פרק ק"ד הולך ומתאר את מעשה בראשית לפי סדר הימים, וכל מה שנברא מוקדם מהווה סיבה והכנה למה שנברא אחריו. הרקיע, האדים והמטר - כולם הכנה למה שייברא מן היום השלישי והלאה. העשב זקוק למטר, ולכן הקדוש ברוך הוא הקדים וברא את הרקיע ואת מערכת המטר יום קודם, וביום השלישי כבר אפשר היה "לשתול" את העשבים. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים בביאור המלבי"ם.
מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ׃
ביום השלישי נאמר "תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, ועץ פרי עושה פרי" - שלושה מינים. הראשון הוא הדשא, והוא התלבשות הארץ בעשבים. עשבים אלו אין האדם אוכלם, אלא הבהמה, וזה "מצמיח חציר לבהמה". השני הוא "עשב מזריע זרע", עשבים הנזרעים ביד האדם, והחשוב שבהם חמשת מיני דגן, שמהם עושים לחם. ללחם יש ברכה חשובה - "המוציא לחם מן הארץ", ועליו הברכה היחידה מן התורה, ברכת המזון. הלחם הוא הדבר המרכזי באכילת האדם, עד שצריך היה לומר לנו "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'", שכן באופן הטבעי הלחם הוא הבסיס הקיומי לחיי האדם.
והנה העשב הזה, מדגיש המלבי"ם, אינו נעשה לחם מיד. רק לאחר מאמץ ויגיעה, לאחר שהאדם דש וטוחן ולש ואופה - עשר מלאכות בפת - מגיעים אל התוצאה. וזהו "ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ": דווקא על ידי עבודת האדם מוציאים ממנו לחם. עשבי הבהמה אינם צריכים עבודה כלל - מוציאים אותה לאחו, שמים אותה במרעה, ויש שם עשבים די והותר. אבל האדם, כדי לגדל תבואה, חייב זריעה וחרישה ועבודה, ורק על ידי כן מוציא לחם מן הארץ.
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃
הדבר השלישי הוא היין. הקדוש ברוך הוא ברא עץ פרי, וברא גם אילני סרק, והחשוב שבעצי הפרי הוא הגפן, שממנו מוציאים יין המשמח לבב אנוש. הגפן הוא המשובח שבאילנות, ולכן על היין אנו עושים הכול: קידוש והבדלה, ברית מילה, קידושין ונישואין, ברכת המזון, וסעודת אבלים. גם הזית משובח, והשבח שבו הוא השמן המופק ממנו - "להצהיל פנים משמן".
היין והשמן נבראו לתוספת תענוג. הלחם הוא הבסיס, מה שצריך כדי שיהיה לאדם קיום; היין והשמן כבר תענוג הם: היין משקה משובח, וארוחה שמגישים בה יין נחשבת למשובחת; והשמן מוסיף טעם במאכל, והאדם סך בו את גופו לעידון ולתענוג. אבל כל זה, אומר המלבי"ם, אינו מועיל בלי הבסיס. אין אדם יכול לחיות על יין ושמן. לכן חותם הפסוק "ולחם לבב אנוש יסעד" - הלחם הוא הסועד את לב האדם, ובלעדיו ימר שכר לשותיו ולא יצהיל השמן פנים. תחילה הקיום הבסיסי, ורק אחריו כל השאר כתוספת על העיקר.
בספר "אוהל יעקב" מבאר המגיד מדובנא את הכתוב "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד". שואלים המפרשים: מדוע נאסר היין והשכר דווקא בבואם אל אוהל מועד? מה טעם אוסרת התורה את היין כשאתה מגיע אל בית המקדש?
חז"ל אומרים במדרש שמות רבה: קופה של חשבונות הייתה חוץ לירושלים. כל מי שביקש לחשב חשבונותיו היה יוצא לאותו מבנה שמחוץ לעיר - שלא יחשב בירושלים ויצטער. אדם העושה חשבונות מצטער בהם, ואילו ירושלים נקראת "משוש לכל הארץ", ואין זה מתאים שבמקום כזה יהיה צער. לפי זה, אומר המגיד, תבין מדוע נאסר היין במקדש: במקדש שורה שמחה - "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" - ואילו היין נברא לנחם בו אבלים, "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש".
