פרק יד - חכמת האישה ובניין הבית - חלק יא

בחלק זה של פרק י"ד אנו עומדים על קבוצת פסוקים העוסקים בכוחה של עדות האמת, בביטחון בה' ובמחסה שבצלו, ביראת ה' כמקור חיים, ובסוף - ביחס שבין מלך לעמו ובין רב לתלמידיו. נעבור על הפסוקים כסדרם, ובכל פסוק נראה את ביאור המלבי"ם, ולצידו את ביאוריהם הנפלאים של הגאון מווילנא ושל רבנו יונה.

מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה׃ (כה)

כבר הסברנו שהכוונה היא שעד האמת מציל שתי נפשות: הן את נפש הנגזל והן את נפש הגוזל. שואל הגאון מווילנא: איזו הצלה גדולה יותר, של הנגזל או של הגוזל? ומשיב: הצלת נפש הגוזל היא המעלה הגדולה יותר. שהרי את הנגזל הצלת מהפסד ממוני בלבד - מנעת ממנו נזק. אבל את הגוזל הצלת מעוון בנפשו, ועוון בנפש הוא עוון לנצח נצחים. על ידי שהיית עד אמת הצלת את שניהם, ובעיקר את נפשו של הגוזל.

וזהו שאמרו בגמרא: האי מאן דשקיל מיניה גלימא בבי דינא - ליזמר וליזל. אדם שבא לדין תורה, התברר שהוא חייב, ולקחו לו את המעיל מעל כתפיו כדי לפרוע את החוב, יוצא בדיכאון ובדמעות. אומרים לו: לא! צא ושיר שירים. מדוע? כי הצילו את נשמתך, הצילו אותך מעוון גזל. אילולא כן היה עוון הגזל נשאר בידך.

ובמה שנאמר "וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה" - זה אדם שמבטיח לחברו להעיד לו, ואין נפקא מינה אם העדות אמת או שקר; אמר לו: אני אבוא ואעיד לך. אותו חבר ניגש לדין על סמך דבריך, ובסופו של דבר אתה מתחמק ואינך הולך להעיד. הוא יוצא מבית הדין בפחי נפש, אין מי שיעיד לו, והוא סמך עליך. מי שמפיח כזבים בכל מיני הבטחות כזב - הרי הוא מרמה את הבריות.

הסבר נוסף ב"מציל נפשות": אדם שגזל דבר מחברו ולא החזיר לו עד סוף ימיו, יצטרך לחזור בגלגול, והחוזרים בגלגול הם הגוזל והנגזל יחד. נמצא שכאשר הלכתי והעדתי עדות אמת, והושבה הגזלה לבעליה עוד בחייהם - הצלתי את שתי הנפשות מגלגול נשמות. זהו "מציל נפשות עד אמת".

המלבי"ם מבאר את הפסוק בפשוטו: מי שבא ומעיד עדות אמת לפני בית דין - מציל נפשות ממיתה. היו אנשים שעדי שקר רצו לחייבם מיתה, והם חפים מפשע; באת לבית הדין והעדת עליהם עדות אמת - הצלת אותם ממיתה, ונחשבת למציל נפשות. אבל אם הוא מציל את הנפשות על ידי הפחת כזב, שמספר סיפורים שלא היו, ובשקר בא להציל מחיוב מיתה - אין זו מצווה.

"יָפִיחַ" - כבר ביאר המלבי"ם לעיל שפירושו דיבור שאינו ברור. וההבדל בין שקר לכזב: שקר הוא שקר מוחלט, ואילו כזב יש בתחילתו אמת. ומדוע אדם מכזב? כיוון שהוא רוצה שהשקר שלו יתקבל, לכן הוא פותח בדברים הנשמעים כאמת, ואחר כך מכניס את השקר. וזה כ"נחל אכזב" - נחל אשר יכזבו מימיו, זורם ונפסק; כך המכזב מתחיל בדברי אמת ובהמשך חותך אל השקר.

