פתיחה
בחלק זה של הפרק עוסק שלמה המלך ביחס שבין העשיר לעני, בין הצדיק הפשוט לבין האדם המצליח והמפורסם, ובמחשבות שאדם חורש בלבו - לרעה או לטובה. שלושה פסוקים סמוכים כאן (יט-כב) מצטרפים למהלך אחד, ובו מוסר גדול על ההבדל שבין הערכה חיצונית להערכה אמיתית, ובין מעשים הנעשים בפרסום למעשים הנעשים בחרישיות.
"בז לרעהו חוטא" - אל יבזה העשיר את העני
בָּז־לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו׃ (כא)
רבנו יונה מבאר: "בז לרעהו חוטא" - ולכן לא ראוי שהעשיר יבזה את הרש, גם אם תגבר ידו עליו. הפסוק שלפניו אומר: "גַּם־לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים" (כ) - וכאשר אוהבי העשיר רבים, הוא מרגיש שהוא רשאי להתנשא על העני. אדרבה, אומר רבנו יונה: כיוון שאתה מבין שהרש שנוא אפילו על רעיו, עליך בתור עשיר לקרב אותו ולהתנהג עמו בדרך של כבוד.
עוד מבאר רבנו יונה שהפסוק "גם לרעהו ישנא רש" חוזר על מה שנאמר קודם: "שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק" (יט). אל תאמר שהדבר הפוך: שהרי גם הצדיק שפל בעיני הרשע, שכן הרשע אינו מתפעל מן הצדיק כלל ובעיניו הוא אדם פשוט. על כך באה התשובה: הצדיק אינו מחשיב את הרשע ואינו מתפעל מהדרו - וזו הכרעה אמיתית; ואילו זה שהרשע מזלזל בצדיק אינו אלא עיוות. וראיה לדבר: "גם לרעהו ישנא רש" - אפילו איש כלבבו שונא את העני, עד שאתה רואה עד כמה שיפוטם של בני האדם משובש.
המציאות המצערת: יודעים מי החשוב - ובוחרים באחר
אומר רבנו יונה דבר נוקב: רוב בני האדם, בהכירם מעלת יראת חטא וחסידות באיש עני, אף על פי שהם מאמינים ביתרון המעלות ההן על העושר והכבוד - כאשר הם רואים את העני נבזה בעיני הבריות ושלא צלחה דרכו, לא יתנו הדר לו, ואין לו חן ותפארת בעיניהם.
וזו מציאות מצערת מאוד. אם ישאלו אותך מי האדם ההגון - תאמר ודאי העני. אם ישאלו מי אינו הגון - תאמר: העשיר עושה כל מיני דברים לא כשרים, איש עסקים שהעסקים שלו לא תמיד חלקים, פה נגיעה בחילול שבת, פה בעיות של גויים, פה עוד ועוד. אבל כשיציעו לו שידוך - לאן ילך? למשפחה הנכבדת יותר, אל העשיר. ואיני מדבר על חילונים, אני מדבר על אנשים שומרי מצוות. יאמרו לו: הלה אברך, בן תורה, ירא שמים - אבל מה אעשה, הוא עני.
עד כמה התפיסה שלנו מעוותת, אף שאנחנו יודעים מי החשוב באמת, מי היקר כלפי שמיא. אדם יעדיף את קרבתו של העשיר ואת השידוך עמו, בעוד שאם תתבונן באמת - מי חינך את ילדיו לתורה, להסתפקות במועט וליראת שמים? מי מעודן יותר במידותיו ובחינוכו? הבן של האברך. ובכל זאת הוא יעדיף את האחר: "זו משפחה מכובדת יותר", "ידברו עליי אחרת", "שמו מופיע מדי פעם בעיתון". ההוא בכולל - אתה צודק, אבל...
כמה הדבר מראה שאנחנו חיים בעולם חיצוני, עולם של שקר. שהרי דווקא לעני הזה היית צריך לתת הוד והדר. הוא הצדיק, הוא הירא שמים, הוא עובד ה' באמת, אין לו פוילשטיקים ומשחקים ורושם חיצוני - והוא הצדיק האמיתי. ולשני, לעומת זאת, מחניפים ומכבדים, ואולי גם ישאירו לו יאָרצייט, ויכתבו עליו "רודף צדקה וחסד".