ומשל למה הדבר דומה? שני הולכי דרכים פגשו זה בזה. האחד רופא והשני קונדיטור אומן, שידיו עושות עוגות מיוחדות במגוון טעמים וצורות, ושניהם מחפשים עיר להתיישב בה לפרנסתם. אמר הרופא לקונדיטור: טובים השניים מן האחד, בוא ונבקש לנו עיר אחת יחד. אמר לו הקונדיטור: אין אנחנו מתחברים. אתה מחפש עיר של חולים, שם תהיה לך פרנסה; ואילו אני, בעיר של חולים אין לי פרנסה כלל. אדם חולה, הסובל מסוכר וסובל מזה ומזה - יקנה עוגות? הכול אסור לו. אני זקוק לעיר של צעירים ובריאים, ואתה לעיר של זקנים וחולים. שני יעדים שונים לגמרי.
והנמשל: אין מקומו של היין במקדש ואין המקדש מקומו של היין, ולכן "יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד". בית המקדש מקום של שמחה מצד עצמו הוא, ולא מקום של אבלים שצריך להשמחם ביין. היין מביאים למקום שאין בו שמחה פנימית, שהאנשים שם באבלם ובצערם - תן לו יין וישמחהו. אבל במקום ששמחתו טבעית, אין היין מתאים.
ואם הזכרנו את הפסוק "יין ושכר אל תשת", מביא בעל "תהילה לשאול" בשם המפרשים: המילה "אתה" יש עליה פסק לפניה ולאחריה, וממילא אפשר לקרוא אותה כמחוברת לתחילת הפסוק או כמחוברת לסופו. ואם נקרא "יין ושכר אל תשת אתה" - הכוונה: כשאתה לבדך, אל תשתה יין. אדם היושב לבדו ושותה יין אינו עושה טוב; הוא נמשך אחר התאוות וההנאות, ויכול אף להגיע לידי התמכרות. סיפרו לי על אחד שהתחיל ללכת להתוועדויות, שבהן מביאים משקה, ובשלב מסוים התחיל לערוך התוועדויות אישיות עם הבקבוק - כבר בלי חסידים וכבר בלי כלום. לא לשם כך נברא היין, ולא כדי שאדם יימשך אחר תאוות העולם.
ומתי כן מותר? "אתה ובניך אתך" - כשאתה משיא את בניך, שהרי בשמחת נישואין מקדשים על היין, האירוסין על היין והנישואין על היין. ואם תשימו לב, בפסוק רמוזות כל ההזדמנויות שבהן אנו שותים יין: "בבואכם אל אוהל מועד" - חנוכת בית, שגם היא סעודת מצווה. "ולא תמותו" - אדם שקם מחוליו וניצל ממוות ועושה סעודת הודאה. "חוקת עולם לדורותיכם" - חוק, כלשון "וחוק בשארו שם", שאנו אומרים בברית מילה, שחקק בו את הברית, ועל ברית המילה מקדשים על היין. "ולהבדיל בין הקודש ובין החול" - קידוש והבדלה; שגם הקידוש סוג של הבדלה הוא, שאני מבדיל בין החול לכניסת השבת, ובמוצאי שבת בין השבת ליציאתה. "ובין הטמא ובין הטהור" - מתי איננו מבדילים בין הטמא לטהור? בפורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שאינו מבדיל בין מרדכי הטהור להמן הטמא, וגם אז שותים יין. "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים" - סיום מסכת או סיום הש"ס, שסיימת ללמוד ולהורות את כל החוקים, וגם בסעודת סיום שותים יין. נמצא שהפסוק מנה את כל סעודות המצווה, ורק "אתה" לבדך - לא; ובכל השאר "ויין ישמח לבב אנוש".
