מזמור ק' הוא "מזמור לתודה" - מזמור שכולו הודאה להשם יתברך. בחלק זה נעסוק בהמשך המזמור: בהכרה שהשם הוא בעל כל הכוחות ושהוא זה שעשה אותנו ואנו שלו, בקריאה לבוא בשערי בית המקדש בתודה ובתהילה, ובחתימה שהחסד והאמונה של הבורא נצחיים הם.
דְּעוּ כִּי־יְהֹוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא־עָשָׂנוּ (ולא) [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ׃
"דעו כי ה' הוא אלהים" - הוא התקיף, הוא בעל היכולת, הוא בעל הכוחות כולם, ואין עוד מלבדו. כבר אמרנו פעם ששם "אלהים" נכתב בלשון רבים, משום ש"אל" עניינו כוח, כלשון "יש לאל ידי", וכלשון בני אדם: "אילי הארץ", "אילי הון", "אילי נפט" - בעלי כוח. השם הוא אלהים, כלומר בעל כל הכוחות, וכל הכוחות שבבריאה ממנו הם.
המלבי"ם מבאר: "אלהים" הוא מקור כל הכוחות המתפשטים במציאות, והמנהיג אותם הוא הקדוש ברוך הוא. וממילא, אם כל הכוחות שלו - "הוא עשנו ולא אנחנו".
כתוב "ולא" באל"ף, וקוראים "ולו" בוי"ו, והמפרשים ביארו את שתי המשמעויות. רש"י מפרש על הכתיב: "הוא עשנו" - כשלא היינו בעולם; כשעדיין היינו "לא", השם עשה אותנו.
הרד"ק מבאר: דעו עתה כי ה' הוא אלהים, ובכוחו לשדד את כל מערכות הטבע ולשלוט בכל העולם, והוא זה שהוציא אתכם מן הגלות. "הוא עשנו ולו אנחנו" בוי"ו - גידל אותנו ורומם אותנו. ואין "עשנו" כאן לשון יצירה, אלא כלשון "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן" - רומם והעמיד במדרגה. וכן הוא לשון תיקון, כמו "ועשתה את צפרניה" - וכי היא מייצרת אותן? אלא מגדלתן או חותכתן, כלומר מתקנתן. אף כאן "הוא עשנו" - הוא תיקן אותנו, העמידנו במדרגתנו, גידלנו ורוממנו. "ולו אנחנו" - אנחנו נקראים בשמו, אנחנו עמו וצאן מרעיתו, אנחנו שלו ואליו.
ולפי הכתיב באל"ף - "ולא אנחנו": אין אדם יכול לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לא אנחנו עשינו את כל מה שיש כאן בבריאה, אלא הכל ממנו יתברך; ומה שאנחנו "עמו וצאן מרעיתו" - זה מחמת מה שהקדוש ברוך הוא עשה, ואנו לא יצרנו בבריאה מאומה.
עוד מביא הרד"ק ביאור בשם רב סעדיה גאון: "הוא עשנו, ולא אנחנו" - ויש להעיר, שברד"ק וכן באבן עזרא נדפס "ולו" בוי"ו, וודאי טעות היא, וצריך להיות באל"ף. כלומר: ולא אנחנו עשינו את עצמנו. וזה היפוכו של פרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" - אני עשיתי את עצמי; ודוד אומר: לא כן, הוא עשנו ולא אנחנו עשינו את עצמנו.
המלבי"ם מונה ארבעה יחסים שבהם אנחנו מיוחסים אל הבורא. האחד: "הוא עשנו" - הוא עשה אותנו מאין ליש והביא אותנו אל המציאות. השני: אין הוא כשאר עושה, שלאחר שעשה אין לו עוד קניין במעשהו; כאן נאמר "הלוא הוא אביך קנך" - הקדוש ברוך הוא קניינו אנחנו גם לאחר היצירה.