ועל כן אומר המלבי"ם: מי שמציל נפשות על ידי שיפיח כזבים, דע לך שיש בזה מרמה ורמאות. ואף שיטען "מה אתה מדבר, הצלתי נפשות ממוות" - אנו הולכים אחר תכלית הדבר, ותכלית הדבר היא לעמוד על חקר האמת ולדעת אם הם חייבים מיתה. והמדובר כאן בבית דין על פי ההלכה בלבד, ולא חס ושלום אצל גויים. אם הם חייבים מיתה בדין ואתה הצלתם בשקר - הכתוב קורא לזה מרמה, שלא תחשוב שעשית מצווה. רק מי שהוא עד אמת נקרא באמת מציל נפשות.

בְּיִרְאַת יְהֹוָה מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה׃ (כו)

כאן יש ביאור נפלא מאוד של הגאון מווילנא. הוא פותח בשאלה על הפסוק "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים": מה החידוש? האם מישהו סבר אחרת, שעדיף להישען על נדיבים מעל הקדוש ברוך הוא? וכי צריך דוד המלך לבוא ולהודיע לי שטוב יותר לחסות בה' מלבטוח בנדיבים?

ומסביר הגאון מווילנא: ישנם שני מצבי ביטחון. יש ביטחון שהקדוש ברוך הוא מבטיח לך לתת לך הון ועושר, כמו שהבטיח לאברהם "ואגדלך" - אברכך בממון. זה נקרא ביטחון, שהרי ביטחון הוא מלשון הבטחה: מובטח לך, ה' אמר לי שאהיה עשיר. ויש מצב אחר: הקדוש ברוך הוא לא הבטיח לך דבר, אבל אתה מצד עצמך שם את ביטחונך בה'. למצב הזה לא קוראים ביטחון אלא חיסיון - "לחסות". "צור חסיו בו" - כשאני הולך ליד הצור, האם הסלע מתרומם ומכסה אותי? לא; אני הולך ומסתתר בצילו. הצור לא הבטיח לי להיות לי למחסה, אלא אני מעצמי חוסה בצילו.

לפי זה זהו החידוש: "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" - עדיף לך לחסות בה' אף על פי שלא הבטיח לך כלום, אלא אתה מעצמך חוסה בו ומשליך עליו יהבו, מאשר להישען על הבטחה גמורה של נדיב שאמר לך "אין לך מה לדאוג, אני מכסה את החוב, הכל עליי, אני אשמור עליך". על מה תלך? על החסיה בה' בלא הבטחה, או על הבטחת הנדיב? תלך על החסיה בה'.

וזה מה שנאמר גם כאן: "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז" - מחמת יראת ה' יזכה האדם שהקדוש ברוך הוא יבטיח לו לעשות עמו טוב. לא נאמר "מחסה עז" אלא "מבטח עז", שהקדוש ברוך הוא מבטיח לו: אני אשמור עליך, אני אגן עליך. וזה הרבה יותר ממחסה, וכשה' מבטיח - זהו מבטח עז, חזק. "וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה" - לבנים לא הבטיח, ולהם יהיה הקדוש ברוך הוא בבחינת מחסה, שיחסו בצילו שלא בהבטחה. לירא ה' עצמו - מבטח; ולבניו, שאינם באותה דרגה - מחסה.

המלבי"ם מבאר בביאורי המילים את ההבדל בין מחסה למבטח בדרך אחרת: מחסה הוא מצד הדבר עצמו, ומבטח מצד האדם הבוטח. כשאני סומך על הסלע שיגונן עליי - אני נקרא הבוטח, והסלע נקרא מחסה. המחסה הוא הדבר המגן, והאדם הסומך עליו הוא הבוטח בו.

יִרְאַת יְהֹוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת׃ (כז)

הגאון מווילנא מסביר שהפסוק הזה קשור לפסוק הקודם. בפסוק הקודם, "ביראת ה' מבטח עז", דיברנו על המצוות; ובפסוק הזה, "יראת ה' מקור חיים", מדובר על התורה. שני סוגי יראה הם: מצוות שהן בגוף, ותורה שהיא בנפש. את המצוות האדם מקיים בגופו - הניח תפילין בידו ובראשו, נטל לולב בידיו. לעומת זאת התורה היא בנפש, שהרי אדם שהולך ומהרהר בדברי תורה, אף שלא הוציא בפיו כלום, כבר נקרא עוסק בתורה - כי מקומה של התורה בנפש.