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהֹוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע׃
ממשיך המלבי"ם: הגשם מוכן לא רק לצורך החיטה, הגפן והזיתים, אלא גם לצורך אילני הסרק - "ישבעו עצי ה'", וכן "ארזי לבנון אשר נטע", הארזים הרמים שה' נטעם. גם מהם יש תועלת לצורך החיים שנבראו אחריהם. היום יודעים שהחמצן שבעולם בא מכוח העצים; ומלבד זאת העצים משמשים את האדם - בזמנם היה זה השימוש העיקרי לבנייה, ועד היום באירופה ובאמריקה רוב הבתים בנויים עץ, ורק הבניינים הגדולים עשויים ברזל ופלדה. נמצא שהעצים לצורך קיום האדם.
מה שכתוב "ישבעו" חוזר למה שנאמר קודם "מפרי מעשיך תשבע הארץ" - עצי ה' שבעים מן הגשם שהקדוש ברוך הוא מביא לעולם. ומהו "עצי ה'"? ביטוי תמוה לכאורה: וכי יש עצים שאינם עצי ה'? אומר המלבי"ם: כמו "ארזי אל", והדברים מבוארים בהרחבה ברד"ק. אומר הרד"ק: "ישבעו עצי ה'" - ישבעו מן המטר שהזכיר למעלה, והם עצי היער; וסמך העצים אל השם לפי שכוונתו לעצים הרמים והנישאים, שדרך הכתוב לסמוך אל האל את הדבר הגדול והעצום. וכבר הזכרנו זאת כמה פעמים: כשרוצים לומר על דבר שהוא גבוה מאוד, גדול ועוצמתי, מחברים אותו אל השם - "הררי אל", הרים עצומים; "ארזי אל", ארזים אדירים; "שלהבתיה", שלהבת אדירה; "מאפליה", אופל עצום; "עיר גדולה לאלוהים", עיר גדולה במיוחד.
אפשרות נוספת ברד"ק: הארזים הללו אין בצמיחתם ובגידולם תפיסת ידי אדם, כלומר ללא מגע יד אדם. אין מי שהלך לזרוע אותם, אלא בגידולם יש רק נטיעת השם. ולמעלה הזכיר הכתוב את העצים שאנו נוטעים - היין, השמן, החיטים - שכל אלה מעשה האדם; וכאן הוא מדבר בעצי היער שאיש לא נטעם, אלא כביכול השם נטעם, וכן "ארזי לבנון אשר נטע". ולמה מזכיר דווקא את הארז אחרי שכבר אמר "עצי ה'"? מפני שהוא הגבוה מכל עצי היער. וכידוע, כשמוציאים פרט מתוך הכלל, זה מחמת ייחודיותו, וכאן הייחודיות היא גובהם של הארזים.
אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ׃
רש"י מפרש "עצי ה'" - בגן עדן, ואף שאין זה פשוטו של מקרא, על פיו הוא מבאר גם את הפסוק הבא: "אשר שם ציפורים יקננו" - ישראל ישכנו שם, בגן עדן; שישראל נמשלו ליונה ולציפור, ו"יקננו" מלשון קן ציפור, שיבנו שם את קינם.
והמלבי"ם מבאר על פי פשט: דרכן של הציפורים לקנן על הארזים הגבוהים; ואילו החסידה דרכה לשבת במקום שתינצל בו מן הזרם ומן המטר, ולכן ביתה בברושים, שענפיהם רחבים ומגינים עליה מפני הגשם.
