הפסוקים הראשונים של הפרק עוסקים בשאלה יסודית: איך אדם מכריע את הכרעותיו, ומניין הוא יודע שהדרך שבחר בה היא אכן רצון ה'. הפסוק הראשון דיבר במצב שיש נביאים בישראל:
לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב וּמֵיְהוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן׃ (א)
כשיש נביא - אדם עורך את מחשבותיו בלבו, ואת המענה הוא מקבל מפי ה' דרך הנביא: לך ושאל את הנביא. אך מה יעשה אדם כשאין נביאים? על כך באים הפסוקים הבאים.
כׇּל־דַּרְכֵי־אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה׃ (ב)
אדם שכל דרכיו מכוונות לשם שמים - אין לו שום בעיה. אין לנו נביאים, אבל אתה יכול לסמוך על דעתך ועל רוח הקודש שבתוכך. "כל דרכי איש" - כאשר אתה הולך בדרך ה', כל דרכיך זכות וטהורות בעיני ה' יתברך. מה שתחליט, מה שתעשה - לך אחר רוחך, ודע לך שזו הכוונה מאיתו יתברך. וזה מה שכתוב "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". ומהי "עצת ה'"? כפי שהסברנו, שם הוי"ה הוא היסוד לארבע רוחות השמים - אש, רוח, מים, עפר - וכל זה בגדר מרכבה לשכינה. אדם שכל יסודותיו מכוונים כנגד ארבע אותיות הוי"ה, "ותוכן רוחות ה'" - רוחו כולה מתוקנת לפניו יתברך.
אבל כאן מתעוררת הבעיה: מי יכול לאמר על עצמו שהוא בדרגה כזו? האדם מורכב מארבעה יסודות - אש, רוח, מים, עפר - ומי יכול להעיד שכולם אצלו כולו קודש קודשים, שהכל מכוון רק לשם ה', ושממילא ההכרעות שלו הן לפי רצונו יתברך מפני שרוח הקודש בתוכו? "מי יאמר זיכיתי לבי" - מי יאמר שאין ברוחו רמיה, שאין טבעו מתאווה ונוטה לשום דבר חוץ מרצונו יתברך?
גֹּל אֶל־יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ׃ (ג)
על זה בא הפסוק השלישי. להגיע לדרגה של "ותוכן רוחות ה'", שכל דרכיו זכות בעיני ה' יתברך - זו דרגה גבוהה מאוד. אז מה אעשה? נביא אין לי, ורוח הקודש הפנימית גם היא אינה בידי. אומר לך שלמה המלך: "גול אל ה' מעשיך". במצב כזה אין לנו להלך בגדולות ובנפלאות ולחשוב שיש בנו רוח שלמה, אלא רק לראות ולדאוג שמעשינו יהיו לשם שמים, ולהשתדל בכל דברינו לקיים רצון ה'. ואז - "ויכונו מחשבותיך": מתוך המעשים עצמם, הקדוש ברוך הוא יכונן את מחשבותיך. אינך בדרגה שכל מעשיך אמת מוחלטת לשם הוי"ה, אבל לכל הפחות כשאתה רוצה לעשות רצון ה' ומגלגל את מעשיך אליו - הקדוש ברוך הוא יכונן מחשבותיך, שתהיה לך הכרעה נכונה, ותקבל את הכיוון הנכון מאיתו יתברך לפעול ולעשות כפי שורש נשמתך: את מה שאתה צריך לתקן ואת מה שאתה יכול לעשות לשמו יתברך.
כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם־רָשָׁע לְיוֹם רָעָה׃ (ד)
זהו המשך ישיר לפסוק הקודם, וכך מסביר המלבי"ם: אמרנו "גול אל ה' מעשיך" - ומדוע ייתכן הדבר, ומדוע תזכה בעקבותיו להכוונה? מפני שה' את הכל פעל למענהו, וכל מה שנברא לכבודו נברא. ה' רוצה שכל מעשי האדם יהיו מכוונים לכך שיתקדש שמו בעולם. "למענהו" - למען ה"ו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה; כל מה שנברא בעולם נברא למען קיום מצוות עשה ולהימנע מלא תעשה. ואם כך תנהג, ה' יכונן מחשבותיך להנחות אותך בעצה נכונה, הגם שאין לך רוח הקודש והגם שאין לך נביא.