וזה דבר שכבר דיברנו עליו, וכן למדנו בנפש החיים. כשאנו אומרים שהשם הוא מקומו של עולם - משל לאדם שהביא קבלן לבנות לו מרפסת: משסיים את עבודתו וקיבל את שכרו והלך, אין הוא תופס עוד את המרפסת, ואם היה תופסה - זה גרוע ביותר. סיים והלך, ומעתה המרפסת עומדת בפני עצמה, ואפילו לא שילמתי לו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן: קיומה של הבריאה באופן תמידי נובע מרצון הבורא יתברך.
ואם תרצו משל: המתנפחים שהילדים קופצים עליהם - מה קורה לרגע אחד של הפסקת חשמל? כל הארמונות מתקפלים ויורדים, ותוך חצי דקה לא נשאר כלום. כך הקדוש ברוך הוא "מנפח" כל הזמן; כל המציאות שאתה רואה קיימת היא כפומפה שהשם דוחף ודוחף בלי הרף. ברגע שיסיר רצונו - תוהו ואפיסה, אין כלום.
נמצא שיצירת הבורא אינה יצירה חד־פעמית שמכוח האינרציה היא מתמדת, אלא כלשוננו: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - לא רק בכל יום, אלא תמיד. האלהים שאמר "יהי אור", אמירה זו קיימת בכל רגע ורגע, ומכוחה השמש מאירה. ואם לרגע ייפסק המאמר האלוקי, תחדל השמש ותגיע לאפיסה ולא יהיה לה קיום כלל. זהו "לעולם ה' דברך נצב בשמים" - הדיבור האלוקי ניצב וקיים, כאילו השם אומר תמיד "יהי אור, יהי אור", וזה מה שמקיים את השמש. שלא כמעשה בני אדם, שאדם יוצר דבר והוא עומד מעצמו, אצל הקדוש ברוך הוא הקיום תמידי ממנו יתברך. וזהו "הוא עשנו ולא אנחנו" - לא כאדם אחר שעשה ואין לו קניין במה שעשה, ואף יכול למוכרו ואינו צריך לך; אלא הקדוש ברוך הוא יצרנו ואנחנו קניינו באופן תמידי, שלו גם לאחר היצירה.
הדבר השלישי: "עמו" - מצד שהשם מנהיג אותנו; לא בחר לו לעם אומה אחרת אלא אותנו. והדבר הרביעי: "וצאן מרעיתו" - שהקדוש ברוך הוא רועה אותנו ומנהיג אותנו, וכרועה הרואה את צאנו ומכלכלם, כך הוא זן ומפרנס ומכלכל אותנו תמיד.
הגמרא אומרת שקיומם של ישראל הוא ככבשה בין שבעים זאבים. וכדברי היעב"ץ: חי נפשי, גדול בעיניי יותר מכל ניסי יציאת מצרים - מעשר המכות ומקריעת ים סוף - קיומם של עם ישראל אלפי שנים. ההיסטוריונים אינם מוצאים לו אח ורע, ואין להם שום הסבר, והם עומדים בפה פעור. אנשים שחקרו את הנושא, כארנולד טוינבי ומארק טווין, ניסו להבין מהו סוד קיומו של העם היהודי ולא הבינו כיצד ייתכן: עם כה קטן, כה נרדף בכל מקום, כה מפוזר - ועדיין קיים.
ולא רק קיים, ולא כאומה שולית או כשבט נידח בניקרגואה, אלא כעם שהתקשורת אינה מפסיקה לדבר עליו; כעם שהוא מעצמה צבאית וכלכלית, שאיש אינו יכול להתעלם ממנו, ויש לו השלכות כמעט בכל דבר המתרחש בעולם, ופיתוחים רבים בעולם מקורם כאן. עומדים ונדהמים: כיצד ייתכן הדבר? אומרים לך: גדול הוא מכל הניסים, שהקדוש ברוך הוא מקיים כבשה בין שבעים זאבים, וזאת אתה רואה עד היום.
