הרד"ק כותב שכל המזמורים הללו, עד "לדוד מזמור" שהוא מזמור ק"א, עתידים ונאמרו על ימות המשיח. המזמור הקודם מסיים "צורי ולא עוולתה בו" - שאז יכיר כל העולם בצדקת הנהגתו - ומייד מתחיל המזמור שלנו: "ה' מלך". אז יכירו הכול שהקדוש ברוך הוא הוא המלך והמושל על הכול, ולא יתגאו בני אדם לפניו.
יְהֹוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ יְהֹוָה עֹז הִתְאַזָּר, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט׃
לאורך ההיסטוריה לבשו מלכי האומות גאווה: נבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב אדמה לעליון", פרעה אמר "לי יאורי ואני עשיתיני", מלך אשור אמר "בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי", ומלך צור אמר "אל אני מושב אלהים ישבתי". זה היום. אבל כאשר תתנשא מלכותו יתברך - "ה' מלך גאות לבש" - יכירו כולם שמלכותו מלכות אמת, ואיש לא ילבש עוד גאווה לומר שהוא המלך. וזהו שנאמר "והיתה לה' המלוכה", "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ועל ידי זה "עוז התאזר" ו"תכון תבל בל תמוט": לא יהיו עוד כאלה שממוטטים את העולם, לא תהיה עוד מלחמה. ההפך מזה הוא המלחמות הגדולות שעליהן נאמר "פור התפוררה ארץ" - הארץ מתפוררת ואינה עומדת על מתכונתה, "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה". אבל לעתיד לבוא תיכון תבל ותעמוד על מתכונתה, ולא תתמוטט ממעשיהם הרעים של בני האדם שהורסים ומקלקלים את הארץ.
המלבי"ם מבאר שהפרק ממשיך את העניין שלמדנו לעיל: הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות. האחת - ההנהגה הקבועה, הנהגת הטבע: זריחה בבוקר, שקיעה בין הערביים, חורף וקיץ. והשנייה - ההנהגה הניסית ההשגחית לפי שעה: קריעת ים סוף, "שמש בגבעון דום", "פתח צור ויזובו מים". אלו הנהגות על-טבעיות לזמן, שבהן מראה הקדוש ברוך הוא את כוחו בעולם.
ההנהגה הטבעית נקראת תמיד "עוז", משום ש"עוז" הוא ביטוי לדבר קבוע ותמידי שאינו מתמוטט - כוח עומד לעד. הנהגת הטבע עומדת בעוזה אלפי שנים ואינה מתמוטטת. לעומתה ההנהגה הניסית נקראת "גאווה", לשון התנשאות: השם מתרומם ומתנשא מעל החוקים הקבועים של הטבע. וכפי שראינו לעיל "תעוז ידך תרום ימינך" - "ידך" היא בהכרח השמאלית, ושמאל היא הנהגת הטבע, ולכן בה נאמר "תעוז"; ואילו ימין היא בחינת החסד וההשפעה שמעל הטבע, ובה נאמר "תרום", בזמן שהשם עושה ניסים.
וכך גם כאן: בזמן ש"ה' מלך גאות לבש", כלומר עושה פעולות המשדדות את מערכות הטבע - שמש דום, ים ייבקע, צור יוציא מים - כביכול מתלבש בגאווה ואומר אני אשדד את חוקי הטבע; ואף על פי כן באותה שעה עצמה "לבש ה' עוז התאזר", הוא ממשיך להנהיג את עולמו בהנהגה של עוז, בהנהגה טבעית, "ותכון תבל בל תמוט" - החוקים הקבועים אינם מתמוטטים. גם בשעה שהשם מתנשא מעל הטבע, אין הוא משדד לחלוטין את כל מערכות הטבע: כולן פועלות על מתכונתן, ורק בנקודה מסוימת הוא מתנשא מעליהן. ודווקא בזה באים לידי ביטוי עוזו ותעצומותיו של הבורא יתברך.
