פתיחה
בפרק ט"ו ממשיך שלמה המלך להעמיד זה מול זה את דרכו של הצדיק ודרכו של הרשע. בקטע שלפנינו נעסוק בשלושה פסוקים שעניינם אחד: מה הקדוש ברוך הוא מבקש מן האדם באמת. האם די במעשה חיצוני של הבאת קורבן, או שמא העיקר הוא הלב, הכוונה והדרך שבה אדם הולך. ומכאן נגיע גם לשאלה מה מקומם של הייסורים ושל התוכחה בתיקון האדם.
זבח רשעים תועבת ה' ותפילת ישרים רצונו
זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ׃ (ח)
התפילה שלנו היא גם במקום קורבן חטאת. ואף שהקדוש ברוך הוא אומר כביכול: אל תקריב לי קורבן חטאת ואל תחטא מלכתחילה, מכל מקום כאשר מדובר בתפילת ישרים, בתפילתו של אדם הגון שאינו חוטא, אומר הקדוש ברוך הוא: אפילו שזו תפילה שכנגד קורבן חטאת - בזו יש לי רצון. לא חטאת שאתה צריך להביא עליה קורבן, אלא אתה מתפלל, וזהו חלב הקורבן, וזה נפלא ביותר.
המלבי"ם מסביר מהו עיקרו של הזבח. מה המטרה כשאדם מקריב קורבן? שיישבר לבו ושישוב בתשובה. הרי כתוב שצריך האדם לראות מה עושים לקורבן ולזבח ולהבין שאת כל זה היו צריכים לעשות לו עצמו, ובחסד ה' עליו פדה הקדוש ברוך הוא את נפשו בנפש הבהמה. זו ההתבוננות הראויה בשעת ההקרבה. נמצא שעיקר מטרת הקורבן היא שהאדם ישבור את רוחו, יתחרט ויצטער על מעשיו, ובזה תהיה לו קרבה אל השם. קורבן הוא מלשון קרבה: מה שהתרחקת בעקבות החטא, אתה מקריב קורבן וחוזר ומתקרב.
והתפילה, כפי שכבר הסברנו, היא חלב הקורבנות, ואותו רעיון עצמו טמון בה. תפילה היא מלשון פתילה, "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי", והיא אמורה לפתול, לחבר ולקרב אותנו אל הקדוש ברוך הוא אחרי שהתרחקנו. כשם שהקורבן מחזיר ומקרב, כך התפילה פותלת, מחזירה ומקרבת אותנו אל השם יתברך. עיקר הקורבן הוא שהאדם יתקרב באמת אל השם על ידו, שיתפלל, שישפוך נפשו בשעה ששופכים את דם הזבח. ואם לא הגיע האדם לכך, היו דואגים מן השמיים שהכוהנים ישירו שיר בבית המקדש, שיר שיפתח את לבו של מקריב הקורבן, יעורר אותו לידי התרגשות ובכי, עד שיאמר חטאתי עוויתי פשעתי. הרי מתוודים על הקורבן, וכל כולו נועד להביא את האדם לידי קרבה.
אבל הרשע - מה הוא עושה? חטא, ומיד שולח ביד שליחים איזו בהמה לבית המקדש: ריבונו של עולם, נכון, מה שהיה היה, תמחק אצלך, תרשום שקיבלת, אולי אף תיתן קבלה. האם הוא מתחרט? האם הוא מצטער? האם יש לו כוונה לשנות את דרכיו? הוא מרגיש שהוא בא לשלם: הנה, קח ריבונו של עולם, וזהו. אך העיקר חסר כאן. על כן אומר הכתוב "זבח רשעים תועבת ה'" - זו תועבה בעיני השם, לא זו הדרך הנכונה.
לעומת זאת הישרים - אומר המלבי"ם, וכך מבאר גם הרלב"ג - מבחינתו של הקדוש ברוך הוא די לו אפילו בתפילתם. גם בלא זבח, די בתפילתם, ואין צורך שיבואו ויקריבו קורבן. הישר, די בתפילתו כדי שתהיה לרצון לפני השם יתברך.
