פרק ק"ד הוא מזמור מוכר לנו מאוד. אנחנו אומרים אותו לפחות פעם או פעמיים בחודש: הספרדים קוראים אותו בליל ראש חודש וגם ביום, והאשכנזים קוראים אותו ביום. הרד"ק כותב שבמזמור הזה מסופר מעשה בראשית - כיצד הקדוש ברוך הוא עושה את הכל בחכמה, לתיקון הבריות ולהיטיב עמהן.
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהֹוָה, יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃
מדוע דווקא "נפשי"? אומר הרד"ק: באמת אין בתחתונים מי שיכול לברך - לא בהמות, לא חיות ולא עופות - אלא רק נפש האדם המשכלת. האדם המתבונן בטבע ובבריאה ורואה בהם את חסד השם עליו, הוא היחיד שיכול לברך את הקדוש ברוך הוא כראוי. ואז נפשי מברכת ואומרת: "השם אלוקי גדלת מאוד".
מן המעשים שלך אנחנו מבינים שגדלת מאוד. כבר דיברנו על כך כמה פעמים, ולמדנו זאת גם בכוזרי וגם בדעת תבונות: אין לנו שום השגה באלוקות. איננו יכולים להבין מהו אלוקים ולתפוס את מציאותו; אנחנו יכולים ללמוד רק מפעולותיו. מן הפעולות שאני רואה אני מסיק שיש מי שברא את העולם, שיש מי שנתן תורה, שהתורה מחייבת וכן הלאה. על כך נאמר "גדלת מאוד" - מן המעשים אנו מכירים בגדולתך, שהרי אנו רואים כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את כל עולמו, וכיצד הוא משדד את מערכות הטבע כרצונו.
הרד"ק מבאר ש"הוד והדר" חוזר על הגלגלים שהקדוש ברוך הוא ברא בתחילה, והם כמו לבוש והדר להשם יתברך. הגלגלים, כפי שהסברנו, הם מעין ציר שעליו סובבים השמש, הירח והכוכבים, כאילו כל אחד מהם נמצא בגלגל משלו. היום אנחנו יודעים שאין אלה גלגלים אלא כוח המשיכה, אבל בזמנם אחזו שיש גלגל שבתוכו הם מסתובבים, ולכן הגדירו זאת כעולם הגלגלים. הם בבחינת לבוש והדר, ומתוך ההדר שלהם מכיר האדם בטבע את עוצם גדולתך.
משל למה הדבר דומה? למלך הלבוש לבוש מלכות. שואלים אדם: מי המלך? והוא משיב: איני יודע. אבל הוא רואה את זה שלבוש לבוש מלכות ואומר: אה, מן הלבוש אני מבין שזהו המלך. ראית אותו פעם? ראית תמונה שלו? לא. אם כן כיצד אתה יודע? לבושו מוכיח עליו. כך אומר הרד"ק גם בענייננו: מן ההוד וההדר של עולם הגלגלים שאנו רואים, מן העוצמות האדירות של השמש, הירח והכוכבים - מזה אני מבין את גדולת השם.
וכך אומר הרמב"ם: אדם הרוצה להשיג יראה, יצא ויביט השמימה ויראה את גודל מפעלות האלוקים - שמש, ירח וכוכבים - ויראה איזו עוצמה אדירה יצר הקדוש ברוך הוא, ובזה יכיר את גדולתו וייפול עליו מורא. נמצא שמלבושו של הקדוש ברוך הוא הוא ההוכחה: "השם אלוקי גדלת מאוד" - כיצד אני יודע? "הוד והדר לבשת".
אמר רבי אליעזר: מהו "מאוד"? עד שלא בראת עולמך גדול היית, משבראת עולמך נתגדלת מאוד. אין הכוונה חלילה שהיה שינוי בקודשא בריך הוא - "אני השם לא שניתי" - אלא שכעת יש בריות המכירות בגדולתך, ובזה "נתגדלת מאוד".