שאל בני אדם ממה יש יותר להתפעל, מהנהגת הטבע או מההנהגה הניסית - ויאמרו לך: מן הנס. הים מתרומם, המים עומדים כמו נד, מתי ראית דבר כזה? זה "אלי ואנוהו". אך מבואר מן השכל, אומר המלבי"ם, שלטבע יתר שאת מן הנס. הנס הוא לפי שעה: רגע אחד העמיד את הים ונגמר. אבל מה שהקדוש ברוך הוא קובע בכל יום ויום את הים על מקומו, כבר קרוב לששת אלפים שנה - זה הרבה יותר חזק מפעולה חד פעמית.
ואל תאמר שיש יותר גבורה בהעמדת מי הים מאשר בכך שקבע הקדוש ברוך הוא שמי הים ירדו תמיד למטה. השם חקק חוק בטבע - כוח המשיכה - שהמים ירדו תמיד למקום הנמוך; ועכשיו כשאתה רואה את ההפך אתה מתפעל. אבל וכי יש יותר עוצמה לומר למים לעמוד מאשר לומר להם לרדת? אין שום הבדל; אלא שלזה התרגלנו ולזה לא התרגלנו. ומה שהשם אומר לים בעת הבריאה שירד מטה - זו עוצמה גדולה יותר, משום שאת זה הוא קובע באופן תמידי.
משל למה הדבר דומה: יש אדם שמסוגל פעם אחת להרים משהו כבד - כל הכבוד. ויש אדם שאומר לך: אני מחזיק את זה כבר ששת אלפים שנה; בוא אתה תחזיק עשרים שניות. מי חזק יותר? בלי ספק הנס של הטבע הקבוע גדול מן הנס הרגעי של העמדת המים.
ולמעשה אין ביניהם שום הבדל כלל, וכהגדרת החזון איש: ההבדל בין נס לטבע הוא שהטבע הוא הרצון היותר מתמיד של הקדוש ברוך הוא. נס - השם רוצה עכשיו שהמים יעלו ויעמדו כנד. טבע - השם רוצה כל הזמן שהם ירדו. הנס הוא רצון רגעי, והטבע הוא רצון קבוע. אין ליצור הבחנה ולומר שכאן הדברים פועלים מכוח האינרציה ורק שם מתגלה השם. וכמו שאומר הרמב"ן: אין לאדם חלק בתורת משה עד שיאמין ויידע שכל מעשינו ומקרינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. מי שאינו מכיר בכך - אין לו חלק בתורת משה. מה שאתה רואה שהשמן דולק הוא נס מאת השם בדיוק כמו שהחומץ דולק; אלא שלזה התרגלנו ולזה לא.
נמצא לסיכום שפעולת הנס קלה מאוד לעומת פעולת הטבע, כשם שקל יותר לשאת משא לרגע מאשר לשאתו באופן קבוע שנים על גבי שנים. ועם כל זה, אומר המלבי"ם, יש התנשאות והתגאות בעניין הנס - והיא בכך שגם בעת הנס אין הטבע מתבטל.
הבה נסביר. הראו לך מכונה מורכבת מאוד, עם גלגלי שיניים מרובים, הפועלת בכוח קיטור עצום. בא אדם ומצליח לסובב אחד הגלגלים הפוך לכיוון, בשעה שכל שאר הגלגלים ממשיכים להסתובב כסדרם - זו עוצמה אדירה. שהרי באופן טבעי, או שהמכונה בכוחה הרב תתגבר עליו ולא יצליח כלל, או שאם כוחו רב דיו - יצליח לסובב את הגלגל נגד הכיוון, אך ישבור בכך את כל גלגלי השיניים ויהרוס את המכונה. עוצמה עצומה נדרשת כדי לסובב גלגל אחד נגד הכיוון ולהמשיך להפעיל את כל השאר כסדרם - זה בבחינת דבר והיפוכו.
הפשוט ביותר הוא לנתק את המכונה מן החשמל: תכבה את השאלטר ונגמר. כך גם אילו היה השם עושה נס ומכבה את השאלטר - הדבר פשוט מאוד. לשמש יש סיבוב קבוע; מוציא הקדוש ברוך הוא את התקע מן השקע והיא נעמדת במקומה - לא ניתקה לגמרי, היא עדיין מאירה, רק הסיבוב פסק. זה כלל אינו מסובך. אבל הרי השמש פועלת יחד עם כל גרמי השמיים, והקדוש ברוך הוא עוצר את השמש וממשיך להפעיל את כל שאר גרמי השמיים - זו העוצמה הגדולה.
