פרק ט"ז במשלי ממשיך את קו היסוד שעליו עמדנו: שאיפת האדם היא שהקדוש ברוך הוא יחפוץ בו ובדרכיו, כלשון התפילה 'ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו'. בקטע שלפנינו נעמוד על שלושה פסוקים שכולם סובבים סביב נקודה אחת: היכן נגמר כוחו של האדם והיכן מתחיל כוחו של הבורא. הבחירה והמחשבה בידי האדם, אבל ההוצאה לפועל - בידי שמים. מתוך זה יוצאים דברי תוכחה נוקבים על הגזל, וגם דברי חיזוק ונחמה למי שמבקש שקט נפשי בחייו.
בִּרְצוֹת יְהֹוָה דַּרְכֵי־אִישׁ גַּם־אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ׃ (ז)
המלבי"ם מסביר: כבר למדנו ש'לה' רצונו תמימי דרך'. כדי להפיק רצון מאת השם - שהשם ירצה בי - צריך האדם להיות תם דרך. וגדרו של 'תם' הוא שלם: שאין ברוחו שום פנייה חיצונית, אין לו שום דבר אחר חוץ מלעשות רצון קונו, ועבודתו היא בשלמות. ואז - 'גם אויביו ישלים אתו'.
ומי הם 'אויביו'? מבאר המלבי"ם שיש לאדם אויבים מבית - ואין הכוונה לבני ביתו, אלא שגופו נקרא ביתו. אויבים מבית הם המחשבות הרעות, התאוות, המידות המקולקלות וההימשכות אל הרע. אלו הם אויביו הפנימיים. 'ברצות ה' דרכי איש' - הקדוש ברוך הוא דואג שגם אותם אויבים פנימיים, אותו יצר הרע המושך אל הרע, ישלימו איתו.
וכלל גדול קובע כאן המלבי"ם: כאשר אדם השיג שלמות פנימית והאויבים הפנימיים משלימים איתו, ישלים איתו גם האויב החיצוני. הוא מאריך בזה בעניין חזקיה המלך. חזקיה קיבל תוכחה מהנביא - 'מת אתה ולא תחיה' - על שלא נשא אישה. בעקבות התוכחה עשה תשובה, ובעקבות התשובה התבשר על ידי הנביא שהקדוש ברוך הוא ימסור בידו את סנחריב וחילותיו. מה הקשר בין שני הדברים? אומר המלבי"ם: כאשר אדם עשה שלום פנימי עם המידות הרעות ועם התאוות שלו, ויש שלום בתוכו - יזכה על ידי זה שיהיה לו גם שלום חיצוני מאויביו.
ומניין הדיוק שיש כאן אויבים פנימיים וחיצוניים? מן המילה 'גם'. לכאורה היה ראוי לכתוב 'ברצות ה' דרכי איש אויביו ישלים אתו' - ומהו ה'גם'? אלא ה'גם' בא לרבות: אחרי שהשלמת את אויביך הפנימיים והצלחת להתגבר עליהם, לא רק אותם ישלים לך השם, אלא גם את אויביך החיצוניים. הא בהא תליא, מידה כנגד מידה - כמו שאתה השלמת עם השם את אויבי הנפש האלוקית, שהם המידות הרעות והתאוות והמחשבות המקולקלות, כך ישלים לך השם את אויביך איתך, שיהיה שלום ולא מריבה ולא מלחמות.
טוֹב־מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט׃ (ח)
אומר רבנו יונה: הפסוק הזה, וכן הפסוק שלאחריו - 'לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו' - עיקר מה שנתחדש בהם הוא לעורר את לב האדם, כי רעת האדם רבה בכל חטא אשר יחטא. הם נועדו להעמיד את האדם על גודל החיסרון, הפגם והנזק שיש בכל חטא.