ואם תראה רשע שמחלל כבוד ה' ועושה נגד רצונו, ובכל זאת הוא מצליח ופורח כעשב - אל תישבר מזה ואל יהיו לך קושיות. "וגם רשע ליום רעה" - דע לך שגם זה לכבוד ה', כי הוא מיועד ליום רעה והוא יקבל את עונשו. וכפי שהסברנו, כשהרשעים מקבלים את עונשם מתגדל ומתקדש שמו יתברך בעולם. יוצא אם כן שגם על ידי הרשע ומכוחו יהיה קידוש שמו יתברך ועולמו.
תּוֹעֲבַת יְהוָה כׇּל־גְּבַהּ־לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה׃ (ה)
פשוטו של מקרא: בעיני ה' מתועב אדם גבה לב, ו"יד ליד לא ינקה" - מיד יקבל את עונשו. רבנו יונה מסביר ש"יד" פירושה חלק, כמו "עשרה ידות לי במלך", ולפי זה "יד ליד" - חלק לחלק, מידה במידה לא ינקה: כאשר ה' ישלם לבני האדם על מעשיהם וידו יתברך תחלק שכר או עונש, לא ינקה בעל הגאווה ויקבל אף הוא את עונשו. וזאת אף שמדובר בהרהור בלבד - הוא אפילו לא דיבר בגאווה אלא רק הרהר, "גבה לב", בלבו ולא במעשה, ואף על פי כן לא ינקה.
כך מסביר גם הגאון מווילנה: "תועבת ה' כל גבה לב" - אפילו מי שיש בלבו גבהות בלבד, גם הוא מתועב ומשוקץ בעיני ה'. אפילו אם בהתנהגותו החיצונית הוא נוהג בענוותנות, אם בלבו הוא חושב "אני ואפסי עוד" - כבר מתועב ומשוקץ לפני ה'.
ועל "יד ליד לא ינקה" אומר הגאון מווילנה: הקדוש ברוך הוא חסיד בכל מעשיו, ואינו מעניש כפי הדין והיושר אלא לפנים משורת הדין. ואם חלילה היה הקדוש ברוך הוא דן אותנו כמעשינו - "אוי לי, אויה לי, אויה לנפשי", כפי שכולנו מזכירים בווידוי ביום הכיפורים. אלא שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו מאריך אף, וברוב רחמיו נוהג לפנים משורת הדין. אבל בגבה הלב אין כן: "יד ליד" - מידה במידה, מדויק, כמה שמגיע לו, ואין מנקים. אין חסד ואין לפנים משורת הדין.
המלבי"m מסביר: אמת שאין הקדוש ברוך הוא מעניש על מחשבה רעה. אדם שתכנן לפרוץ בנק ולא יצא לו, תכנן להכות את חברו, תכנן לחלל שבת ובסופו של דבר לא יצא לפועל - אין הקדוש ברוך הוא מענישו על כך. (אגב, רבנו יונה אומר שמי שרגיל לחלל שבת ותכנן לחלל ולא יצא לו - נדון כאילו חילל. בא להניע את האוטו, המצבר נגמר, לא נדלק אור, לא קרה כלום - וכיוון שכל שבת הוא רגיל לנסוע, נדון כאילו נסע, שהרי מעידים עליו משמים שבוודאי היה עובר את העבירה.) אבל באופן הרגיל אין ה' מעניש על רצון לעבור עבירות. וגם כשהמחשבות הוציאו פרי ונעשתה הפעולה - אין הקדוש ברוך הוא מעניש מיד, אלא יש הסתר פנים והקדוש ברוך הוא מניחנו למקרה הזמן. הרי לנו שני יתרונות: על מחשבות אין מענישים, וגם כשזה הפך למעשה - אין מענישים מיד.
אומר המלבי"ם: לא כן מידת גבה לב. אדם שלבו גבוה וחושב שהוא במדרגה ומי יודע מה - אינו מקבל מוסר ואינו מקבל תוכחת. מדבר איתו אדם, והוא עונה: מי אתה שתגיד לי מה לעשות? הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה. כך בדיוק אמר קורח: "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו" - אנחנו לא צריכים מישהו מעלינו. הדבר הזה שורש פורה ראש ולענה, להמרות את פי המוכיחים אותו ולא לקבל מאף אחד שירצה ליישר את דרכו.