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים׃
אומר רש"י: את ההרים הגבוהים ברא השם ליעלים, ואת הסלעים למחסה - מלשון צל ומחבוא, שהם חוסים תחת הסלעים. והמלבי"ם מוסיף: כשם שהשם ברא מקום ומעון לציפורים ולחסידה, בארזים ובברושים, כך המציא מעון לחיות היבשה - ליעלים ולשפנים. היעלים צריכים מקום גבוה מאוד כדי להינצל מן הטורפים, שאינם מגיעים אל ההרים הגבוהים. מי שראה יעלים בעין גדי ובמקומות כאלה, עומד לפעמים במקומות שאימה נופלת עליו רק מלחשוב שהוא עומד שם, ואילו היעל הולכת שם בלי שום חשש. לשם לא יגיעו זאבים ולא שועלים ולא אריות, שהם חוששים ממקומות של חשש נפילה. זה המדור שהקדוש ברוך הוא דאג בו ליעלים.
והשפנים צריכים מחסה מחמת חולשתם. מי שהלך פעם בצפון ליד קברי הצדיקים, במקומות שיש בהם הרבה סלעים, ראה את שפני הסלע מסתובבים: רגע אחד אתה רואה אותו, וברגע שאחריו הוא כבר נעלם ואינך יכול למצוא אותו, ואיש לא ילך להרים את הסלע כדי להגיע אליו. דווקא מחמת חולשתו דאג לו הקדוש ברוך הוא למקום כזה שיינצל בו.
נמצא, אומר המלבי"ם, שיש כאן השגחה מופלאה: הקדוש ברוך הוא ייחד לכל חי את מקומו בתכלית הטוב והתיקון. ומה שנקט דווקא יעלים ושפנים - בפשטות מפני שרצה לנקוט את שתי הקצוות: היעלים במקום הגבוה ביותר, בהרים הגבוהים, והשפנים במקום הנמוך ביותר, מתחת לסלעים; ובאמצע כל בעל חיים לפי ההגנה שנתן לו השם. ומדהים לראות כיצד נתן לבעלי החיים דרכי התגוננות: הקיפוד, שפתאום נעשה כדור של מחטים - נסה להתקרב אליו; הצפרדע היורקת ארס, והנחש היורק ארס; ובאותה בחינה גם הבואש, שאין אתה רוצה להתקרב אליו מסיבות אחרות. ראיתי פעם פרפר שכמעט אינו נראה, שכנפיו שקופות; ופרפר אחר שיש לו כמין זוג עיניים, וכשאתה רואה אותו הוא מפחיד, כאילו דמות מאיימת לפניך; ופרפר שלישי היושב על עלה ואינך מזהה אותו כלל - צבעו וצורתו נבלעים בעלה, כעין זיקית. כך יצר הקדוש ברוך הוא לכל בעל חיים את צורת ההגנה והשמירה והקיום שלו, שגם כשהוא נתון ביד טורפים יתקיים המין.
עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ׃
רש"י מפרש "עשה ירח למועדים" - למנות בו זמנים ורגלים, שהרי אנו מונים לפי הלבנה. המוסלמים הולכים אך ורק לפי הלבנה, והנוצרים אך ורק לפי השמש; ואילו אנו משלבים את מחזוריות השמש, היוצרת את עונות השנה ושס"ה ימים בשנה, עם מחזוריות הלבנה, היוצרת את החודש המלא, שנים עשר חודשים. אצלנו לעולם מתחיל החודש בעת שהלבנה בחידושה.
מוסיף הרד"ק: כמו שנאמר "והיו לאותות ולמועדים", שזו מטרת המאורות. ואף שהזכיר "למועדים" על הירח ולא על השמש, הוא הדין לשמש, שהרי גם על פיה קובעים את המועדים - את האביב. שאילו הלכנו רק אחר הלבנה היינו כמוסלמים, שהרמדאן שלהם מטייל על פני הלוח: פעם בקיץ, פעם בחורף, פעם באביב ופעם בסתיו, ואין לו זמן קבוע. שהרי כשסופרים ללבנה נוצר פיגור של אחד עשר יום ביחס לשמש, ואחרי שלוש שנים כבר יש חודש שלם של פיגור, והשמש היא הקובעת את עונות השנה. אנחנו איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו, שנאמר בתורה "שמור את חודש האביב", ואי אפשר שפסח יחול בחורף. לכן אחת לשלוש שנים בערך, שבע פעמים בתשע עשרה שנה, אנו מעברים את השנה ועושים שנה בת שלושה עשר חודשים - כעין איפוס, שנשאר צמודים לאביב. נמצא שגם השמש נועדה לצורך המועדים. ואפשר עוד לומר שהשמש קובעת את מועדי היום: סוף זמן קריאת שמע, סוף זמן תפילה, זמן מנחה וזמן ערבית - גם היא קובעת את זמני קיום המצוות. והוא הדין לכוכבים, המושלים עם הירח בלילה.
