פרק זה הוא קריאה גדולה אל כל באי עולם לשיר לה' שיר חדש, לספר בגויים את כבודו ולהכיר בו כמלך היחיד המנהיג את הבריאה. בחלק זה אנו עומדים על הפסוקים שבהם מפרט דוד המלך מהו אותו "כבוד" שיש לספר בגויים: גדולתו של הקב"ה, אפסותם של אלוהי העמים, ההוד וההדר שבמעשי שמים, והקריאה אל משפחות העמים לתת לה' כבוד ועוז.
כִּי־גָדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל־כׇּל־אֱלֹהִים׃
הרד"ק מפרש שה'אלוהים' שכאן הם המלאכים, והם המרוממים והמהללים את השם. וכן יש לפרש שהכוונה לכל הכוחות שבבריאה. אין ללמוד מכאן חלילה שיש אלוהויות אחרות, אלא שכל כוח בבריאה נקרא 'אל' במובן של בעל כוח: הכוכבים, המזלות, השמש והירח. ה' גדול על כל הכוחות הללו, משום שכולם פועלים מכוחו בלבד.
המלבי"ם מבאר שפסוק זה בא לפרט את מה שנאמר קודם "ספרו בגויים כבודו". "גדול" מורה שהקב"ה הוא הסיבה הראשונה והאחרונה לכל דבר. וכבר הסברנו את ההבדל בין "גדול" ל"רם": על הגויים נאמר "רם על כל גויים ה'", ואילו ביחס לישראל נאמר "גדול ה'". כדור פורח הוא רם, מטוס הוא רם, אבל בניין רב קומות נקרא גדול. "רם" פירושו שהוא למעלה, ואילו "גדול" פירושו שהוא משתרע מלמטה ועד למעלה.
בזה מונח כל ההבדל שבין תפיסת היהדות לתפיסת האומות. הגויים בעטו את הקב"ה למעלה: הם רוממו אותו עד שכביכול מרוב רוממותו כבר אינו רואה כלל מה נעשה למטה. לשיטתם אין זה מעניינו של הבורא מה מגרד לך בגב ומה המינוס בחשבון הבנק, "אל תנמיך את הקב"ה". תפיסה זו נוחה להם מאוד, שהרי אם ה' רם בלבד, אין לי בעיות מוסר ואין מי שמציק לי.
עם ישראל אומרים אחרת: ה' גדול, מלמטה ועד למעלה. הקב"ה רואה ומשגיח בכל הנעשה בתחתונים, מן הדבר הקטן ביותר ועד הגדול ביותר. לגויים נדמה שהתפיסה היהודית מגמדת את הבורא, אך האמת הפוכה בדיוק. רק על בשר ודם מוגבל אפשר לומר שהוא עוסק בדברים הגדולים ואינו פנוי לקטנים. אבל מי שאינו מוגבל, אין שום מניעה שיעסוק בקטן כבגדול.
הבאנו לכך משל: אם ישאלו אותך מה המרחק מכאן עד האינסוף, תאמר אינסוף. ואם תיסע מאה קילומטר, האם המרחק הוא כעת אינסוף פחות מאה קילומטר? מגוחך. אינסוף נשאר אינסוף. גם אם תתקרב מיליארד קילומטר, אתה רחוק מן האינסוף בדיוק כמקודם. אם כן, ביחס לקב"ה מה שייך לומר גדול וקטן, כאילו ענייני גרמי השמים גדולים וענייני האדם קטנים? ביחס לאינסוף הכל אפס, הכל כלום. ואם כן, כשם שברא את השמים ונוטיהם, כך ברא את האדם וכל הנעשה עמו, ומשגיח עליו בכל פרט ופרט. נמצא שהגויים הם המגמדים את ריבונו של עולם, שהרי הם תופסים אותו כמוגבל. אנו אומרים להפך: אין אצל ה' גדול וקטן, והקב"ה ברא את עולמו כדי להשגיח עליו ולנהל אותו, ולכן הוא יודע בכל הנעשה בו ומשגיח על הכל.