כמה רוצים לבער אותנו, למחוק אותנו, לזרוק אותנו לים, וממציאים פצצות אטום במיוחד בשבילנו. אין עוד אומה בעולם שלקחו אותה כפרויקט, שכל מגמת הסובבים אותה היא להשמידה. יש אומה שרוצה לכבוש מקום מסוים, אבל כאן כל המגמה היא השמדתנו. ואיני מדבר רק על האומרים זאת במפורש: גם אירופה כולה, זה חלק מהתוכנית שלהם, אלא שיש "פוליטיקלי קורקט" ואי אפשר לומר זאת בגלוי. מה הם עושים? מכשירים את ארגוני החמאס ומוציאים אותם מרשימת ארגוני הטרור, מתוך תקווה שאלה יעשו עבורם את העבודה; מקימים נגדנו חקירות בהאג וכיוצא בזה, כדי לעצור את צעדנו. בעבר עשו זאת בגלוי והקימו משרפות, והיום דואגים שמישהו אחר יעשה את המלאכה במקומם - אך אל נטעה לרגע לחשוב שהפכו לאוהבינו.
ואיך בכל זאת אנו מתקיימים? על כך אנו אומרים: "הוא עשנו ולא אנחנו, עמו וצאן מרעיתו". יש מי שרואה אותנו ויש מי שמנהיג אותנו, והרועה הזה לא ייתן לכבשה שבין שבעים הזאבים להיטרף בידם.
בעל חידושי הרי"ם אומר: הקרי הוא "ולו" בוי"ו והכתיב "ולא" באל"ף, ושניהם עולים בקנה אחד. ככל שאדם ירגיש בעצמו "לא אנחנו", כך באמת יהיה בבחינת "ולו אנחנו". ככל שתרגיש בעצמך שאינך מאומה, כך תהיה שייך לו יתברך. בעיית האדם היא שהוא מרגיש שהוא המושלם והמתוקן והשלם, וממילא אינו בגדר "לא" אלא בגדר "כן, ברוך השם" - ואז אינו שייך להשם יתברך. אבל אם ארגיש "לא" באל"ף, שאיני כלום ואיני שום דבר, אזכה להיות בבחינת "לו" בוי"ו ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא.
והוסיף האדמו"ר מגור: הדבר רמוז במילה "אלול", שכוללת שתי תיבות - "לא" ו"לו". וזו עבודת חודש אלול: ככל שאדם ירגיש בעצמו שהוא "לא", כך יזכה יותר להיות בבחינת "לו", להיות קרוב אליו יתברך.
בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ־לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ׃
נבוא בשעריו בהודיה, ובחצרותיו נהלל לפניו. אומר הרד"ק: ההודאה היא על החסד שהוא עושה עמנו.
מובא במדרש שוחר טוב: רבי יוחנן בשם רבי מנחם דמן גליא - כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, וההודיה אינה בטלה; כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, וקרבן תודה אינו בטל. והקשו על כך: כיצד אפשר לומר שכל הקרבנות בטלים? הרי הקרבנות כתובים בתורה, והתורה אינה עתידה להיות מוחלפת. קרבן חטאת - ניחא, שלא יהיו חטאים; אך קרבן תמיד יתבטל? והרי יש קרבנות שבת ומוספים וקרבנות יום הכיפורים, כיצד יתבטלו?
לכן רבים אומרים שאין הדבר כפשוטו, שהרי התורה לא תהיה מוחלפת, ואם נאמר בתורה "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים", לעולם לא יתבטל הדבר, וודאי יתקיים כשייבנה בית המקדש. אלא הכוונה בעיקר לקרבנות החטאת: כל הקרבנות שאדם מביא שאינם קרבנות חובה עתידים להתבטל, שכן לא יהיו חטאות ואשמות ועוונות; אבל קרבן התודה שאדם מביא מעצמו - אינו בטל.
ומבאר הרד"ק את כוונת הדברים: התפילות בטלות לפי שלא יצטרכו לשאול צורכי העולם הזה, שהרי נהיה בטובה, ואין בקשות כלל - הכל טוב ואיני צריך לבקש מאומה, ואין להם אלא שבח והודאה לאל. התפילות תהיינה מבוססות על הודאה: לא "סלח לנו" ולא "רפאנו", שהרי אינו זקוק לא לסליחה ולא לרפואה; אלא "תודה ריבונו של עולם על שאני בריא", "תודה ריבונו של עולם שאתה מנהיג אותנו" - כל התפילות הודאה. וכן לא יהיו חוטאים שיצטרכו לקרבן חטאת ואשם.