לכן על המצוות, שהן בגוף, נאמר "מבטח" ו"מחסה", שזה כנגד הגוף; ועל התורה, שהיא בנפש, נאמר "מקור חיים" - מקור החיות של האדם, שהוא נפשו. וזהו מה שאמרו בגמרא: המצוות - אגוני מגני ואצולי לא מצלי; והתורה - אגוני מגנא ואצולי מצלא. כלומר, למצוות יש כוח להגן מן הייסורים, ולתורה יש כוח לא רק להגן מן הייסורים אלא גם להציל מיצר הרע - "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". מה מגונן מפני היצר הרע? עסק התורה.

ומעתה: לגבי המצוות, שכוחן להגן מן הייסורים בלבד, נאמר מבטח ומחסה - לשון הגנה. אבל התורה היא "מקור חיים", ולא רק אגוני מגנא אלא גם אצולי מצלא, וזהו "לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת" - לתורה יש כוח להסיר את האדם ממוקשי מוות, מן היצר הרע, והיא הנותנת חיות לאדם.

ועוד מוסיף הגאון מווילנא רמז מופלא. בפסוק הקודם, המדבר במצוות, נאמר "בְּיִרְאַת ה' מבטח עז" - ו"ביראת" בגימטריה תרי"ג, כנגד תרי"ג מצוות. ובפסוק שלנו, המדבר בתורה, נאמר "יִרְאַת ה' מקור חיים" - ו"יראת" בגימטריה 611, וכמספר הזה "תורה" בגימטריה 611. שם "ביראת" כמספר תרי"ג, לפי שהמדובר במצוות; וכאן "יראת" כמספר "תורה", ולכן היא מקור חיים - גם אגוני מגנא וגם אצולי מצלא, לסור ממוקשי מוות ולהינצל מן היצר הרע.

המלבי"ם מבאר: דרך החוכמה היא דרך החיים, שכל ההולך בדרכי החוכמה - הכוונה בדרך התורה והמצוות - זוכה לחיי עולם. ומסביב לדרך הזאת פרוסים מוקשי מוות, הן המצודות שפורס היצר הרע והתאוות הרעות, שרוצה להביא את האדם אל המוות. והיראה היא המצילה - "לסור ממוקשי מוות": היצר הרע לא יוכל להחטיאך ולהביאך אל המוות, מפני שיש בך יראת ה', והיא היא מקור החיים, שכל השותה ממקור זה חי לעולם.

אך מוסיף המלבי"ם שיראה בלא תורה אינה מספקת. שלא יאמר אדם: אם כן, אשקיע הכל ביראת ה' בלבד, אלמד כל היום ספרי מוסר בלי ללמוד הלכה ובלי לדעת דינים. וכבר ר' חיים מוולוז'ין בשער הרביעי מ"נפש החיים" סותר הרבה את הדעה הזאת. על כן אומר לך הכתוב: היראה לבדה, בלי שידע האדם את הדינים ואת ההלכות, אין די בה, כי אם אין חוכמה אין יראה.

כיצד? אדם ירא ה' מאוד, ומפחד מהדר גאונו שלא לעבור שום עבירה, ואחר כך הוא עובר על איסור בורר בשבת - פשוט מפני שאינו יודע שזו עבירה. יש בו יראת שמיים, ואם היה יודע שזה אסור היה בורח מזה כמו מאש, אבל הוא אינו יודע. נמצא שיראה בלי חוכמה ודאי אינה מספקת - ממה תירא כשאינך יודע היכן הסכנה?

ולכן הפסוקים משלימים זה את זה: כאן נאמר "יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מוות", כי אם אין יראה אין תורה; ובהמשך נאמר "תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מוות", כי אם אין תורה אין יראה - שהרי ממה תירא ומה תברח אם אינך יודע שיש כאן עבירה? מוכח שצריך ששניהם יבואו בד בבד: מצד אחד יראת שמיים גדולה שתרתיע מן העבירות, ומצד שני תורה שתלמד אותו מה נחשב עבירה ומה מותר לעשות.

