פרק י"ג בספר משלי ממשיך את קו ההשוואה שבין החכם לכסיל, בין הצדיק לרשע, ובין מי שמוכן לקבל הדרכה ותיקון לבין מי שפורק מעליו כל עול. בשני הפסוקים שלפנינו שלמה המלך עוסק בשני צירים מרכזיים: היחס של האדם אל המוסר והתוכחה שמקבל מאחרים, והיחס שלו אל תאוותיו שלו. נלמד אותם לאור רבנו יונה, הגר"א, רש"י והמלבי"ם.
רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד. (י"ח)
רבנו יונה קושר את הפסוק למה שנאמר לפניו על השליח הרשע שמגלה את הסוד. השליח הרשע, שאף שנשלח בהסתר הולך ומפרסם את הדבר לכולם, הוא האדם ה"פורע מוסר": במקום ללכת בדרך מוסר ולעשות את שליחותו בשקט, הוא פורק את הרסן. סופו שיתגלה קלונו, ולא זו בלבד אלא גם עוני ורֵיש ימצאוהו. מדוע? כי כולם יגלו את בגידתו ואת רשעותו, ואיש לא ירצה לשאת ולתת עמו, איש לא יסמוך עליו ואיש לא ישלח אותו בשליחות. התוצאה כפולה: קלון, שהוא ביזיון, ורֵיש, שהוא עוני - והכל משום שפרע מוסר.
עוד מוסיף רבנו יונה שהפסוק מדבר באופן כללי: כל מי שפורע מוסר ימצאוהו ריש וקלון, ומי ששומר תוכחת יזכה לכבוד. רוב בני האדם, הוא אומר, אינם מגיעים למידות הנכבדות המכבדות את בעליהן, ואף לא למידת החריצות שעליה נאמר "יד חרוצים תעשיר", אלא אם כן הם שומעים לתוכחת. מי באמת מצליח בחיים? מי שמוכן לקבל. מי שמוכיחים אותו והוא מוכן לשנות את דרכיו. אבל אדם שמוכיחים אותו ומתקנים אותו והוא חוזר שוב ושוב על טעויותיו, שלעולם אינו מוכן לשמוע בקול אחרים ולעולם אינו מוכן להודות שטעה - אדם כזה לא רק שלא יכבדוהו, אלא ריש וקלון יפגעו בו. ואילו שומר התוכחת יזכה לכבוד, שכן בכל מעשיו יצליח.
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק על פי יסוד שכבר הזכרנו: ישנן שלוש דרכים בעבודת השם - צדק, משפט ומישרים. צדק מימין, משפט משמאל, ומישרים הוא הממוצע המחבר את שניהם. הדבר מקביל לספירות: חסד - דרועא ימינא, גבורה - הזרוע השמאלית, תפארת - איהו גופא. אברהם כנגד חסד, יצחק כנגד גבורה, ויעקב כנגד תפארת, שהיא המידה הממותקת, הממוצעת, היונקת משני הצדדים.
וכיצד הדבר מתקשר לצדק, משפט ומישרים? צדק הוא לשון צדקה, לעשות חסד עם הבריות - וזהו הימין. משפט הוא הייסורים והסיגופים שאדם נוטל על עצמו, כלשון "לעשות בהם משפט": הוא תובע מעצמו, דורש מעצמו, מביא על עצמו ייסורים וסיגופים, והכל במשפט - כדי לעמוד בדרגות גבוהות ובסטנדרטים גבוהים בעבודת השם. ומישרים היא הדרך הממוצעת, הדרך הישרה המרכזית.
לאור זה מתבאר הפסוק "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד". "בימינה" - אלו ההולכים בדרך הימין, עושי החסד והצדקה עם הבריות. וכבר נאמר "וצדקה תציל ממוות", "בארח צדקה חיים" - הצדקה תמיד מחוברת לעניין החיים, ולכן שכרם אורך ימים. "בשמאלה" - אלו העושים סיגופים וייסורים כדי לשבור את תאוותם ולהתגבר. אנשים אלה מצערים את גופם וגם את נפשם: גם מבחינה גופנית קשה להם וגם מבחינה נפשית. לכן מגיע להם שכר כפול, על הגוף ועל הנפש: עושר כנגד ייסורי הגוף, וכבוד כנגד צער הנפש הפנימית. והכבוד עצמו הוא גם שמחה פנימית.