"הודו לו כי לעולם חסדו" - כל ימי העולם יהיה השם בחסד עמנו. "ולדור ודור אמונתו" - מסביר הרד"ק, זו ההבטחה שהבטיח לנו על הטובה העתידה, שתהיה קיימת לדור ודור. ופירוש הדבר: "שית אלפי שנין קאים עלמא וחד חרוב" - העולם יתקיים ששת אלפים שנה, ולאחר מכן תהיה השפעת טובה לכל מי שיהיה ראוי והגון על פי מעשיו הטובים כאן בעולם הזה, וזה כבר נצח. הטובה של השם יתברך אינה כטובת בשר ודם שהיא זמנית וחולפת, אלא טובה נצחית.
אומר האלשיך הקדוש: לאחר כל ההכנה הטובה הזו, כשנבוא בשעריו - שערי ירושלים ושערי ציון - אל נצא מתוך הרגשה שהשם צריך לומר לי תודה על שהבאתי קרבן. לפעמים אדם יוצא בתחושה כזו: ריבונו של עולם, איזו תפילה הייתה זו! כאילו הקדוש ברוך הוא צריך להודות לו על מה שהתפלל, על מה שלמד, על מצווה שקיים. אומר האלשיך: אל תעלה דבר כזה על הדעת, שאחרי שטרחת לבוא ולהקריב לו קרבן תודה - השם יודה לך. אדרבה: "באו שעריו בתודה" - תודה להשם שזיכה אותך לבוא בשעריו, תודה ריבונו של עולם שזיכיתני להודות לך. ולאחר מכן, כשתבואו לחצרותיו, תוסיפו על ההודאה גם שבח ותהילה - וזהו "חצרותיו בתהילה". ולא עוד, אלא שעל עצם מה שזיכה אתכם להודות לו, שהחשיב אתכם לרצות הודאה מפיכם - הקדוש ברוך הוא נתן לי חשיבות ואומר: אני רוצה את התודה שלך, אני מקבל ממך - על כך אנו חייבים להודות לו.
נשים לב שאנו אומרים זאת בכל יום בחזרת הש"ץ, ב"מודים דרבנן": "מודים אנחנו לך... על שאנו מודים לך, ברוך אל ההודאות". כלומר, אני מודה לך על עצם זה שאני מודה לך - על שאפשרת לי להודות לך. תארו לעצמכם אדם הרוצה לבוא אל המלך לומר לו תודה, והמלך אומר: עזוב, אין לי זמן לכך - אפילו אפשרות לומר תודה לא נתן לו. ואילו אני אומר: מודה אני לך ריבונו של עולם שנתת לי את האפשרות לומר לך תודה, ושאתה מקבל אותה ברצון.
והגמרא מביאה דוגמה לכך: אישה שיכולה להתקדש לאדם על ידי שהיא נותנת לו מתנה. והרי צריך שהוא ייתן לה - "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", "בשקל זה" - וכיצד היא נותנת ומתקדשת? אומרת הגמרא: באדם חשוב, שהסכים לקבל ממנה מתנה. עצם זה שהוא מוכן לקבל ממנה - זו חשיבות גדולה בעינינו.
אם היו אומרים לי: אדוני, אתה יכול לקנות עתה טלית לגדול הדור, הוא מחפש מי יקנה לו - מי לא היה רץ מיד לקנות? שגדול הדור יתפלל בטלית שאני זיכיתי לתת לו! יש בכך מעלה עצומה לנותן, שגדול הדור היה מוכן לקבל ממני. וזה דבר לא פשוט כלל, כי כשאדם רוצה להעניק משהו לגדול הדור - זה הקשה מכל, שכן אינו רוצה לקבל מאיש, כדי שלא להיות חייב לאיש.