תועבת ה' דרך רשע ומרדף צדקה יאהב
תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב׃ (ט)
רבנו יונה מבאר שפסוק זה הוא טעמו של הפסוק הקודם. שם ראינו שהשם מתעב את זבח הרשעים, וכאן מתגלה מדוע: הדרך של הרשעים היא דרך מתועבת. כיוון שאין השם אוהב את דרכם, ממילא אינו מעוניין גם בזבחיהם. אומר הקדוש ברוך הוא: אינני אוהב את דרכך, אני מתעב את דרך הרשע שבך, ולכן אני מתעב גם את קורבנך. ולעומת זאת "ותפילת ישרים רצונו" - מדוע? כי "מרדף צדקה יאהב". מכיוון שמעשיו של אותו אדם הרודף צדקה אהובים, לכן גם תפילתו רצויה. אומר הקדוש ברוך הוא: אדם ישר כזה שעושה צדקות, בתפילתו אני חפץ.
מהו "מרדף"? יש פועל קל ויש פועל כבד. "רודף" הוא פועל קל, "מרדף" הוא פועל כבד. הדרך המקובלת היא שהפועל הכבד בא להשמיע שהדבר נעשה בעוצמה יתרה ובקביעות. יש רוצח ויש מרצח, והמרצח הוא הרוצח באכזריות או בתמידות. כך גם כאן: "מרדף צדקה" הוא אדם שתמיד מחזר ומחפש אחר המעשים הטובים. הוא אינו ממתין שהמצווה תבוא אליו ואינו עושה זאת מדי פעם, אלא רודף ומחפש אחר המעשים הטובים. זה עיקר עמלו בעולם ועיקר השתדלותו, יותר אפילו מענייני הפרנסה שלו, וכל ענייניו הארציים והגשמיים טפלים אצלו לעומת הצדקה שאותה הוא מרדף.
ויש עוד הסבר: "מרדף" מלשון הפעיל. "רודף" - אני רודף; אבל אם אני גורם לך לרדוף, נקראתי "מרדף". כמו "גדול המעשה יותר מן העושה" - מי שגורם לאחרים לעשות מצוות גדול ממי שעושה בעצמו. כך גם כאן: המרדף מביא אחרים לרדוף אחר צדקה וחסד, והוא נאהב על ידי הקדוש ברוך הוא.
הגאון מווילנה מסביר: "תועבת ה' דרך רשע" - מתועבת לפני הקדוש ברוך הוא דרכו של הרשע. "ומרדף צדקה" - מי שמרדף את אחרים, כפירושו השני של רבנו יונה, ומזכה אחרים במצוות הצדקה, ואפילו אם הוא רב עמהם ולוחץ עליהם - גם זה בגדר "מרדף".
"אך טוב וחסד ירדפוני" - מעשה בחפץ חיים
מעשה באדם שהחזיק גמ"ח. הגמ"ח הלך והתפתח, הלוואות וכספים, וזה גרם לו צרות צרורות: לרדוף אחרי אנשים בשביל הכסף, בעיות, וכאב ראש גדול להחזיק את הגמ"ח. החליט לפנות אל החפץ חיים כדי שיאשר לו לסגור את הגמ"ח או להעבירו לאחר, שכן אין בכוחו להחזיקו. החפץ חיים התארח באותה שעה אצל גביר, שהרי בא לבקר באותה עיר לחזק את בדקי היהדות, והגביר נתן לאיש רשות להיכנס.
סיים החפץ חיים את סעודתו וישב לברך ברכת המזון. לפני הברכה אמר "מזמור לדוד", ואמר דברי תורה על השולחן. אמר כך: כתוב "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". ולכאורה אינו מובן: וכי טוב וחסד רודפים? רודף הרי משמעו תמיד מי שרודף לעשות רעה, ואילו טוב וחסד דברים טובים הם. אלא אומר דוד המלך: ריבונו של עולם, גם אם הטוב והחסד יהיו לי בבחינת רודף, שאין לי כבר זמן לעצמי ואני עסוק כל הזמן רק בעשיית טוב לאנשים ובחסד עמהם, וזה גוזל את זמני ואת שלוות נפשי - "אך טוב וחסד ירדפוני", מוכן אני שזה מה שירדוף אחריי כל ימי חיי. ואם לא כן, ידע האדם שבסופו של דבר, אם נגזרו עליו ייסורים, יקבל אותם ממקום אחר.
