פרק טו במשלי פותח בשורה של פסוקים העוסקים בכוחו של הדיבור: כיצד אדם מגיב, באיזו לשון הוא מדבר, ומה כוחה של מילה רכה לעומת מילה פוגעת. בשיעור זה נעסוק בשני הפסוקים הראשונים, ותוך כדי כך נגיע גם לפסוק ז, ונראה כיצד רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם מאירים כל אחד את הפסוקים מזווית אחרת.
מַעֲנֶה־רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר־עֶצֶב יַעֲלֶה־אָף׃
רבנו יונה מסביר כפשוטו: כאשר אדם עונה מענה רך, הוא משיב את החמה. אדם כועס, ואתה עונה לו בנחת וברוגע - הוא נרגע. לעומת זאת דבר עצב, מי שמדבר ברוגז ובזעף, מעלה אף, גורם לרוגז ולכעס. יש כאן היזון חוזר: כנגד מה שאתה עושה, כך אתה מקבל; כנגד מה שאתה נותן, כך משפיעים עליך בחזרה.
הגאון מווילנה מבחין בין אף לחמה. אף הוא הכעס שבמחשבה ובדיבור - זו תחילת הכעס. חמה היא סוף הכעס, ההוצאה אל הפועל: "משבר כלים בחמתו". מתוך האף הפנימי, שהתבטא גם בדיבור, הוא מגיע לחמה - קורע, שובר, מכה. וכפי שנאמר "יגורתי מפני האף והחמה": בתחילה אף, כעס פנימי ואפילו בדיבור, ולאחר מכן חמה, שהוא הכעס היוצא אל הפועל.
לפי זה עומד הגאון על שני דיוקים נפלאים בפסוק. ראשית, על הצד החיובי נאמר "מענה" ולא "דיבור", ועל הצד השלילי נאמר "ודבר עצב" ולא "מענה עצב". שנית, בצד האחד נאמר "ישיב" ובשני "יעלה". מדוע?
התשובה: חמה היא כעס שכבר יצא אל הפועל - האדם כבר שובר והורס מרוב כעסו. ממילא כשאתה בא ואומר משהו, אינך פותח נושא אלא מגיב למה שהלה עושה, ולכן זה נקרא "מענה". ומכיוון שהחמה כבר קיימת, נאמר "ישיב" - גם חמה שכבר בוערת, אם תענה במענה רך תצליח לבטלה. לעומת זאת "ודבר עצב": "דבר" הוא דיבור שאני מתחיל בו, לא תגובה. אם אני אומר לך דברים המצערים והמרגיזים אותך - "יעלה אף": קודם לא היה כאן כעס כלל, האדם היה רגוע, ואתה מעלה בו דבר שלא היה, את תחילת הכעס. ומן האף הוא יגיע אחר כך גם לחמה.
המלבי"ם מפרש להיפך. החמה היא הכעס השמור בלב - חמימות פנימית, המתחממת בתוכו: "וחמתו בערה בו", בו ולא בחוץ. האף הוא הקצף החיצוני, הניכר ומתגלה כלפי חוץ, וכשיש אף כבר יש נקמה: "ויחר אף ה' בהם ויהרוג במשמניהם", "כי אש קדחה באפי" - את העשן היוצא רואים הכול.
ועם כל זה, אומר המלבי"ם, החמה גדולה מן האף. אף שהחמה פחות ניכרת, אם יש אף שלא נבע מחמה קודמת - החמה גרועה ממנו. אב הכועס על בנו ומכה אותו, וכי בלבו הוא שונא אותו? חלילה, הוא אוהב אותו מאוד, אלא שכעסו החיצוני התפרץ (וודאי שאסור להכות מתוך כעס, אלא שאנו מתארים מציאות שקיימת). אבל חמה פנימית היא שנאה גדולה: אני אולי איני פועל נגדך, אך בתוכי אני בוער כנגדך. ודבר המתבשל בפנים השפעתו שלילית הרבה יותר מדבר היוצא החוצה: כשיצא - פרקת, וזהו. וכשנאגר בפנים, הוא מוליד עוד שנאה, טינה והקפדה, והאדם אוכל את עצמו על מה שעשה לו פלוני. עדיף שאדם ישחרר את הקיטור מאשר יאגור אותו בקרבו, שכן הנאגר בפנים הולך ומתרבה.