העוצמה אינה בהשבתת העולם; לכבות מכונה באמת אינו קשה. העוצמה היא שבאותה נקודה עצמה עושה הקדוש ברוך הוא נס ומפעיל הפוך, וכל השאר ממשיך לזרום כסדרו ואינו משנה תפקידו. אילו לרגע אחד היו כל מימות העולם מטפסים למעלה - השתנתה לרגע מציאות העולם, ואין בכך חידוש כל כך. אבל שכל מימות העולם ממשיכים לרדת למטה ורק מי ים סוף עומדים כנד - זו העוצמה הגדולה: ליצור דבר והיפוכו, שהטבע ימשיך על מתכונתו ובאופן נקודתי יתגבר הקדוש ברוך הוא על הטבע וישנה את המציאות.
וזהו שכתוב כאן: בזמן ש"ה' מלך גאות לבש" - פעולה ניסית, השם מתגאה מעל הטבע ועושה פעולה על-טבעית - באותה שעה עצמה "לבש ה' עוז התאזר": מתאזר בעוזו ומנהיג את כל שאר העולם בטבע. הוא אינו מכבה את העולם לרגע ומשנה הכול, שהרי לשנות הכול אפשר; אלא הכול ממשיך לפעול במצב הרגיל ורק כאן יש דבר הפועל נגדו. "אף תכון תבל בל תמוט" - תבל ממשיכה מכוננת על מתכונתה ואינה משתנה בעקבות הנס, ובלשון המלבי"ם: העמדת החלק לא תעכב מרוצת הכלל ומהלכו. טבע גדול מנס, מפני שהוא קבוע ותמידי; אך לעשות נס ובו בזמן להמשיך את הנהגת הטבע המנוגדת לנס - זה מראה על גדלות עצומה ועל הנהגתו יתברך בעולמו ללא עוררין.
ולכן צריך לדעת: אין מציאות של טבע. כשאנו אומרים "טבע" כוונתנו לדבר קבוע - כוח המשיכה הוא טבע - אך אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא חקק מציאות והוא נותן לה לעבוד מאליה. בכל רגע ורגע, כשאתה מרים חפץ והוא נופל, פירושו שהשם רצה עתה שייפול. וזה שאנו אומרים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - ראה את הכפילות והשילוש שבלשון. אנו רגילים לחשוב שהשם העמיד את המאורות במעשה בראשית ומאז זה פועל; ובאים ואומרים לנו: לא, בכל יום מחדש השם מעשה בראשית, בכל יום מזריח את השמש וכאילו אומר לה מחדש "יהי אור" - ויהי אור. הקדוש ברוך הוא מחיה את המציאות בכל רגע מכוחו וברצונו.
בספר תהילות יואל מבאר בדרך רמז: "ה' מלך גאות לבש" - אף שהאדם נדרש להתנהג בשפלות ובענווה, עליו לדעת שכשהדבר נוגע לכבוד שמיים אין מקום לענווה ולשפלות, אלא אדרבה "ויגבה לבו בדרכי ה'". צריך להתנהג בדרך של עוז ושל גדולה, למחות כנגד האנשים המקלקלים, ולא לומר מי אני ומה אני ומה כוחי, אלא לקום בכל עוז ותעצומות. וזהו "ה' מלך" - כשמדברים על מלכות שמיים, יהיה האדם בבחינת "גאות לבש": התלבש בגאות ופעל להרבות כבוד שמיים.
נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה׃
הרד"ק מסביר: אז יכירו הכול שכיסא מלכותך מאז ומעולם נכון ומוכן. ו"מעולם אתה" - אתה בראת את העולם ואתה קדמת לו.
המלבי"ם מסביר על פי הידוע שהשמיים נקראים כיסא השם - "ה' בשמים הכין כסאו", "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". הנהגת מערכות השמיים, שהשם מנהיג את העולם על פי סדר קבוע ועל פי חוקי הטבע, היא מה שכינינו בספר איוב "הנהגת המערכת". על החוקים האלה אנו אומרים "נכון כסאך מאז" - כבר מששת ימי בראשית הכין הקדוש ברוך הוא את הכיסא שעל פיו הוא מנהיג את עולמו. ועם כל זה אל תחשוב שהוא מנהיג את עולמו תמיד רק באותה דרך קבועה, ולכן נאמר "מעולם אתה": גם אתה בעצמך מנהיג מעולם שלא באמצעות הכיסא, בהנהגה ניסית הנובעת ממך יתברך כשאתה רוצה לשדד מערכות הטבע.