וכעין מה שאמר הסטייפלר לאישה שבאה לפניו וביקשה רשות להפסיק ללדת, שכבר יש לה כמה וכמה ילדים וכל הריון הוא עבורה קריעת ים סוף. אמר לה: כשאדם נולד לעולם נגזר עליו כמה סבל יקבל, ואת יכולה לבחור היכן יבוא הסבל הזה - בהריון ובלידה, או חס ושלום בצרות, במחלות ובייסורים, שאיננו יודעים במה. שמחי שהסבל הזה מביא נשמה חדשה לעולם, ששמחי שזה סבל שזוכים בו לילדים נפלאים. אבל להיפטר מן הסבל לגמרי אי אפשר; סבל צריך לסבול. וזה מה שאמר החפץ חיים: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" - אפילו אם זה בגדר רודף, מוטב שזה מה שירדוף אחריי.
פנה אותו אדם לצאת. שאל אותו הגביר שהכניסו: רגע, הרי רצית לשאול את הרב שאלה. אמר לו: כבר איני צריך, הרב כבר ענה לי. ומי שמכיר, אצל החפץ חיים זה היה דבר קבוע: פעמים רבות באו לשאול שאלה, וברוח קודשו כבר השיב תשובה עוד לפני שדיברו, עוד לפני שהזכירו דבר, וכבר ידע מה השאלה והשיב עליה בטרם פירט האיש את בעיותיו.
ומכאן להסבר הגאון מווילנה: "ומרדף צדקה" - לפעמים הוא רודף אחרי אנשים בשביל הצדקה, מציק להם: בוא ושמע, יש כאן דבר יקר, אתה חייב לעזור, יש כאן משפחה והמצב שם קשה מאוד. והלה כבר אומר: איזה נודניק האדם הזה. ועל זה אומר הכתוב "יאהב" - הקדוש ברוך הוא אוהב את האדם הזה. אתה אולי קורא לו נודניק, אבל הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, כי זו הדרך שבה הוא מזכה אותך לחיי העולם הבא. אחרי מאה ועשרים אתה עוד תתבע אותו: למה לא לחצת עליי יותר? מה יועיל לי עכשיו כל הכסף שהשארתי שם? היית לוחץ עליי יותר, הייתי נותן יותר; למה לא דיברת איתי עוד, למה לא שכנעת אותי עוד? נמצא שהמרדף צדקה, אף שהוא מציק למי שהוא רודף אחריו, אצל הקדוש ברוך הוא "יאהב", השם אוהב את הדרך הזאת, כמו שכתוב "יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".
המלבי"ם: הכוונה או המעשה?
המלבי"ם שואל כאן שאלה יסודית: מה העיקר - הכוונה הטובה או המעשה הטוב? ותשובתו: במעשה הטוב שהאדם עושה, העיקר הוא הכוונה, ולא עצם המעשה שלכאורה עשוי לסתור את כוונתו.
מה עדיף, מעשה רע בכוונה טובה או מעשה טוב בכוונה רעה? מעשה רע בכוונה טובה ודאי טוב הרבה יותר. ואתן דוגמאות כדי שלא ייווצר כאן אי הבנה. נכנסתי למקום וראיתי אדם לוקח סכין וחותך אדם אחר ומבתר אותו. מעשה טוב או רע? מעשה רע. אבל אני שואל אותו: מה אתה עושה? והוא משיב: לאדם הזה יש גידול, אני עושה לו ניתוח, ובעוד שעתיים הוא יוצא מכאן בריא. הרי שהמעשה, שעל פניו נראה רע, הכוונה שבו טובה - לרפא. כורת לו את הרגל, טוב או רע? רע מאוד; אבל הכוונה היא שלא יתפשט הנמק בכל גופו ויגיע למצב בלתי הפיך. נמצא שמעשה רע הפך למעשה טוב בגלל הכוונה הטובה.
ויכול להיות גם ההפך: מעשה טוב שהוא בעצם רע, משום שהכוונה שלילית. והדוגמה הפשוטה ביותר היא היצר הרע. היצר הרע בא אל האדם כאוהב: מה בא לך? קח, תאכל, לבריאות. גלידה, נהדר, טעים, נכון שאינה כשרה, אבל איזה טעם. וכן בכל דבר, הוא נותן לאדם ללכת אחר תאוות לבו. ואם תשאל את האדם: טוב לך? יאמר נפלא, טוב מאוד. אבל מה מגמתו של היצר שאומר לו "עשה"? שלמעלה מחכים לו: אה, כך עשית, עכשיו קבל מכות. הרי שזה מעשה טוב שכוונתו שלילית - הוא מטעים לך ואומר לך ליהנות, כדי שעל זה תיענש. אם כן, טוב יותר מעשה רע כאותו ניתוח שחותכים בו את הבטן והכוונה טובה, מאשר מעשה טוב שאתה נהנה ממנו והכוונה בו רעה, לאבד אותך מחיי העולם הבא.