"רודף צדקה וחסד" - לפי מה שנתן ה'
פעם שאלו את הרב שטיינמן אם אפשר לכתוב על גביר מסוים "רודף צדקה וחסד". אמר להם: רודף צדקה וחסד? תגידו לי, האיש הזה את המעשר שלו נתן? אברך מבני ברק כבר עדיף ממנו, שכן האברך נותן את מעשרותיו. העשיר הזה זרק לך שני מיליון - אבל השנה הוא עשה מאתיים מיליון. לפי מה שה' נתן לו היה צריך לתת עשרים מיליון, אלא ש"עשרים מיליון זה הרבה". והוא מרגיש נהדר, "רודף צדקה וחסד", ובאמת אפילו לפי חובתו לא נתן. אבל כזה הוא הטבע האנושי: מתפעלים מן החיצוניות, ואילו לאותו צדיק ירא שמים, שנראה פשוט וגר בדירת שניים־שלושה חדרים - אין נותנים הוד והדר.
מי שחפצו ליראת ה' - הוא ירומם את האיש הפשוט
וממשיך רבנו יונה: מי שנמשך חפצו וחמדתו ליראת ה' ועבודתו, וה' הרימו מבין הטבעיים - כלומר רומם אותו שלא יהיה אדם מגושם, שלא יחיה על פי טבע - כאשר יכיר בדת ובשכל את מעלת הענווה ואת מעלת כל מידה רצויה לפני ה' יתברך, יראה אותו האיש נאווה ונהדר בעיניו, וירוממהו וינשאהו. דווקא את האדם הפשוט, שאין סביבו רעש ותקשורת, דווקא אותו ירומם ולו יהיה הדר בעיניו.
"ואם בזוי הוא מאוד בעיני הבריות" - ולמעלות ייתן חן ולא להצלחות הבלי העולם. גם אם הוא בזוי בעיני הבריות; לך תדע שהוא חי בקושי, שהחליפה שלו נקנתה לפני חמש שנים, שאין בו "משהו" חיצוני. אבל מי שיודע מהי המעלה האמיתית שואל: אתה יודע כמה תורה יש בו? כמה יראת שמים? כמה עבודת ה'? את זה הוא יכבד. ותנאי הדבר: שיהיו חפצו וחמדתו ליראת ה' ועבודתו, שה' ירים אותו מבין הטבעיים, שלא יהיה מגושם ולא יחיה על פי טבע אלא על פי יראת שמים. שהעושה זאת, כבר שלמו לו נעימות המידות, וינחהו טבעו אל מחוז חפצו. מכאן שביזיון הרעים הוא חטא; ואילו ההידור והחן - אותם תיתן דווקא לענווים ולשפלים, ועל זה נאמר "אשריו", שהגעת אל האושר האמיתי.
ביטחון כלכלי או ביטחון רוחני
השאלה כולה היא: מה חשוב יותר, ביטחון כלכלי או ביטחון רוחני? כאן רבנו יונה מצביע על חסרוננו: תמיד נעדיף את הביטחון הכלכלי, ותמיד נעדיף את מי שמצטייר טוב יותר בתקשורת ובקהילה על פני מי שמצטייר טוב יותר אצל הקדוש ברוך הוא. בחברה שלנו יודעים להעריך בני תורה, ובכל זאת אדם עדיין מחשבן תמיד "איך זה נראה" ו"מה הרושם".