וכבר הסברנו כמה פעמים שהכופרים במציאות הבורא ובמציאות הבריאה, האומרים שהעולם קדמון, אינם מאמינים בשום נס. והטעם פשוט: אם העולם קדום, כלומר שהשם לא יצר אותו - מניין יהיה לו כוח לשנותו? כדי להבין שהקדוש ברוך הוא יכול לשנות את עולמו, חייב אתה להבין שהוא יצר אותו. ואנו אומרים בבירור: "נכון כסאך מאז מעולם אתה" - יש הנהגה נוספת המיוחסת אליך עצמך, מעבר להנהגת הכיסא שהיא מערכות השמש והירח והכוכבים הפועלות בקביעות: היא ההנהגה הניסית שממנו יתברך.
בספר "אז ידבר יהושע" מבאר את "נכון כסאך מאז מעולם אתה" על פי הגמרא בראש השנה, שנחלקו מתי נברא העולם: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם. והתוספות בראש השנה כ"ז אומרים: אלו ואלו דברי אלוקים חיים - בתחילה עלה במחשבה להיבראות בתשרי, ולא נברא עד ניסן. אם תרצו: תשרי היה ההיריון וניסן הלידה, ולכן אנו אומרים בראש השנה "היום הרת עולם" - היום היה ההיריון של העולם, שעלה במחשבה להיבראות, ורק בניסן נברא. וזה רמוז כאן: "נכון כסאך מאז" - תשרי הוא החודש הראשון למניין החודשים, א'; וניסן הוא השביעי, ז'. "מאז" - מא' ומז', מתשרי ומניסן; מאז "עוז התאזר" ו"תכון תבל בל תמוט", שהשם בעוזו הכין את תבל שלא תתמוטט.
נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם׃
רש"י מבאר ש"נשאו" הוא כמו "ישאו קול", לשון צעקה וקובלנה - אהה ה'. הנהרות הם האומות השוטפות כנהר, והן נושאות קולן והומות. ו"דכים" - מלשון "דכה", לשון עומק ושפלות; מקום דך נקרא כך מפני שהוא נמוך ושפל. עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו להתגאות כנגדך. נמצא שלרש"י הנהרות משל לגויים הנמוכים, המתרוממים ומתנשאים כנגד השם.
הרד"ק מסביר שהנהרות משל לגוג ומגוג ולמלכים שיבואו עימו - כדרכו, שהוא נושא את הדברים לעניין הגאולה וביאת המשיח. גוג ומגוג והמלכים המתקבצים להילחם בירושלים נמשלו לנהרות החזקים המשמיעים קולם בעת מרוצתם, וכן "ככל שדי בלכתם", "קול המולה כקול מחנה", "כקול מים רבים". וכן מצינו שאשור הומשל לנהר: "הנני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים" - זה מלך אשור השוטף אותם. והמלכויות ישאו קולן וישאו "דכים" על ישראל, ו"דכים" לרד"ק מלשון שבר, כמו "תגלנה עצמות דכית", "כי דכיתנו במקום תנים" - שברת אותנו; ישאו את משבריהם כנגד עם ישראל.
המלבי"ם מסביר: הנהרות נשאו את קולם, ומה הם אומרים? "נכון כסאך מאז מעולם אתה". כביכול מדברים הנהרות זה עם זה ומעידים שהקדוש ברוך הוא הוא המנהיג את הטבע מאז ומעולם. זו דרך משל ואלגוריה, כדרך המשורר שאומר "עצי היער ירננו", "ההרים ישאו רינה", ומדבר על ההרים ועל העצים כבעלי כוח אנושי.