ומכאן אומר המלבי"ם: כך הדבר גם אצל הרשע. לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא שונא את הרשע, כלומר את עצם הפעולה הרעה, אלא גם את "דרך" הרשע הוא שונא. כיצד? לפני שאדם עושה מעשה רשע, לפני שהוא גונב למשל, יש תוכניות: ממי יגנוב, כיצד יגנוב, באיזו צורה. לפני שנקם במישהו והזיק לו, מעשה הרשע הוא הנזק - ששרף לו את המכונית, שהכה אותו. אבל לפני כן יש את "דרך" הרשע: המחשבות של השנאה, הנקימה והנטירה בתוך תוכו, הפיתוח של אותם דברים וטחינתם בלבו לאורך זמן. ועל כך אומר הכתוב "תועבת ה' דרך רשע" - אפילו הכוונה והמחשבה שקדמו לגוף המעשה, גם הן תועבת ה'.
ומעתה נשאל: מה חמור יותר, המעשה עצמו או המחשבה שקדמה לו? אומר המלבי"ם שתועבת המחשבה שקדמה חמורה יותר מן המעשה עצמו. מדוע? כי המעשה חיצוני הוא, ואילו מה שמתחולל בנפשו של אדם צומח מרוע תכונת הנפש. כל המחשבה השלילית הזאת שבתוך תוכו מראה על נפש פגומה, על נפש רעה, על אדם שיש רוע לב בלבו. וזהו שאומר הרמב"ם, הרהורי עבירה קשים מעבירה: גוף המעשה חיצוני, ואילו הרהורי עבירה מראים על הפנימיות. הרמב"ם שם מסביר זאת מצד המקום הנכבד ביותר באדם, והוא המוח, שהוא גם הגבוה שבאיבריו, ובו מקום השראת הנשמה והמקום שאליו היא שולחת את ניצוצי אורה. אדם שפגם במעשה פגם במקום הנמוך, בגוף, באיברים ובגידים; ואילו מי שפגם במחשבה פגם במקום הגבוה ביותר, במוח. והרי זה כמכניס צלם להיכל לעומת מכניס צלם לחצר, והמכניס צלם להיכל חמור יותר. כך גם כאן: "תועבת ה' דרך רשע" - הדרך שהובילה אותו אל הרשע מתועבת בעיני השם יותר מגוף מעשה הרשע, כי היא מראה על רוע תכונתו ועל רוע לבו, וזהו החלק הקשה יותר.
ולעומת זאת "ומרדף צדקה יאהב". לפי המלבי"ם, "מרדף" משמעו שרדף ולא השיג: רץ אחרי העני ולא מצא אותו, ורצה מאוד לתת לו. האם עשה אדם זה מעשה טוב? בפועל לא עשה כלום, העני לא קיבל דבר ונשאר רעב. אבל מה נאמר על תכונות נפשו? אדם נהדר, אדם נפלא, אדם שטובת חברו לנגד עיניו והוא רץ לחפש אותו. הרי שאף שמעשיו לא יצאו אל הפועל, עצם זה שבלבו מחשבה טובה ורצון להיטיב - "יאהב". אומר הקדוש ברוך הוא: את זה אני אוהב, את הלב הטוב שיש לאדם הזה. ומה מתועב בעיניי? הלב הרע של אותו רשע. אף שבפועל עשה מעשה רע, הלב הרע מתועב בעיניי יותר, וחמור מן המעשה בפועל. ויתרה מזו: אפילו אם בסופו של דבר לא עשה מעשה רע בפועל, עדיין מתועבת מאוד בעיני השם דרכו של הרשע, כי היא מראה על רוע הלב ועל רוע התכונה, וזהו הדבר השלילי שבו.
מוסר רע לעוזב אורח
מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת׃ (י)
רש"י מסביר: ייסורים קשים מוכנים לעוזב אורחו של הקדוש ברוך הוא. מי שעובר על דרך השם, ייסורים קשים מוכנים לו.