בְּרֹב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן׃ (כח)

בפשוטו: "ברוב עם הדרת מלך" - כשהציבור זכאים ויש לעם רוב זכויות, יש בזה הדר לקדוש ברוך הוא. "ובאפס לאום" - כשאינם דבקים בה', "מחיתת רזון", מלשון רזה וחסר, כמו הפרות הרזות שהן חסרות; יש בזה כביכול חיסרון כלפי קודשא בריך הוא. כשאדם מכבד את אלוהי הנכר או כל דבר אחר, ואינו מקיים מצוות, אין כבוד לה' יתברך, והאומות נשלטות על בניו - באים האויבים וכובשים אותנו, ועל ידי זה נגרם שמתחלל שמו בגויים.

רבנו יונה כותב בלשונו: "מה מאוד הירא את ה' יתברך בוטח ושליו מן המלך". כלומר, מי שיש בו יראת שמיים רגוע, בוטח ושליו יותר מאדם שהוא מלך המושל על עם. ומדוע? כי הירא את ה' אין ביטחונו תלוי בבשר ודם. אני ירא רק את ה', איני סומך על אף אחד, אין לי ביטחון באף בריה, הכל מאת ה'. ואין כוח גדול ממנו, הוא השליט ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם - ולכן אני שליו לחלוטין.

לעומת זאת המלך - השקט שלו והשלווה שלו תלויים בבשר ודם, בממלכה שלו, שהרי "ברוב עם הדרת מלך", ואין מלך בלא עם. כל זמן שיש לו עם רב יש לו הדר גדול, ו"באפס לאום מחיתת רזון" - כשמתברר לו שנשאר בלי עם, הרי זה שברו של הרוזן. "רזון" מלשון רוזן, וכך מבארים גם המלבי"ם והגאון מווילנא. נמצא שהמלך תלוי בעם ותלוי בבשר ודם, והוא מוטרד שמא מחר תהיה הפיכה. אבל הבוטח בה' רגוע יותר מן המלך: מי יעשה הפיכה נגד ריבונו של עולם? זה שאני סומך עליו קיים תמיד. אתה המלך סומך על העם, ואם יחליטו יום אחד לא להיות שם - אתה בבעיה רצינית. נמצא שהבוטח בה' שליו ורגוע יותר מן המלך הבוטח בעם.

מסביר הגאון מווילנא: ישנם שני סוגי מושלים - שרים ומלכים. המלכים הם תלמידי החכמים, כמו שאמרו "מאן מלכי? רבנן". והשרים הם בעלי העבודה, עבודת ה', כמו רבי חנינא בן דוסא וחבריו, אנשי התפילה; העובדים את ה' בתפילה נקראים שרים. וכמו שמביאה הגמרא שביקשו שיתפלל, ורבי חנינא בן דוסא התפלל ונענה, והחכם לא נענה, ושאלה אותו אשתו: וכי הוא גדול ממך? אמר לה: הוא דומה כעבד לפני המלך. ומכל מקום מי שתמיד נמצא לפני המלך הוא בבחינת תפילה. כל אדם המתפלל לפני ה' יתברך אינו בבחינת תלמידי חכמים, שעל ידי התורה הם בבחינת מלכים, אלא בעלי העבודה והתפילה נקראים בבחינת שרים.

כאשר בני המדינה רוצים דבר מה מן המלך, אין באים שלוש מאות איש לומר יחד את בקשתם, אלא בוחרים אדם אחד שייגש לפני המלך ויאמר את בקשתם וישתדל בעבורם. וכשישאל אותו המלך: והיכן הם עצמם? יאמר לו: הנה הם אחריי, כולם באו היום לדבר עם המלך ושלחו אותי לפניך. יאמר המלך: אם כן, יבואו ויכנסו, אני רוצה לראותם. ואיזה ביזיון הוא כשיצא לחפשם ויתברר שכולם נעלמו: אמרו לו "תיגש ראשון, אתה תדבר, אנחנו כולנו מאחריך", והוא מחפש ואין. אומר על זה הגאון מווילנא: כעסו של המלך יתעורר לא רק על אותם שלוש מאות שהיו ואינם, אלא גם על המייצג שלהם - אתה אמרת שיש מאחוריך שלוש מאות איש, ומתברר שיש מאחוריך בקושי אותך.

