שני הפסוקים החותמים את פרק ט"ו עוסקים בשני כלים שבהם מיישרים את האדם: המוסר והתוכחת. שני הפסוקים האלה נראים כאילו הם חוזרים על אותו רעיון, אבל למעשה יש כאן הבחנה יסודית בין שתי דרכים שונות לגמרי של תיקון האדם, ובין שתי מדרגות של יראת שמים. נלך בעקבות הגאון מווילנה, רבנו יונה והמלבי"ם, ונראה כיצד הדברים מצטרפים לסולם שלם שהאדם עולה בו.
פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב׃ (לב)
שואל הגאון מווילנה: מה ההבדל בין מוסר לתוכחת? מוסר, הוא אומר, הוא מה שהאדם מייסר את עצמו לכבוד קונו. וכיוון שהוא מבטל את רצונו מפני רצון קונו, הקדוש ברוך הוא עושה את רצונו, כמו שאמרו: בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך. כאשר אתה מבטל את הרצונות שלך כדי לקיים את רצון השם, אז גם כאשר אתה תרצה דברים ותתפלל על מה שאתה זקוק לו, השם יתברך מבטל כביכול את רצונו מפני רצונך.
המוסר, ממשיך הגאון, הוא במעשה ובגוף: ייסורים לגופו של אדם. והתועלת שבו היא שהאדם יסור מן הרע. התוכחת לעומת זאת היא בדיבור: אני מוכיח אותך ואומר לך שאתה נוהג שלא כשורה. והתועלת שבתוכחת היא שהאדם ידע באיזו דרך ללכת. וכשמדובר במוסר מן השמים, כל הייסורים שאדם מקבל, חולי ומכאובים, צרות ובעיות, כל אלה בגדר מוסר; ואילו אמירה שאומרים לו שהוא נוהג שלא כראוי, זו תוכחת.
על פי זה מתבאר הפסוק: 'פורע מוסר מואס נפשו'. נפש פירושה רצון, כמו 'אם יש את נפשכם' שפירושו אם רצונכם, וכמו 'ככל אוות נפשך'. מי שפורע את המוסר, כלומר מי שאינו מקבל את הייסורים שמוכיחים אותו בהם מן השמים ואינו מקשיב לדברי המוסר, הרי הוא מואס ברצונו שלו. שכן אילו היית מקבל את המוסר ומבטל רצונך מפני רצון השם, היה הקדוש ברוך הוא ממלא את רצונך. ואם אתה פורע את המוסר, אתה בעצמך מונע מרצונך שיתמלא.
המלבי"ם הולך באותו קו, ומבאר את ההבדל בצורה נוספת: מוסר הוא יראת העונש, ותוכחת היא הוכחת השכל. אני יכול לומר לך: קיים את המצווה הזאת, ואם לא תקיים - אוי ואבוי, יהיה לך כך וכך; היזהר מן העבירה הזאת, ואם תיכשל בה יהיה לך עונש כזה וכזה. זהו מוסר. ואני יכול לגשת אליך אחרת: תוכחת היא מלשון ויכוח, 'ויוכח בין שנינו', הוכחה שכלית. בוא ואוכיח לך שהמצווה הזאת טובה לך, שראוי ושומה עליך לעשות כן; בוא ואוכיח לך שהעבירה אינה טובה ואינה משתלמת ואין שום טעם לעשותה. זו תוכחת. אבל אם אני מדבר איתך באיומים ובעונשים - זהו גדר של מוסר.
לפי זה, ממשיך המלבי"ם, העונש שמדברים עליו בדרך כלל הוא עונש העולם הבא. ומי שפורע מוסר, היכן הוא ייענש? בעולם הבא. ושם הנענשת היא הנפש. נמצא שהוא 'מואס נפשו' ממש: אילו היה שומע מוסר, היה שומר על נפשו שתתעדן בצחצחות, ועכשיו שהוא פורע מוסר, נפשו היא שתשלם מחיר יקר על העבירות שהוא עושה כאן.