ואגב, זה סימן להכיר מי גדול ומי לא. אלה שכל הזמן מחפשים רק איך לקבל, כל ה"בבות" למיניהם, זה מראה עד כמה הם קטנים, שכן כל המגמה היא איך להכניס עוד כסף ואיך להעשיר את הקופה. אצל גדול הדור זה בדיוק הפוך: תבוא לתת לו כסף, והוא אומר לך: מה זה, מה אתה עושה? קח את זה! היו באים לרב חיים קנייבסקי ומציעים לו סכום כסף, והיה אומר: למטה יש סניף קופת העיר, לך תתרום שם. אתה תביא לי כסף? אני צריך ממך כסף? לא רוצה - ואפילו תתעקש, לא רוצה.
וכבר סיפרנו על הרב אלישיב, שערכו אצלו אספה של גדולי הדור. אחד מבעלי בתיו ראה שהוא לחוץ מאוד, ושאל לפשר הדבר. אמר לו: איני יודע היכן אשב. יש ראש השולחן ויש המקומות שכולם יושבים בהם. אמר לו: הרב יישב במקום שהרב תמיד רגיל לשבת בו, בראש השולחן. אמר לו: אין זה מתאים - וכי אני ראש להם? אני בראש וכולם יושבים סביב כמחכים למוצא פי? ומצד שני, להושיב שם אחר גם אינו מתאים, ולשנות את מקומי גם כן... מה עושים? אמר אותו יהודי: ראיתי שהדבר מפריע מאוד לרב, והגיתי רעיון. אמרתי לו: אולי אביא שולחן עגול? אמר: יש לך שולחן עגול? אמרתי: כן, אני יכול להביא. אמר: מצוין, אשמח מאוד. הלכתי במיוחד והבאתי שולחן עגול, ולא היה קץ לשמחתו. ומיד הוציא הרב את ארנקו ואמר: כמה לשלם לך? אמרתי: חס ושלום, מה פתאום. אמר: לא יעזור לך, בכל מקרה תקבל ממני כסף, רק אמור לי כמה. כלומר: לקבל טובה בלי לשלם עליה - מה פתאום.
ואני הרי שמח לתת ולעשות טובה לגדול הדור, אלא שהוא באמת אינו רוצה לקבל. ואם מישהו מוכן לקבל ממני - כמה אשמח! ואם כן, אומר האלשיך, על זה עצמו עלי להודות להשם יתברך: שהקדוש ברוך הוא אומר אני חפץ בתודה שלך, אני מוכן לקבל ממך קרבן, אני מוכן לקבל ממך תודה. "מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך" - על עצם זה שאתה מוכן לקבל מאיתנו תודה, על כך אני מודה לך. זו ההודאה שאנו נותנים לך על שזיכיתנו להיות מודים לך.
וזהו "הודו לו ברכו שמו": על מה שאתם באים בשעריו בהודאה - על כך עצמו אנו מודים לו שהוא מעוניין בהודאתנו. מה אנחנו לפניו יתברך שיחשיב הודאת פינו, שיקשיב לנו בכלל? ואף על פי כן השם מקשיב להודאתך וחפץ בה, ועל כך אנו מודים לו.
המלבי"ם מסביר: כשבאים אל בשר ודם, באים בשערים בתהילות ובשבחים, ולאחר שהוא ממלא את הבקשה - יוצאים בתודה, מודים לו על שמילא בקשתנו ועשה רצוננו. אצל הקדוש ברוך הוא הסדר הפוך: "באו שעריו בתודה" - השם מקדים את הטובה מלכתחילה, וכשאני בא בשעריו אני כבר בא רק להודות, שכן את הטובה כבר נתן קודם לכן. ובתוך החצר - "חצרותיו בתהילה" - שם כבר נשיג את גבורותיו ואת מהלליו, ונבוא בתהילה לשבח ולהלל.
