פתיחה
פרק י"ג במשלי עוסק בשורה של ניגודים בין דרך החכמה לדרך הכסילות, ובכללם יחסו של אדם אל הקניין - קניין ממון וקניין תורה. בשלושת הפסוקים שלפנינו (י"א-י"ג) אנו לומדים שלושה יסודות: איך נבנה הון אמיתי, מה עושה לאדם ציפייה שאינה מתגשמת, ומה מחירו של הזלזול בדבר קטן.
"הון מהבל ימעט" - לימוד בחבילות מול קביעות
הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה׃ (י"א)
רש"י מסביר: אל תקרא "מהבל" אלא "מחבל" - מי שעושה גירסתו חבילות חבילות, ימעט, שישתכח ממנו מעט מעט. כלומר, אדם שאינו יושב ולומד בהתמדה, אלא מתיישב לזמן קצר ולומד כמות גדולה, ואחר כך שוב אחרי הפסקה כמות גדולה, צובר אמנם הון - אבל הון של חבילות חבילות, והוא הולך ומשתכח ממנו.
מה אם כן צריך האדם? "וקובץ על יד" - על ידו, מעט מעט. כל יום עוד קצת ועוד קצת. אל יאמר אדם: מה שהוא למד בחודש, אני ישבתי שמונה שעות רצוף והשגתי, ועכשיו יש לי חודש בטלה. הון שנעשה בחבילות הוא הבל, והוא ימעט ויישכח. אבל מי שלומד כל יום שעה, וכל יום שעה - קובץ על יד, בכמויות קטנות - סופו שיהיה לו הון רב.
הגאון מווילנא: מה שבא בקלות - הולך בקלות
הגאון מווילנא מבאר: אפילו מי שקיבץ הון, אם הוא בא לו מהבל ולא מיגיע כפיו - ימעט. כשם שבא בקלות, כך הוא הולך בקלות. מהו "הבל"? היום אפשר להצביע על הבלים רבים, וההבל הגדול שבהם הוא הבורסה: "לופט געשעפט", עסקי אוויר. מה קנית? ספרות במסך המרצד. יש לך מיליונים - ופתאום הבורסה נופלת, והמסך מפסיק לרצד ומתחיל להראות אפסים. במקום שבו היה הכסף, שם בדיוק הוא נעלם. אדם איבד את הכול ברגע אחד. זהו "הון מהבל ימעט". לעומתו, מי שהולך ועוסק במלאכתו, לא עשה מיליונים אלא קצת קצת - הוא זה שבסופו של דבר ישיג יותר.
כך גם אצל אלה שעושים כסף בקלות. זמרים שעלו עלייה מטאורית ומספרים כמה אלפי שקלים הרוויחו בערב אחד, או השם ישמור, כאלה שעוסקים במקצועות מפוקפקים ורווחיהם גדולים מאוד. שאל אותו: מה נשאר לך? כלום. אדם הולך לשלוש חתונות בערב אחד, חצי שעה בכל אחת, ומקבל סכומים נכבדים - מה שאדם אחר מרוויח בארבעה חודשים. והיכן זה? הלכה התהילה, הלך הזוהר, הלך הכסף. משום שזהו הון רגעי, שלא בא בעמל ובהשקעה; ומי שלא התייגע עבור הכסף, גם מוציא אותו בקלות, צ'יק צ'ק.
וזהו רק המשל, שעניינו הגשמיות. הנמשל, אומר הגר"א, הוא בתורה. אמרו חז"ל: "אף חכמתי עמדה לי" - תורה וחכמה שלמדתי באף, בעמל, היא זו שעמדה לי. מי שלמד תורה בעמל, הלימוד עומד לו ונשאר לו; זהו "קובץ על יד ירבה". אבל מי שלא טרח ולא התייגע אלא ביגיעה מועטת, בהבל - ישכח, והדבר יתמעט ממנו. וכשיאמר לך אחד: עד שהוא למד דף אחד אני סיימתי שמונה דפים - התשובה היא שהלה מתמיד ואתה לא. המתמיד יגיע, ומי שהספיק בזמן קצר ומרגיש שהוא יכול ללכת לנוח - לימודו ישתכח ממנו ולא יישאר לו.