'ושומע תוכחת קונה לב'. הלב, כפי שהסברנו לא אחת, הוא כוח הממשלה שבאדם, המושל על הגוף. חסר לב הוא מי שאין לו כוח ממשלה כלל: אין בו כוח למשול על רצונותיו, על תאוותיו ועל מאווייו. הוא כבהמה בלא לב, אומר המלבי"ם, שהרי הבהמה נמשכת אחר רצונותיה, אין לה לב מושל שיאמר לה 'די, אכלת מספיק, עכשיו מפסיקים'; היא אוכלת עד שתתמלא קיבתה והולכת כפי תאוותיה.
אדם כזה אינו קונה לב על ידי פחד המוסר, שהרי בהמה מוליכים בשוט ובמכה, משום שאין לה לב, אין לה כוח מושל, ותוכחת אינה מדברת אליה - היא זקוקה למוסר כפשוטו, למקל. אבל אם אתה שומע תוכחת, בזה עצמו אתה קונה לך לב, כוח מושל שימשול בך, וממילא אינך זקוק לייסורים, שכן על ידי הדיבור הצלחת להמשיל את לבך על כוחותיך ועל תאוותיך. ואם לא - גם את המוסר, גם את ההתראה שיש ייסורים, הוא פורע ואינו מקבל, ואז לא די להשמיע לו שיש ייסורים, אלא צריך ממש 'שבט לגו חסר לב', מקל שיכה אותו כדי לעוררו.
יִרְאַת יְהֹוָה מוּסַר חׇכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה׃ (לג)
רבנו יונה מסביר שהפסוק הוא כאילו נכתב 'במוסר חכמה', כלומר: באמת יזכה אדם ליראת ה' על ידי מוסר החכמה - על ידי שייסר את עצמו בדברי החכמה. פירוש הדבר, שילמד האדם את דברי המוסר, שכן בעצם הלימוד הזה יש ייסורים לאדם.
מסופר על אחד החכמים שבא וסיפר שמישהו הלקה אותו מכות נאמנות, חירף וגידף אותו, ואחר כך הוא עצמו נישק אותו. שאלו אותו: מתי קרה הדבר? אמר להם: פתחתי עכשיו ספר מוסר. איזה מכות נאמנות הכה אותי כאן ספר המוסר, אילו מילים חריפות אמר לי, אילו דברים קשים - וכשסיימתי את הלימוד סגרתי את הספר ועוד נישקתי אותו. מי שלומד מוסר מבין שאלה דברים המייסרים, דברים שגורמים לו להבין שהוא נוהג שלא כראוי, שמעוררים בו נקיפות מצפון ורצון לשנות את עצמו. ועל ידי ששומע אדם מוסר חכמה ומתקן דרכיו, הוא משיג את יראת האלוקים.
הגאון מווילנה מפרש בכיוון ההפוך: יראת ה' מביאה לידי מוסר חכמה. נאמר 'אווילים חכמה ומוסר בזו' - האוויל שומע חכמה, שומע מוסר, ואומר: עזוב אותי, איני רוצה לשמוע. הוא אינו הולך לשמוע שיעורי תורה ואינו הולך לשמוע דרשות, הוא בז לחכמה ולמוסר, מפני שהוא מפחד ממה שתאמר לו. אבל מי שיש בו יראת ה' - הוא שומע חכמה ומוסר ומבקש אותם. נמצא שיראת ה' היא המביאה את האדם לידי מוסר חכמה.
עוד אומר הגאון מווילנה: אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה. יראת העונש מביאה לידי חכמה, והחכמה מביאה לידי יראת הרוממות. ונקדים לזה את דברי רבנו חיים מוולוז'ין ב'רוח חיים' על פרקי אבות. כתוב 'יהיב חכמתא לחכימין' - נותן חכמה לחכמים. שואל הוא: וכי זה הוגן? כמו שהיה נראה תמוה 'יהיב כספא לעשירים' - תן לעניים! כך גם כאן: תן חכמה לטיפש ויהיה חכם, ומה טעם לתת חכמה למי שכבר חכם?