פעם בא יהודי אל הרב שטיינמן ואמר שמציעים לבתו שלושה שידוכים, ואינו יודע במה לפתוח: לזה מעלה כזו, ולזה מעלה אחרת. שאל: מה חשוב? ענה לו הרב שטיינמן: הכול חשוב - חוץ מדבר אחד: "המה יגידו". זה לא חשוב בכלל. אמר אותו יהודי: ראיתי כמה חכמה הייתה בתשובה הזו, שכן כשבדקתי את שלוש ההצעות ראיתי שבכל אחת מהן החיסרון שמצאתי היה חיסרון של "מה יגידו". הכול יפה, אבל יש לו אח, ואיך זה יתקבל; האבא היה כך וכך, ואיך זה יתקבל; הישיבה אינה מפאר עולם הישיבות - אף שהוא לומד מצוין - ושוב "מה יגידו". נמצא ששלושת השידוכים הגונים ומתאימים, אם רק תוריד את ה"מה יגידו". ואדם צריך לדעת שזה העיקר: אל תתחשב במה יגידו, אלא דע מה חשוב בעיני ה', וקח את בן התורה, את הירא שמים, את עובד ה' באמת, ולא את מי שמסתדר יפה בתקשורת ובקהילה. אומר הרב שטיינמן: זה כחרס הנשבר, אין לזה שום תוקף.
הגר"א: "חוטא" מלשון חיסרון
הגר"א מבאר: "בז לרעהו חוטא" - המבזה את חברו נעשה "חוטא" מלשון חסר. אם אתה פוגע בחברך, על ידי זה אתה תהיה חסר אותו. והמציאות מוכיחה: מי הם האנשים שיש להם הכי הרבה חברים? הענווים והשפלים. לא אנשי הרעש והתקשורת. שימו לב מהו טבעו של אדם שכולם אוהבים להיות בחברתו: זה האדם השפל, שאינו פוגע באחרים, אינו מחפש את גנותם ואינו מחפש כל העת להראות במה הוא טוב מהם. הבז לרעהו חוטא ומחטיא - הוא מחסר מעצמו את אותו אוהב, שוב לא יהיה אוהבו. ו"לרעהו" היינו בפניו: הוא מבזה אותו בפניו, ועל ידי כך מרגיש הלה שלא נעים לו בחברתו, ועוזב אותו.
"ומחונן ענווים אשריו" - לשון הפסוק היא בבניין מפעיל: לא "חונן ענווים" אלא "מחונן", כלומר שהוא גורם שאחרים יהיו חוננים את הענווים, שיתנו להם וישפיעו להם טוב. "אשריו" - אשריו בעולם הזה, כמו שנאמר "אשריך בעולם הזה", וגם טוב לו לעולם הבא.
עניים או ענווים - נתינה בלי תקוות גמול
כתיב "עניים" וקרי "ענווים". מה בא הדבר ללמד? שהחוכמה היא לחונן ולתת למי שאין לי תקווה לגמול ממנו. כשאתה נותן על פי "שלח לחמך על פני המים", בסופו של דבר יש כאן גם אינטרס - אמנם עצם הנתינה יפה, אבל סוף סוף זה משתלם לי, ומתישהו תחזור אליי ההטבה. אבל "מחונן עניים" - הרי הוא נותן שלא מתוך תקוות גמול, ואז הנתינה היא נתינה גמורה שתביא אותו באמת אל האושר.
ובדרך כלל העני הוא גם עניו - לרוב כך הוא, אף שאין זה הכרחי. מסופר על הרב מבריסק, שכל מי שפשט אליו יד היה נותן לו, אפילו מטבע קטנה, כדי שלא להיכשל חלילה באזהרת התורה "ורעה עינך באחיך האביון" ו"לא תקפוץ את ידך". ולמה היום איננו חוששים? הגמרא אומרת שצריך להחזיק טובה לרמאים שהם מצילים אותנו - שמכיוון שיש רמאים, לעולם איני יודע אולי גם זה מהם. אבל הרב מבריסק כנראה לא סמך על זה, ואמר: על הרמאים אי אפשר לסמוך, ולכן לכל פושט יד אני נותן.