ואצל מי ראינו דבר כזה? אצל שבנא, שיצא מחוץ לירושלים להשלים עם סנחריב כנגד חזקיה, ואמרו "שבנא וסיעתו השלימו". אבל כל סיעתו פרשו אחד אחד, וברגע האמת נותר סיעת יחיד. ראה סנחריב את הדבר וכעס עליו מאוד. אמר לו: היכן האנשים שלך? אמר לו: הלכו. אמר לו: מה אתה עושה ממני צחוק? קשר את עקביו אל הסוס וגרר את בשרו על הקוצים ועל הברקנים. הרי שאם אתה בא לייצג אנשים ומתברר שהם אינם אחריך - סתם דיברת, ולא רק הם נענשים אלא גם אתה.

וזה גם מה שכתוב בגמרא, שבשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה - מיד הוא כועס. ושני דברים יש לשים לב כאן. ראשית, הגאון מווילנא מפסק את הלשון אחרת. עד עתה הבנו בפשוטו: "ולא מצא שם עשרה - מיד הוא כועס". והגאון מווילנא מפסק: "ולא מצא שם עשרה מיד - הוא כועס". מהו "עשרה מיד"? שאין שם תכף ומיד עשרה, אלא עד שמביאים את העשירי ועד שמשלימים את המניין יוצאת הנשמה. וכשהקדוש ברוך הוא בא ואין שם עשרה מיד - הוא כועס.

ושנית, על מי הוא כועס? אומר הגאון מווילנא: גם על אלה שבאו. כי אתם כביכול באתם ואמרתם: ריבונו של עולם, באנו לדבר בפניך, יש אתנו עשרה, ואני הראשון לכולם - והקדוש ברוך הוא שואל: היכן אלה שאמרת שיבואו?

וזהו שנאמר בישעיהו נ', ב': "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי מפדות, ואם אין בי כוח להציל? הן בגערתי אחריב ים, אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא".

מבאר הגאון מווילנא: "מדוע באתי ואין איש" - מהו "איש"? איש הוא שר, כמו "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו". ואם יש עשרה בבית הכנסת, מי נחשב לשר של כולם, מי הוא ה"איש"? זה שבא ראשון, שהרי נאמר עליו שהוא נוטל שכר כנגד כולם, והוא הנחשב לאיש ולשר. אבל כשאין עשרה - "אין איש", וגם הראשון שבא כאילו לא בא. מדוע? מפני שאם אין מניין אין כלום. שהרי במה אתה נחשב לאיש ולשר? כשיש סיעה מאחוריך, כשבאים אחריך עוד תשעה. אם הגיעו רק שלושה, האם נאמר עליו שהגיע מן העשרה ראשונים? אין כאן עשרה. כדי שתהיה ראשון לעשרה ראשונים ושר להם, צריך שיבואו אחריך עוד תשעה. ולכן כשהקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה מיד, הוא כועס אף על אותו איש שבא - וזהו "מדוע באתי ואין איש", שכביכול אפילו הראשון נחשב כאין.

וממשיך הגאון מווילנא לבאר את המשך הפסוק. אם חלקו הראשון מדבר על בית הכנסת, מקום התפילה, הרי "קראתי" מדבר על בית המדרש, מקום הלימוד, כמו שנאמר "בראש הומיות תקרא", שהוא מדבר על התורה הקדושה. "קראתי ואין עונה" - אין מי שיושב ועוסק בתורה.

ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: "הקצור קצרה ידי מפדות, אם אין בי כוח להציל?" - והמשך הפסוק מתאים בדיוק לשני חלקי תחילתו. שיש הבדל בין פודה לבין מציל. פודה הוא כאשר אני ניגש, משלם את דמי הפדיון ופודה אותך מיד השובים; פדיון תמיד הוא ברצון השובה והצורר - הולכים ומשלמים והוא מסכים ומשחרר. מציל, לעומת זאת, הוא אפילו נגד רצונו, שהלכנו והוצאנו את השבוי מידו בכוח, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

"פודה", אומר הגאון מווילנא, בא מחמת התפילה, כמו שכתוב "פדה בשלום נפשי כי רבים היו עמדי"; על ידי התפילה יש כוח שה' יפדה אותנו כביכול בהסכמה מיד הצוררים לנו. "מציל" הוא כוח גדול יותר, וזה בכוח התורה: כל הקובע מקום לתורתו - אויביו נופלים לפניו, והתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא. בתורה יש בחינת מציל, כוח להציל אותך גם מיד האויבים.