לפי זה מתפרש הפסוק: כאשר אתה משיב במענה רך, גם את החמה הפנימית - הכעס הגדול והקשה שהולך וגדל - תצליח ליישב, ותהפוך את האויב לאוהב. אבל "דבר עצב": כשאתה מגיב בדבר המעציב את חברך, לא זו בלבד שלא תשיב את חמתו הפנימית, אלא תעלה בו גם אף חיצוני - מיד ירצה לנקום בך, יתפרץ כנגדך ואף יכה אותך.
ולפי המציאות של ימינו, זה מסוכן מאוד. אדם אומר דבר קשה לחברו ואינו יודע איזו סכין תישלף כנגדו. מומלץ ללכת בשעות האור, ולהיזהר מאוד. קשה ללכת היום ברחוב, יש אלימות ופחד נורא ומערכת חינוך שגידלה נוער בלי מוסר, בלי ערכים, בלי תורה, בלי מידות ובלי דרך ארץ - נוער שמסוכן לומר בפניו דברים שלא במקומם, שמא אלה יהיו הדיבורים האחרונים שלך. ולכן צו לביתך לפני שאתה יוצא מן הבית, השם ירחם. אוי לנו כי זאת עלתה לנו: אנשים פורקי עול שנטלו את ההנהגה לפני מאה שנה הביאו את עם ישראל לדרדור שכזה, שבמשך אלפי שנים לא ידע ולא הכיר מציאות כזאת. השם יצילנו.
לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת׃
רבנו יונה מסביר: אין די לחכמים בכך שהם מודיעים לך את דרך הדעת ואומרים לך "זו הדרך לכו בה", אלא לשונם גם מייפה את הדעת. וזה לשונו: "תגדיל טעמים ותאדיר מליצות עד היות הדעת מקובלת באוזני השומעים ויערב עליהם העניין בגודל נכוחותיהם". אתה יכול לומר לאדם "עשה כך", ואם ישאל למה - תענה "כי אני אמרתי". ואתה יכול לומר "עשה כך" ולתת לו הסבר המניח את הדעת: כמה הדבר טוב, כמה הוא הכרחי, כמה הוא נחוץ וכמה כדאי לו לעשותו. זו לשון חכמים - לא רק מוסרים לך את התוכן, אלא מטיבים אותו, שתבין אותו נכון ותיישם אותו בדרך הראויה.
רואים את העניין הזה אפילו אצל הגדולים. יעקב אבינו רצה לעזוב את בית לבן משום שהקדוש ברוך הוא נגלה אליו בחלום ואמר לו לשוב לבית אביו. מה היה לכאורה עליו לומר לנשיו? "נשיי היקרות, אורזים - קיבלתי הוראה מבורא עולם, הולכים". והוא לא עשה כן. הוא קורא להן לשדה ומתאר בפניהן: אתן יודעות כמה עבדתי את אביכן והתמסרתי לרעיית צאנו, הייתי בחורף, אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיניי, ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים. וכיוון שכך, כבר מיצינו את המקום הזה וצריך ללכת. ורק בסוף: ואגב, גם הקדוש ברוך הוא אמר לי ללכת.
וכי רחל ולאה, האימהות הקדושות, היו מסרבות אילו היה אומר להן "השם אמר"? ודאי שלא. אלא שיעקב בא ללמד אותנו מהי הדרך: גם כשאתה בא לומר דבר השם, אל תפתח ב"כך השם אמר, קבל" - אתה מעורר בכך אנטגוניזם והתנגדות, שכן אין אדם אוהב שכופים עליו. הוא שכנע אותן מדוע טוב לו ולהן לעזוב, ומיד ענו לו: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלוא נכריות נחשבנו לו, כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו" - אין לנו מה לצפות ממנו ואין לנו מה לעשות כאן. ואז אמר להן: וגם השם אמר. ומה נפלא שדבר השם מתאים גם לרצוננו.