והוא פותח באוסף רוב תבואות בלא משפט, כלומר בגזל. הגמרא אומרת: נפשו של אדם מחמדתו. באופן טבעי אדם חומד ממון אחרים, חומד כסף וזהב. מעט מאוד אנשים תמצא שיאמרו לך שכסף אינו מדבר אליהם כלל, שגם מאה שקלים מוצעים לא ייקחו, ושאם יראו כסף מושלך על הרצפה לא יתכופפו להרימו (אלא אולי מדין בל תשחית). נפשו של אדם מחמדתו - כך יצר הקדוש ברוך הוא את האדם בטבעו, ואלמלא כן לא היו לנו ניסיונות בחיים.
ועתה בוא וראה עד כמה עוצם התוכחה. הרי האדם אינו יכול להוציא את מחשבותיו לפועל עד שהקדוש ברוך הוא יכונן את צעדיו, כמו שנאמר 'לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו'. האדם הוא החושב - אבל מכוח מי אתה מוציא את המחשבות אל הפועל? רק בכוח רצונו יתברך. אתה יכול לתכנן תוכניות רבות, והשם יחליט שהיום הרגליים שלך אינן עובדות. נמצא שמי שעושה בפועל הוא הקדוש ברוך הוא. תתכנן כמה שתרצה - אבל בלי רצונו לא תזוז.
כך אמר אחד: רצה לצאת מביתו לעניין דחוף מאוד, ולא מצא את המפתח. אמר: אם אין סיעתא דשמיא - לצאת מפתח הבית אינך יכול; ואם יש סיעתא דשמיא - אתה יכול להגיע עד קצה העולם. תמיד צריך את הקדוש ברוך הוא, אלא שכאן האדם רואה את זה בצורה הגלויה ביותר: 'לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו'.
ואם כן, אומר רבנו יונה, איך יעלה האדם בדעתו לעשות רוב תבואות בלא משפט? איך יעלה על דעתו לגנוב, לגזול, לחמוס מאחרים ולצבור הון בלא צדק ובלא דין - כאשר השם הוא המכין את צעדו? זה מה שכותב רבנו תומר דבורה, הרמ"ק: הנורא מכל בשעת עשיית העבירה הוא שהאדם משתמש בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לו - כנגד ריבונו של עולם. הקדוש ברוך הוא מספק לו את הכדורים, והוא יורה בהם עליו.
משל למה הדבר דומה? למלך שעבר על פיסח אחד, אדם נכה בלא רגליים, ויחמול עליו וישאהו על זרועו להנחותו בדרך שיחפוץ ללכת. התחיל אותו פיסח לשלוח ידו מבין זרועות המלך הנושא אותו, ולכרות את עצי עדן אשר למלך. עוברים הם ליד גינתו המפוארת והמיוחדת של המלך, ולפיסח יש מזמרה בידו, והוא מתחיל לעקור את האילנות היקרים של המלך ולהרוס - בעודו נתון בתוך ידיו של המלך. ולא זו בלבד, אלא שהוא מתחיל לירות בחיצים בכל הנמצא מאוהבי המלך ובכל אשר יחפוץ המלך, באותם שציווה עליהם ואמר שכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו. כאילו אותו אדם נמצא בזרועות המלך, המלך מרים אותו, ורובה בידו, והוא מתחיל לרסס - יורה באשתו של המלך, בבנו, באחיו, בכל מי שהמלך הזהיר עליו. ומי מרים אותך כרגע? מי נותן לך את הכוח? מי מאפשר לך בכלל? המלך שנושא אותך על כפיו. היש עזות מזה, וטיפשות, ובגד בוגדים כזה?
זה בדיוק מה שכתוב כאן: איך תעלה על דעתך לעשות רוב תבואות בלא משפט, אם 'ה' יכין צעדו'? כשאתה משתמש בצעדים של השם ובכוח שמאת השם - איך תעלה על הדעת להשתמש בכוח הזה נגד ריבונו של עולם?