ומדוע דווקא כך? אומר המלבי"ם: אי אפשר להלל את השם מצד עצמותו, שהרי איננו מכירים את השם בעצמותו אלא רק את טובותיו והשפעותיו. ועל ידי קרבן התודה שאנו מביאים על טובותיו של הבורא, אנו באים לידי תהילה - אני מכיר את הבורא מכוח טובותיו עליי, והטובה שעשה לי מביאה אותי להלל ולשבח אותו. וזהו: "הודו לו" - ועל ידי זה "ברכו שמו", שכן מתוך השפעותיו הטובות עלינו אנו מכירים את שבחיו.
כִּי־טוֹב יְהֹוָה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד־דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ׃
מסיים דוד את המזמור: "לעולם חסדו" - חסד השם מתקיים עד עולם, אומר המצודת דוד. ולא כחסד בשר ודם, שעשה עמך חסד לפרק זמן מסוים; חסדו של הבורא - "וחסדי מאיתך לא ימוש" - חסד נצחי הוא. "ואמונתו" - מפרש רש"י שהיא לשון אומן ולשון הבטחה, כלשון "אמת ואמונה", דהיינו שהבטחתו קיימת לתמיד: השם מבטיח, והוא נאמן לקיים את הבטחתו באופן נצחי. והאבן עזרא מסביר שהתודה והתהילה והברכה - כל ההודאה היא על כך ש"טוב ה' לעולם חסדו", אני מודה על הטוב, שהטוב הזה והחסד הזה נצחיים הם.
המלבי"ם מסביר על פי היסוד שדיברנו בו בכל המזמורים האחרונים: יש שני מיני הנהגות - ההנהגה הטבעית וההנהגה הניסית, והקדוש ברוך הוא נאמן בשתיהן. "חסדו" - זו ההנהגה הניסית, שאין השם חייב לנו אותה, אלא עושה עמנו חסד ומנהיג אותנו מעל הטבע. "אמונתו" - כפי שביארנו לעיל, שהשם נאמן לתת לנו את המגיע לנו; הוא התחייב לפרנס אותנו והוא נאמן לקיים את מה שהתחייב. זו בחינת האמונה: ההנהגה על פי טבע היא ההנהגה הקבועה, הנאמנת, התמידית, ונחשבת הנהגה של אמונה ושל אמת - שהרי "אמת" עניינה דבר קבוע ויציב שאינו משתנה. ואנו מודים להשם גם על חסדיו וגם על "עד דור ודור אמונתו", היא ההנהגה הטבעית שבה הוא מנהיג אותנו מדור לדור.
האלשיך הקדוש מסביר שהמזמור מדבר על הטובה שהקדוש ברוך הוא מטיב לאדם, והאדם מביא לפניו תודה; ובוא וראה כיצד דוד המלך מנחה אותנו איך להתנהג בכך.
ראשית, אילו הודאות אנו חייבים? "הודו לה' כי טוב" - להודות על הנס שהקדוש ברוך הוא עשה לנו ולברך לו ברכה, כפי שאנו רואים שארבעה שזכו לנס מברכים "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". שנית, עלי להודות משום שאיני ראוי לנס: איני הגון שהשם יעשה לי ניסים, ואף על פי כן עשה לי - ועל כך אני חייב להודות. ושלישית, הקדוש ברוך הוא עושה עמנו חסד, ועל כך אנו אומרים "הגומל לחייבים טובות": איני כדאי לנס לפי שאני חייב, ואם חייב אני - אין מגיע לי שיעשה עמי חסד, ובכל זאת אף שאני חייב עשה עמי טובה.
ועוד: הגמרא אומרת שאדם שהלכה בדרך והייתה לו הצלה פלאית, בכל פעם שיגיע לאותו מקום מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"; ואם בנו מגיע לשם - "ברוך שעשה נס לאבא במקום הזה", ואם נכדו - "ברוך שעשה נס לסבא במקום הזה". הוא ובנו ובן בנו חייבים לומר. אלא שזה נאמר בניסים מיוחדים מאוד, נס חורג מן הטבע, ודבר שאינו מצוי, ולכן למעשה לא נהגו לברך ברכה זו.