מיישב רבנו חיים מוולוז'ין: נאמר 'הן יראת ה' היא חכמה', וכן 'ראשית חכמה יראת ה''. הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו מגדיר את יראת השמים כחכמה, והיא ההתחלה של החכמה. וזהו שאמרו שהשם נותן חכמה לחכמים: 'חכמים' הם מי שיש בהם יראת ה', שהיא ראשית החכמה. למי שיש בו יראת ה' - לו נותן השם חכמה, שהרי מי שאין לו יראת ה' משתמש בחכמתו להבלים.
ובזה הוא מיישב גם קושיה נוספת. מאין באה החכמה שיש לאדם? מאת השם, כמפורש 'כי ה' יתן חכמה'. אם כן, כשאומרים שהשם נותן חכמה למי שכבר חכם - מהיכן החכמה הראשונה שכבר יש בו? הרי גם היא מאת השם, ואיך נתן לו בשעה שעדיין לא היה חכם? אלא על כרחך כמו שביארנו: החכמה היא מאת השם, אבל יראת ה' תלויה בך. ומכיוון שהדבר תלוי בך, אומר לך הקדוש ברוך הוא: השג אתה את ראשית החכמה, שהיא היראה, ואז - 'יהיב חכמתא לחכימין', מי שהשיג את ראשית החכמה כבר ראוי לקבל חכמה גדולה ועצומה מאת השם.
עתה נחזור לדברי הגאון מווילנה: אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. לכאורה יש כאן מעגל סגור, כעין שאלת הביצה והתרנגולת שרגילים בה ההמון (ולנו מצד התורה אין כלל שאלה כזאת). מצד אחד אומרים לי שאני חייב חכמה כדי להשיג יראה, ומצד שני שאיני יכול להשיג חכמה בלא יראה. אם כן ממה אתחיל?
בא הגאון מווילנה ומבאר: ישנם שני מיני יראה - יראת העונש ויראת הרוממות. את יראת העונש אדם יכול להשיג בכוחות עצמו: להבין שיש גיהינום ויש עונש לעוברי רצונו. על זה נאמר 'אם אין יראה אין חכמה' - השג את היראה הבסיסית הזאת, הכנס אותה היטב אל לבך, ועל ידה תזכה לחכמה. וכשתשיג חכמה, מתוך החכמה תגיע ליראה הגבוהה יותר, יראת הרוממות, שהאדם חרד מהדר גאונו של הקדוש ברוך הוא ואינו עובר על רצונו - לא מפני שיעניש אותו, אלא מפני שאינו רוצה להמרות את פי השם הרם והנישא. נמצא שזהו סולם שאדם עולה בו: יראת העונש, חכמה, יראת הרוממות. מצד אחד היראה קודמת לחכמה - זו יראת העונש; ומצד שני החכמה קודמת ליראה - ליראת הרוממות. ושני הדברים אמת, ומתלבשים בלשון הפסוק.
המלבי"ם מבאר שהחכמה צריכה למוסר, כמו שנאמר בפתיחת הספר 'לדעת חכמה ומוסר'. לפני האדם שתי דרכים: דרך החכמה ודרך הסכלות. ויצר הלב מושך לסכלות, שהרי הלב נמשך אל התאוות, אל הרצונות, אל ההנאות ואל הרגש. לכן כדי להשיג את החכמה אתה צריך ליישר את כוחות הנפש ולהמשיל אותם על יצר הלב, וזה נקרא מוסר. על ידי שתכניס מוסר ללבך, תכניס את החכמה ללבך; ואם לא תייסר את עצמך ותלך אחר הנאותיך, לא תגיע לחכמה אלא לדרך הכסילות. והכסיל, כבר הסברנו, אינו הטיפש; הכסיל הוא ההפך מן החכם - אדם שיודע הכול והולך אחר תאוות לבו.
ומהו המוסר? אומר המלבי"ם: המוסר הוא יראת ה'. שיצייר האדם בנפשו כמלך גדול העומד עליו, רואה במעשיו ומבקש ממנו דין וחשבון - זה 'ייסר' ויאסור את כוחות הנפש. מה ימנע מן האדם לעבור עבירה? הידיעה שכל מעשיו בספר נכתבים, שיש מי שרואה אותי ויש מי שכותב ומצלם כל מעשה שאני עושה. זהו הדבר שמביא את האדם אל גדר החכמה.