אדם צריך לקרב את המצוות אל הדעת, לקרב את עבודת השם אל הדעת. זהו עניינם של טעמי המצוות: כשאתה מקרב את הדבר אל הדעת, אתה מקיים את המצווה בשמחה ויש לך טעם בה. אבל כשאדם עושה ואומר בלבו "למה אני עושה זאת? הייתי מעדיף אחרת, מה לעשות, נולדתי בצד הלא נכון" - זו דרך גרועה. הרב אורי זוהר הגדיר זאת פעם: היה תינוק שנשבה לבין האומות, אחר כך אמרו תינוק שנשבה לבין החילונים, והיום יש אדם שהוא תינוק שנשבה לבין החרדים. מסכן, נולד חרדי, אסור לו זה ואסור לו זה, ולא הוא בחר בכך. כך הוא מתייחס לעצמו וכך נראית התנהגותו. זו דרך שלילית ביותר, והאדם הזה הוא בגדר כסיל.
אדם צריך לראות את היופי שבמצוות ואת השבח שבהן, את הקלקול שבעבירה ואת הנזק שבה ואת צערם של עוברי עבירה, ועל ידי זה ידבק במצווה מתוך אהבה ומתוך שמחה, ויעשה את רצון השם ברצון ובחשק. לא במצב של "כך השם אמר ואין לי ברירה", אלא: יש לי ברירה, ואף על פי כן אני עושה, כי אני יודע שזה טוב לי וזהו רצון השם. ולא חלילה רק משום שטוב לי, אלא משום שאני יודע שרצון השם הוא הטוב ביותר עבורי. זו הדרך הנכונה, וזו לשון חכמים - מה שאתה יודע, החכם הופך לך לטוב, מראה לך בטעמים, במשלים ובמליצות עד כמה הדבר יפה וטוב ומוצלח בשבילך.
רבנו יונה מביא עוד הסבר: "לשון חכמים תיטיב דעת" - דעתם של בני אדם. כאשר החכם מנהיג את עדתו, דעת העדה מיושרת, שכן יש מי שמנהיג אותה ביושר. אלא שהוא עצמו מעיר שביאור זה אינו מתאים כל כך להמשך הפסוק, "ופי כסילים יביע איוולת", שכן בסיפא מדובר על האדם עצמו ולא על השפעתו על הציבור; ולכן ביאור זה יכול להתאים רק לתחילת הפסוק.
הגאון מווילנה מסביר: "לשון חכמים תיטיב דעת" - כל מה שהם אומרים, הם אומרים ביישוב הדעת, ולשונם מייפה את דעתם. כשהם אומרים דבר, הוא נאמר מתוך ידיעה, דבר דבור על אופניו, ומתוך כך ניכרת ידיעתם שהיא ידיעה נכונה: למדו היטב ויודעים היטב. אבל האווילים והכסילים - לא די שהם אומרים איוולת מחמת חיסרון ידיעה, שלא למדו ואינם יודעים, אלא שהם אומרים זאת גם בחוסר יישוב הדעת, ולכן נאמר "יביע".
זהו "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא". רואים אנשים חסרי דעת שצריכים לדבר כל הזמן, להתבטא על כל דבר, בלי קשר להקשר, ואפילו במקום שעדיף היה להם לשתוק. ראשית הוא כסיל - הוא אומר איוולת, כי יש לו חיסרון דעת. ושנית, הוא מביע דעה על כל נושא, בכל תחום הוא פתאום מבין, רק תן לו מיקרופון ותראה איך הוא מדברר את עצמו לדעת. דברים שאינך יודע - אמור "איני יודע". הראיתם פעם פוליטיקאי שאמר "איני יודע, לא למדתי את החומר"? רק כשיש תביעה קשה נגדו הוא נזכר לומר "אנחנו עדיין לומדים את החומר". אבל בכל השאר - הכול הוא יודע ובכל יש לו מה לומר, ובלבד שיהגו את שמו נכון. זהו "פי כסילים יביע איוולת". ולעומתו החכם, כשהוא מדבר - "תיטיב דעת", מדבר בדעת ובהשכל וביישוב הדעת, ומתוך כך ניכר שהוא יודע על מה הוא מדבר.
אצל המלבי"ם יש הבחנה קבועה, החוזרת כחוט השני לאורך הספר, בין חוכמה לבינה לדעת. החוכמה היא מה שמקובל לנו מן הנביאים, ממשה רבנו וממתן תורה: מהי דרך המוסר הישרה, מהו הטוב ומהו הרע. זה מקובל לנו, ואין אדם יכול להגיע לזה מעצמו.