ולפי זה אומר הקדוש ברוך הוא: מדוע באתי ואין איש בבית הכנסת, ומדוע קראתי ואין עונה בבית המדרש? "הקצור קצרה ידי מפדות" - וכי חוששים אתם שבכוח התפילה לא אוכל לפדות אתכם, ואין די כוח בתפילתכם, ולכן לא באתם לבית הכנסת? "אם אין בי כוח להציל" - וכי אינכם סומכים על כוח התורה שיהיה בכוחה להציל, ולכן אין עונה בבית המדרש?

ונחזור לעניין. אומר הגאון מווילנא: לפי זה תבין את פסוקנו. אם אין עשרה בבית הכנסת, הסברנו שגם הראשון שהגיע נתפס בחיסרון ואינו נחשב למעלה. ומכאן: אם אין תלמידים - אין רב. ונדייק: אם אין לרב תלמידים, האם יש לרב עצמו נזק מזה? לא, שהרי הרב עצמו יושב ועוסק בתורה. מה כן חסר לו? הכבוד וההדר. היו לו חמש מאות תלמידים - היה לו כבוד גדול והדר גדול; אין לו חמש מאות - אין לו הדר גדול. אבל נזק אין לו: ישב ועסק בתורה לפני כן, וישוב ויעסוק בתורה אחר כך.

ו"עם" שנאמר בפסוק מדבר על החכמים, ו"לאום" הוא המון העם. ומעתה: "ברוב עם הדרת מלך" - כשיש ריבוי של תלמידי חכמים הבאים לשמוע את שיעורו של הרב, יש כאן הדר וכבוד לרב, שהרב הוא המלך - מאן מלכי? רבנן. ואם אין רבים, אין הדרת מלך; אבל אין לו כישלון ואין לו מחיתה ונזק.

"ובאפס לאום מחיתת רזון" - אבל כשאין את ה"לאום", שהוא המון העם, והיכן מקומם? לא בבית המדרש אלא בבית הכנסת. וכשאין לאום בבית הכנסת, הרי "מחיתת רזון": לראש שלהם, לשר שלהם - שהוא הראשון שהגיע לבית הכנסת - יהיה חיסרון. שהרי הוא הראש שלהם והוא נחשב לשר שלהם, הוא ה"איש" שאמר עליו הגאון מווילנא "מדוע באתי ואין איש"; וברגע שלא באו אחריו התשעה, גם לו עצמו יש נזק, שכעסו של הקדוש ברוך הוא כולל גם אותו. "מחיתה" מלשון שבר, ומי הנשבר? "רזון" - הרוזן, השר והראש שלהם, שגם לו נגרם נזק בעצם זה שהכעס כולל אותו. נמצא הפרש בין השניים: לרב שלא באו תלמידיו אין נזק, רק חסר לו הדר; ולראשון בבית הכנסת שלא באו אחריו התשעה - יש גם נזק. זה ביאור הגר"א.

בקבוצת פסוקים זו למדנו שעד האמת מציל שתי נפשות, ובראשן את נפש הגוזל שהוצלה מעוון נצחי, ולעומתו המפיח כזבים - אף אם "הציל" בפועל, שם מרמה על מעשהו, שכן תכלית הדין היא חקר האמת. למדנו את ההבדל שבין מבטח למחסה: לירא ה' מבטח עז בהבטחה, ולבניו מחסה בלא הבטחה, וטוב לחסות בה' אפילו בלי הבטחה מלבטוח בהבטחת נדיבים. ראינו שהמצוות מגינות מן הייסורים, והתורה - מקור חיים שגם מצילה מן היצר הרע, ושאי אפשר ביראה בלא חוכמה ולא בחוכמה בלא יראה. ולבסוף למדנו מ"ברוב עם הדרת מלך" שהבוטח בה' שליו יותר מן המלך התלוי בעמו, ושהמייצג את הרבים אחראי להם - שאם אין עשרה מיד, אף הראשון בכלל הכעס, ומכאן גודל חיובנו להיות מן הבאים ראשונים לבית הכנסת ולבית המדרש.