ומהו "יד ליד" לפי המלבי"ם? לא על ידי אמצעי, אלא מידו יתברך לידו של האדם, באופן ישיר. הסברנו שגם כשאדם עושה פעולה רעה אין ה' מענישו מיד אלא מניחו למקרה הזמן - יעבור זמן, יזדמן איזה מקרה, ואז ימצא בעל חוב מקום לגבות את חובו. אבל כאן אין מניחים אותו למקרה הזמן, אלא בהשגחה מיוחדת מזמנים לו עונש מיידי. שהרי עונש על פי טבע עלול להתעכב - למשל אם נגזר שביתו ייחרב בסופה, אפשר שהסופה תבוא רק בעוד חצי שנה על מה שעשה היום. אבל גבה הלב - "יד ליד", מיד ועל המקום.
ומדוע "לא ינקה"? מפני שבאדם שיש סיכוי שיחזור בתשובה אומר הקדוש ברוך הוא: אין לי עניין להעניש אותו מיד, אולי יחזור בתשובה ולא נצטרך להעניש. אבל גבה הלב אינו שומע תוכחת, ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל; באדם כזה אין תקווה שייטיב את דרכיו. לכן אין סיבה לנקותו מעונש, כלומר לדחות לו את העונש שמא ינוקה - הוא לא ינוקה, ולכן "יד ליד": תן לו את עונשו מיד. זהו עונשו של גבה הלב.
בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֺן וּבְיִרְאַת יְהוָה סוּר מֵרָע׃ (ו)
אומר רבנו יונה: אין כפרת העוון בלא תשובה - זה יסוד שהוא מנחיל בצורה ברורה ומפורטת בספרו שערי תשובה. בלא תשובה לא תימצא כפרה, ולכל תשובה תימצא מחילה: כל תשובה, ולו הקלה ביותר, יש בה מחילה, והשאלה היא רק כמה. המשלנו את זה לבגד: קח בגד מטונף ביותר, הכנס אותו למים לשנייה והוצא - האם יצא נקי יותר? בוודאי שכן, והראיה - הסתכל על המים ותראה שיש בהם זיהום. אם תשאיר אותו שעה, המים יהיו מזוהמים יותר והבגד נקי יותר; אם תשפשף - נקי יותר; אם תוסיף חומרים חריפים - נקי עוד יותר. אבל גם השטיפה הקלה הוציאה משהו. כך תשובה: כל תשובה עושה משהו.
אלא שגם אחרי ששב בתשובה, צריך עדיין לחפש את הכפרה. זה דבר שרבים טועים בו ומחברים בטעות בין הכפרה ובין התשובה, ואין קשר הכרחי בין השניים. תשובה מלשון לשוב. הרי אמרו: האומר לאישה "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור" - הרי זו ספק מקודשת, והגם שאדם זה ידוע כרשע גמור. איך ייתכן? רשע גמור אומר "על מנת שאני צדיק גמור", והלוא תנאי בטל מעיקרו! אומרים לך: ייתכן שבשנייה אחת הרהר תשובה, והרי הוא צדיק גמור בעיני ה'. אתה יודע מה הרזומה שלו? חילולי שבת, כריתות, נידה, עריות, כל מרעין בישין - והוא צדיק? אומר לך: אל תערבב, אלו שני דברים. לתקן את מה שפגם - זה מישור אחד, ובו יש לו עוד הרבה עבודה. אבל "לשוב" פירושו: לא אחטא עוד, ומתחרט אני על מעשיי הרעים - ומרגע זה הוא צדיק. העבר אכן קיים והוא צריך תיקון, אבל מעמדו מעתה מעמד של צדיק.
וזה מה שאומר רבנו יונה: גם אחרי שובו מרעתו, צריך להשית עצות בנפשו שיתכפר עוונו כפרה שלמה. אמנם כל תשובה מועילה להציל מאובדן הנפש, אבל כפי מעלת התשובה כך תהיה קרבתך אל האלוקים. "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו" - אומר רבנו יונה, זו כל שאיפת הצדיקים: למצוא החפץ והרצון מאת ה'. כי לפעמים יכול הקדוש ברוך הוא למחול לאדם על עוונו, אבל אין לו חפץ בו. משל למי שהרגיז אותך מאוד, ואחר כך בא וביקש מחילה בצורה יפה מאוד; אתה תמחל לו, אבל בלב נשארו משקעים, והחברות שלכם לא תהיה כשהייתה - זה אומר שאין לך חפץ ורצון בו. כך גם בתשובה: ברגע שביקש מחילה, ה' אומר "מחלתי" - אבל האם יש לה' חפץ ורצון בו? לכך צריך להתאמץ ולהתגבר יותר, שכפי מעלת התשובה יתרצה ה' יתברך אליו לקרבו ולתת לו חלק לנפשו בנעימים בעולם הבא ולמחות פשעיו. כפי דרגת התשובה כך יימחו עוונות העבר; אך עצם זה שקיבלת על עצמך לא לעשות את העוון ואתה מתקן מעשיך להבא - זה די בו שתיחשב צדיק.