המלבי"ם מבאר ש"גדול" מורה שהוא הסיבה הראשונה והאחרונה. נמשיל זאת לשרשרת אספקה: יש מפעל המייצר, יש חברה המעבירה למחסנים, יש חברת שינוע המביאה לסופרמרקטים, ויש שליח המביא מהסופר אל ביתך. השליח שהביא את המוצר הביתה אינו זה שייבא אותו מן המפעל. אצל הקב"ה אין זה כך: הוא הסיבה הראשונה, היצרן, והוא גם הסיבה האחרונה, זה שמאכיל אותך עד הפה. אין כאן שרשרת שבה ה' פעל פעולתו וסיים והלך, אלא הוא הפועל מההתחלה ועד הסוף.
במילים פשוטות: כשיש לך תלונה שהשליח זרק את המוצרים ליד הבית ושבר חלק מהם, אינך הולך להתלונן אצל היבואן אלא אצל חברת השליחויות. אצל הקב"ה האחריות כוללת על הכל, וכל תלונה היא רק אליו. מכאן תבינו מדוע אסור להתפלל לזולתו: המתפלל אל הכוח שהביא לו את השפע, סבור שיש 'קטע אחרון' נפרד מן ה'קטע הראשון'. ואומרים לו: טעות בידך, אין ראשון ואחרון. הקב"ה הוא היצרן, הוא היבואן, הוא חברת ההפצה, הוא המביא לך הביתה והוא המאכיל אותך. הכל ממנו יתברך, וכוחו מתפשט על כל ההוויה.
ועם כל זה הוא "מהולל מאד", משום שהכל נעשה בתכלית החכמה והחסד, עד שבכל פרט ופרט במציאות אפשר לראות את טובו, חכמתו ורוב חסדו של הבורא. וכנגד מה שאמר "בכל העמים נפלאותיו", אומר עתה "נורא הוא על כל אלוהים". אל תאמר שכוחות הטבע קצובים באופן שאין בו שינוי, שכך יצר ה' את עולמו וכך יישאר לעולם. אצל בשר ודם האומן שבנה ארון אינו נשאר להחזיק אותו, והבנאי אינו נשאר לתפוס את המרפסת לאחר שסיימה. אבל אצל הקב"ה אין הדבר כן. כל כוחות הטבע שלכאורה פועלים מכוח האינרציה, אין דבר כזה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". ה' הוא הסיבה הפועלת בהם באופן תמידי, ואם ירצה, בכל רגע יכול לשנותם ולבטל את חיותם וקיומם. אם יסתלק רצונו של הבורא לרגע אחד מדבר מסוים או מן הטבע בכללותו, יחזור העולם לאפיסה ולתוהו. קיום העולם הוא ברצונו בכל רגע ורגע.
כִּי כׇּל־אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהֹוָה שָׁמַיִם עָשָׂה׃
מצודת ציון מבאר ש"אלילים" הוא צירוף של שתי מילים: "אל" ו"לא", כלומר לא אל. אין בהם ממש ואין בהם תועלת, וכמו שאמר איוב לחבריו "רופאי אליל כולכם", רופאים המרפאים בסגולות שאין בהן ממש, רופא ללא כוח.
המלבי"ם מוסיף: העמים מייחסים את האלוהות לצבא השמים, לשמש, לירח ולכוכבים, וסבורים שיש להם כוח עצמי. על כך אומר הכתוב שהם אלילים. כוחם קצוב ומוגבל מאת ה', ואין בהם כוח עצמי כלל, והם פועלים רק מכוחו, שהרי "ה' שמים עשה". ה' עשה את השמים, ובשמים הללו יצר שמש וירח וכוכבים, וממילא הכל פועל מכוחו ומשפעו, והכל נתלה בו.