רבנו יונה מבאר: מי שעוזב את האורח מחמת שהתגבר עליו יצרו, שעזב את הדרך הישרה מחמת תאווה, אבל באמת בתוך לבו הוא יודע שהוא טועה ואינו שונא את התוכחת, שהרי הוא מודה שמה שאומרים לו נכון - מה יעשה לו הקדוש ברוך הוא? "מוסר רע לעוזב אורח", ייסרנו בייסורים רעים על שעזב את הדרך. ויש טעם לייסרו, שהרי הוא יודע שהוא טועה ורק נמשך אחר יצרו, ולכן הייסורים ישיגו את מטרתם והוא יתקן את דרכיו. אבל "שונא תוכחת" - זה אדם שאינו נכשל מחמת תקיפת היצר, אלא כבר עשה מזה אידיאולוגיה ועיקרון: הוא שונא את התוכחת. אדם כזה אין לו תקנה. מה תועיל לו ייסורים? זה אינו מדבר אליו, הוא שונא תוכחת והייסורים אינם מתקנים אותו. לכן אין ברירה - "ימות". כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מאדם זה אין לי תקווה, מה יועילו לו ייסורים, וחבל לייסרו סתם שהרי אין זה משנה אצלו מאומה. "מוסר רע" מתאים למי שעזב אורח מחמת שתקפו יצרו, שאצלו מעט ייסורים יחזירוהו, שהרי אינו שונא תוכחת; אבל שונא תוכחת אין טעם לייסרו, אלא "שונא תוכחת ימות".
הגאון מווילנה מסביר: "מוסר" הוא ייסורים. הקדוש ברוך הוא מביא ייסורים מכוערים למי שהלך באורח. ומיהו ההולך באורח? אדם ההולך בדרך דחוקה, שכן אורח הוא דרך דחוקה ולא הדרך הרחבה - כגון אדם שסיגף את עצמו ועשה תעניות, ולאחר מכן עזב את הדרך הזאת. מה עושה הקדוש ברוך הוא? שולח לו ייסורים על שעזב מעצמו את המוסר הטוב. מהו מוסר טוב? מי שמסגף את עצמו, שאינו ממתין שהשם יביא עליו ייסורים אלא מייסר את עצמו. אדם שעזב את האורח, שהוא הדרך הדחוקה שבה עבד את השם מתוך ייסורים וסיגופים שלקח על עצמו, כלומר עזב ייסורים טובים - אין לפני הקדוש ברוך הוא כביכול ברירה אלא להביא עליו תחתיהם ייסורים רעים. אבל "שונא תוכחת" - תוכחת היא דיבור, שאני מוכיח אותך על מעשים לא טובים. מי ששונא תוכחת, אומר הגאון מווילנה, כבר אינו שייך לגוף אלא לנפש, שהרי הדיבור נובע מן הנפש, "רוח ממללא". נמצא שחטאו של אדם זה הוא בנפש: הוא שונא שמדברים אליו דברי תוכחה, והדיבור שייך לנפש. לפיכך גם עונשו בנפש, ומהו עונש הנפש? מיתה. ולכן "שונא תוכחת ימות". המוסר הוא במעשה ובגוף, קיבל על עצמו ייסורים ועזבם, ולכן יקבל ייסורים מאת השם, מוסר רע; אבל שונא תוכחת, שהוא בגדר דיבור ובחלק הנפשי, אם אינו שומע, מביאים עליו את העונש הנפשי, חס ושלום ימות.
המלבי"ם: מוסר טוב ומוסר רע
המלבי"ם מסביר שיש מוסר טוב ויש מוסר רע. מוסר טוב הוא מי שמפחיד את עצמו ומביא עצמו לידי יראה, באומרו לעצמו: יש גיהנום, יש עונש לרשעים, והקדוש ברוך הוא נפרע ממי שממרה את פיו. ובכך הוא מייסר את כוחות נפשו שלא יחרגו ממסגרותיהם ושלא יעשה ככל העולה על רוחו, מחשש שיהיה לו רע אם ילך בדרך רעה. נמצא שמוסר טוב הוא שאדם מפחיד את עצמו ממה שעתיד לבוא, וזה עצמו מונע אותו מן העבירה. מוסר רע הוא שחס ושלום השם מביא עליו ייסורים קשים. המוסר הטוב הוא שעוד לפני שבא עליי דבר אני מרתיע את עצמי ממעשה עבירה מפני שאני יודע שיש ייסורים; אבל אם כבר צריך לקבלם בפועל, זה כבר מוסר רע.