ומי שיעשה כן באמת וישוב תשובה ראויה - עם כל גדרי התשובה, עם ניקוי עוונותיו לשעבר ועשיית תיקון עליהם - האדם הזה יהיה נקי מעוון כאילו לא חטא מיום היוולדו, ונשארו צדקותיו בידו: המצוות שעשית נשארות לך, והעוונות שעשית זיככת ותיקנת. אבל שוב: זו עבודה, ולא רגע אחד של תשובה. ויש תשובה בדרגה גבוהה יותר, אומר רבנו יונה, שלא זו בלבד שהיא מוחה את העוון אלא הופכת אותו לשכר - זו תשובה מאהבה, שהופכת זדונות לזכויות; ותשובה מיראה הופכת אותם לשגגות.
יש דרך נוספת לזכך את עוונות האדם - ייסורים. אדם עשה תשובה ונמחל לו, והייסורים ממרקים את עוונו ומנקים אותו ממה שעשה. ויש מצב שהתשובה והייסורים עדיין אינם ממרקים אלא תולים, ומה ממרק? יום הכיפורים. ויש מצב שתשובה, יום הכיפורים וייסורים רק תולים, ומה ממרק? מיתה, כמו שנאמר "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון".
ומה עוד מועיל מאוד להעביר את העוון? אומר רבנו יונה: גמילות חסדים. חוץ ממה שהקרן קיימת לו לעולם הבא, כמו שכתוב "מתן בסתר יכפה אף". וחז"ל אומרים על בית עלי: "אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ומנחה" - בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל בתורה ובמעשים טובים כן מתכפר. מכאן למדת שלחסד יש מעלה לכפר עוון. כלומר לא רק ייסורים מוחים את העוון וגורמים ריצוי בינינו לבין ה', אלא גם עשיית חסדים מוחה את העוון וגורמת ריצוי.
וזה מה שכתוב כאן: "בחסד ואמת יכופר עוון" - כיצד יכופר העוון? תעשה חסד ועל ידי זה יימחה העוון, שהרי אין די בתשובה לבדה למחות את העוון. ומהו "אמת"? המפרשים מסבירים שהכוונה לתורה, כי עסק התורה "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", ויש בה תיקון לכל איבריו ולכל בשרו מרפא - עסק התורה הוא תקנה לכל העבירות שבעולם.
"וביראת ה' סור מרע" - מהו יסוד כפרת העוון, ואיך תבטיח שהעוון יתכפר לחלוטין? על ידי שתהיה בך יראת ה', שאם יבוא לידך שוב אותו עוון - תפרוש. וכך אומרים חז"ל: "באותו הפרק ובאותה אישה". מהי תשובה שלמה? שאדם התנסה שוב באותו ניסיון עצמו: כשל בעריות, ושוב היה בשיא אונו, ושוב אותה אישה, ושוב אותו הפרק - כלומר באותה רמת ניסיון ממש - והפעם עמד בו. זה מוחה ומכפר את העוון הראשון. וודאי שאין הכוונה שצריך להגיע לכך; להיפך, כתוב שצריך להיזהר מאוד שלא לבוא לידי כך, שהרי מי שנכשל בראשונה עלול להיכשל גם בשנייה. אלא הכוונה שאם חלילה נקלע לאותה סיטואציה - "וביראת ה'", על ידי שהוסיף בעצמו הרבה יראת ה' - "סור מרע", הפעם יסור מן הרע, ובזה יכופר העוון הראשון.
הגאון מווילנה מסביר: כשאדם רוצה לשוב אל ה' צריך שני דברים - תשובה על העבר, וקבלה על עצמו להבא שלא ישוב עוד לאותו חטא לעולם. על העבר, לתקן את מה שהיה - אין טוב מתורה וגמילות חסדים, וכפי שדורשת הגמרא: "חסד" זו גמילות חסדים, "אמת" זו תורה, שנאמר "אמת קנה ואל תמכור", ובזה תהיה לו כפרת העוון. ו"ביראת ה' סור מרע" - זה על להבא: אם יהיה לאדם יראת ה' ויחשוב לעצמו הקדוש ברוך הוא רואה אותי כעת, משגיח עליי כעת, רואה את מעשיי המקולקלים - איך אעשה פניי לעשות חטא זה ועוון זה כאשר עיני ה' צופיות על כל הארץ? הדבר הזה עצמו יגרום שלהבא לא תחזור להיכשל.