הוֹד־וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ׃
הרד"ק מפרש ש"הוד והדר לפניו" מוסב על הכוכבים, שהם מכירים בגדולת השם ונותנים הוד והדר לפניו. וידוע שהרמב"ם כותב שהכוכבים הם בעלי נפש, אמנם לא כנפש האנושית, אך מגדירם כבעלי נפש. בעבר התקשו בזה: כיצד ייתכן לקרוא לגוש אדמה בעל נפש? אך הדברים נכונים בשני היבטים. ההיבט האחד רוחני: לכל דבר בטבע יש כוח המכה בו ואומר לו גדל. כשאנו אומרים שההשפעות עוברות דרך הכוכבים במסילותם, אין הכוונה דרך גוש העפר הנקרא נוגה או צדק או שבתאי ומאדים, אלא דרך הכוח הרוחני שלהם, ולכן הנולד במזל זה יהיה כעסן וזה יהיה חסיד וזה צדקן. הכוח הרוחני הוא בחינת הנפש הפנימית של אותה מציאות.
ההיבט השני: היום אנו יודעים שכל דבר בטבע אינו דומם באמת. הוא נראה לעין כדומם, אך הוא מורכב מאטומים, והאטום אינו דומם: האלקטרון והניוטרון נעים בתנועה מתמדת. נמצא שמה שנראה לך כדומם יש בו תנועה פנימית. מכאן אפשר להבין טוב יותר את מה שאמרנו, שאם מסלק ה' את רצונו מן הדבר הוא נעשה ברגע אפס ותוהו. שהרי אם יפסיקו האלקטרונים והפרוטונים מסיבובם לרגע, תיווצר קריסה של המסה. אומרים שמגדל אייפל, אם נתייחס לחלק המסה בלבד, לכמות החומר שבו, קטן מכדור טניס. אלא שהתנועה יוצרת אשליה של נפח, כמו מאוורר המסתובב ויוצר מראה של משטח שטוח וגדול. ואם תקרוס התנועה אל האטום, יישאר דבר קטן ביותר. ואם כן, אם יסלק ה' את רצונו ויחדלו כל האלקטרונים מתנועתם, הכל קורס ומתבטל מן המציאות. ומכאן אפשר להבין גם את עניין הכוכבים שמדובר בהם על נפש פועלת, אותו כוח היוצר בהם תנועה פנימית שאיננו רואים אותה מבחוץ.
מכאן אומר המלבי"ם: דע לך שה' הוא שעשה את השמים וכל גרמיהם, ולכן אל תעבוד לאחד מן הכוחות ותחשוב שהוא בעל כוח. אין הוא בעל כוח באמת. והיות שה' הוא הסיבה הראשונה, אפשר לפנות אליו ישירות, ואין צורך לפנות אל אותם כוחות שדרכם הוא משפיע. אין לקרוא להם עוזרים, שהרי הקב"ה אינו זקוק לעזרה, אלא כלשון הרמח"ל "פקידי הטבע". וכי כשהמלך עומד כאן לידך תפנה אל הפקיד? דבר ישירות עם המלך.
והרד"ק ממשיך: "עוז ותפארת במקדשו" הם השמים, שהם מעון קודשו, כמו שנאמר "למעון קודשו השמים". הם מספרים את עוזו ואת תפארתו של ה', כמו שנאמר "השמים מספרים כבוד אל".
כבר הסברנו שעניין "השמים מספרים" הוא מטאפורי: כשאתה רוצה להכיר בגדלות הבורא, התבונן בשמים. לפעמים כשאני רוצה לדעת את מומחיותו של אדם, אני מסתכל ביצירה שיצר ומתוכה מגיע למומחיותו. רואה אני ציור מרהיב שיצר אמן, אותנטי, אחד לאחד, פלא פלאים. לא כציורי היום, שהאמן מקשקש כמה קשקושים על הבד ואומר לך "אבסטרקט", ולך תנסה לחשוב מה כיוון האמן ומה עבר לו בראש.