ועל "הוד והדר לבשת" אומר המדרש: בשר ודם - אם הוא גיבור אינו נאה, ואם נאה אינו גיבור; אין בו שני דברים כאחד. לא נמצא הרבה בעלי גבורה אדירה שהם גם יפי תואר, ובוודאי לא נמצא מדען דגול שהוא גם איש שרירים ואגרוף. איש שרירים, איש העמקה וספר ולמדנות, ויפה תואר - דברים כאלה אינם מתרכזים באדם אחד. אבל בקדוש ברוך הוא יש שני הדברים כאחד: הוד והדר, גם נאה וגם גיבור. ועתיד ליתנם שניהם למלך המשיח, שנאמר "הוד והדר תשווה עליו". שימו לב ללשון: לא בטבע, אלא "תשווה עליו" - הקדוש ברוך הוא יניח עליו הוד והדר ממנו יתברך.
המלבי"ם מסביר שהמזמור שלנו הוא המשך של המזמור הקודם. שם סיים "ברכי נפשי את השם" על הנהגת הנפש ועל ההשגחה שהקדוש ברוך הוא משגיח על עולמו, וכאן הוא בא לברך על כלל הבריאה: שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם הגדול - שהוא העולם - ובתוכו את האדם הקטן, הוא האדם הנמצא בעולמו. האדם נקרא עולם קטן והעולם נקרא עולם גדול.
ואנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא סידר הכל בחכמה, שכל אחד הוא תכלית לחברו, עד שהתכלית האחרונה היא האדם שהוא נזר הבריאה. העפר הוא תכלית לצומח והסיבה לצמיחתו; הצומח מגיע בכך לתכליתו, אך אינו תכלית לעצמו אלא סיבה למאכל הבהמה; הבהמה מתפטמת מכוחו, ותכליתה לצורך האדם שיאכל ממנה; וגם האדם אינו התכלית עצמה, אלא ייעודו שמכוח מאכלו - הן מן הצומח והן מן החי - יהיה עובד השם. ואז הכל מושב אל התכלית העליונה: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - הכל נברא כדי לפאר ולרומם שמו יתברך.
מכאן יוצא דבר מעניין: אותם הטוענים שיש לאסור את השחיטה ושאכילת בעלי חיים היא קניבליזם - אינם יודעים עד כמה הם צודקים. באמת להם אסור לאכול בעלי חיים. נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו. שהרי מה ההיתר של מין זואולוגי אחד לאכול מין זואולוגי אחר? מי התיר לך זאת? מדוע שתשחט אותו רק משום שאתה מעליו ומושל בו?
אלא שאם היית לוקח את כל זה לכבוד הבורא יתברך, ואומר: יש בורא לעולם, הקדוש ברוך הוא ברא את הכל והאדם הוא התכלית, והאדם מוביל את הכל לעבודת השם - אז אדרבה, תאכל בשר, ובזה אתה משלים את תפקיד הבריאה כולה. אבל כשאתה לוקח את הכל להנאות, לתאוות, לאיסורים ולעבירות - מי התיר לך לאכול בשר? עד עכשיו הפרה, בעצם זה שרעתה באחו ונתנה חלב, קיימה את רצון הבורא; ואילו אתה שחטת ואכלת אותה כדי לעשות עבירות, השתמשת בה כדלק נגד רצון הבורא. לכן עם הארץ אסור לאכול בשר.
לעומת זאת אצל האדם הירא והשלם, אדרבה, הבהמה שמחה ומבקשת לזכות לעלות על מזבח השם. השור שואל: מדוע אותי לקחו כקורבן לעבודה זרה, ואילו אליהו לקח את השור השני כקורבן להשם? הבהמה שואפת להגיע אל השלמות, והשלמות שלה היא דווקא בכך שישחטו אותה בקדושה ובברכה, והאדם השלם יאכל אותה, ובזה יהיה התיקון השלם לבריאה כולה.