וכמו שאמרנו: "לה' הארץ ומלואה... כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". מן הימים ומן הנהרות אתה יודע שהשם ייסד את הארץ. שהרי טבעו של הים ושל הנהר לכסות את כל העולם, ומי עצר בעדם? "גבול שם לים". ולמה נקרא שמו שד-י? שאמר לעולמו די. היה צורך לחסום את הים מלהתפשט, והשם שם בהם טבע הפוך שייקוו למקום אחד ותיראה היבשה. מן השליטה הזאת על הטבע רואים ש"לה' הארץ".
ומן הנהרות, שאתה רואה שהם מגיעים לכל ארץ נושבת ונותנים חיים למקומות המיושבים, אתה לומד "תבל ויושבי בה" - שתבל וכל יושבי בה לה', והוא דואג לכולם כדי חיותם. ידוע שבמקומות שבהם היו נהרות התיישבו בני אדם, ובמקום שלא היה מקור מים לא התיישבו. אין זה כימינו, שאפשר לומר נתפיל מים או נביא מים מטורקיה; בזמנם, יש מקור מים בסמוך - יש אפשרות להתקיים, אין - אין קיום. וכל המעיין יראה שכל ההתיישבות הקדומה הייתה תמיד ליד מקורות מים, שבהם אפשר להחיות אדם ובהמה וחיה. ומכך שהנהרות מיוסדים ומחולקים לפי מקומות הארץ המיושבת, ושיש בהם כדי להשקות ולהרוות את צימאון בעלי החיים, אתה לומד שהכול בהשגחה.
והנהרות נושאים גם את "דכים". המלבי"ם מפרש ש"דכים" של הנהרות הוא מקום שבו פוסקים הנהרות ממרוצתם, כמו לשון דיכוי והכנעה - שהשם דיכא אותם ואמר להם: עד פה תבוא. שהרי אילו היו הנהרות שוטפים הכול, לא היה מקום יישוב כלל, הכול היה נהרות. נמצא שבין במקומות שבהם הם שוטפים ובין במקומות שבהם הם נעצרים - הכול מעיד שהשגחתו של הקדוש ברוך הוא מלאה את הארץ, וממנו הדבר, ואתה רואה שהעולם בנוי בתכנון.
ואם תשאל למה לא ברא השם את עולמו ברגע אחד אלא בשבעה ימים - כל השאלות הנוגעות למה שמקדם אין לנו בהן הבנה; זו שאלה של "מה למעלה, מה לפנים ומה לאחור". את המעט שגילה לנו אנו יודעים, ומעבר לכך - להבין איך היו הדברים ולמה נעשו בדרך זו ולא בדרך אחרת. יש דברים שחז"ל דורשים, כגון למה נברא העולם בעשרה מאמרות והלא במאמר אחד יכול היה להיבראות - כדי להיפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים; אבל זה בבחינת גירוד המעטפת החיצונית, שכן להבין באמת את מהלכיו של הקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו - מדברים שהם בסוד כבשונו.
מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'׃
רש"י מפרש: ידעתי אני כי יותר מקולות המים הרבים ההומים עלינו ומאדירי משברי הים הזה - כלומר האומות הבאות כנגדנו - אדיר במרום ה'. אינני נבהל מקולות מים רבים, אינני נבהל מן האומות השוטפות; אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם. ואם אדירים הם - אדיר במרום ה', והוא אדיר וגם במרום, וכוחו רב משלהם.
המלבי"ם מסביר: הים במימיו ובמשבריו - היינו המקום שאליו הגלים נשברים ונעצרים כדי שלא ישטפו את היבשה ויהיה מקום יישוב, "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו" - הם נותנים קולם ואומרים "אדיר במרום ה'". הוא אדיר במרום, מנהיג את מערכות השמיים והטבע, והכול נכנע מלפניו: אמר להם לעצור - נעצרו, ואלמלא כן היו שוטפים את כל העולם.
היום קל להבין מהו "קולות מים רבים". אנו מכירים את סיפורי הצונאמי, ויודעים כיצד גל אחד נוטל ברגע אחד שלוש מאות אלף איש: עלה, שטף, חזר, נגמר - כמה דקות ארך הכול, ואחר כך רק סופרים הרוגים ומתחילים לשקם. ואם כך, הבן מה היה קורה אילו היו הגלים עולים באופן קבוע: היכן הייתה היבשה, והיכן קיום לאדם? בכך שהקדוש ברוך הוא בולם את משברי הים רואים "אדיר במרום ה'", ורואים את גבורתו של בורא עולם שכל המערכות נכנעות לרצונו.