מעתה מובן הפסוק שלנו: "פורע מוסר" - מוסר הוא לשון ייסורים, והוא מפר אותם, אינו חפץ לשבור את תאוותו. ההפך ממי שמייסר את עצמו וזוכה לעושר הוא מי שאינו מייסר את עצמו - ועונשו רֵיש, עניות. וההפך ממי שזוכה לכבוד כנגד צער נפשו הוא מי שאינו רוצה לגדור את עצמו וחי כפי שבא לו - וחלקו קלון. רֵיש כנגד עושר, וקלון כנגד כבוד.
ומאידך, "ושומר תוכחת יכובד": זהו אדם שכבר כשהוכיחו אותו נזהר מלכתחילה. הוא אינו זקוק לייסורים שיכפרו על עוונותיו, שהרי אין לו עוונות - הוא נשמר מן העבירה מראש. אמנם הוא שבר את תאוותו, אבל גופו לא יוסר; רק נפשו סבלה, שהתאוותה ומנעה מעצמה. ואם רק הנפש סבלה, מגיעה לו מתנת הנפש בלבד, שהיא הכבוד: "ושומר תוכחת - יכובד". אילו היה גם שומר מוסר ונוטל ייסורים על עצמו, היה זוכה גם לעושר כנגד ייסורי הגוף וגם לכבוד כנגד ייסורי הנפש.
המלבי"ם מדגיש שמוסר ותוכחה אינם היינו הך. תוכחה היא מלשון ויכוח, כלשון "הוכיח אמש" - אני מתווכח עמך ומוכיח לך בראיות לוגיות ובטענות שכליות שאתה טועה. זו פנייה אל השכל: אני מסביר לך מדוע לא כדאי, ועד כמה העושה כך רק מזיק לעצמו. מוסר, לעומת זאת, הוא לשון ייסורים, ויכול להיות גם בדרך של הפחדה: אני אומר לך שעל דבר כזה יש גיהינום ובגיהינום שורפים, יש מחלות קשות, יש צרות ואסונות - היזהר שלא תעבור עבירות. זו דרך של איום, לא דרך של שכנוע שכלי.
לפי זה, מי ששומר תוכחת, כלומר אינו זקוק כלל למוסר אלא די לו בלימוד על פי השכל, הוא הראוי לכבוד. לא נצרכנו להגיע אל המקל; די בדיבורים ובהוכחה שהדבר אינו טוב כדי שתפרוש ממנו. מי שאינו שומר תוכחת אינו ראוי לכבוד, אבל עדיין הוא בסדר, שכן למוסר הוא כן שומע: אולי הטיעון השכלי אינו מדבר אליו, אבל אם תאיים עליו - זה משפיע. אך מי שגרוע מכך, שאינו שומע לתוכחת ואף ההפחדות אינן מדברות אליו והוא פורע מוסר ופורק עול לגמרי - אדם זה לא רק שלא יזכה לכבוד, אלא ימצאוהו ריש וקלון, ואף את הכבוד והאושר שהיו לו קודם לכן יאבד.
וכך גם בהנהגת הקדוש ברוך הוא: הוא כביכול מאיים, מגביה את המקל כדי שלא יצטרך להורידו, כדי שהאדם יראה וייבהל. "הוי אשור שבט אפי" - ובכל דור ודור יש "שבט אפי" אחר. אם אתה נבהל מן השבט ומשנה את דרכיך, מה טוב. אך אם אינך נבהל, חס ושלום השבט עצמו צריך להגיע, ואז מגיעים הריש שהוא עניות והקלון שהוא ביזיונות. כך היה בעם ישראל לפני חורבן בית ראשון: היו תוכחות והיה מוסר, והעם לא שמע - ואז אותו מקל נחת עליהם.
תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ, וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. (י"ט)
רש"י מבאר: כאשר לאדם יש תאווה ותאוותו הגיעה, כלומר מילא את תאוותו - תערב לנפש, הנפש מרגישה טוב עם זה. ומשום כך "ותועבת כסילים סור מרע", שהרי הכסילים הולכים אחר תאוות לבם, מבקשים את המתיקות המיידית ואת ההנאה המיידית. ערב להם למלא את תאוותם, ולכן סור מרע מתועב בעיניהם - הם רוצים ליהנות.
ורש"י מביא עוד הסבר: הקדוש ברוך הוא מתאווה שעם ישראל יעשו רצונו. וכאשר תאוותו באה לידי קיום, כשישראל מקיימים את דבריו ועושים את רצונו - הדבר ערב לפניו. "ותועבת כסילים סור מרע" - אבל הרשעים מתעבים להתרחק מרעתם, והם מבקשים למלא את תאוותם.