המלבי"ם: הון שאינו מתרבה - הולך ומתמעט
המלבי"ם מבאר: גם מי שיש לו הון רב, אם הוא הולך אחר ההבל - ימעט ההון. כל מיליונר מבין שהוא צריך להיות מושקע במשהו: קונה בניין משרדים, משקיע במניות, רוכש מפעל. צריך שההון ימשיך לייצר. שאם לא כן, אתה נהנה ונהנה, והכסף הולך ומתמעט. ההון צריך השתדלות והשגחה כדי להוסיף עליו; ואם אדם רודף אחר ההבל, קונה זה ורוכש זה, טיול פה וחו"ל שם - בסופו של דבר יגלה שפנקס הצ'קים נגמר. לעומתו, גם מי שאין לו הון כלל, אלא שהוא משתדל וקובץ על יד, אוסף עוד קצת ועוד קצת - ירבה, ובסופו של דבר יגיע להון רב.
והנמשל, כדברי הגר"א, בעסק התורה: גם חכם גדול שאסף הרבה תורה, ובשלב מסוים החליט לנוח - ברוך השם סיימתי בבלי, ירושלמי, ספרא וספרי, עכשיו אפשר לשבת ולנוח - הרי הונו ימעט. צברת הון, אבל אינך יוצר מצב שההון הזה מרבה את עצמו, ולכן הוא מתמעט. אף שלמדת, עליך להוסיף עוד ועוד. ולעומתך, מי שלומד בכל יום, קובץ על יד - אינו תלמיד חכם כמותך ולא צבר כמותך, אבל כל יום הוא מוסיף, והוא ירבה ויהיה חכם באחריתו, עד שיהיה גם לו הון רב, והון קיים - לא כמו זה שכבר הפסיק ללמוד.
סיפר אחד מגדולי ישראל שפגש פעם בקריות אדם בלבוש רבני. שאל אותו: מה אתה עושה? אמר לו: אני משמש ברבנות. שאל: והיכן אתה לומד? השיב: לא לא, אני כבר לא לומד, אני כבר רב. הוא חושב שרבנות היא פקולטה: סיימת, הוצאת תואר - נגמר. וכי ראית רופא שחוזר לאוניברסיטה? אלא שזו טעות: תורה אינה תואר. על כך נאמר "הון מהבל ימעט" - אם יש לך הון רב ואינך מוסיף עליו, הוא ילך ויתמעט.
"תוחלת ממושכה מחלה לב" - כשהציפייה מתארכת
תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה׃ (י"ב)
רש"י מפרש לפי פשוטו: אדם שמבטיח לחברו דבר ואינו מקיים את הבטחתו, יוצר אצלו תוחלת - תקווה. הנה כבר יעשה, הנה עכשיו, הרי הבטיח. התוחלת הממושכה הזו מחלה את הלב, מביאה אותו לידי כאב. שכן כפי גודל התקווה, כך גודל הצער ושברון הלב כשהיא מתבדה.
"ועץ חיים תאווה באה" - רש"י מסביר שהמקרא כאן כמסורס, וכאילו נאמר: תאווה באה - הרי היא עץ חיים. כאשר מה שהתאווה לו אכן הגיע, והתוחלת לא נכזבה אלא התגשמה, הרי זה כעץ חיים. לא זו בלבד שלא ימות מחולי לב, אלא אדרבה - יש לו חיות בעקבות התגשמות מאווייו.
ורש"י מביא עוד דרש: תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל, שציפה שישובו בתשובה ולא שבו - סופה שגרמה להם מחלת לב, צער ומכות. אבל כשתאוותו באה, כשעם ישראל עושים תשובה כרצון השם יתברך - הרי זה עץ חיים לעם ישראל. נמצא שבין כשעושים תשובה ובין כשאין עושים, המרוויח או המפסיד הוא אנחנו: "אם צדקת מה תיתן לו, או מה מידך ייקח". עשינו תשובה - זכינו לעץ חיים; לא עשינו - חס ושלום מחלה לב.
הגר"א: עיון תפילה ותיקונו בעסק התורה
הגאון מווילנא מביא שחז"ל דרשו פסוק זה על עיון תפילה. אדם מעיין בתפילתו ובטוח שהקדוש ברוך הוא יקבל אותה, ומצפה לראות איך תתגשם - ועל זה אמרה הגמרא "תוחלת ממושכה מחלה לב". ומה תקנתו? יעסוק בתורה.
מבאר הגר"א: תפילה היא חיי שעה, ותורה היא חיי עולם, כמו שמצינו בגמרא שראה אותם מתפללים ואמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. ר' חיים מוולוז'ין מסביר בנפש החיים שהתפילה נקראת חיי שעה מפני שעניינה, על פי פשט, בענייני העולם הזה: תן לי פרנסה, בריאות, הצלחה, חיים, מחילה - כל בקשות הגשמיות. אבל התורה עניינה בחיי העולם הבא.