יום אחד פשט מישהו יד, ונתן לו הרב מטבע קטנה. אמר לו הלה: מה, זה מה שאתה נותן לי? אמר לו הרב: תחזיר לי. החזיר הלה את המטבע, הכניסה הרב לכיסו והלך. תמה המשמש: הרי הרב תמיד חושש מ"לא תקפוץ", מדוע לקח ממנו את המטבע? אמר לו: הוא אינו עני. שאל: ברוח הקודש? אמר לו: לא, שלמה המלך גילה לי - "ועשיר יענה עזות". עני מדבר בשפלות, ומי שמדבר בעזות אינו עני. אדם שאין לו ארוחת בוקר, עם השקל הזה ועוד שקל מאחר כבר יש לו פיתה או לחמנייה וארוחה; אבל זה אינו מדבר על ארוחת בוקר, הוא מדבר על הרבה מעבר - סימן שאינו בגדר עני, ואם כן יחזיר את הכסף.
וזה מזכיר לי שסיפר לי מישהו שדפק אצלו בדלת מבקש צדקה, אחד שהכיפה תקועה לו לצורכי "קידום מכירות", ולא נתן לו כלום. שאלתי למה, אמר לי: הוא הגיע עם סמארטפון מתקדם משלי. אמרתי לו: אולי אתה חושד בו לחינם, אולי אינו שלו. על כל פנים, אדם שהולך לאסוף צדקה והוא מסודר היטב ומרשה לעצמו להוציא על כל מיני דברים - אינו באמת עני, ואין לנו חובה לסייע בידו. אבל מי שהוא באמת עני - לזה אדרבה צריך לתת.
"הלוא יתעו חורשי רע" - מחשבות רעות על העני
הֲלוֹא־יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב׃ (כב)
אין מדובר כאן בחקלאים, אלא באנשים החורשים מחשבות: זה שחושב מחשבות רע, וזה שחושב מחשבות טוב. רבנו יונה מייחס את "חורשי רע" לבעלי המחשבות הרעות - והוא המשך לעניין הקודם: כשהם רואים את עניותם של העניים הם מבזים אותם, ואומרים בלבם שכנראה אין הוא צדיק כל כך, שכן "לו חפץ ה' יתברך בו לא קרה לו כל אלה". אם מצבו כזה, מן השמים הביאו עליו את העניות בגלל מעשיו.
וזו בדיוק טענת חבריו של איוב, שכאשר באו עליו הייסורים הרשיעו אותו ואמרו לו: "זכור נא מי הוא נקי אבד" - וכי אתה מכיר צדיק שאבד? אם כך קורה לך, סימן שאינך צדיק. והקדוש ברוך הוא אמר להם "לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב", ושיבקשו ממנו שיתפלל בעדם וימחל להם. על כן אומר הפסוק "הלוא יתעו חורשי רע": מי שחורש רע על העני וחושב שה' מאס בו בשל עבירותיו - מחשבותיו שליליות ואינן נכונות.
ובפרט שראינו גדולים שהיו בעניות. הגמרא מספרת על רבי אלעזר בן פדת, שביום שהקיז דם לא היה לו מה לאכול אלא שן אחת של שום - עניות עצומה, עד שנחלש והזדקן. נתגלה אליו הקדוש ברוך הוא, ושאל רבי אלעזר: עד מתי אסבול כאן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש אפשרות שאהפוך את העולם ואברא אותך מחדש במזל של עשירות. שאל רבי אלעזר: מה מרובה, מה שכבר חייתי או מה שנותר לי לחיות? אמר לו: מה שכבר חיית. אמר: אם כן, ריבונו של עולם, השאר את העולם כמות שהוא, נשרוד את הנותר. הרי לך צדיק עצום, המוזכר מאות פעמים בש"ס, ואף על פי כן היה עני. וכי נקבע מכאן שכל עני רשע הוא בעיני המקום? ייתכן מאוד שזה תיקונו וזו גזירתו; איננו יודעים על גלגולים קודמים, והקדוש ברוך הוא הביא עליו עניות זו בלי קשר למעשים שליליים חלילה.
היועץ רע - סופו לטעות בעצמו
עוד מבאר רבנו יונה: "הלוא יתעו חורשי רע" - אותם היועצים עצות רעות ומחטיאים את הרבים, בסופו של דבר גם הם יטעו. כמו הסיפור הידוע על ג'וחא, שהילדים הציקו לו, ואמר להם: מה אתם עושים כאן, בקצה הכפר מחלקים סוכריות. שמעו הילדים והחלו לרוץ; ראה אותם רצים - והתחיל לרוץ גם הוא. אם מחלקים סוכריות, מה יישאר כאן?! כך לפעמים אדם מטעה אחרים, ובסוף הוא עצמו טועה.