מספרים על ביאליק שהיה עורך 'שבת תרבות', עונג שבת, כמעין חצי אדמו"ר. היו מתאספים בהבימה ובמקומות כאלה, יושבים ומדברים עם הסופר על חיבוריו ושומעים ממנו הגיגים. פעם עוד חיפשו אנשים תרבות, וכנראה שגם הם קלטו שזו תרבות אנשים חטאים. ובכן, מישהו שאל אותו: האם נכון שבסיפור פלוני התכוונת לרמוז לעניין זה וזה, והתחיל לתלות בו בוקי סריקי. ענה לו ביאליק: מה אתה אומר? לא ידעתי כלל, אתה מחדש לי חידושים גדולים על מה שכיוונתי. נמצא שאתה מספר על כוונות שכלל לא היו. אבל כשאתה רואה ציור מרהיב, אינך צריך לחפש מה התכוון הצייר; אתה רואה את האומנות שלו, ורואה שלא סתם קשקש.
סיפרתי לכם פעם על בעל גלריה בצפת, שהיה לו בד שעליו ניקה את מכחוליו. נכנסו שני תיירים, עברו על התמונות, ופתאום קלטו את אותו בד ואת שלל הצבעים שבו. וואו, I don't believe it, כמה זה עולה, איזו התלהבות. אמר להם: תשמעו, זו עדיין עבודה באמצע, אתם רואים שעוד לא חתמתי, וזו לא יצירה רגילה, המחיר שלה אחר לגמרי. ודאי ודאי, השיבו, רואים כאן את המגוון. הם חזרו מאוחר יותר ושילמו טבין ותקילין. אנחנו בדור של שקר. אתה עושה קשקוש, ילדך מקשקש יפה ממנו, ואם תצחק על כך יאמרו לך שאינך מבין באמנות. בגדי המלך החדשים, אדוני. אתה יכול לצעוק שהמלך ערום, ויאמרו לך: אינך מבין באמנות.
פעם אמרתי דברים אלו לבתי שלמדה אמנות, והיא סיפרה זאת למורה שלה, אשה משכילה מאוד שלמדה בבצלאל ובעלת תשובה, שעברה את כל הברנז'ה. אמרה לה: אביך אינו יודע עד כמה דבריו נכונים, ואני יכולה לתת לו הרצאה שלמה על השקר שבאמנות. מספרים לך סיפורים על אמנות: אדם קישקש קשקוש, עשה הבל, וכעת צריך רק שמישהו יתפעל ויעשה את ה"וואו" המתאים, כדי שתאמין שיש כאן יצירה. פעם, כדי להיות אמן, היית צריך להיות אותנטי, לצייר משהו חי; לדעת לשחזר מציאות כתמונה, זו אמנות.
פעם הייתה תערוכה במוזיאון ישראל. אמן הציג כל מיני "יצירות": תקע אחד על השני, הלחים וחיבר, והנה יצירה אמנותית. מספרים שאחד המבקרים התעצבן, חלץ את נעלו, הוציא את תעודת הזהות שלו, פיזר כמה מטבעות ואמר: אני רוצה לראות מי מן האורחים יעז לומר שזה אינו חלק מן התערוכה. הרי זה מיצג אמנותי. ובמה זה גרוע מאותו אחד שתקע חולצה על קולב בתוך מקרר חצי פתוח וקרא לזה מיצג? לך תבין מה החולצה באה לבטא. כמה שטויות וכמה הבלים, ואחר כך מוכרים לנו שצריך הבנה מיוחדת כדי לתפוס את הרמה. זהו עולם השקר שבו אנו נמצאים.