ואגב, יש בזה הסבר למה שאמרו חז"ל על דור אנוש, שהציף עליהם אוקיינוס - כעין צונאמי. די ברעידת אדמה קלה בים התיכון או באוקיינוס, והנה יבשות מתכסות במים; יבשת שלמה עלולה להתכסות, הכול לפי דרגות הריכטר. כך אפשר להבין כיצד ברגע אחד יכול כל העולם להתכסות במים. ואחת הטענות בדור הפלגה הייתה שהקדוש ברוך הוא אחת לתקופה שוטף את העולם במים - בא דור אנוש והציף אותם, בא נח והביא מבול - ולכן אמרו: בואו נבנה מגדל שלא יציפו אותנו המים. וכמה זה מגוחך, שהרי גל אחד ומה יישאר מן המגדל; אבל ראה לאילו דמיונות מגיעים. ונקרא דור הפלגה על שם "נפלגה הארץ", שנחלקה לשפות רבות; נח היה בדורו ולאחר מכן האריך ימים עד דור הפלגה, ואז הפיץ אותם השם ובלל שפתם.
עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ, ה' לְאֹרֶךְ יָמִים׃
רש"י מפרש: העדות שהעידו והבטיחו הנביאים על ביתך שיהיה נאווה קודש - שבית המקדש ישוב להיות מקום נאה ומקודש - "נאמנו מאוד" אף על פי שארכו הימים ואנו מצפים להם. נאמנים הם ועתידים להתקיים. וכך הוא בכל הנבואות: כל נבואה שהייתה צריכה להתקיים עד עתה - התקיימה; אין ולו נבואה אחת שהיה זמנה ולא נתקיימה. יש עוד נבואות רבות שעתידות להתקיים ועדיין לא הגיע זמנן, אבל מה שהיה צריך להתקיים כבר התקיים. "נאמנו מאוד" - נאמן, אמיתי, ועתיד להתקיים. ומעיר רש"י על "נאוה קדש": כאן הא' נקראת (בחטף פתח), והוא מלשון "נאות אלהים", כמו נווה מדבר, מקום משכן; ואילו כל "נווה" שבמקרא אינו מפיק א', שהוא מלשון נוי.
הרד"ק מסביר: "עדותיך" הם הדברים הכתובים על ידי הנביאים המעידים על מלכותך, והם יתקיימו "מאוד" - בזמן גוג ומגוג וביאת המשיח. ומהו "מאוד"? שלא יהיה מקום לפקפק ולומר זה יתקיים וזה לא, זה לגמרי וזה לא לגמרי, אלא יתקיימו אמת אחד לאחד כדברי הנביאים, ולא יהיה לשום אדם ספק בליבו. "לביתך נאוה קודש" - לביתך יהיה יפה ונאה קודש לאורך ימים; והרד"ק מפרש "נאוה" מלשון נוי, שיהיה נאה ויפה לאורך ימים ולא ייחרב עוד. ו"ה' לאורך ימים" הוא לשון קריאה. וכמו שכתוב "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים", וכן "יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'" - שלעתיד לבוא יהיה לבית המקדש קיום נצחי.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הוא המשך הקודם: "מקולות מים רבים" - עדותיך נאמנו מאוד יותר מקולות מים רבים אדירים. קולות המים מעידים על מלכותו יתברך ועל הציווי שציווה אותם לעצור ולא לשטוף את העולם, והם אומרים "אדיר במרום ה'". אבל אתה, השם, העדת יותר מזה: לא רק שאתה אדיר במרום, אלא "לביתך נאוה קודש".
וזהו ההבדל בין איך שהגויים מסתכלים על מלכות השם לבין איך שאנו מסתכלים עליה. הגויים בעטו את ההשגחה העליונה למעלה ועשו את השם רם ונישא למעלה בלבד - "רם על כל גוים ה'". "רם" הוא כמו כדור פורח או מטוס הנמצאים גבוה; ואילו "גדול" הוא כמו מגדל אייפל - מלמטה עד למעלה. אנו אומרים "גדול ה'": "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", מלמטה עד למעלה. הגויים מרוויחים בכך שאם הוא רק רם, אינו מתעסק במעשינו ואין השגחה פרטית - זרוק אותו כמה שיותר גבוה ועשה מה שבא לך. אבל אנו יודעים שאף שהוא רם ונישא - "ואת דכא ושפל רוח" אשכון; הקדוש ברוך הוא נמצא גם למטה.