הסבר נוסף אומר רבנו יונה: 'טוב מעט בצדקה' חוזר אל הבעל תשובה שעליו דיבר בפסוקים הקודמים. שם דיבר על האדם העושה תשובה ורוצה לשוב אל השם - 'בחסד ואמת יכפר עון וביראת ה' סור מרע', 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו'. ועכשיו הוא ממשיך ואומר: אחרי שחזרת בתשובה, מה אתה צריך להתחיל לעשות? תיקונים. חזרת בתשובה - טוב מאוד ונפלא מאוד, אבל מה עם האנשים שגזלת מהם? חשבת להחזיר להם?
ועל זה נאמר: 'בחסד ואמת יכפר עון', אבל 'טוב מעט בצדקה' - טוב המעט שיישאר בידו בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט. וזה מוסר גדול. אדם אומר לך: אתה יודע כמה גזלתי? אני צריך להחזיר אולי מיליון שקל, אני צריך למכור את הדירה כדי להחזיר את מה שגזלתי, ואני יודע ממי גזלתי - ואני צריך להפסיד כך? למשל, היה לו רכב, ובאיזו קומבינה 'נגנב' הרכב ותבע את הביטוח בחצי מיליון שקל. הוא אומר: אני יודע את מי גזלתי, אבל אתה רוצה שאמכור ואישאר בלי כלום?
התשובה: טוב מעט. מוטב שיישאר לך רק מעט - אבל בצדקה, בצדק ובמשפט. וכל חפץ שנשאר בביתך הוא שלך במאת האחוזים. לעומת זאת, זה שאומר 'יש לי בית, יש לי זה ויש לי זה' - ומאין כל זה? מגניבות, רוב תבואות בלא משפט, בלא צדק ובדרך של גניבה וגזלה. עדיף שיישאר לך מעט בצדק, מאשר שתאסוף הרבה שלא בצדק.
הגאון מווילנה מסביר: 'טוב מעט בצדקה' - טוב לאדם שיעסוק מעט בעולם הזה, כלומר יתעסק מעט בעסקי העולם הזה, פרנסה וכדומה, ויקבץ ממון מעט, ואל ייבהל להעשיר, ויעשה צדקה. ולמה? כי כאשר לאדם ממון מועט, הוא יוצא מדין חיוב צדקה בקלות, ואף נותן יותר ממה שהוא חייב. שהרי הרווח קטן, והוא מתבייש לתת סכום קטן כל כך, ולכן נותן יותר. רוב הסיכויים שיצא ידי חובתו בצדקה ובמעשרות, כיוון שלא הרוויח כמות גדולה.
ולעומת זאת 'מרוב תבואות בלא משפט' - 'משפט' אינו 'צדקה'. צדקה היא כביכול לפנים משורת הדין, ומשפט הוא מה שמגיע לזולת על פי דין. ועתה שאלו את עצמכם: למי קל יותר לעמוד בחיוב המעשרות והצדקה - לעשיר או לעני? ודאי לעני. האברך שהרוויח אלפיים שקלים, מאתיים שקלים אינם קורעים את לבו להוציא מהכיס. אבל העשיר שהרוויח מאתיים מיליון - להוציא עשרים מיליון שקל מן הכיס, זה קורע לב וכיס יחדיו. ואם תאמר: הרי הרוויח מאתיים מיליון! - אדם אינו זוכר כמה הרוויח, הוא חושב כמה הוא צריך להוציא כעת.
המציאות היא שכאשר אדם מרוויח מעט, קל לו יותר להפריש, כי גם ההוצאה אינה גדולה, ואז רוב הסיכויים שאף הוציא יותר: נתן מאתיים, ובא עוד עני ועוד מסכן והוסיף עשרה שקלים ועוד - והגיע לשלוש מאות. הרוויח אלפיים ונתן שלוש מאות, נמצא שעוד עשה צדקה ונתן יותר ממה שחויב. אבל אם תרדוף ותרוץ להעשיר, דע לך שאף שיש לך רוב תבואות, רוב הסיכויים שזה 'בלא משפט' - שלא קיימת את חובתך לתת את מה שאתה צריך לתת. שהרי אותם עשרים מיליון אינם שלך, הם שייכים לקודשא בריך הוא. זה מה שאמר לך: אני נותן לך מאתיים, תן לי את העשרים שלי למה שאני מבקש - לבתי כנסיות, לבתי מדרשות, למצוות, לעניים ולגמילות חסדים.
