שלושת הפסוקים שלפנינו בפרק ט"ו ממשיכים את הקו של הפרק כולו: כוחו של הדיבור, כיוונו של האדם בחייו, וההשגחה שמפילה את הגאים ומקימה את השפלים. נלמד אותם על סדרם - פסוק, ביאורי הראשונים והגר"א, וביאור המלבי"ם.
שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב׃ (כג)
רש"י מפרש כמשמעו: על ידי מענה רך ודיבור בנחת, הבריות אוהבים אותו. את מי אנשים אינם אוהבים? את מי שמגיב בצורה לא נעימה, גסה, וולגרית, עצבנית או מתנשאת. אבל כשאדם מגיב בצורה יפה - זה גורם שמחה ונחת רוח לבריות: הוא מדבר, ואתה עונה לו בנחת.
ורבותינו דרשו, מביא רש"י, על בעלי גירסה: אדם שגורס הרבה, וכששואלים אותו שאלה הוא יודע לענות. שואלים אותו היכן כתוב כך וכך והוא מיד שולף ויודע - יש לו בזה שמחה. "ודבר בעיתו מה טוב" - והטוב ביותר הוא כששואלים אותו דבר בעיתו: הלכות פסח בפסח, הלכות סוכות בסוכות. מה טוב שישאלו באותם עניינים הנוגעים לאותו הזמן.
רבנו יונה מבאר: דרך האדם שהוא שמח כאשר הוא מדבר נכונה, כלומר אמר את המשפט הנכון במקום הנכון. זה נותן לאדם הרגשה טובה - ידע להגיב בזמן, העביר את האמירה המושחזת, המפולפלת והחריפה, בדיוק ברגע הנכון. "בדיוק איך שהוא דיבר, מיד אמרתי לו כך, וזהו - שתק, לא היה לו מה להשיב". זה בוויכוח, אבל לא רק בוויכוח: לומר את המשפט הנכון במקום הנכון נותן לאדם תחושה טובה שהתבטא נכון.
ואף על פי כן, מוסיף רבנו יונה, אין זו סיבה להרבות בדברים: "ודבר בעיתו מה טוב". גם אם אתה מתאווה לדבר, וגם אם אתה יודע שיש לך מה לומר והדבר במקום הנכון - אל תדבר בכל עת שהדבר עולה על לבך. יש אנשים שמדברים את עצמם לדעת: תמיד הוא חושב שהוא צריך להתבטא, תמיד שהוא צריך להגיב, תמיד שיש לו מה לומר. אומר רבנו יונה: הגם שיש לאדם שמחה במענה פיו כשהוא יודע לומר את הדבר הנכון במקום הנכון, עם כל זה יניח האדם את טבעו ותאוותו לדבר, וימשול ברוחו, וידבר רק דבר בעיתו. רק דבר שנצרך והכרחי עכשיו - תאמר. ואם אין הכרח, אל תאמר רק מפני שיש לך שמחה בעצם האמירה ורק מפני שאתה נהנה לומר. לא ההנאה היא המדד, אלא: האם זה בעיתו? האם זה הכרחי ונחוץ עכשיו? אם כן - אדבר. ואם לא - עדיף לשתוק.
וזו באמת דרכם של חכמים: תמיד יש להם מה לומר, ואתה רואה אותם שותקים. רק כשפונים אליהם וכשיש הכרח גדול לדבר, אתה רואה שהם קמים ומדברים.
פעם התאספו כמה מחכמי ישראל ועוד עסקנים, לדון בבעיות השעה. התחיל ויכוח מי ידבר ראשון - בעצם הוויכוח היה מי ידבר אחרון, שכל אחד כיבד את חברו. בשלב מסוים קם אחד הזקנים ואמר: תשמעו, רובכם כאן צעירים, אצלכם משחקים ענייני כבוד - מי ידבר ומי לא ידבר. אני כבר זקנתי ושבתי, משחקי כבוד לא משחקים אצלי, ולכן אני אדבר ראשון. וקם ואמר את דבריו.