והחכמה, לשיטת המלבי"ם, אינה ידיעות ערטילאיות. חכם הוא המנהל את חייו על פי חוקי החכמה. עצם הידיעה אין בה די, שהרי הכסיל יכול להיות ידען גדול, ואף על פי כן הוא כסיל - הולך בחושך, כלומר הולך אחר תאוות לבו. אם כן מהי הדרך להשיג את החכמה וליישם אותה בחיי היומיום? על ידי יראת ה': שיכניס אדם ללבו שיש מוסר, שיש ייסורים, שיש עונש, ושהשם רואה וצופה בכל מעשיו. כך משיגים את החכמה, שהיא ללכת בדרך השם ולקיים את מצוותיו.
על פי זה חוזר המלבי"ם אל הפסוק הקודם: מי שפורע מוסר מואס את נפשו האלוקית - השם משגיח על כל מעשיו תמיד, והוא אינו מרגיש באותה השגחה תמידית, ומתוך כך הוא פורע מוסר. ומי ששומע תוכחת, מטה אוזן להוכחה שהשכל בא להראות לו, שהחכמה טובה וכדאי לו ללכת בדרכה - אדם זה יזכה להשיג את החכמה, וגם יזכה לכבוד.
מדוע יהיה לו כבוד? שהרי נאמר 'שומר תוכחת יכובד'. משום שהוא עושה לא מצד היראה אלא מצד השכל. ותמיד לעשות דבר מצד השכל הוא הרבה יותר גדול מלעשותו מפני שמצמידים לך אקדח לרקה. כשמאיימים עליך - אין ברירה, נאלצת. אבל כשאתה עושה מפני שהחלטת שזה המעשה הנכון, שכך ראוי לעשות, שעל פי העמקתך והבנתך זה הדבר הראוי - זה הרבה יותר עוצמתי. 'למה הנחתי תפילין? כי איימו עליי' - אין בזה מעלה.
לכן מי שהוכיחו אותו והוא שומר את הדברים ומקיים - הוא האדם הראוי לכבוד. ומי שנוהג מחמת המוסר, מחמת הפחד מן העונש - גם זה טוב, גם הוא מקיים את מצוות השם, אבל אין בזה 'יכובד'. דרגת הכבוד שייכת למי שעשה מחמת התוכחת, מעצם ההוכחה השכלית שהוא חייב בדבר.
וכיצד זוכים לזה? 'ולפני כבוד ענווה'. שהרי מהי ההגדרה של השומע תוכחת? ענוותן. כדי שאהיה מוכן שתתקן אותי, אני צריך ענווה; ואם אני בעל גאווה, מיד עולה בי: מי אתה שתתקן אותי? אני מצוין, אני מושלם, איני צריך תיקון.
שימו לב לדבר מעניין: להרצאות מגיעות שמונים־תשעים אחוז נשים ועשרה אחוז גברים. מדוע לנשים קל הרבה יותר לקבל? מפני שהיסוד הנפשי של האיש הוא האגו והכבוד - ולכן אישה תמיד מוזהרת להיזהר מאוד בכבוד בעלה, שהדבר הגרוע ביותר שהיא עלולה לגרום לו הוא פגיעה בכבודו. אצל האישה הנקודה המרכזית היא הרגש יותר מן האגו. ואין הכוונה שאין גברים ענוותנים ואין נשים בעלות גאווה - יש ויש; אני מדבר כקו כללי.