רש"י מביא דרשת חז"ל על "שמש ידע מבואו" - אבל ירח לא ידע מבואו, פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה; ואילו מהלך השמש קבוע, כמו שאומרת הגמרא בראש השנה.
המלבי"ם מבאר שכאן מגיע הכתוב אל היום הרביעי: מלבד השמש, שתועלתה ידועה מצד האור וכבר נזכרה למעלה בעניין האור, עשה השם גם את הירח שישמש למועדים, ולכן לא הזכיר כאן את השמש מחדש. ו"שמש ידע מבואו" - הירח אין לו אור מעצמו אלא מקבלו מן השמש; כאשר השמש שוקעת נראה הירח, וחצי הכדור המאיר הוא הפונה אל השמש, והצד שאינו כנגד השמש הוא הצד האפל. אומר הרד"ק שאפשר לפרש בשתי דרכים: או שידע את מבואו שלו, או שידע את מבואו של הירח - שהשמש יודעת את ביאתו ולכתו של הירח, שהרי היא המאירה עליו, ומכוחה יש לנו אור הלבנה בלילה.
בספר "שם משמואל" מבאר את הפסוק על פי דברי החפץ חיים בחומש בראשית, על "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים... והיו לאותות ולמועדים... והיו למאורות ברקיע השמים". אומר רש"י: "והיו לאותות" - כשהמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם; ליקוי חמה סימן רע לאומות, שהן סופרות לחמה, וליקוי לבנה סימן רע לשונאיהם של ישראל, שישראל סופרים ללבנה. ועל "והיו למאורות" מדגיש רש"י: עוד זאת, ישמשו שיאירו לעולם.
ועומד החפץ חיים על דיוק נפלא: בוא וראה כמה רחוקה דעתנו מדעת תורה. אילו היו שואלים אותנו למה צריך שמש - היינו אומרים: וכי נלך בחושך? ולמה צריך לבנה - הרי בלילה תהיה אפלה גמורה. ובפרט שהשמש מחממת את העולם, ובלעדיה היה העולם מגיע מזמן לקיפאון, ו"שמש מרפא בכנפיה". היינו מונים סיבות רבות, ואף לא אחת מהן היא הסיבה שאמרה התורה. התורה מקדימה: "והיו לאותות ולמועדים" - אות, שתיקח ממנו מוסר כשהמאורות לוקים, ומועדים, שתקבע על פיהם את הזמנים. ורק אחר כך, בהקפה שנייה, "והיו למאורות" - עוד זאת, תועלת נוספת, שיאירו. אנחנו היינו שמים את ההארה בחזית ואומרים שזה העיקר, והתורה אומרת: לא ולא, זה כמו דבר נספח. ללמדך שכל מה שנברא בעולם נברא לתכלית רוחנית - "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". תכלית המאורות רוחנית היא: לקחת מהם מוסר ולקבוע על פיהם את המועדים; ותועלת האור הגשמי אף היא תועלת, אבל אינה הנקודה העיקרית.
תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כׇּל־חַיְתוֹ־יָעַר׃
אומר הרד"ק: כעת מזכיר הכתוב את התועלת שיש בלילה, ושימת החושך היא שקיעת האור. וידוע שיש מחלוקת גדולה אם החושך בריאה הוא או רק היעדר אור, ויש ראיות לכל צד. ההבנה הפשוטה שהחושך היעדר אור הוא: כשאין אור ממילא חושך, ואינו בריאה בפני עצמה. אמנם יש חושך שאין ספק לגביו - חושך מצרים, שהיה בריאה בפני עצמה, שניתן היה למשש אותו והיה לו עובי; והדיון הוא בחושך הרגיל התמידי. יש שרצו ללמוד ממה שאנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" שהחושך בריאה הוא, ויש שאמרו שהכתוב דיבר כפי הנגלה לנו ואינו בריאה בפני עצמה. ולא באנו להכריע, אלא להזכיר את העניין.
ומהי התועלת? "בו תרמוש כל חיתו יער". האריות וחיות היער אוכלות הבשר - ביום לא נתת להן רשות לצאת מגבולן ולשלוט בעולם, שהרי יזיקו לבני האדם; ונתת מורא האדם עליהן, "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", ומפני מורא האדם חוששות החיות לצאת ביום. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן בטבען שיצאו בלילה, "בו תרמוש כל חיתו יער" - החיה הרומסת ורובצת על הארץ; ו"חיתו" בוי"ו נוספת, כמו "בנו בעור".
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן׃
ומכלל שהזכיר את התועלת שבלילה לחיות הטורפות, נודעת גם התועלת שבו לאדם, שבזמן הזה הוא יכול לנוח - "יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב", ובלילה נח מעמלו, וכן הבהמות ישנות ונחות בלילה. ועוד אומר הרד"ק: החושך והאור סיבה להוויה ולהפסד - האור סיבה להוויה והחושך סיבה להפסד. ואולי כוונתו גם לבחינות הפנימיות יותר, שבחינת אור ממנו יתברך היא בחינת השפע, ומניעת ההארה ממנו יתברך היא בחינת חושך, והחושך סיבה לכל הרע. תמיד כשמדברים על הארת פנים מדברים בבחינת אור. וחז"ל דקדקו: "ולחושך קרא לילה" - ולא נאמר "ולחושך קרא אלוקים לילה", לפי שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה, והחושך בחינת רע; ואילו באור נאמר "ויקרא אלוקים לאור יום", שהיום בחינת הארה והטבה.
ומכאן גם ללקח מעשי: ראו את המציאות שלנו, מאז שהומצא האור החשמלי העולם הולך ומשתבש - "לילה כיום יאיר כאפלה כאורה". פעם היה ידוע: חמש, שש, שקיעה - הולכים הביתה. אדם רוצה לאכול, מדליק נר, ומה כבר יכול לעשות מול נר? מסיים והולך לישון, ובארבע וחמש בבוקר הוא כבר על הרגליים - לפלחה, לעבודה, לתפילה. העולם פעל באופן תקין. היום נשאר אדם ער עד שתיים ושלוש וארבע; אם נשאר ללמוד תורה - אשריו ואשרי חלקו, ואם לאו, נשאר בדברים בטלים ובהבלים, בבידורים ובתוכניות, ולמחרת מגיע סחוט לעבודה וגמור לשיעור. עולם תקין הוא שהלילה נועד לשינה והאור לעבודת האדם. והיום, אם אתה הייטקיסט, אין זה "עדי ערב" אלא עדי לילה ועד השעות הקטנות, תלוי איזה פרויקט צריך לסיים. גם אנשי רפואה אומרים היום שבאופן טבעי הלילה נברא לשינה: הגוף מתרגם את שעות הלילה כזמן שינה, ולכן הפעילות הקוגניטיבית נחלשת בלילה, ויש חילופי חומרים שאם אדם אינו מעביר את לילו כראוי הדבר פוגע בו. אדם צריך לקבוע את סדר יומו לפי מציאות האור והחושך, שכן גופנו בנוי על פי המציאות הזאת.