ומה עושה השם למי שעוזב אורח, למי שכבר הלך בדרכי החוכמה ושנה ופירש? מייסרו בייסורים קשים. ואם אדם רואה שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, ואם לא מצא, יתלה בביטול תורה. והמוסר הרע הזה עצמו, שהקדוש ברוך הוא מייסרו על שעזב את האורח, יהיה לו לתוכחת. ומהי תוכחת? המלבי"ם מסביר תמיד שתוכחת היא מלשון ויכוח: כביכול מתווכחים איתו ומוכיחים לו - הרואה אתה מה יצא לך מזה? מה הרווחת מכך שעזבת את דרך השם? קיבלת מוסר רע. האם לא היה כדאי לך לייסר את עצמך במוסר טוב, להפחיד את עצמך ולהביא עצמך לידי יראת שמיים מן העונש העתידי, במקום לקבל עתה את העונש בפועל, ייסורים על שפירשת מן התורה? הרי שהייסורים באו להוכיח אותו ולהראות לו על פי שכל שאין זה משתלם לעזוב את דרך השם.
אבל מה קורה אם אחרי כל מה שעשה ואחרי שבאו עליו הייסורים הוא שונא תוכחת, אינו מקבל את מה שמוכיחים אותו, ומתעקש להתחזק על עומדו וללכת בדרך המקולקלת שהתחיל בה? אומר הקדוש ברוך הוא: רציתי ליישר אותך, רציתי לתקן אותך, ולא די שלא קיבלת את הייסורים ולא אמרת חטאתי עוויתי פשעתי ריבונו של עולם אני שב, אלא עוד התרסת והיו לך השגות על מה שעשו לך - אדם כזה אין ברירה, "שונא תוכחת ימות".
ומכאן תבינו ש"ימות" אינו עונש בלבד, אלא כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אין עוד טעם לייסרו. את מי יש טעם לייסר? אדם שאפשר לתקנו על ידי הייסורים. הייסורים אינם תכלית לעצמם ואינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לתקן את האדם. ואם רואים שהייסורים אינם מתקנים אותו, אומר הקדוש ברוך הוא שאין טעם שימשיך להתייסר. ואם תשאל, מה הטעם שימות - כאן יש טעם גדול: כל עוד הוא חי הוא ממשיך לצבור לעצמו חומר בערה לגיהנום. כל שנה נוספת היא עוד כריתות, עוד לאווין, עוד איסורי תורה, עוד סקילה, רחמנא ליצלן איזה גיהנום יהיה לו. ואם לקחוהו עשר שנים מוקדם יותר או עשרים שנה מוקדם יותר, חסכו ממנו את הגיהנום הנורא הזה. וזהו שאמרו על הבא לידי עבירה: למה לא נהפכה לו שלייתו על פניו - טוב היה לו שייוולד נפל, שלפחות היה מגיע למעלה זך. וכך חי כאן שבעים שנה, ואם זכה לאריכות ימים תשעים שנה, ותשעים שנה של עבירה, תשעים שנה שלא הניח תפילין, תשעים שנה שחילל שבת, שעבר על איסורי עריות ונידה ועל שאר העבירות החמורות. וכי לא היה כדאי לו להיפטר מן החיים האלה מוקדם יותר עם פחות עבירות שצבר? לכן אומר הקדוש ברוך הוא: אין ברירה, שונא תוכחת ימות. המוסר הרע יביאהו בסופו של דבר לידי מיתה, כיוון שאין המוסר מועיל לו.
לסיכום:
שלושת הפסוקים שלמדנו מלמדים יסוד אחד: הקדוש ברוך הוא מבקש את הלב. זבח הרשעים מתועב משום שחסר בו העיקר - שבירת הלב והקרבה אל השם, ואילו תפילת הישרים רצויה אף בלא קורבן. "תועבת ה' דרך רשע" מלמד שהדרך והמחשבה שקדמו למעשה חמורות מן המעשה עצמו, שכן הן מגלות את רוע תכונת הנפש; ולעומתן "מרדף צדקה יאהב" - גם מי שרדף ולא השיג, וגם מי שרודף אחר אחרים ומזכה אותם, אהוב לפני המקום מכוח לבו הטוב. ולבסוף, הייסורים אינם מטרה אלא כלי תיקון: מי שעזב את הדרך מחמת יצרו, מוסר רע יחזירו למוטב; אך מי שעשה משנאת התוכחה עיקרון, אין בייסורים תועלת עבורו. ומכאן מוסר ההשכל: מוטב שאדם ייסר את עצמו במוסר טוב, ביראה ובהתבוננות, ויקדים רפואה למכה.