שהרי בתחום המוסר לכל אדם יש מוסר אחר, וכל קבוצה תאמר לך שמה שאלה עושים אינו מוסרי ומה שהיא עושה מוסרי. מוסר צריך לקבל ממקור עליון; אי אפשר שאדם ייצור לעצמו מוסר, שכן אז המוסר מעוות ומותאם למידותיו ולתאוותיו. מוסר צריך להיות אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, מוכתב מלמעלה ממי שאין לו נגיעות בדבר. הנה, "לא תגנוב" - נסה להתווכח עם מי שיטען: אם אני צריך להשלים ציוד ואחרת אשלם ביוקר, אגנוב; וכבר אמר מישהו "אל תגנוב שמא יגנבו ממך", ועל כך יענה: אגנוב די הצורך כדי לבנות חומות ואמצעי שמירה. במה תשכנעו? כל עניין של מוסר צריך שמישהו יוכיח לך מהי האמת, שאם לא כן יאמר לך: מה שאתה מחשיב מוסרי אצלי אינו מוסרי, ומה שאתה מחשיב בלתי מוסרי אצלי מוסרי.
וכבר אמר החזון איש, כשהציעו לו הידברות בין ציבור שומרי המצוות לרחוקים מן המצוות: איך אפשר להידבר? הרי הידברות פירושה שלפחות השפה היא אותה שפה, ואצלנו אפילו השפה שונה - מה שאצלם נקרא אהבה, אצלנו זה כרת. על מה יש לדבר? מילא אם יש נושא שיש בו הסכמות כלשהן, ניחא; אבל כשהוא אומר לך שזה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות, ואתה אומר לו רחמנא ליצלן, זו כרת - נכרתת נפשו משורשה העליון, מאבדת את חלקה הרוחני, ומת בקיצור ימים - הרי הטרמינולוגיה עצמה שונה.
זהו גדר החוכמה: כך מקובל לנו. ואם תתעמק בה ותתבונן בה - זו בינה: לעיין וללמוד דבר מתוך דבר במה שנמסר לך. ומתוך ההתבוננות וההעמקה תגיע לדעת, שהיא ידיעה ברורה ומוחלטת. מה שקודם היה בגדר "קבל, כי כך קיבלנו", ואחר כך התבוננת בו, כעת אתה מגיע להשגה מלאה ומבין מדוע זה טוב, מדוע זה הגון, מדוע זה ישר ומדוע כך יש לנהוג. "שתיים ועוד שתיים הן ארבע" - זו דעת; "לא תגנוב" - זה בגדר חוכמה, עד שתעמיק ותגיע בו לדעת.
עוד מבחין המלבי"ם בין פה, לשון ושפה, והבחנה זו חוזרת פעמים רבות בספר משלי. הפה מציין את החוכמה - החוכמה כפי שנמסרה, דבר פנימי שעדיין אינו בגדר דבר ברור. הלשון היא הבינה - הלשון לועסת וטוחנת את הדברים ומתבוננת בהם, מלשון ללוש. והשפה היא החלק החיצוני, מוציא את הדברים החוצה, וזו בחינת דעת: הדברים ברורים לי ואני כבר יכול לבטאם בקול.
לפי זה אומר המלבי"ם: אם אדם יעמיק בחוכמה וידבר בה בדיבור של תבונה, על ידי זה יתבונן ויסתכל בדברים פנימה יותר ויגיע למדרגת הדעת. "לשון חכמים" - הלשון שהיא בינה, ההתבוננות והלישה בדברי החוכמה, "תיטיב דעת" - תזכה להגיע אל החוכמה בבחינת דעת גמורה, בידיעה גמורה, שאתה כבר משיג מדוע כך צריך להיות, ולא כפי שהיה קודם רק בגדר חוכמה, כי כך קיבלתי.
לפני כן נאמר "חכמים יצפנו דעת". מדוע? החכם אינו מגלה את הדברים הפנימיים של התורה לכל אדם, אלא צופן אותם, ומדבר בהם רק עם הנבונים שיכולים לעכל את הדברים ולהשתמש בהם בדרך הנכונה - להם הוא מגלה את הצפונות. כך בעניין תורת הסוד ושם השם, שאין מוסרים אלא למי שהוא צנוע ועניו וחכם ומבין מדעתו, ודרושות מדרגות רבות עד שאדם זוכה לצפונות התורה.
שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא־כֵן׃
וכאשר הם מדברים בשפה החיצונית - והשפה, כאמור, היא בחינת הדעת - זהו "שפתי חכמים יזרו דעת". "יזרו" מלשון זֵר, ומסביר המלבי"ם שהכוונה לדבר הסוגר ועוטף: אף כשהם מדברים, הם מזירים ומסתירים את הדעת ואינם מגלים אותה לכל.
והכסיל לעומתם: הוא קיבל את חוקי החוכמה, הוא מסכים איתם ומקבל אותם. כפי שהסברנו בעבר, כסיל אינו אדם שאינו חכם; כסיל יכול להיות חכם גדול, אפילו פרופסור. אלא שהוא הולך אחרי תאוות ליבו. הוא יודע מה צריך לעשות, הדבר ברור לו, והוא יכול להסביר לך בדיוק איך ומה - אך תאוותו מתגברת עליו.
והאוויל הוא הספקן, הסקפטי, מלשון "אולי": מי אמר? מה ההוכחה? על הכול הוא מטיל ספקות. ושימו לב להבדל: הכסיל לפחות יודע את האמת, אלא שהוא אומר שתאוותו מושכת אותו; האוויל מסתפק באמת עצמה. ומעתה, האם זה מכובד שאדם יאמר "אני יודע ואף על פי כן אני עושה להיפך, כי תאוות ליבי מושכת אותי"? הרי הוא מודה שהוא חלש אופי ואינו מסוגל להתגבר על עצמו. לכן הכסיל מתעטר ומתחפש לאוויל: כשאומרים לו "איך אתה עושה דבר כזה, הרי זה אסור", הוא משיב "מי אמר שזה אסור? מה ההוכחה? אף אחד לא חזר משם", ועוד שאלות אוויליות מסוג "אולי". הוא מציג את עצמו כאוויל, כי מכובד יותר לומר "אולי" מאשר לומר "אני יודע ועושה להיפך, כי תאוותי מתגברת עליי".
וזה מדויק בלשון הפסוק: "ופי כסילים יביע איוולת" - הפה שלו הוא שמביע את האיוולת, אך בתוך תוכו, בליבו, אין לו איוולת כלל. בליבו נמצאת החוכמה, הוא יודע את האמת, יודע שאינו נוהג נכון ויודע שעתיד ליתן את הדין ושיינתן על כך עונש. רק כלפי חוץ, בפיו בלבד, הוא מביע את האיוולת ואומר "אולי", "אין הכרח" ו"אין ראיה". ולכן לא נאמר "לב כסילים יביע איוולת", אלא "פי כסילים".
שני הפסוקים הראשונים בפרק מלמדים אותנו את עוצמת הדיבור. "מענה רך ישיב חמה": לגאון מווילנה, אף הוא תחילת הכעס וחמה סופו, ולכן מענה רך מסוגל להשיב אפילו חמה שכבר יצאה אל הפועל, ואילו דיבור מעציב מעלה כעס במקום שלא היה; ולמלבי"ם, חמה היא הכעס הפנימי הבוער בלב - והיא החמורה שבהם - ומענה רך מיישב אפילו אותה, ואילו דבר עצב מוליד אף חיצוני ונקמה. "לשון חכמים תיטיב דעת": החכם אינו מסתפק בכך שיאמר לך מה לעשות, אלא מטיב את הדעת בטעמים ובמליצות, כדרכו של יעקב אבינו עם נשיו, ומקרב את המצוות אל הדעת עד שהאדם מקיימן בשמחה ובחשק; ובלשון המלבי"ם, ההתבוננות בחוכמה מעלה את האדם ממדרגת קבלה למדרגת דעת ברורה. ומנגד עומד הכסיל, שהאמת ידועה לו בלבו אלא שתאוותו גוברת עליו, והוא מתחפש לאוויל ומביע בפיו ספקות - ופיו בלבד מביע איוולת, בעוד ליבו יודע היטב את האמת ואת הדין העתיד לבוא.