ר' לייב חסמן, המשגיח של ישיבת חברון, שקודם לכן לא רצה לדבר וכיבד אחרים - כאן נטל את רשות הדיבור, נעמד ואמר: אני אומנם לא הייתי מדבר, אבל היות ונאמר כאן דבר שאני חש חובה למחות עליו, לכן אני קם ומדבר. הזכירו כאן שכאשר אדם זקן ושב, כבר אין אצלו משחקי כבוד - ואני רוצה לומר לכם שזה שיבוש גדול וזה נגד התורה. תדעו לכם: כשאדם צעיר, כל התאוות משתוללות בקרבו - תאוות אכילה, תאוות עריות, כל התאוות. וכשאדם מזדקן, התאוות נחלשות; הוא כבר אין לו חוש טעם, הוא כבר לא נהנה משום דבר - חוץ מתאווה אחת שמתחזקת על חשבון כולן, והיא תאוות הכבוד. כל התאוות שאיבד מתנקזות עכשיו לתאווה אחת. אוי ואבוי אם תפגע בו, אם לא תזמין אותו, אם לא תשים לב אליו, אם לא תאמר לו בוקר טוב או תרים אליו טלפון לפני שבת וחג. אצל הזקן תאוות הכבוד מתגברת. ולכן חשתי חובה למחות - והתיישב.
הנה דוגמה נפלאה לפסוק. "שמחה לאיש במענה פיו" - בכל מה שהוא אומר יש לו שמחה שהוא מדבר, ואף על פי כן הוא שותק. ומתי כן? "ודבר בעיתו מה טוב" - כשיש הכרח וחובה לקום ולדבר, הוא קם ומדבר, שכאן אסור לשתוק: נאמר כאן דבר שהוא בגדר כפירה בדברי חז"ל, שחז"ל אומרים שתאוות הכבוד מלווה את האדם עד זיבולא בתרייתא, עד רגעיו האחרונים. רק כשיש לך הכרח לדבר - אז תדבר, ובבחינת "דבר בעיתו".
הגאון מווילנה מבאר שחכמתו של האדם עומדת לו לעוז בשתי הזדמנויות. האחת - כששואלים אותו שאלה והוא יודע לענות; שאלו אותי וידעתי, העמידו אותי במבחן ועניתי, ויש לו הרגשה טובה. השנייה - דברים שהוא יודע מעצמו ולומד בעיתו: הלכות פסח בפסח, הלכות חג בחג. בשתי הדוגמאות החכמה עוזרת לאדם: בעת ששואלים אותו, ובעת שהוא עצמו נצרך לאותו דבר. הוא עומד לפני שאלה ומוצא בעצמו את התשובה - אינו צריך לשאול אחרים, הוא יודע את ההלכה ויודע את הדרך הנכונה. זהו "ודבר בעיתו מה טוב": כשהוא נצרך לדבר, הוא יודע כיצד לנהוג. בשתי אלה יש לאדם שמחה.
אבל, מוסיף הגר"א, יש דבר שצריך אותו גם שלא בעיתו. לכאורה לא ייתכן שלפני ימי בין המצרים אדם יתחיל ללמוד הלכות פורים - זה לא הנושא ולא העניין. ובכל זאת ייתכן מאוד שאדם ילמד הלכות שאינן שייכות לו כלל עכשיו - למשל הלכות פיקוח נפש. הגמרא אומרת שמי שאינו מלמד את הלכות פיקוח נפש הוא בגדר שופך דמים, שהרי פיקוח נפש יכול להגיע באופן פתאומי; ואם האדם לא ידע את ההלכה, ילך וישאל את החכם - וכתוב שחכם ששואלים אותו בענייני פיקוח נפש, זה גנאי לחכם: איך זה שלא לימדת את העם את ההלכות האלה בזמן? ועד שזה בא ושאל אם מותר בשבת או אסור, בינתיים נפח החולה את נשמתו. ולכן הלכות פיקוח נפש הן דבר הנצרך תמיד - הן תמיד "בעיתו".
וזה מה שהגמרא מביאה במסכת שבת דף ל': שאלו שאלה - מהו לכבות את הנר מפני החולה בשבת, מותר או אסור? ופתח ואמר "אן שלמה, אן חכמתך, אן סוכלתנותך", והתחיל להביא את הפסוק "לכלב החי טוב מן האריה המת", וזה סותר את דברי דוד המלך וכו' - ומסר להם עמוד שלם של אגדתא. שואלים אותך שאלה בהלכה ואתה עונה שלא ממין העניין, בדברי אגדה?