אומר המלבי"ם: "השם אלוקי גדלת מאוד" - אתה מצד עצמך, כמו שהשם בחביון עוזו. הסברנו שאין לנו השגה בעצמות השם, לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואף לא שייך לקרוא שם להשם יתברך. שם הוי"ה ברוך הוא הוא רק לאחר הצמצום, אבל לפני הצמצום אין לו אפילו שם. איני נכנס כאן להסביר מהו הצמצום - זה נושא רחב שעסקנו בו בהרחבה במכתב מאליהו ובעוד הזדמנויות - אבל לענייננו: אין שם בעצמותו יתברך, כי שם מבטא מהות, ומי מכיר את מהותו של הבורא? רק כאשר הקדוש ברוך הוא צמצם אורו ורצה ליצור קשר עם הבריות כדי שתהיה לנו בו השגה כלשהי, אז הוא מכונה בשם הוי"ה, ואנו מכירים אותו דרך פעולותיו.
אף שאין לנו בו השגה וידיעה, בהשם יתברך כלולה כל המציאות מתחילה ועד סוף, וזה נקרא "גדול". כבר הסברנו את ההבדל בין "גדול" ל"רם": בישראל השם "גדול", ו"רם על כל גויים". מגדל אייפל הוא גדול; כדור פורח או מטוס הם רמים. גדול פירושו מלמטה עד למעלה, ורם פירושו גבוה בלבד. אצל האומות הקדוש ברוך הוא "רם" - הוא גבוה, אבל הוא לא כאן, הוא אינו מתעסק במה שקורה למטה, הוא עוסק בעניינים גדולים למעלה. אצלנו אומרים שהשם הוא "גדול" - מלמטה עד למעלה, משגיח גם על הקטן שבבעלי החיים, זן ומפרנס מביצי כינים ועד קרני ראמים. זו בחינת "גדול": השגחה מן המקומות הנמוכים ביותר עד הגבוהים ביותר.
וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא ברצונו הנעלם להוציא את העולמות מעצמותו הנעלמת - "הוד והדר לבשת". כאן המלבי"ם נכנס לעניינים קבליים, ואשתדל לפשט. הוא אומר: זו התגלות הספירות והאורות העליונים שהם מעטה לבושו, שבא ומתלבש "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה", להוציא יש מאין.
נסביר בקצרה. כשהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את עולמו, לא היה שייך לברוא עולם, שהרי כל דבר שייברא יחזור להיות אלוקות, מפני שהכל הוא אחדותו הפשוטה ואין שום דבר חוץ ממנו - הקדוש ברוך הוא הוא המציאות כולה. לכן כדי ליצור דבר במציאות היה צריך תחילה ליצור מקום פנוי, וזהו הצמצום: פינוי מקום מאורו יתברך, שבו אפשר להתחיל לברוא מציאות שאינה חלק מעצמותו. יש ויכוח בין המקובלים אם הצמצום כפשוטו או אינו כפשוטו, ודיברנו על כך בהרחבה במכתב מאליהו. נסביר כאן כפשוטו: השם צמצם אורו וסילק עצמו, ונוצרה מעין מציאות של עיגול שבו כביכול סילק עצמו.
וכדי לברוא שם עולמות - הרי כל מה שנברא צריך להיברא ממנו יתברך - הוריד השם קו אור דק מלמעלה למטה, אור ממנו יתברך. הקו הזה אינו מגיע עד למטה ממש, כי אז שוב היה הכל חוזר להיות אורו יתברך, אלא מגיע עד כמעט למטה. ועל קו האור הדק הזה התלבשו כל הספירות. הספירות, בביטוי קצת מגושם, הן סוג של פילטרים, סננים, כדי שנוכל לקבל את אורו יתברך. ככל שהספירה פנימית יותר, כך היא במעלה עליונה יותר וקרובה יותר לאורו; וככל שהיא חיצונית יותר, היא נמוכה ופחות מעולה. הספירות באות בהלבשות: עתיק ואריך הם הפנימיים ביותר, אבא ואימא מלבישים עליהם, וזעיר אנפין ונוקבא מלבישים עליהם. נמצא שכדי לברוא את עולמו - "הוד והדר לבשת", לבושים על אורו יתברך.