והיכן רואים זאת? חז"ל אומרים: המחטיא את הרבים - אין מספיקים בידו לעשות תשובה. הוא יושרש בחטא ויגיע למצב שלא יחזור, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהינום. אם כן, מי שהחטיא אחר, סופו שגם הוא יחטא ויתקלקל. גם אם יאמר "אני איני עושה" - אתה מייעץ לאחרים לעשות, ובסוף גם אתה תעשה.
והגר"א מבאר: "הלוא יתעו חורשי רע" - מי שחורש רעה על חברו, הקדוש ברוך הוא עושה שיטעו בעצמם באותו רע וייפלו בו, כעניין מעשה המן. המן הלך והקים עץ לתלות עליו את מרדכי, ובסופו של דבר "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה". זהו "כורה שוחה בה ייפול": אותו מכשול שהכנת לחברך, הקדוש ברוך הוא עושה שאתה עצמך תיכשל בו.
מה בין חסד לאמת
"וחסד ואמת חורשי טוב". מהו ההבדל בין חסד לאמת? אומר הגר"א: חסד הוא כשעשיתי לך דבר שאיני חייב בו; אמת היא דבר קיים ומחויב, מה שאני כבר חייב ונתתי. לכן נאמר "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם": בתחילה, כשבא הקדוש ברוך הוא לאברהם והבטיח לו, בעוד אינו חייב לו כלום - זה חסד; אבל לאחר שכבר הבטיח, קיום ההבטחה ליעקב הוא כבר אמת, שהרי הוא מחויב מצד ההבטחה.
מכאן גם ההלכה: אדם שעשה עמך טובה, האם די להשיב לו כגמולו באותה מידה? לא. עליך להשיב יותר. הגמרא אומרת שהמחזיר שלום לחברו צריך להוסיף לו ברכה על אמירת השלום. והטעם: כשאני עשיתי עמך חסד, נתתי לך כשלא הייתי חייב כלל; וכשאתה מחזיר לי, אתה פורע חוב. מתי יהיה זה שווה ערך? כשתחזיר לי מעבר - שאז גם אתה עשית עמי דבר שאינך חייב בו. לכן החזרה במידה שווה היא "אמת", והתוספת היא "חסד".
משל למה הדבר דומה: עשית לחברך טובה, וודאי יש לו כלפיך הכרת הטוב. עכשיו כשראה אותך נתקע, אולי מצד עצמו לא היה מחליף לך גלגל, אבל עתה אינו יכול שלא - הוא מרגיש בעל חוב. החלפת הגלגל היא אמת ולא חסד, שהרי הראשון נתן בלי מחויבות והשני נתן כבעל חוב. אבל אם יוסיף גם למלא לך דלק - התוספת היא כבר חסד.
יש להעיר שכל זה כשאין מדובר בהלוואה. מי שלווה כוס סוכר ומחזיר שקית - זו ריבית, וצריך להיזהר בכך. בהלוואה אין צריך לדקדק שיהיה בדיוק אותו משקל, ופחות או יותר מספיק, וכשההבדל מינורי אין מקפידים; אבל מי שלווה ביצה מספר שלוש ומחזיר ביצה מספר אחת, אלו שני דברים שונים לחלוטין וזו ריבית. ובריבית לא מועילה מתנה ולא מועילה מחילה.
וזה שאמרו חז"ל: המאכיל את חברו עדשים, אל יאכילנו עדשים אלא קטנית. אם ראובן נתן לשמעון עדשים, כששמעון משיב לו אל יחזיר עדשים - שהרי החזרת אותו דבר היא אמת בלבד, הוא עשה עמך חסד ואתה עושה עמו אמת. אלא ייתן לו קטנית, שהיא במדרגה גבוהה ויקרה יותר. וזהו "וחסד ואמת חורשי טוב": לאותם הדורשים טוב תמיד, הקדוש ברוך הוא משלם שכרם חסד ואמת - את הגמול המגיע, שהוא האמת, ועוד מעבר לו, שהוא החסד.
