינום עם הקלות. וכמו שאמרו חז"ל שהמדקדק בקריאת שמע - מצננים לו גיהינום: מגיע לו גיהינום והוא יקבלו, אבל יהיה לו מזגן.
פעם אחת שמע החזון איש מישהו קורא קריאת שמע בשיטת בריסק, חוזר ומדגיש "שמע, שמע, שמע ישראל" שוב ושוב. אמר לו: מדוע אתה קורא כך? קרא פעם אחת כראוי. אמר לו: כבוד הרב, כתוב שהמדקדק באותיותיה מצננים לו גיהינום. אמר לו החזון איש: נכון שמצננים, אבל מה אתה רוצה - שיכניסו אותך לפריזר, להקפאה עמוקה? זה כבר יותר מדי צינון, זה כבר יהיה גיהינום של קור, וזה כבר לא כדאי. על כל פנים אנו רואים שגם בעניין הגיהינום שייכת בחינה של "זרח אור".
המלבי"ם מבאר: "זרח בחושך אור לישרים" - גם בחושך, בזמן שכביכול אין הצלחה. יש לאדם תקופות של אור, של שפע וברכה: הכל הולך, שלום בבית, שלום עם הילדים, שלום בעבודה ובבית הכנסת, בכל מקום שהוא נמצא הכל מצליח. ויש תקופות של חושך: כאן נתקע וכאן נתקע, כאן לא הולך וכאן מריבה. כשאדם דבוק בהשם יתברך, הוא יודע שגם החושך הוא ישועה לו, ושגם בתוך החושך השם נמצא.
הבאנו פעם את דברי בעל התניא: מה היה ההבדל בין משה לעם ישראל, ומדוע השיג משה השגות שישראל לא זכו להן? נאמר "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". ישראל ראו ערפל וחושך - "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"; רק אחד היה מוכן להיכנס פנימה אל הערפל, זה משה, שידע ששם האלוקים. במקום שיש בו צרות, ניסיונות וקשיים - מי שעומד בהם זוכה להשיג אלוקות. אבל מי שרואה ערפל ורואה קשיים ונסוג אחור, נשאר באמת רחוק. הצדיק יודע שהחושך הוא לישועתו ולטובתו, והשם מזריח לו אור בתוך החושך כדי לרמז לו על כך. ובאמת תמיד רואים שבתוך הצרות אפשר למצוא נקודות אור המלמדות שהקדוש ברוך הוא נמצא שם.
מי שיסתכל אפילו בשואה הנוראה שהייתה באירופה ימצא זאת. הבאתי ב"משנת החלומות" סיפורים שלמים על הצלות ייחודיות שבאו בחלום: אנשים שהיו בתוך בונקר, ואחד מהם קיבל בחלום הוראה לברוח מיד מן הבונקר. הודיע לחבריו, וברחו; כעבור דקות אחדות הגיעו הנאצים - כנראה מישהו הלשין - והשליכו רימון לתוך המקום שבו התחבאו. אפשר לשער מה היה אילו נשארו. כלומר, בתוך החושך מבליח אור. ומה מטרתו? להראות לאדם "עמו אנוכי בצרה": גם במצבים הקשים ביותר הקדוש ברוך הוא נמצא אתך שם ומושיע אותך בתוך המקום הזה.
היכן רואים לכך ביטוי? דיברנו על כך בהרחבה אצל יוסף. יוסף גולה למצרים, ואי אפשר לתאר את מה שעבר: נמכר לעבד, יורד מרום המעלה אל השפלות הגדולה ביותר, ועתיד לשבת שתים עשרה שנה בכלא המצרי - לא חגיגה ולא "פיתות" של בית סוהר, אלא בור: "שמו אותי בבור הזה". ומה נותנים לו שי לדרך? שיירה הנושאת נכאת וצרי ולוט, מיני בשמים, שלא יצטער אותו צדיק - שהרי הישמעאלים רגילים לשאת נפט וזפת ועטרן שריחם רע. לכאורה, עם כל הצרות שהוא עובר, זה מה שנותנים לו? כאילו אדם עבר תאונת דרכים קשה והביאו לו סוכרייה; וכי זה פיצוי?
רבי ברוך מרדכי הסביר בזה משל לילד הנכנס לניתוח. הוא אחוז פחד, רואה את האור מעליו ואת הרופאים בחלוקים, והוא בחרדה גדולה. ופתאום הוא מסתכל אל החלון העגול של חדר הניתוחים ורואה את פני אמו ואת פני אביו - וזה משנה לגמרי את התמונה. וכי עכשיו יושיעו אותו? וכי יוציאו אותו משם? לא. אבל הוא יודע שהכל בהשגחה, שאבא כאן ואמא כאן. זהו הביטוי לכך שהקדוש ברוך הוא שולח בתוך החושך הבזקי אור, כדי שנדע שהדבר נעשה בצורה מסודרת ומאורגנת על ידו; אין זה מקרה שצץ משום מקום ולא נזק שאין יודעים מניין בא, אלא ניתוח הנעשה בכל הסטריליזציה, שהקדוש ברוך הוא מעבירו. ומניין אני יודע? מכך שהשם מזריח את האור בתוך החושך, להראות שהוא חנון ורחום וצדיק. ייתכן מאוד שכל הניסיון הזה בא להרבות את שכרו, וייתכן שהוא בא למרק עוונותיו ולתקנו; והכל מוכיח שגם בתוך הצרה - "עמו אנוכי בצרה".
הצדיק מרגיש זאת. אבל הרשע - מיד יש לו תלונות, טענות ומענות: למה מגיע לי, למה הקדוש ברוך הוא עושה לי כך, למה ולמה. ואז הוא מפסיד: אותן צרות שהיו אמורות לזכך אותו כבר אינן מזככות, שהרי לא די שלא הכיר בהן שהן יד השם, אלא עוד בא בטרוניה. בספר "אגרא דכלה" כותב דבר נפלא: כשבאה על האדם צרה הוא שוקע מיד במרירותו - וכיצד יתמודד? הרי הצרות באו לזכך אותנו מן העוונות; לכן יאמר באותה שעה: "ראה עוניי ועמלי ושא לכל חטאותיי". ברגע זה הוא מחבר עצמו לריבונו של עולם ואומר: יודע אני שהייסורים ממך, ויודע אני שבזה אתה מכפר לי על עוונותיי. אין לו טרוניה אלא הכלה והסכמה למה שהקדוש ברוך הוא עושה, וכתוב שאז זוכה לחסדים גדולים. כשאדם מצדיק עליו את דין שמיים, זוכה לאור גדול. יאמר אדם: ריבונו של עולם, יודע אני שזה לטובה, וכל מה שאתה עושה הוא רק כדי להשפיע עליי שפע טוב.
ירא השם אשרי חלקו: הוא חפץ במצוות עצמן ולא בשכרן, ולכן זרעו ממשיך בדרכו - "דור ישרים יבורך". הון ועושר שבביתו הם הון שיש בו עושר, שהוא נהנה ממנו ואף על פי כן אינו נוטל על חשבון עולמו הבא, שכן "צדקתו עומדת לעד": הממון נשאר בבית, המשפחה מלווה עד הקבר, ורק הצדקה והמעשים הטובים מלווים לנצח - כי כרטיסים קונים רק כאן למטה. ואף כשמתעשר אינו משתנה: הוא נותן בלב רחב כעני, ובכל מצב, גם בתוך החושך והצרה, הוא יודע ש"זרח בחושך אור לישרים" - הקדוש ברוך הוא עמו שם, חנון ורחום וצדיק, והמכיר בכך ומצדיק עליו את הדין זוכה לאור גדול.