ויש הבדל בין הוד להדר, אומר המלבי"ם: ההוד פנימי יותר מן ההדר. המקובלים מאריכים לתאר כיצד יצאו תחילה האורות, אורות האח"פ, כיצד ירדו לתוך הכלים, כיצד הייתה שבירת הכלים, וכיצד נוצרו הפרצופים לאחר מכן כשחזרו ועלו. יש אורות ויש כלים: האור הוא תמיד הפנימי והכלי הוא החיצון, וכאשר האור גדול מכפי שהכלי יכול להכיל - זו בחינת שבירת הכלים. כך גם הוד והדר: ההוד פנימי וההדר חיצון, בחינת אורות וכלים, או אור מקיף ואור פנימי, או נשמה ונשמה לנשמה - שתמיד הבחינה הפנימית גבוהה מן החיצונית.
עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה׃
המלבי"ם מבאר שמן האור הנעלם "דלא ידיע ולא אתיידע" הוציא אור אחר, ומשם ההשתלשלות: אור השכל והשכליים, עד שנתגשם באור המוחש. כפי שהסברנו, צמצום האור יצר מקום חלל פנוי שבו אפשר לברוא מציאות שמחוץ ממנו, אך העולם עצמו צריך להיברא ממנו יתברך - ולכן הורד קו אור דק מעצמותו, שעליו מתלבשות הספירות. הספירות עוטות ועוטפות את האור הפנימי, והן כסננים המאפשרים לנו לקבל את האור מבלי להינזק, שהרי זהו אור האינסוף ברוך הוא ואיננו יכולים לעמוד בו. הספירות יוצרות לאור צמצומים והגבלות, ואז אנו התחתונים יכולים לקבל את השפע.
וכל מה שדיברנו עד כה הוא עדיין בעולמות העליונים, הרבה לפני ההתגשמות: א"ק - אדם קדמון, ולאחר מכן אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, ארבעה עולמות. ובתוך כל עולם עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל ההשתלשלות הזו נמשכת עד העולם התחתון ביותר, עולם העשייה, שבקצהו נמצאת ספירת המלכות, ותחתיה מתחיל העולם המגושם. רואים כמה צמצומים וכמה סינונים עובר אור האינסוף ברוך הוא עד שהוא מגיע אלינו לעולם התחתון.
המלבי"ם ממשיל: כשם שאדם מסתתר תחת מלבוש, כך כביכול מסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה. האור הבוקע דרך הבגד - רק דרך "נקבי משכיות" - אינו דומה לאור הבוקע דרך החלון, שכן דרך החלון אתה מקבל את האור כמעט במלוא עוצמתו, ואילו מאחורי בגד אתה מקבל רק מעט מן האור המקורי. כך האור שהקדוש ברוך הוא משפיע - כמו מאחורי בגד, מאחורי צמצומים וסננים המונעים מאיתנו לקבל את מלוא האור.
אבל יש הבדל: לבוש עדיין נותן לי להבין מעט מן המתלבש, שהרי הוא צמוד למידת הגוף. לעומת זאת, כשאדם עוטה מעיל אינני מכיר כלל את המתלבש - אם הוא איש או אישה, זקן או צעיר - כי המעיל עוטה את כל גופו כגלימה אחת. לכן נאמר כאן "עוטה אור כשלמה" ולא "לובש": לשון עטייה היא כיסוי על גבי כיסוי, שאין בו אפילו הכרה בצורת הלובש, והאור נעלם בתכלית ההעלמה.