הגאון מווילנה תמיד מקשר את הדברים לתורה, וכך גם מעין זה מובא ברלב"ג: טוב שילמד האדם מעט - 'בצדקה'. ומהו 'בצדקה'? כשאתה לומד קצת קצת, אתה מעיין בדבר ומבין כל דבר על בוריו, ובזה אתה עושה צדקה לכלל ישראל, שהרי כתוב שהעוסק בתורה עושה צדקה לכלל ישראל.
אנשים חושבים שבחורי ישיבות הלומדים תורה עושים תועלת לעצמם בלבד, ועל כך אומרת הגמרא שזו אפיקורסות: כל האומר 'מאי אהנו לן רבנן' - במה הועילו לנו החכמים, לדידהו תנו לדידהו קרו, הם קוראים לעצמם והם שונים לעצמם. זו שטות והבל גמור. דע לך, אדוני, שהאדם הזה שלמד - עליו אתה וכל העולם חיים. על ר' חיים ויטאל נאמר על ידי האר"י הקדוש, שעל התפילין שאביו כותב, עם הכוונות ועם הטהרה והקדושה, חצי עולם מתקיים. אדם פשוט, שהיה יושב וכותב תפילין בכוונה קדושה וטהורה - וחצי עולם מתקיים בזכותו. נמצא שלטעות ולחשוב 'אני מפרנס אותו' זו שטות והבל: הוא מפרנס אותך, ובזכותו אתה חי, כי מצידך מזמן לא היה לך זכות חיים.
ולכן טוב שתלמד מעט מן התורה 'בצדקה', שתדע כל דבר על בוריו, ובזה עצמו אתה עושה צדקה עם כלל ישראל ומזכה אותם בעסק התורה - מאשר תקבץ הרבה 'בלא משפט': תגרוס כמויות, אבל לא תדע את הדין על בוריו. שלא הבנת את הדין על בוריו - זה 'בלא משפט'. לכן עדיף מעט, ובהבנה.
לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהֹוָה יָכִין צַעֲדוֹ׃ (ט)
האדם צריך שני דברים. האחד: שהשם יכין את צעדו, כלומר שלהבא, לאן שאתקדם, יעזור לי הקדוש ברוך הוא שאבחר את הדרכים הנכונות - 'מה' מצעדי גבר כוננו'. ועל זה הוא צריך לבקש מהשם. אבל זה אינו מספיק, שהרי האם בדקת את עצמך אם כל מה שעשית עד כה היה נכון? על כן צריך גם תפילה ובדיקה על לשעבר. נמצא: תפילה על העבר ותפילה על העתיד.
על העבר - 'לב אדם יחשב דרכו'. אוי לו לאדם שאינו מסיק מסקנות מטעויותיו; זהו אדם שאינו מחשב את דרכו. עליו נאמר 'טלח' - טעות לעולם חוזרת, ויחזור עליה שוב ושוב ושוב, משום שאינו בגדר 'לב אדם יחשב דרכו'. צריך תחילה לחשב את הדרך: לבדוק אם יש עוון שצריך להרחיקו, אם נכשלתי בדבר שצריך עכשיו לתת עליו שימת לב. ומצד שני, לבקש מהשם שמכאן ולהבא יכין את צעדי, יעזור לי להימנע מרע, להימנע ממכשול ולהימנע מכל דבר שאוכל ליפול בו שוב באיזה קלקול או דבר רע.