המלבי"ם: חרישית ברע - וחרישית בטוב
המלבי"ם מבאר "חורשי רע" מלשון חרש, בשקט, באופן חרישי: אדם החושב לעשות את מעשיו בסתר, מבלי שאנשים יידעו. ועליו נאמר "הלוא יתעו". תועה הוא מי שסוטה מן הדרך במקום שאנשים רואים אותו, ואז יכולים להעלותו על דרך הישר; יאמרו לו: אדוני, ה"וייז" שלך השתבש, אתה נוסע לכיוון הלא נכון, חזור לכאן ותגיע ליעד. אבל מי שחורש רע בסתר - אין מי שיתקן אותו, שהרי איש אינו יודע לאיזו דרך טעית במחשכים. לכן טעותו תהיה מתמדת.
דוגמה לדבר: בחור שמתחיל להידרדר ברוחניות. אם הדבר ניכר בחיצוניותו, שבגדיו משתנים וכל מיני מודות - המשגיח יכול לדבר אתו, לראות מה עובר עליו ולנסות לעזור, והוא יישאר בישיבה ויתיישר. אבל אם כלפי חוץ הוא נראה בדיוק אותו דבר, ובקרבו ישים אורבו, שהתחיל בו קלקול פנימי שאיש אינו יודע ממנו - פתאום, לאחר ארבעה חודשים, הוא עוזב את הישיבה, ואיש אינו מבין מה קרה. הריקבון פשה מבפנים, ואף אחד לא התעורר ליישר אותו.
ומאידך: "וחסד ואמת חורשי טוב" - החורשים טוב, כלומר העושים את מעשיהם הטובים בחרישיות ובהסתר, עליהם נאמר חסד ואמת. שהרי את המעשים הטובים ראוי לעשות באופן שאתה מחריש ומסתיר; מי שעושה טוב בפרסום מצפה לפידבקים, ללייקים, להערכת הסביבה, לכבוד ולתפארת. ואילו העושה בסתר מראה שהוא יודע שהשכר הוא רק ממנו יתברך, ורק אליו הוא מצפה. אצל אדם כזה גברה מידת החסד והאמת: הוא יודע שהאמת היא שהשכר נמצא רק למעלה.
אם כן, מי שהוא חורש טוב ועושה את הדברים באופן חרישי ובהסתר - אשריו. על זה נאמר: "אין אדם נכווה אלא מחופתו של חברו" - מחיפויו של חברו. ככל שחברו היה מחופה יותר ועשה את מעשיו הטובים בהסתר, כך תהיה דרגתו למעלה גבוהה הרבה יותר, וזה גורם כוויות למי שלידו: למה גם אני לא הסתרתי את מעשיי? למה לא עשיתי את הדברים בפחות פרסום, ואז הייתי זוכה גם אני לשכר כזה? אצל העושה בהסתר גברה בנפשו מידת החסד והאמת, ואילו העושה בפרסום מפסיד לעצמו את השכר הנצחי.
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מלמדים אותנו להפוך את סולם הערכים החיצוני: לא לבזות את העני, שכן "בז לרעהו חוטא" ומחסר מעצמו את אוהביו, אלא לתת הוד והדר למי שראוי באמת - לירא השמים, לעניו, לעובד ה' בפשטות, ולא למי שמצטייר היטב בתקשורת ובקהילה. "מחונן ענווים אשריו" - הנתינה האמיתית היא זו שאין בה תקוות גמול. ולעומת "חורשי רע", בין אלה החושבים רעה על העני ובין אלה הפועלים רעה בסתר - שסופם לתעות בלא מתקן, הרי "חורשי טוב", העושים את מעשיהם הטובים בחשאי, זוכים לחסד ולאמת: לשכר המגיע להם ולתוספת שמעבר לו, שכר נצחי מאת ה' יתברך.