רבנו יונה מפרש שהתאווה אינה עריבה לנפש המתאווה אלא בשעה שהיא בתוקפה; לאחר שעברה התאווה כבר אין בה שום הנאה. וכך בכל ענייני הגשמיות. אדם שהבאת אותו לסעודה כשהוא רעב - ריר יורד על שפתיו; אך כעבור חצי שעה תאמר לו שיצא עכשיו מן המנגל סטייק עסיסי - והוא אינו מסוגל אפילו להביט בזה. "קח את זה מכאן". מה קרה? לפני חצי שעה אי אפשר היה לדבר איתו, הוא היה עסוק באכילה ולא השיב ידו מבלע. זהו "תאווה נהיה": לאחר שהתאווה כבר עברה, לא נשאר ממנה מאומה.
ומכאן תמיהתו על הכסילים: "ותועבת כסילים סור מרע". בשעת התאווה יש לאדם הנאה, אך רגע אחד לאחר מכן כבר לא נותר מזה כלום. והכסילים, מפני הנאת רגע, מתעבים לסור מרע. בא לידו חטא - הוא אינו חושב שבעוד דקה ישכח מכל מה שהיה וייוותר רק עם העוון. נגברה עליו התאווה להנאת שעה והוא הולך ושומע בקול תאוותו, ואינו חושש לנזק שייגרם לו, לביזיון עולם ולחרפת עולם. ראה כמה גדולה סכלותם של הכסילים שמחליפים עולם קיים בעולם חולף, בהנאה רגעית שאינה אלא לשעה. מיד שבא לידם חטא הם עושים אותו, ואינם נותנים אל לבם שהתאווה עוברת מהר מאוד וה"תערב לנפש" חולף כהרף עין. וכי שווה ללכת אחר הרע, אם רגע לאחר מכן אין לך מזה לא תועלת ולא הנאה?
הגאון מווילנה מפרש "נהיה" לשון נשבר, מלשון הוֹוָה, ודבריו נפלאים. "תאווה נהיה תערב לנפש" - כאשר התאווה נשברת, לאחר מכן היא תערב לנפש. דע לך, אומר הגר"א, שבשעת התאווה, כשהאדם צריך לשבור את תאוותו, הדבר קשה מאוד ויש לו צער בנפשו, שהרי הוא רוצה למלא את תאוותו. אבל בסופו של דבר ההנאה שהוא מקבל ממלאת את כל ישותו - הנאת הניצחון, "הצלחתי להתגבר על היצר", תחושת סיפוק נפלאה. ולעומת זאת, מי שאומר "איני רוצה לייסר את נפשי, יש לי תאווה ואני עושה" - מה מתחיל אצלו לאחר מכן? מוסר כליות וכאב לב, שמרוקנים אותו. כך היא כל מציאות האדם: שבירת התאווה קשה לרגע, אך בסוף היא נותנת ערבות גדולה לנפש, נפשו שלמה ומרוצה ומלאת סיפוק; ואילו סיפוק התאווה הוא סיפוק רגעי, שלאחריו נפשו "נהיה" - שבורה מהליכתו אחר תאוותו.
ועוד מוסיף הגר"א טעם ללשון "נהיה": כאשר אדם שובר את תאוותו מפני רצון השם, מתקיים בו "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". אם אני מבטל את רצונותיי כדי לעשות רצון השם, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה, כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: גם אני מבטל את רצוני מפני רצונך. וזהו "תאווה נהיה" - כאשר אתה שובר את תאוותך, תאוותיך יתמלאו. אותם דברים מותרים שאתה חפץ בהם - הקדוש ברוך הוא ימלא את רצונך בהם, אף שאולי לא מגיע לך על פי דין, משום שביטלת תאוותך מפני רצון השם יתברך, ואז תהיה ערבות לנפשך.
ולכן, כפי שמביא רבי אהרן ראטה ועוד, כאשר אדם הולך ברחוב ונגלה לפניו מראה אסור והוא מסיר את מבטו ומתגבר על יצרו ואינו מסתכל - הרי הוא שובר את תאוותו, "תאווה נהיה", וממילא השם ממלא את רצונו ואת בקשותיו. לכן יש סגולה מיוחדת באותה שעה: זהו עת רצון גדול בשמים, ובאותו רגע שהוא מתגבר ועוצם את עיניו יבקש מן הקדוש ברוך הוא כל מה שהוא צריך - זיווג, זרע של קיימא, פרנסה, כל מה שתאוותו לו. וזה מידה כנגד מידה ממש: אתה שובר את תאוותך, ואומר הקדוש ברוך הוא - אני אדאג שתאוותך תיהיה ושרצונותיך יתמלאו.