נחזור לענייננו: כל המציאות הזאת, מי שמתבונן בה יכול לראות בה את האלוקות. כשם שהרואה תמונה מיוחדת אומר "האמן דגול, איזה כושר היה לו לצייר דבר כה אותנטי", כך המסתכל בשמים ובגרמיהם רואה אומנות אדירה. המסתכל בכוכבים במהלכם ובמסילותם רואה אומנות אדירה. המסתכל באדם רואה באיזו אומנות הוא בנוי, אין בו דבר מיותר ואין בו דבר חסר, והקב"ה ברא בו את כל הנצרך לקיומו ולחיותו. כל זה מספר כבוד אל. "השמים מספרים" אין פירושו דיבור ממש, שיאמר אדם "אני לא שמעתי", אלא התבונן בשמים ותראה שהם זועקים כבוד אל מתוכם, ורואים את האומן מתוך המלאכה. וזהו "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו": הכוכבים הם אשר לפניו, הם מקדישים את שמו ומספרים את עוזו ותפארתו.
המלבי"ם עומד על הכפילות: מה בין הוד להדר, ומה בין עוז לתפארת. ההוד הוא עניין פנימי, היופי הפנימי של המציאות. ההדר הוא החיצוניות הניכרת, שבה הדבר מתהדר ונראה נאה כלפי חוץ. וכן העוז הוא הכוח הפנימי, והתפארת היא העניין החיצוני הניכר לאחרים, שבו הוא מתפאר בעוז הפנימי שבו.
לפי זה הוא אומר: ההוד הפנימי וההדר החיצוני שלפניו, מהם משתלשל למטה "עוז ותפארת במקדשו". מן ההוד הפנימי משתלשל העוז הפנימי, ומן ההדר החיצוני משתלשלת התפארת החיצונית, ובאלו מנהיג הקב"ה את העולם. נמצא שההוד והעוז הם ההנהגה הטבעית, וההדר והתפארת הם ההנהגה הפלאית, שבה כביכול הקב"ה מתפאר בכוחו הגדול.
הָבוּ לַיהֹוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וָעֹז׃
מה יש להביא לה'? רש"י מסביר שההמשך הוא ההסבר: "הבו לה' כבוד ועוז", מכבדים את השם על כבודו ועל עוזו ועל מה שהוא מנהיג בו את העולם. והרד"ק מפרש "הבו לה'" בפיכם, כלומר לשבח את הבורא.
המלבי"ם מבאר: אתם משפחות העמים, אל תייחסו שום כוח לכוח אחר בבריאה, אלא לה' לבדו. והוא מוסיף שהיו עמים שהודו במציאות ה', אלא שאמרו שברא את העולם ומסר את ההנהגה לגרמי השמים. בתפיסה זו הארכנו בספר איוב, שהקב"ה מסר הנהגתו ביד המערכה, וכך טען איוב. לדבריהם ה' ברא את העולם אך אינו מנהיגו; בריאה והנהגה הם שני דברים, ומאז שברא כבר אינו מתעסק עמו, אלא כמלך היושב בחדרי חדרים, שמינה ממשלה ופקידים לנהל את הממלכה על פי החוקים שקבע.
לפי תפיסה זו הם אמנם מכבדים את ה' מצד שהוא הבורא ויוצר הכל, אך אין לדעתם צורך במורא מפניו, שהרי אינו משפיע דבר. ואם יש לירא, יש לירא מן הפקידים, שמא לא אמצא חן בעיני אחד מהם וימנע ממני שפע. זו הייתה הסיבה שעבדו עבודה זרה ועבדו לכוכבים: הבינו שהם הפקידים המחליטים מה תקבל. ועל זה בא הכתוב ואומר: תנו לו כבוד ועוז. כבוד מצד שה' ברא את הכל, ועוז מצד שהוא המנהיג ובידו לשנות את הטבע ולתת גמול ועונש. וכנגד שני דברים אלו ממשיך ואומר:
הָבוּ לַיהֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ־מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו׃
בספר יוסף תהילות מביא את דברי המדרש, שהגויים ביקשו את התורה, ואמר להם הקב"ה: הביאו לי ספרי יוחסין שלכם, אני רוצה לראות שאתם מיוחסים. וזהו "הבו לה' משפחות עמים": כשם שבניי מביאים למשפחותם לבית אבותם, מיוחסים, הביאו גם אתם ספר יוחסין שאפשר יהיה לראות מתוכו שאתם מיוחסים, פלוני בן אלמוני, ולא תערובת של עריות וממזרים. ומה נפלא הדבר לפי זה: אם תביאו "משפחות עמים", אז "הבו לה' כבוד ועוז", ואין עוז אלא תורה. אתם רוצים לקבל תורה? הביאו ספרי יוחסין, ואז תקבלו עוז, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן".