מכאן גם התשובה לשאלה ששאלנו: האיש חושב שאינו צריך לשמוע, הוא יודע הכול. 'מה, אתה צריך להסביר לי? אני מבין לבד'. הוא מוכן לעשות הרבה טעויות והרבה שטויות, ובלבד שלא ישפיל את כבודו וישאל כיצד עושים. אישה לרוב אין לה בעיה לשאול כמה פעמים: לא הבנתי, תסביר לי שוב. והוא אומר: לא, לא, אני יודע, הכול בשליטה - גם כשאינו יודע ואינו מבין, לא ישאל, כי אין זה לפי כבודו. אם כן, גדרו של השומע תוכחת הוא ענווה. 'ולפני כבוד ענווה': על ידי שיש בך ענווה תזכה לאותו כבוד של שומע תוכחת. אם יש בך ענווה - אתה מוכן לקבל, מוכן שיתקנו אותך, ואינך המושלם עלי אדמות. מעירים לך, ואתה אומר: תודה רבה, שמתי לב, מכאן ואילך אתקן את דרכיי. נפלא מאוד.
ובאמת האנשים הגדולים והצדיקים היו מביאים אליהם אנשים שיוכיחו אותם. הגאון מווילנה היה קורא למגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שיבוא לתת לו מוסר. וכן מסופר על בעל התניא, שהביא אליו מגיד כדי שיוכיח אותו. נבהל אותו מגיד: אני אוכיח את בעל התניא? קדוש עליון, איש אלוקים קדוש היה רבנו זלמן מלאדי, מי יכול לשער את עוצם תוקף קדושתו - ואני אוכיח אותו? אמר לו הרב: בכל אופן, אני מבקש.
אמר לו המגיד דבר חכם מאוד: הרב רוצה שאוכיח את כבודו. הנה, המרחק בין מה שאני יודע לבין מה שהרב יודע הוא עצום ורב; ועם כל זה, המרחק הזה מתגמד לעומת המרחק בין מה שהרב יודע לבין מה שהרב עדיין אינו יודע. מספרים שהבין את עומק התוכחה שבדבר והתחיל לבכות. אנחנו היינו בוכים מזה? היינו אומרים: נכון, אני עוד צריך להתקדם. אבל הוא בכה, כי הבין: עדיין אתה רחוק, ראה כמה אתה חסר, ראה כמה אתה עדיין אינך יודע, ראה איזה חלק בתורה עדיין לא השגת.
מסופר על החזון איש, שרופא הורה לו לצאת מדי יום לחצי שעה של הליכה לאוורר עצמו, והיה הולך לפרדס שהיה אז ברמת בני ברק, עוד לפני שהתפרסם. פעמים רבות לקח עמו בטיולים אלה את רבי חיים קנייבסקי, שהיה מדבר עמו בדרך בלימוד. אגב, החזון איש כתב עליו מכתב המלצה לשידוכים כשהיה כבן שמונה עשרה עד עשרים, וכתב עליו 'מארי דכולי תלמודא' - אדון על כל הש"ס, ובעיון.
והנה החזון איש הולך שם שקוע בשרעפיו, כדרכו, שהיה מעביר בראשו סוגיות שלמות בשעת ההליכה. ראה אותו יהודי פשוט, בעל בית שגר לא רחוק משם, ושם לב שזקן זה מסתובב שם יום־יומיים. אמר לו: יהודי זקן, בגילך כדאי שתפתח ספר ותקרא קצת תהילים, חבל על הזמן לשבת ולעשות טיולים. הודה לו החזון איש והמשיך בדרכו, ואמר לעצמו: מחר אלך מצד אחר. למחרת שכח ועבר שוב באותו מקום, ושוב אמר לו האיש: לא שמעת מה שאמרתי לך אתמול? אתה מבזבז את חייך בסיבובים וטיולים, שב ולמד, קרא קצת תהילים. הודה לו החזון איש, ולמחרת כבר לא עבר שם.
לאחר כמה ימים היה בנו של אותו אדם צריך לעבור טיפול, ואמרו לו: יש צדיק שהגיע לבני ברק, שמו רבי אברהם ישעיהו קרליץ, לך אליו שייתן לך ברכה, שברכותיו פועלות. בא ודפק בדלת - עוד באותם ימים שאפשר היה לדפוק בדלת והרב פתח בעצמו; היום משב"קים ואבטחה, ואילו רבי חיים קנייבסקי היה נדרש לפתוח לכל דופק, לא היה חי, לא אוכל ולא שותה ולא ישן ולא לומד. פתח לו החזון איש: כן, במה אפשר לעזור? ראה האיש את פניו, וזיהה: זה הזקן שאני צועק לו כל פעם שישב ויקרא תהילים. התעלף במקום.