ומבאר הגאון מווילנה: איפה מצינו דבר כזה בתלמוד, שהגמרא שואלת שאלה וההשבה היא בדברי אגדה? אלא כמו שהסברנו, שבענייני פיקוח נפש הנשאל הוא בגדר שופך דמים על שלא לימד אותם את ההלכות; וכיוון שראה שהם שואלים אותו בדיני פיקוח נפש, הבין שהם בטח אינם יודעים שפיקוח נפש דוחה שבת. מה עשה? פתח בדברי אגדה, שדברי אגדה מושכים את לב העם. ברגע שאמר דברי אגדה, כולם התאספו ועשו אוזן כאפרכסת - החכם אומר דברי אגדה. ומדוע נקראת אגדה בשם זה? אומר הפלא יועץ: מלשון "נגיד", דבר הנמשך - האגדה מושכת את הלב. ועל ידי שפתח בדברי אגדה משך את לב העם, וכשאוזניהם כרויות תהיה להם קליטה טובה גם כשיאמר את הלכות פיקוח נפש, ועל ידי זה יזכרו את הדברים.
וזהו "שמחה לאיש במענה פיו" - כשאדם ימצא מענה בפיו כאשר ישאלו אותו; "ודבר בעיתו מה טוב" - מה שטוב, דהיינו פיקוח נפש, וגם בזה ישמח, שעל ידי שידע תמיד מה לעשות יוכל להציל נפשות בעת הצורך, ולא יצטרך לרוץ ולשאול שאלות עד שבינתיים ייגרם נזק לחולה.
המלבי"ם מבאר: מי שחוקי החכמה ערוכים - כלומר מסודרים - על שפתיו, שאיך ששואלים אותו הוא מיד יודע לענות (ו"פה" כבר למדנו כמה פעמים שמרמז לחכמה) - יש לו שמחה מזה. כל מה ששואלים אותו, הוא מיד יודע ומיד עונה.
וכאשר הוא עונה דבר בעיתו, שזקוקים לתשובה במקום והוא מיד יודע ויש לו תשובה - "דבר בעיתו מה טוב": כמה הדבר טוב ומועיל, שבעת הצורך יש תשובה. נתקלנו בבעיה, מיד שואלים אותו מה עושים, ומיד הוא נותן את הפתרון ואומר את ההלכה. וזו תכלית הטוב להועיל, כשהדבר הוא בעיתו.
ובדקדוק לשון הפסוק: כאשר חוקי החכמה ערוכים על שפתיו - "שמחה לאיש", יש לך שמחה לעצמך, שאתה יודע מה לעשות בכל מצב; אבל עדיין אין זה בגדר "טוב". מהו בגדר טוב? כשאתה מטיב לאחרים - וזהו הסיפא, "ודבר בעיתו מה טוב": כשאחרים נזקקים לדבר ואתה אומר להם כיצד לנהוג, זה "מה טוב", שאתה מטיב גם לאחרים. "במענה פיו", שיש לו תשובות לעצמו, זו שמחה פרטית, רק "לאיש"; אבל הדבר הטוב באמת הוא שיש לו תשובות בעיתן לאנשים ששואלים אותו.
אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה׃ (כד)
רבנו יונה ממשיל: אדם הגר בעיר אחת, ואומרים לו - בוא, בעיר אחרת תוכל לקבל דירה טובה ויפה יותר. האם הוא מיד מוכר את דירתו והולך? לא. הוא אינו עוזב את העיר עד שיש לו ודאות שיש לו מקום בעיר האחרת, ושאותו מקום באמת יתאים לו ויהיה טוב לו.
ועכשיו, לאחר שהחליט וזהו - הוא עובר, וכבר קנה בית בעיר האחרת ועוזב כאן: היעלה על הדעת שיתחיל לסדר גינה בבית הישן, או לעשות בו שיפוצים? לא במגמה למכור, אלא הוא עובר לעיר אחרת, ולפני שהוא עובר הוא דואג לבית הזה, מכניס לתוכו כלים ומרכיב מזגן. מה אתה עושה שטויות? אתה עובר לעיר אחרת, את הבית הזה אתה נוטש - ואתה משקיע בבית שבו אינך אמור לגור, כשאתה כבר הולך למקום אחר?