המלבי"ם מדייק: לא כתוב 'חושב' אלא 'יחשב' - לשון כבד. וכשלשון כבד באה על פעולה זו, 'מחשב', 'יחשב', היא מראה על מחשבות שאינן רגילות, או על מחשבות שאינן טובות, הרהורים רעים.
עוד מבאר המלבי"ם: 'הדרך' הוא הדבר הנתון ביד בחירת האדם, לבחור לעצמו באיזו דרך ילך. 'הצעד' הוא מה שהאדם צועד ועושה בפועל, מרים רגליו ומהלך. ונמצא שאם הבחירה נתונה בידי - האם לנסוע למקום פלוני או לא - בחרתי ונסעתי, ואז הגעתי לרכב, באתי להניע, ומתברר שאין מצבר; ועד שיזמין גרר, ועד שיבוא, ועד ועד - הסתיימה החתונה.
יוצא שיש כאן שני חלקים: התכנון וההוצאה לפועל. התכנון הוא המחשבה, זו הבחירה החופשית, וזה בידך. ההוצאה לפועל - אתה תלוי בה ביד הבורא: ירצה הבורא, תוכל להוציא לפועל; לא ירצה, לא תוכל.
וכן הוא בדיבור: הלשון היא המוציאה את המחשבה בענייני הדיבור. אני רוצה לומר דבר מסוים, חשבתי איך לומר את הדברים, וכשבאתי להוציאם בפה - הדברים התבלבלו ולא הוצאתי אותם נכון. שימו לב מה קרה: התוכנית שייכת לי, המחשבה שייכת לי, אבל כלי המעשה - הגומרים - הם ביד השם. הוא יחליט אם יכאבו לך הרגליים ולא תוכל ללכת, אם תיפגע הלשון ולא תוכל לדבר, או שלא תוכל להוציא כראוי את הדברים שתכננת. וכמו שכתוב:
לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב וּמֵיְהֹוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן׃ (א)
מערכי הלב - זה חלקך; אבל אם תצליח להוציא את הדברים בלשון - זה כבר מהשם. וכך גם ברגליים: 'לב אדם יחשב דרכו' - המחשבות אם ללכת או לא, לעשות או לא, זהו לב האדם, זו הבחירה החופשית. 'וה' יכין צעדו' - מי יקבע אם הדבר ייצא לפועל? בזה אתה נתון ביד הבורא, שהשם יכין צעדו, כלומר שעל ידו תיתפס הדרך הנכונה.
והיות שאין האדם מכין את צעדיו אלא הדבר ביד השם, יוצא שהקדוש ברוך הוא, אם ירצה, יכול למנוע ממך להוציא את מחשבתך אל הפועל. שהרי יכול אדם לטעות ולחשוב: המחשבה בידי, ואם כן 'לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות' - כל מה שארצה אוכל לעשות. אומר לו הקדוש ברוך הוא: לא ולא. אמנם את הבחירה החופשית נתתי לך, אבל השליטה על ההוצאה לפועל נשארה בידי. אתה יכול להחליט מחר שרצונך להשמיד את כל העולם, אבל יש בעולם שחקן ראשי, ואני הוא, ואני אחליט אם להשמיד את העולם או לא. ומה עם הבחירה החופשית? הבחירה החופשית היא בלב - 'לב אדם יחשב דרכו'; אבל כדי להוציא את זה לפועל אתה צריך את הבורא - 'וה' יכין צעדו'.
וזה מה שכתוב בתהילים ל"ז: 'מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, כי יפול לא יוטל'. מסביר המלבי"ם: מצעדיו של הגבר, של האדם הגיבור, הם מהשם. אם השם יחפוץ בדרכו - יצליח, כי הקדוש ברוך הוא רצה שיצליח בזה. ואם הקדוש ברוך הוא לא יחפוץ - ימנע ממנו מלהצליח.