"ותועבת כסילים סור מרע" - הכסילים לא די שאינם שוברים את תאוותם והולכים אחריה אפילו כשאין בה רע גמור, אלא שהם הולכים אחר הרע המוחלט. ולמה לך ללכת אחר רע גמור? הרי כשאדם הולך אחר תאוותו יש עליו עדיין לימוד זכות: הייתה לו תאווה לכך, יצרו דחפו, יש לו הנאה מן הגניבה או מן העבירה. אבל כשאדם עושה דבר שאין לו בו שום תאווה - זה נורא ואיום, זה רוע לב גמור. אדם המשחית דבר של חברו סתם, בלי שום סיבה, זהו רוע לב ממש. וזה מה שנאמר אצל הכסילים: לא רק שסור מרע אינו ערב בעיניהם, אלא מי שסר מרע מתועב בעיניהם. מבחינתם האדם צריך לנהות אחר הרע, וכך ראוי להיות.
המלבי"ם מזכיר את מה שכבר למדנו: הכסיל אינו פתי. הכסיל יכול להיות חכם ופרופסור גדול, ובכל זאת צרתו שאינו משיב אל הלב - הוא יודע ידיעות רבות ואינו עושה את מה שהוא יודע. ומדוע? משום שיש לו תאווה, והתאווה מתגברת עליו. נתנו פעם דוגמה: אדם יכול להיות פרופסור גדול ומנתח ריאות מוצלח, ואחרי כל ניתוח הוא חייב לצאת ולעשן סיגריה כדי להירגע. יש כאלה, והוא עצמו יאמר לך: "זו החולשה שלי", וזהו. אדם כזה הוא בעל תאווה שאינו יכול להתגבר עליה, ועם כל התארים והדיפלומות שלמה המלך קורא לו כסיל, שהרי הוא נוהג בכסילות: יודע את חוקי החוכמה, ותאוותו מתגברת עליו.
"תאווה נהיה תערב לנפש" - אף שאין לאדם בתאווה שום תועלת אלא רק ערבות לנפש, כלומר רק הנאה רגעית. ואיזו נפש? מבאר המלבי"ם: הנפש הבהמית. שכן הנפש הרוחנית מצטמקת ורעה לה מכל עבירה שהאדם עושה; מה שקיבל הוא סיפוק רגעי של הנפש הבהמית. ואינו יכול לנצח את התאווה מפני כוח הערב: התאווה מתגברת עליו משום שהיא עריבה לנפשו הבהמית, והוא בוחר בערב על פני הטוב והמועיל. יש דבר טוב, יש דבר מועיל ויש דבר ערב, והמדרגה התחתונה שבהם היא הערב. למה אתה עושה זאת? לא מפני שזה טוב ולא מפני שזה מועיל, אלא פשוט "בא לי", "יש לי חשק" - ערב.
ומכאן "ותועבת כסילים סור מרע": מדוע מתעבים הכסילים לסור מן הרע? משום שכל נהייתם היא אחר הערב. וכיוון שהוא מבקש תמיד רק את הדברים הערבים, לסור מרע הוא דבר שאינו מעוניין בו כלל, שהרי הוא מחייב להתגבר על התאווה. הוא רוצה רק את הדברים הערבים, ואלו הם כל נהייתו אחר תאוות לבו.
שני הפסוקים משלימים זה את זה. "ריש וקלון פורע מוסר ושומר תוכחת יכובד" מלמד שמי שדי לו בתוכחה שכלית ראוי לכבוד, מי שזקוק להפחדה ומוסר עדיין מתוקן, ומי שפורק את העול לגמרי - סופו עניות וביזיון, ולדברי הגר"א רֵיש כנגד העושר וקלון כנגד הכבוד המגיעים למי שמייסר עצמו ושובר תאוותו. "תאווה נהיה תערב לנפש" מגלה את שורש הנפילה: הכסיל, אף שהוא חכם, נכנע לכוח ה"ערב" שהוא הנאה רגעית של הנפש הבהמית, שרגע לאחר מכן אינה מותירה מאומה מלבד העוון. ואילו מי ששובר את תאוותו זוכה לעריבות אמיתית ומתמשכת בנפשו, להנאת הניצחון על היצר, ואף לכך שהקדוש ברוך הוא ימלא את רצונותיו מידה כנגד מידה: בטל רצונך מפני רצונו - כדי שיבטל רצונו מפני רצונך.