זה הביאור בפסוקנו: "אורח חיים למעלה למשכיל" - האורח חיים של המשכיל, היכן הוא בונה? למעלה. וכי הוא משקיע כאן בעולם הזה, בדירת עראי? כמו שאמר בזמנו הרב אמנון: איפה אתה משקיע, בצריף או בווילה? האם ילך אדם להשקיע בצריף לחודשיים, כשאחר כך הוא עובר לווילה לנצח? לכן "אורח חיים למעלה למשכיל" - המשכיל, היכן הוא חי והיכן הוא משקיע? למעלה. "למען סור משאול מטה" - שהוא יודע שבזה הוא סר משאול מטה, שכל מה שיש כאן למטה הוא שאול, ומה יישאר לך ממנו? לא תותיר כאן מאומה. לכן אינו הולך להשקיע כאן עד אין קץ, ועיקר השקעתו למעלה.
הגאון מווילנה מבאר שהאדם נקרא "הולך", ככתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", כי האדם נדרש תמיד להתקדם בעבודת ה'. וכלשון הגר"א: האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה - ירד מטה מטה חס ושלום, כי בלתי אפשר שיעמוד בדרגה חדא.
שמעו מה אומר הגר"א: לא ניתן לעמוד במקום. אדם שאתה שואל אותו מה קורה איתו, והוא עונה "אותו דבר" - מה המצב הרוחני שלך? אותו דבר, כמו לפני שנתיים, כמו לפני עשר שנים. אמור לו: אל תבלבל את המוח, אין מצב כזה. אם לא התקדמת - בהכרח ירדת. "בלתי אפשר שיעמוד בדרגה חדא". וכבר הזכרנו שהאדם כמו עולה באופניים בהר: רגע אחד אתה מפסיק לדווש - אתה מתחיל להידרדר. לכן אדם חייב תמיד להיות בבחינת עלייה.
וזהו "אורח חיים למעלה": מהי הדרך להשיג את החיים? שתמיד אתה למעלה, תמיד הולך ועולה ומטפס למעלה למעלה, ואינך עומד לרגע. ולמה? "למען סור משאול מטה" - כי אם אינך עולה, אין מצב שאתה עומד, אלא בהכרח אתה יורד. יש רק אחד מן השניים: או עולה למעלה או יורד למטה; ואם אתה רוצה לסור משאול מטה, אתה חייב תמיד לדרוש ולבדוק איך אני עולה למעלה.
המלבי"ם מבאר: המשכיל הוא אדם שמצייר לעצמו, מתבונן ומעיין ורואה שדרך החיים היא תמיד להגיע למעלה, לשאוף כלפי מעלה. וההפך מזה - מי שמבקש לרדת למטה, וזו דרך המוות. יש בעולם "דרך המוות" ממש: כביש על צלע הר שגובה מאות הרוגים כל שנה, ששתי מכוניות בקושי עוברות בו, וסטייה קלה - ואוטובוס שלם מצא את עצמו בתהום של מאות מטרים, והנופל אין לו סיכוי לשרוד. גם ישראלים נספו שם, ה' ירחם. אבל דרך המוות האמיתית, אומר המלבי"ם, היא למטה.
והגם שקשה מאוד לעלות למעלה - לרדת למטה זה הכי קל. זה כמו הקושי לבנות לעומת הקלות להרוס. כמה זמן בנית את הבית? חצי שנה, שנה, בעלי המקצוע היו כאן שנה שלמה. וכמה זמן לקח להרוס את הבית הקודם? חצי יום. הגיע טרקטור, עבד ארבע שעות, פירק; הביאו ארבע משאיות, העמיסו הכול - וגמרת עבודה. בית שלבנות אותו לוקח שנה, להרוס אותו ברגע אחד. בנייני התאומים - עשר שנים בנו אותם, ותוך חצי שעה הם נהרסו. מכאן אתה למד עיקרון: לבנות קשה מאוד, להרוס קל מאוד; לעלות מעלה קשה מאוד ומצריך מאמץ, יגיעה ועבודה, ולרדת למטה - קל מאוד.