וזהו המשך הפסוק 'כי יפול לא יוטל': אם תראה שהצדיק נופל, שתכנן תוכנית ונכשל - כמשלנו, שתכנן ללכת ונתקלו רגליו ולא הצליח להוציא את התוכנית לפועל - אומר על זה דוד המלך 'כי יפול לא יוטל': דע שאין זה מעצמו אלא מאת השם. השם סומך את ידו, השם מעכב את תנועתו כדי שלא יעשה את מה שתכנן, משום שהוא רואה שמזה ייצא רע. ואם כן, אף שתכנן לעשות דבר מסוים, ייתכן מאוד שהשם ימנע אותו מזה וישים לו רגליים, שכן 'מה' מצעדי גבר כוננו'. לטובתך אני מונע ממך להוציא את תוכניותיך לפועל, ולא תצליח לקיים את תכלית כוונתך.
וזהו שאמר כאן: אם אתה רואה 'לב אדם יחשב דרכו', שאדם חושב עצות לא הגונות - וכמו שהסברנו שלפי המלבי"ם 'יחשב' הוא מחשבות שאינן ראויות - דע לך שאינו יכול להצליח בזה במאומה אם אין זה מאת השם, שהרי 'וה' יכין צעדו'.
ומי שיש לו את האמונה והידיעה הזאת, חייו הרבה יותר קלים ופשוטים. כי האדם, כשקורה לו דבר מה, בדרך כלל מחפש אשמים: פלוני עשה, וההוא שם לי רגל, וזה רק בגלל זה - תמיד יש לו אשמים, כולם אשמים חוץ ממנו. אבל אם אדם יודע 'לב אדם יחשב דרכו' - נכון, אתה צודק, לאותו אדם הייתה מחשבה רעה להכשיל אותך; אבל היכן בורא עולם בסיפור? האם הוא היה יכול להפיל אותך אלמלא השם הכין את צעדו? ודאי שלא. ואם הפיל אותך - למה? כי השם הכין את צעדו. ואם תשאל למה הכין השם את צעדו - משום שלך זה מגיע. ואם כן, האם יש לך תלונה עליו? הוא רק הכלי שעל ידו נעשה הדבר.
משל לעירייה שהניחה מכשול בדרך, ואדם נסע ברכבו וניזוק. הוא אינו יוצא וצועק על המכשול - מה, הבלוק שבאמצע הכביש אשם? - אלא מברר עם העירייה מדוע לא טיפלו במפגע, ואולי יתבע אותם. תמיד צריך לראות מי הוא המקור. כך גם כאן: אותו אדם הוא בלוק. נכשלתי על ידו? כן. אבל הוא לא היה יכול לעשות כלום, הוא רק 'יחשב דרכו'. 'וה' יכין צעדו' - ומי שכונן את צעדיו שיצליח בהם, זה מאיתו יתברך. ואם כן, מה לך כי תלין עליו?
שלושת הפסוקים שלפנינו מעמידים אותנו על קו אחד: 'ברצות ה' דרכי איש' - מי שהגיע לשלמות פנימית והשלים עם אויביו מבית, המידות והתאוות, זוכה שגם אויביו החיצוניים ישלימו איתו. 'טוב מעט בצדקה' - מוטב מעט בצדק מהרבה בלא משפט, בין בממון (שהמרבה הון קשה לו לעמוד בחובת הצדקה, ובעל תשובה חייב להשיב את הגזלה אף במחיר שיישאר במעט) ובין בתורה (מעט בהבנה על בוריה, ולא הרבה בלא ידיעת הדין). ו'לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו' - המחשבה והבחירה בידך, אבל ההוצאה לפועל ביד הבורא. מכאן תוכחה נוראה למי שגוזל בכלים שהמלך נתן לו, כפיסח הכורת את עצי המלך מבין זרועותיו; ומכאן גם חיזוק: לחשב את דרכי העבר, להתפלל על העתיד, ולדעת שאין אדם יכול להזיק לחברו אלא אם כן כוננו צעדיו מן השמים.