וזו העדות שקיבלנו ממנו: שאינו רק יושב במרום, אלא יושב בבית המקדש ומנהיג שם השגחה שלמעלה מן הטבע, וזה הנקרא "קודש". "קודש" אצל המלבי"ם הוא תמיד להבדיל מן הטבע: טבע הוא ההנהגה הארצית, וקודש הוא המרומם. פירוש "קדוש" - מרומם ונבדל; להקדיש דבר היינו להבדילו ולהפרישו. וההנהגה הזאת היא בביתך, ששם שוכן השם.
ולא שאתה עושה נס ופלא פעם אחת בלבד, אלא "לאורך ימים" - ההנהגה ההשגחית מתמדת. שהרי חז"ל מתארים עשרה ניסים שהיו באופן קבוע כל זמן שבית המקדש קיים: "לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה" - מי יכול להבין זאת? יורדים בירושלים גשמים שוטפים ושלגים, איזו מדורה תעמוד בזה? ואומרים לך: מעולם לא ניצחו גשמים את אש המערכה. "ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן" של הקטורת - מי יכול להבין דבר כזה? הנח סיגריה, והרוח הקלה ביותר מעיפה את העשן; וכאן עולה העשן כמקל, ואפילו טייפון אינו משנה אותו במאומה. אלה ניסים קבועים שראו אותם תמיד בבית המקדש. הרי שההנהגה שהשם שוכן בביתו היא לאורך ימים - לא הנהגה ניסית חד פעמית, אלא הנהגה השגחית מתמדת שהשם משגיח עלינו לטובה.
בספר שירת יונה מביא בשם התפארת יונתן ביאור בפסוק, על פי מה שאמרו חז"ל: שאלו לחכמה, חוטא מה עונשו? אמרה להם חכמה: "חטאים תרדף רעה" - הרעה תרדוף את החוטאים. שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו? אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא קורבן ויתכפר לו. שאלו לקדוש ברוך הוא, חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו, זהו שכתוב "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" - שהוא מורה להם דרך תשובה.
וזהו שכתוב כאן: "עדותיך" - העצה והעדות של התורה, שיביא קורבן; "נאמנו מאוד" - עצה נאמנה מאוד להביא קורבן ולהתכפר. אבל מתי היא רלוונטית? "לביתך נאוה קודש" - בזמן שבית המקדש קיים ואפשר להקריב. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, התורה לא נתנה לי פתרון זה, שהרי אין לי היכן להקריב. ועל זה "ה' לאורך ימים": עצת הקדוש ברוך הוא, שיעשה תשובה, היא עצה לאורך ימים ולא לאותו זמן בלבד; גם כשאין בית המקדש קיים העצה הזאת עומדת, שעל ידי התשובה יוכל אדם לתקן את מעשיו.
פרק צ"ג הוא פרק של הכרה במלכות ה' - הן לעתיד לבוא, כשיכירו כולם ש"ה' מלך" ואיש לא ילבש עוד גאווה, והן בהווה, בהבנת שתי הנהגותיו. "גאות" היא ההנהגה הניסית שמעל הטבע, ו"עוז" היא ההנהגה הטבעית הקבועה; והעוצמה האמיתית היא שגם בשעת הנס נשארת תבל על מתכונתה - "אף תכון תבל בל תמוט" - שהעמדת החלק אינה מעכבת את מרוצת הכלל. אין באמת טבע, אלא רצון מתמיד של הבורא המחדש בכל יום מעשה בראשית. הנהרות והים בעצם מהלכם ובעצירתם מעידים "אדיר במרום ה'", ואנו מעידים יותר מהם: "לביתך נאוה קודש" - שאינו רק רם במרום אלא גדול, משכין קדושתו למטה ומשגיח עלינו לאורך ימים; ועצתו, עצת התשובה, עומדת לנו בכל דור ודור.