והמלבי"ם מסביר זאת גם על פי כללי הכבידה, כללי הגרביטציה. אם תשאיר גוף בלי פעולה, סטטי - הוא עף או נופל? הוא נופל. קח מאדם רגע אחד נשמת חיים - מיד הוא קורס. מדוע? כוח המשיכה. כוח הכבידה משפיע על האדם תמיד לכיוון מטה, ואם אתה רוצה לעלות למעלה אתה חייב להפעיל אנרגיה רבה. מסוק שרוצה לעלות חייב המון אנרגיה כדי להצליח. במים, באופן טבעי בלי שום תנועה אתה מוצא את עצמך בקרקעית; אבל תעשה תנועות עם הידיים והרגליים כל הזמן - ואתה מוצא את עצמך למעלה. ואם כן, אומר המלבי"ם, דע לך: לרדת למטה קל - מספיק שאתה פסיבי ואתה יורד; לעלות למעלה אתה צריך להיות אקטיבי מאוד ולעשות פעולה גדולה כדי להצליח.
ועכשיו, אם אדם חושב "אני יורד קצת", הוא אינו נבהל: גם אם לא פעלתי, ירדתי קצת. אומר לו הפסוק: לא ולא, תבין - אם אתה יורד, אין זה קצת, אלא יורד לשאול. אדם שיודע שהירידה משמעותה שאול, יעשה את כל המאמצים לעלות למעלה, ולא יסתפק במועט, אלא יאמר לעצמי: אני חייב להשקיע הכול כדי לעלות.
וזהו: המשכיל, מי שמתבונן בשכלו ומבין שאורח החיים הוא כלפי מעלה, הולך בדרך החיים ומחפש כל הזמן איך להתעלות - איך להוסיף רוחניות, עוד שיעור תורה, עוד מצווה שעד היום לא קיימתי, עוד חסד שעד עכשיו לא עשיתי. זו דרכו של מבקש אורח החיים. ולעומת זאת, לפעמים אדם אינו פועל כל כך; ברגע שתבין שאם אני לא פועל זה שאול מטה - שאין מצב אמצעי שבו לא עליתי הרבה וגם לא ירדתי - תפעל. כי אם אינך עושה שום פעולה, אוטומטית אתה נופל; כוח הכבידה שולט עליך. במצב כזה אדם ודאי יתאמץ ויתייגע לעלות, כי הוא מבין שאין כאן "או שתתאמץ או שתישאר אותו דבר" - אין דבר כזה, זה שאול מטה.
ומשל לדבר: אדם שמצבו הכלכלי שפיר, ברוך ה' יש לו הכנסה קבועה וכסף בבנק ואינו חסר. אתה שואל אותו למה אינו מחפש עבודה, והוא עונה: למה אני צריך עבודה? במצבי העכשווי אני יכול להתקיים גם בלי לעבוד, אני מסתדר. אבל אמור לו: אדוני, כל יום שאינך מייצר הכנסה - הבנק מקזז לך עשרה אחוזים מהפיקדונות, לא מהרווחים אלא ממה שיש לך. אה, כאן הוא כבר מסתכל אחרת. כאן זה לא סטטי, לא "לא הרווחתי אבל נשארתי אותו דבר" - כאן הוא ירוץ לעבוד וירוץ לחפש פרנסה, כי הוא מבין שתוך כמה חודשים יישאר ריק מכול. אותו דבר גם כאן: אם תבין שכשאיני פועל בכל כוחי להתעלות אין זה שאשאר אותו דבר, אלא שאול מטה - תתאמץ בכל כוח ללכת תמיד באורח החיים שהוא רק כלפי מעלה.
בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְהֹוָה וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה׃ (כה)
מהו "בית גאים"? אומר רבנו יונה: הם הקובעים בלבם דירתם בעולם הזה, וכל עיקר מחשבתם על יישובו, ולא יחשבו על תמורתו, כעניין שנאמר "קרבם בתימו לעולם". הוא פשוט מתאר את המציאות של היום. "יסח" הכוונה יחריב. מי הם? אלה שקובעים בלבם את דירתם בעולם הזה; כל מה שיש להם הוא ענייני הגשמיות, הבית שלו כאן, וזה כל מה שמעניין אותו. בכל מפגש הוא יספר לך מה קנה, מה הוסיף בבית, איזה שיפוץ עשה, איזה רכב החליף, איזה קידום קיבל בעבודה. כל מה שמעניין אותו הוא גשמיות, ענייני העולם הזה - "כל עיקר מחשבתם על יישובו, ולא יחשבו על תמורתו". הוא לא יספר לך אף פעם איזו מצווה קיים היום ואיזה שיעור הוסיף. "קרבם בתימו לעולם" - מה מעניין אותו בקרבו כל היום? הבית שלו, ענייני החומריות בלבד.