עוד אומר המלבי"ם, שכבר ביאר בפירושו למעשה בראשית: האור שנברא ביום הראשון לא ניתן בתוך נרתיק, כלומר בתוך השמש, עד היום הרביעי שבו נבראו המאורות. וזהו ההבדל בין "אור" ל"מאור". האור הראשוני נברא כסובב בבת אחת את כל כדור הארץ, ואז היו שתים עשרה שעות אור בכל הכדור - לא כמו היום, שכאן אור ובצד השני חושך.
ואם תשאל: אולי האור הזה סבב את כל הכדור כל הזמן, עשרים וארבע שעות, עד יום רביעי? התשובה כתובה במפורש בפסוקים: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". בהכרח היה זמן שהיה בו אור וזמן שלא היה בו אור, שאם לא כן היכן בחינת הערב והיכן בחינת הבוקר? אלא אותו אור הקיף את הכדור שתים עשרה שעות, וזו בחינת יום; "ויהי ערב" - האור נעלם והתפוגג, והיה ערב לכל הכדור; "ויהי בוקר" - חזר האור והקיף את כל הכדור שתים עשרה שעות. וכך חזר חלילה עד היום הרביעי, שבו ניתן האור בתוך נרתיק והשמש היא המאירה. וזהו "עוטה אור כשלמה": האור עטף והקיף את כל כדור הארץ כמו בגד, עוטף את כל הישות ואת כל המציאות.
אחרי "ויהי אור" בא המאמר "ויהי רקיע", "ויקרא אלוקים לרקיע שמים". המלבי"ם אומר שכבר ביאר במעשה בראשית, כפי דעת המפרשים, שהרקיע הוא מקום עליית האדים בעיגול הנשימה, ששם מתהווים העננים והמטר. הוא הסביר זאת בכמה מקומות, וביניהם למדנו זאת גם בספר איוב.
"עיגול הנשימה" הוא מה שאנחנו קוראים היום אטמוספירה - המקום שבו עדיין אפשר לנשום. מקובל לומר שמעל שנים עשר קילומטרים האוויר כבר מתחיל להיות דליל, ויש המדברים גם על מאה קילומטר, אבל על כל פנים האטמוספירה היא צביר גזים היוצר מעטה ולבוש לכדור הארץ, והיא המקום שבו אנו יכולים לנשום בלי עזרים - הרי גם מטפסי הרים, כשהם מגיעים לגובה מסוים, האוויר נעשה דליל והנשימה קשה.
בתוך המרחב הזה עולים האדים ונקווים במקום הסגריר ושם מתקבצים העבים ומתהווים העננים והמטר. העננים עצמם נמצאים בדרך כלל בגובה של בין שניים לשישה קילומטרים, כלומר נמוך יותר, ועדיין בתוך אותו עיגול. זהו המקום שנקרא רקיע, וזהו "נוטה שמים כיריעה": הקדוש ברוך הוא נוטה את השמים העוטפים את כדור הארץ כיריעה הפרוסה מעליו.
פתח דוד המלך ב"ברכי נפשי" - שרק נפש האדם המשכלת, המתבוננת בבריאה, יכולה לברך את בוראה. "גדלת מאוד" - אין לנו השגה בעצמותו, אלא מפעולותיו אנו מכירים בגדולתו; ו"הוד והדר לבשת" - כמלך שלבושו מוכיח עליו, כך מהוד הבריאה והגלגלים אנו מכירים את גדולת הבורא, ולפי המלבי"ם אלו הספירות והאורות שהם מעטה לבושו, הוד פנימי והדר חיצון. "עוטה אור כשלמה" - האור הראשון שעטף את כל הכדור עד שניתן בנרתיק ביום הרביעי, וכן האור העליון הנעלם בתכלית ההעלמה מאחורי צמצומיו; ו"נוטה שמים כיריעה" - הרקיע ועיגול הנשימה הפרוסים על פני הארץ. וכל הבריאה כולה שרשרת אחת של תכליות, מן העפר ועד האדם, שהכל מושב אל התכלית העליונה: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".