המלבי"ם מדייק בלשון "יכופר עוון". כידוע יש הבדל בין חטא ובין עוון: חטא הוא בשגגה, בלי כוונה רעה; עוון הוא במזיד, ובפרט שהוא נובע מעיוות השכל - עוון בא עם אידאולוגיה, אני חושב שכך צריך לעשות, וזה נקרא עוון. ואומר המלבי"ם: גם מי שהעווה בזדון, על ידי שיאחז בחסד ובאמת יכופר לו. "חסד" - חסד של אמת, שאינו למטרת קבלת גמול ולא לתועלת, כמו לוויית המת. ו"אמת" - לאחוז במידת האמת, וכהסבר הגמרא: עסק התורה בעיון, לעמול בתורה ולעיין בה ולהגיע למסקנות אמיתיות. ועל ידי זה יכופר עוון, כמו שאמרנו בבית עלי, שבזבח ומנחה אינו מתכפר ובתורה ובגמילות חסדים כן מתכפר.
אבל המשך הפסוק, "וביראת ה' סור מרע", בא לומר: דע לך שטוב היה יותר אם לא היית נכנס לכל הסיפור הזה מעיקרו. טוב היה יותר שתהיה בך יראת ה' ועל ידה תסור מרע, ולא תצטרך לבוא ולשאול כיצד ממרקים עוונות העבר. הטוב ביותר הוא "ביראת ה' סור מרע", ואז לא תזדקק כלל לכפרה, כמו שכתוב "אשרי נשוי פשע", "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון" - אשרי אדם שמראש לא היה בו עוון.
ואם ישאל האדם: הלוא נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ואנו רואים שיש לבעל התשובה מעלה יותר מאדם שלא חטא מעולם? המעלה היא בהתגברותו התמידית. ניתן דוגמה: אדם שעישן והפסיק לעשן. יש כאלה שאחרי שלושים שנה חזרו לעשן - רואים שהחיידק הזה אינו עוזב את האדם, והוא צריך להתגבר עליו כל הזמן ולהתאמץ כל הזמן. אמנם זה קל בהרבה מהחודשים הראשונים, אבל עדיין - יראה מישהו מעשן סיגריה, ייתכן שייזכר בערגה בימים ההם, וייתכן מאוד שגם יחזור לזה. לעומת זאת מי שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו, הדבר כלל לא מדבר אליו; להיפך, זה נמאס לו ואין סיכוי שיגיע לזה. אני מדבר על אדם בוגר, לא על ילד שמחפש לעשות רושם. לא רואים אדם בגיל ארבעים שמתחיל לעשן - זה נדיר ביותר; אם יש כזה, הרי זה מי שחזר לעישון, אבל מי שלא עישן מעולם ובגיל ארבעים יחליט לקנות סיגריות ולהתחיל - הדבר כלל לא מדבר אליו.
לפי זה, הצדיק במקום מסוים מתמודד פחות כנגד יצרו, מפני שענייני העבירה אינם מדברים אליו. אבל הרשע שהיה בתוך ה"סרט" הזה ויצא ממנו - הדבר תמיד שולח לו הבזקים, ואף על פי כן הוא מתגבר, ועל זה יש לו מעלה גדולה באמת. אבל שוב: לא יותר מן הצדיק.
הפרק מלמד אותנו סדר עבודה שלם. בהיעדר נביא ובהיעדר רוח הקודש, אין לנו להלך בגדולות אלא "גול אל ה' מעשיך" - לכוון את המעשים לשם שמים, ואז "ויכונו מחשבותיך", וה' ינחה אותנו בעצה נכונה; שהרי "כל פעל ה' למענהו", וגם הצלחת הרשע סופה להיות קידוש שמו. מנגד, הגאווה היא התועבה החמורה - אפילו בהרהור בלב, ועונשה "יד ליד" ובלא ניקוי, מפני שגבה הלב אינו מקבל תוכחת ואין בו תוחלת לתיקון. ומי שכבר נכשל: אין כפרה בלא תשובה, וכל תשובה מועילה, אלא שלאחר התשובה נדרשת עבודת הכפרה - בתורה ובגמילות חסדים, ולעיתים בייסורים, ביום הכיפורים ובמיתה - וההבטחה השלמה היא "וביראת ה' סור מרע": להוסיף יראת שמים עד שלא יכשל שוב. והטוב מכל - שלא לבוא לידי עוון מתחילה.