ולכן כאשר הצליח להגיע להישגיות, ויש לו וילה יוקרתית - הוא מתגאה בזה: הנה, התאמצתי והשגתי, תראה איזו וילה יש לי. ואינו מעלה על לבו: אדוני, את הווילה הזו אתה משאיר כאן; מה עשית לווילה הנצחית שלך, מה השקעת שם? ולכן בית כזה של גאים - יסח ה', יחריב הקב"ה את ביתו. והתבונן ותראה איך הפסוק הזה הוא המשך של הפסוק הקודם: "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" - שם דיבר על אדם שמשקיע בדירה שהוא עוזב, במקום להשקיע בדירה שבה הוא הולך להתיישב לנצח; והאדם הזה ביתו הוא בית גאים, ואותו יחריב ה'.
ומוסיף רבנו יונה: ודע שלא יגיע האדם למידת הגאווה הגמורה עד שלא יסיר מלבו את העולם העליון. פירושו של דבר: מתי אדם מגיע למצב של "אני ואפסי עוד"? רק אם אינו מתבונן שיש המשכיות, שיש עולם הבא. כשאתה רואה שיא של שחץ וגאווה - זה רק מפני שמבחינתו מחק את העולם הבא, ואין לו כלל הרגשה ותחושה שיש עולם הבא.
"ויצב גבול אלמנה" - ולעומת זאת ה' יציב את גבול האלמנה. ומי היא האלמנה? האומה האלמנה, האומה שחרבה ושחה לעפר, והיא ההפך מ"בית גאים". בית גאים אלה הגויים, שמתגאים בארמונותיהם ומתגאים ביישובם - ויסח ה'. בבל הייתה בנויה ומפוארת, ומה נותר ממנה? חורבות. אבל עם ישראל, שהייתה כאלמנה, חרב ביתה והוגלתה מעירה - "ויצב גבול אלמנה": אדרבה, ה' יחדש את גבולם, יישב את ארצם, ויזכו לשוב, "עוד אבנך ונבנית", ולהיגאל גאולת עולמים.
הגאון מווילנה מבאר על פי הגמרא בפרק הרואה, מסכת ברכות דף נ"ז עמוד ב': הרואה ביתו של נבוכדנצר אומר "ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע"; והרואה בתי ישראל ביישובם, כמובא שם בדף נ"ח עמוד ב', אומר "ברוך מציב גבול אלמנה". ומתי? כאשר התיישבה ירושלים בבית שני, אז התיישבו גם כל גבולי ישראל, וכשאתה רואה שה' החזיר את יישובם אתה מברך "ברוך מציב גבול אלמנה". וזהו שכתוב כאן: "בית גאים יסח ה'" - מי הגאה? נבוכדנצר, שהתגאה ואמר "אעלה על במותי עב, אדמה לעליון"; את ביתו יחריב ה', והרואה את ביתו חרב מברך. ולעומת זאת "ויצב גבול אלמנה" - גבולם של ישראל, שאומנם הם בחורבנם ובשיממונם, אך ה' עוד יחדש אותם, ואז מברכים "מציב גבול אלמנה".
ועוד: "בית גאים" זה אדום, כמו שכתוב "כי המה יבנו ואני אהרוס"; ו"ויצב גבול אלמנה" - שהוא עתיד לעשות חוצות ירושלים עד דמשק. והיום אנחנו כבר לא כל כך מתפלאים: עוד מעט לא יישאר כלום מדמשק. הם במצב של השמדה עצמית, הורגים אחד את השני ועושים לנו את העבודה. מי יכול היה להאמין? אנחנו לא צריכים לעשות כלום, האומות האלה מכות בעצמן ואוכלות את עצמן, וה' יסייענו שבזה לא נזדקק לפעול אלא תיעשה מלאכתנו בידם. והנה תראה שעם ישראל גבולם עתיד להתרחב מחוצות ירושלים עד חוצות דמשק.