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר מדרש זה. הרמב"ם כותב בהקדמתו לפירוש המשניות וכן ביד החזקה, שאין אנו מאמינים מחמת אות ומופת או על ידי חקירה. במשה רבנו לא האמינו ישראל בגלל האותות והמופתים שעשה. ומדוע? כי אות ומופת אפשר שייעשה בלט או בכישוף, ולכן אין אנו מתרגשים מהם. ועוד, שהרי אפשר שיבוא אחר ויעשה מופת שיבטל את המופת הראשון, ונאמין לאות האחרון. נמצא שאמונה כזו היא זמנית, עד שיבוא אחר ויעשה אות אחר.
ועל מה מבוססת אמונתנו? "אבל אנחנו ידענו כל זה מראייה", ששישים ריבוא גברים ראו גילוי שכינה ביום הנכבד והנורא ההוא, ואי אפשר להכחיש זאת אלא אם יתגלה ה' עוד לעיני כל ישראל, וזה לא יהיה לעולם. וכלשון הרמב"ם ביד החזקה: "עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר". לא אותות ומופתים, אלא מעמד הר סיני, התגלות אלוקית לעיני מיליוני אנשים. אם נחשב שישים ריבוא גברים מבני עשרים עד שישים, ונוסיף את הצעירים מגיל עשרים ואת המבוגרים מעל שישים, ונוסיף כנגדם נשים, ונוסיף את הערב רב, נגיע לכל הפחות לחמישה מיליון. יש חישובים גדולים בהרבה, אך כך או כך, התגלות אלוקית שכולנו ראינו.
אין אף סיפור לשום אומה בעולם המספר על התגלות אלוקית לעיני רבים, ולא תשמעו סיפור כזה. והתורה עצמה מבטיחה זאת: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו". אומר הקב"ה: לך ובדוק, אני מבטיח לך שלא תהיה אומה בעולם שתספר סיפור דומה. וזוהי ההוכחה החזקה ביותר, שהרי כל הדתות מספרות על ניסים שנעשו בהסתר. אותו האיש הלך על המים, כמה ראו זאת? בסעודה האחרונה חילק לחם לרבים והספיק, כמה ראו זאת? ואפילו נניח שזה נכון, בכשפים הכל אפשרי, אך כמה ראו? אצלנו מדובר במעמד שהיה לעיני מיליונים.
ובמיליונים אי אפשר להכחיש. אם מישהו מספר לי על מופת שראה, אשיב לו: אני לא שמעתי, אבי לא סיפר לי, מדוע שאאמין? אבל כשמדובר בדבר שהיה לעיני מיליונים, כיצד תבוא ותספר על אירוע כזה שאבי לא סיפר לי עליו? אין זה אפשרי. ולכן האומות אפילו לא ניסו לתפור סיפור כזה, שהרי אי אפשר לשכנע המונים שהיה דבר שאיש מהם אינו זוכר.