עורר אותו החזון איש ושאל מה קרה. אמר לו: אני מבקש מחילה מכבודו, לא ידעתי שכך דיברתי אל הרב. אמר לו החזון איש: על מה אתה צריך להתנצל? בסך הכול אמרת לי דברי תוכחה. ודע לך, מאז שאמרת לי את הדברים התחלתי לקרוא כל יום כמה פרקי תהילים. אמרתי לעצמי: אם שולחים משמים מישהו שיאמר לי 'יהודי, קרא תהילים', כנראה שמן השמים רוצים שאקרא גם תהילים. ולכן אני מפנה כמה דקות בכל יום מעסק התורה ויושב וקורא תהילים.
ראו כמה נפלא. אדם רגיל היה אומר: הוא מוכיח אותי? מי הוא בכלל? גם אם ילמד כל חייו לא יידע את מה שאני כבר הספקתי לשכוח. והחזון איש - האם הלך במחשבה כזאת? מה פתאום. מישהו הוכיח אותך, אמר לך משהו - אתה יכול לקבל מזה, אתה יכול לשנות משהו. וכדברי הרמב"ם: האדם צריך לקבל את האמת ממי שאמרה. ויש ביטוי אצל הגויים: אהוב סוקרטס, אהוב אפלטון, אך האמת אהובה מכול.
פלוני אמר - נפלא מאוד; אלמוני אמר - נפלא מאוד. אבל השאלה העיקרית היא: מהי האמת? גם אם אתה אדם גדול, בדוק: מה שהוא הוכיח אותי - אמת הוא? אלה דברים הנשמעים? אלה דברים שבאמת עליי לבדוק את עצמי בהם? אם כן - בדוק את עצמך ותקן את עצמך בהם.
וכשאדם אומר: אבל הייתה לו כוונה להשפיל אותי - מה זה משנה מה הייתה כוונתו? השאלה היא אם אתה באמת צריך את זה, אם כך תוכל לשמור על צדקות ועל רצון השם. אם זה מה שאתה צריך, עשה זאת. ואל תחשוב שהקדוש ברוך הוא מחפש קונצים. מספרים על אדם שאמר: זה לא קונץ להיות צדיק בתוך הבית - ומיד הפסיקו אותו ואמרו לו: הקדוש ברוך הוא אינו מחפש קונצים, הקדוש ברוך הוא מחפש שתהיה צדיק. כמו שאומר הרמב"ם, שאם אנשי עירו רשעים - ילך לעיר אחרת; אנשי מדינתו רשעים - ילך למדינה אחרת; כולם רשעים - ילך למדבר. ואם תאמר: מה החידוש להיות צדיק במדבר? אין מחפשים קונצים - שם תהיה צדיק, לך לשם והיה צדיק.
פורע מוסר מואס נפשו - מי שאינו מקבל את הייסורים ואת יראת העונש, מואס ברצונו שלו (הגר"א) ובנפשו העתידה לשלם על כך בעולם הבא (המלבי"ם). ושומע תוכחת קונה לב - מי שמקבל הוכחה שכלית קונה לעצמו כוח מושל על תאוותיו, וממילא אינו זקוק לשבט. ומכאן לפסוק האחרון: יראת ה' היא המוסר המביא לחכמה - שיצייר האדם מלך גדול העומד עליו וצופה במעשיו, ובכך ייאסרו כוחות נפשו ויזכה לחיות על פי החכמה. וזהו הסולם: יראת העונש מביאה לחכמה, והחכמה מביאה ליראת הרוממות. ומי ששומע תוכחת מצד השכל - הוא הראוי לכבוד, 'שומר תוכחת יכובד'. והמפתח לכל זה אחד: 'ולפני כבוד ענווה' - רק אדם עניו מוכן שיתקנו אותו, ורק הוא יזכה לאותו כבוד.