ואגב תועלת החושך, כבר אמרו בדרך הלצה: אילולא החושך, כיצד יתפרנסו הגנבים? וכמו אותו אחד שאמר: זוכר אני שפעם היית נכנס עם שקל למכולת ויוצא עם ארטיק, גלידה ומסטיק. שאלוהו: והיום? אמר להם: עזוב, היום הכול מצלמות.
הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אׇכְלָם׃
אומר הרד"ק: הכפירים הם עולי ימים שבאריות, כלומר אריה צעיר, וכפיר גדול מגור - הגור צעיר עוד יותר, ממש קטן; הכפיר כבר בבחינת נער, והאריה בוגר. וכבר סיפרתי לכם על אותו אחד שהגיע לפסיכולוג ואמר שיש לו תחושות שהוא אריה, ובקשתו שיוציאוהו מזה. שאלו: ממתי יש לך את זה? השיב: מאז שאני גור. ו"לבקש מאל אכלם" - השם הוא הנותן לחם לכל בשר, וכביכול הם מבקשים זאת ממנו. אף שעתה הוא אוכל איילה, מי הסיבה הראשונה? הכול ממנו יתברך, וכביכול הם מבקשים מהשם שיזמן להם את טרפם.
והמלבי"ם מבאר: הכפירים, האריות הצעירים, אינם יוצאים ממקומם ביום, ובלילה הם שואגים לטרף; ושאר החיות אף הן יוצאות בלילה לבקש אוכלן שהשם נותן להן. החיה הגדולה, האריה הבוגר, יכולה לטרוף הכול; אבל הכפירים, שאינם מסוגלים להתגבר על כל מיני הטרף, צריכים טרף המתאים לכוחם, ולכן "ולבקש מאל אכלם" - שהשם מזמן להם את החיות הקטנות יותר למאכלם. ועניין השאגה באריה הוא כשיש לו טרף, כמו שאמרו חז"ל: אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר; וכשאין להם טרף הם הולכים ומבקשים את אוכלם שהשם מזמן להם. ו"תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון" - כשזורחת השמש הם נאספים ורובצים במעונותם; ו"אל מעונותם" כמו "ואל הארון תיתן את העדות", שהכוונה בתוך מעונותם.
יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב׃
אומר המלבי"ם: האדם יוצא לפועלו ולעבודתו עד הערב ואינו ירא מן החיות, שהרי "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער" - החיות הרעות אינן מסתובבות ביום, וממילא יכול האדם לצאת לפועלו. נמצא שהראה לנו הכתוב כיצד קבע הקדוש ברוך הוא לכל חלק בבריאה את זמנו, כדי שלא תהיה התנגשות: החיות נחות ביום, שאף הן מאוימות מפני האדם, והאדם עובד ביום, והחיות יוצאות לטרף בלילה. ומה ההבדל בין "פועלו" ל"עבודתו"? עבודה היא עבודה כבדה וקשה, וכל עבודה שבשדה; ו"פועלו" כולל את כל העסקים שאדם פועל ועושה.
בפסוקים אלו ממשיך דוד המלך לתאר את סדר הבריאה בחכמתה: ביום השלישי - הדשא לבהמה, העשב שבעבודת האדם מוציא ממנו לחם שהוא יסוד הקיום, והיין והשמן שהם תוספת תענוג על גבי הבסיס; וכן עצי היער והארזים שאיש לא נטעם, ובהם מעון לציפורים ולחסידה, ובהרים ובסלעים מעון ליעלים ולשפנים - השגחה מופלאה שייחדה לכל חי את מקומו בתכלית הטוב. ביום הרביעי - הירח למועדים והשמש היודעת מבואו, ומהם למדנו שתכלית המאורות רוחנית היא, לאותות ולמועדים, והארתם תועלת נוספת בלבד. ולבסוף חלוקת הזמן: הלילה לחיות היער ולמנוחת האדם, והיום ליציאת האדם לפועלו ולעבודתו - הכול מכוון ומדוד, שלא תהיה התנגשות בין הבריות, וכל בריה מקבלת מזונה, מקומה וזמנה מאת הבורא יתברך.