ועוד הסבר מחודש של הגאון מווילנה: כמה "גאים" בגימטריה? חמישים וארבע - ג' א' ארבע, י' מ' חמישים, סך הכול נ"ד. וכמה פעמים הוזכר המן במגילה? חמישים וארבע פעמים - תשאלו את כל הילדים שמכינים רעשנים לפי מספר ההמנים ויגידו לכם. "בית גאים יסח ה'" - ומה קרה לביתו של המן? מסרו אותו למרדכי, "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". והרי המן בעצמו החריב את ביתו, שכתוב שהוציא את העמוד שעליו רצה לתלות את מרדכי מתקרת ביתו. "גאים" בגימטריה כמספר הפעמים שמופיע המן במגילה - ואותו יסח ויחריב ה'.
ועוד הסבר: "בית גאים" אלה עשרת בני המן. אומר הגאון מווילנה: תספור את האותיות של עשרת בני המן ותגיע לגימטריה של "גאים". ספרתי, וזה עם הכולל: עשרת בני המן הם חמישים ושלוש אותיות, ועם הכולל חמישים וארבע - שוב נ"ד. מכאן שה' יחריב את ביתם של אותם גאים, של אותם עשרת בני המן.
המלבי"ם מבאר שתחילת הפסוק תלויה בסופו: אם אתה רואה בית גאים היושב על גבול האלמנה - ומדוע? כי לאלמנה אין מי שיריב את ריבה, והגאה הזה הלך ובנה לו וילה וחרג ונכנס גם לגבולה, על חשבונה, והסיג את גבולה. אומר המלבי"ם: אל תתפעל מזה ואל תתרגש מזה, ואל תאמר הנה אנשים גאים ורשעים, איך קורה כדבר הזה. דע לך, הקב"ה יריב את ריב האלמנה, ואת הבית הזה שהוא בית גאים יסח ה'. "ויצב גבול אלמנה" - בסופו של דבר ה' יציב את גבולה ויוציא משם את אותם שנכנסו בגבולה. "עושה משפט לעשוקים", "יתום ואלמנה יעודד", "ודרך רשעים יעוות" - וכאן שזו דרך רשעים, ה' יעוות דרכם ויסח, כלומר יהרוס, את ביתם של הגאים.
ומוסיף המלבי"ם: וזו פינה באמונת ההשגחה במקום שאין יד הטבע וכוחה שולטת. מהו "פינה"? פינה היא יסוד, כמו "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה", "הנחת אבן הפינה"; וכן "פינות צבאות" - שרי הצבאות, החשובים. אף כאן "פינה" הכוונה יסוד חשוב באמונת ההשגחה: לדעת שהגם שאתה רואה אדם שמתעלל ומתנהג בדרך לא ראויה ובדרך של גאות - אל תתרגש, "בית גאים יסח ה'", בסופו של דבר ה' יסח אותו בית גאים.
ואנחנו רואים את זה בעינינו: איפה קדאפי? איפה מובארק? איפה אסד? איפה כל הגאים והשחצנים האלה, ומה נשאר מהם? וסדאם חוסיין - מי שזוכר איזו אימה הטיל, ומה היה איתו בסוף? מתנדנד על חבל התלייה. אל תתפעל מן הגדלות של הגאים: "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה".
שלושה יסודות למדנו כאן. "שמחה לאיש במענה פיו" - אמנם יש שמחה באדם היודע להשיב ולומר את הדבר הנכון, אך המדד לדיבור אינו ההנאה שבו אלא הצורך: "ודבר בעיתו מה טוב", וגדול הדיבור המטיב לאחרים מן השמחה הפרטית. "אורח חיים למעלה למשכיל" - אין עמידה במקום; כוח הכבידה הרוחני מוריד את מי שאינו פועל, ולכן המשכיל משקיע בדירת הקבע שלמעלה ומטפס בלי לעצור, בידיעה שהאלטרנטיבה אינה "אותו דבר" אלא שאול מטה. ו"בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה" - יסוד באמונת ההשגחה: מי שמחק מלבו את העולם העליון וקבע דירתו בעולם הזה, ביתו נהרס; ואילו האלמנה השפלה, שאין מי שיריב ריבה, הקב"ה בעצמו מציב את גבולה ומחדש את יישובה.