ועתה, אומר האלשיך, הבן את סדר הכתוב: לאחר "הודו לו" - מודים אנו להשם על שזיכנו להודות לו, ואז "ברכו שמו" - זו הברכה "ברוך אתה ה'... הגומל לחייבים טובות", שאני מברך את השם על הנס שעשה לי, וכולל בה שאין זה בזכותי, שהרי "לחייבים טובות", ואיני זכאי באמת שהשם יעשה לי ניסים אלא בחסד. ועל כך ממשיך "כי טוב ה'" - לא משום שמגיע לי, אלא משום שהשם מטיב, ומתוך שהוא מטיב עשה עמי את החסד הזה וגומל לחייבים טובות.
ואם יאמר אדם: רגע, וכי אין לי זכויות? לא עשיתי מעשים טובים? איני צדיק מספיק? מדוע אייחס את ההטבה לקדוש ברוך הוא ולא לזכויותיי ולמצוותיי ולמעשיי הטובים? על כך בא הכתוב ואומר "לעולם חסדו". שאפילו לאדם צדיק, ואפילו למי שקיים מצווה עצומה - כבתו של רבי עקיבא, שקיימה מצוות צדקה ביום חופתה, ובא נחש להכישה, ובדיוק שלפה את הסיכה משערה ותחבה אותה בין אבני הקיר, ורצצה בלי משים את גולגולתו של הנחש, ורק בבוקר ראתה זאת - הרי לכאורה זכות הייתה לה שהביאה לה הצלה, ובכל זאת יש כאן חסד.
ומהו חסד? שאני נותן לך יותר ממה שעשית. נתת לי מאה ואני נותן לך מאתיים: המאה שהחזרתי - בדין, והמאה הנוספת (בלי להיכנס לענייני ריבית) היא חסד מעבר למגיע לך. וכך רבי עקיבא יצא ודרש: "וצדקה תציל ממוות" - ולא ממיתה משונה בלבד, אלא אפילו מן המיתה עצמה. שמצוות הצדקה שעשתה תציל ממיתה משונה - דיו; אך שתציל ממוות טבעי ורגיל, מהיכן זה מגיע? אלא אומר הקדוש ברוך הוא: גם מזה אני מציל אותך. נמצאת למד: אף שעשית מעשה טוב, הקדוש ברוך הוא נותן לך הרבה מעבר - לא רק ממיתה משונה שהיא דבר נדיר, אלא גם מן המיתה הרגילה. ואם כן, אין אדם יכול לומר "כל מה שיש לי מגיע לי ומובטח לי"; שום דבר אינו מגיע לך ואינו מובטח לך, אלא הכל יש בו מחסד השם.
והדבר השלישי: "ועד דור ודור אמונתו" - חוץ ממי שנעשה לו הנס, גם הדורות הבאים בכלל. הבן שילך שם והנכד שילך שם, צריכים להודות להשם יתברך על הנס שעשה לאבא או לסבא, לפי שהשם נאמן לעשות חסד לאוהביו.
המזמור מלמדנו את יסוד ההכרה: ה' הוא אלהים, מקור כל הכוחות, והוא עשנו - הביאנו מאין ליש, ואנחנו קניינו גם לאחר היצירה, עמו וצאן מרעיתו שהוא מנהיג ומכלכל תמיד, כקיום כבשה בין שבעים זאבים. ומתוך ההכרה ב"לא אנחנו" - שאיני כלום מצד עצמי - אני זוכה להיות "ולו אנחנו", שייך אליו יתברך, וזו עבודת חודש אלול. ומכאן הקריאה לבוא בשעריו בתודה ובחצרותיו בתהילה: להודות לו אפילו על עצם הזכות להודות, ולהכיר שכל טובה שקיבלנו אינה בזכותנו אלא מחסדו. ועל כן חותם דוד: "כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו" - נאמן הוא בשתי הנהגותיו, בחסד שמעל הטבע ובאמונה שבהנהגה הקבועה, ועד סוף כל הדורות.