וזהו הכלל שאומר הרמב"ן: אבות לא ינחילו שקר לבניהם. ואם תאמר, הרי גם הנוצרים מוסרים מאב לבן? אמת, מה שהאב אומר לבנו אמת הוא: הוא מוסר שכך שמע. שמע שמספרים שהלך על המים, שמע שמספרים על לידתו. אני מאמין לו שכך שמע, אבל אין זה יותר משמועה, שהרי אינו מספר על דבר שראה. וכבר אמר אדם חכם שהנוצרים היו חכמים מאוד לבנות מודל שלא ניתן להפריכו, שהרי אם תשאל מי היה שם באותו לילה, יאמרו לך: מה אתה רוצה, תיעוד מחדר המיטות? מראש בנו סיפור שאי אפשר להקשות עליו קושיות. אך מי אמר שהוא נכון? הוכח לי שהוא נכון. אין שום אפשרות כזו.
אם יבוא אדם לטעון שיש ביטול לתורה, מוכן אני לקבל, אבל בתנאי אחד: שאותו אחד שנתן אותה באותו מעמד יבוא ויבטלה. שייערך מעמד הר סיני מחדש, שישים ריבוא, חמישה מיליון איש, ויאמר להם "אנוכי ה' אלוהיך", ומה שאמרתי לכם אז קבלו עדכונים. מצוין, מוכנים לקבל. אלא שאומר הרמב"ם: דבר זה לא יהיה לעולם. אין ה' עתיד להתגלות שוב כדי לתת עדכונים, ולכן אותה התגלות חזקה מכל. זוהי היהדות: היא מתחילה מ"וידעת היום" ולא מ"והאמנת". כל הדתות מבוססות על אמונה, והיהדות מבוססת על ידיעה. התורה חוזרת על זה שוב ושוב: "המסות האותות והמופתים אשר עשה ה' לעיניך", "אשר עשה ה' לעיניכם". אתם ראיתם. אין אלו סיפורים, אלא דבר שראית ושאתה יכול לדעת שהוא אמת.
לפי זה, אם אנו מאמינים למסורת אבותינו ומחשיבים את מעלתם, כשאבי יושב עמי בליל הסדר ואומר לי: דע לך, היה מתן תורה, הייתה יציאת מצרים, הייתה קריעת ים סוף, ומניין הוא יודע? כי אביו סיפר לו, ואביו כי סבו סיפר לו, וכן הלאה עד מעמד הר סיני ועד יציאת מצרים. אם אנו מאמינים שאב מוסר אמת לבנו, יש לנו אמונה שלמה בכל אותם דברים שעברו על אבותינו, שהרי אין אב מוסר שקר לבנו.
אבל אם אנו חכמים כנגד אבותינו, אומר בעל תהילות מהרי"ץ, כדעות המתחדשות המטילות דופי במנהגי אבותינו, אותם אנשים המחפשים תמיד כיצד להטיל דופי בכל הסיפורים: לא, זה לא באמת היה, אין הוכחות, נעשה מחקר הפורך. אנשי ביקורת המקרא, שרק הגיעו לביקור במקרא וכבר סבורים שהם יודעים כיצד לקרוא בו. חכמים המה בעיניהם, והדבר גורם להכחיש את תורת ה'. שהרי קבלת התורה היא רק איש מפי איש, ואם תאמר שאביך שיקר לך, ממילא אין לנו תורה.
בפסוקים אלו מפרט דוד המלך מהו הכבוד שיש לספר בגויים: ה' "גדול", מלמטה עד למעלה, הסיבה הראשונה והאחרונה, המשגיח על הקטן כעל הגדול, שהרי ביחס לאינסוף אין גדול וקטן. כל אלוהי העמים אלילים, כוחות קצובים שאין בהם כוח עצמי, וה' שמים עשה. ההוד וההדר הפנימי והחיצוני משתלשלים לעוז ולתפארת, ומהם ההנהגה הטבעית וההנהגה הפלאית. ועל כן הקריאה אל משפחות העמים לתת לה' כבוד ועוז: כבוד על שברא, ועוז על שהוא מנהיג ובידו לשנות את הטבע. ואין עוז אלא תורה, שאותה זכו לקבל ישראל המיוחסים, מכוח מעמד הר סיני שראו עינינו ולא זר, ומכוח מסורת אבות שאינם מנחילים שקר לבניהם.