ובעולם הזה ייתכן שתתפלל ותתחנן ותבקש, והקדוש ברוך הוא לא ייתן - ואז זו בחינת "מחלה לב", שברון לב בלבד. כמו רבי אלעזר בן פדת, ששאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, עד מתי אהיה בצער העניות הזה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: רצונך שאהפוך את העולם ואחזירו לתוהו, שמא תיוולד בשעה של מזון ועשירות. הרי שיש דברים שהתפילה אינה מועילה לגביהם, שכך נגזר וכך צריך להיות, ואם תרבה להתפלל עליהם - יהיה לך רק כאב לב. לכן אמרה הגמרא: מאי תקנתיה? יעסוק בתורה. כשאתה רואה שהתפילה אינה מועילה - עסוק בתורה, שהיא חיי העולם הבא. וכשאתה עוסק בתורה, אומר הגר"א, בוודאי תבוא לו תאוותו ורצונו; זהו "עץ חיים". כאשר אתה אוחז בעץ החיים, בעסק התורה, על ידי זה "תאווה באה". במילים פשוטות: מה שאי אפשר להשיג על ידי תפילה, אפשר להשיג על ידי תורה.
המלבי"ם: תאווה, תקווה ותוחלת - שלוש דרגות של ציפייה
המלבי"ם מבחין בין שלושה ביטויים המבטאים ציפייה: תאווה, תקווה ותוחלת. המקווה - מקווה, אך אין לו הבטחה שהדבר בוודאי יבוא; כך גם בלשון המדוברת, תקווה אין עמה הבטחה. אבל המייחל - כמו "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'" - עניינו הבטחה, בטוח שהדבר יבוא, והוא רק מייחל שיבוא. ולעומת זאת המתאווה אין לו אפילו תקווה: הוא מתאווה לשאת את בת המלך, ואין לו שום סיכוי לכך, אבל זהו מאווייו.
נמצאו שלוש דרגות: מתאווה - שאין אפילו תקווה שכך יהיה; מקווה - שיש סיכוי אך אין הבטחה; ומייחל - שהדבר ודאי יבוא, והוא רק מייחל שיבוא מהר.
ועל כך אומר הכתוב: "תוחלת", מלשון לייחל, היינו דבר שוודאי יהיה - ואף על פי כן, אם התוחלת הזו ממושכה, הדבר מחלה את ליבו. דוגמה לכך: ביאת המשיח. אין לנו שום ספק שהמשיח יבוא, וזה ברור לנו כשמש בצהריים, ולכן אי אפשר לומר "תקווה" אלא "מייחלים". ואף על פי כן, עצם הייחול הממושך - הנה עכשיו הוא מגיע, הנה עכשיו - מחלה את הלב.
נמצא: אם מדובר בתאווה, ודאי שמחלה לב, שהרי אין סיכוי; אם בתקווה, גם כן מחלה לב, שהרי יש סיכוי אך אין הבטחה; ואפילו במייחל, שהדבר מובטח, אם אינו בא עכשיו - הדבר גורם לו חולי לב וצער. וכל שכן הלב המתאווה, שהוא חולה ובא לידי חולי, שהרי למתאווה אין אפילו תקווה. וזהו שנאמר "תאוות עצל תמיתנו" - לפי שהתאווה אין לה שום סיכוי להתגשם, וזה כבר לא רק חולי אלא מוות.
ומכאן גם השמחה הגדולה שב"עץ חיים תאווה באה": כשהתאווה באה - לא דבר שייחל בו ואף לא דבר שקיווה לו, אלא דבר שרק התאווה לו, שסיכוייו אפס, כמי שרוצה להיות מחר רוטשילד - אם אותה תאווה באה, הרי זה ממש עץ חיים המחיה את נפשו של מי שכל כך התאווה לאותו דבר.
"בז לדבר יחבל לו" - מחיר הזלזול
בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם׃ (י"ג)
רש"י מפרש: הבוזה אחד מדברי תורה - סוף שמתמשכן עליו. "יחבל" הוא מלשון משכון, כלשון "לא תחבול שלמת רעך", שפירושו לא תמשכן. כלומר, הזלזול יגרום לאותו אדם לשלם מחיר גדול, עד שיצטרך למשכן את כל כולו בשביל אותו דבר שבז לו וזלזל בו.
יש סיפור המתאים לפסוק זה אחד לאחד. מסופר על החפץ חיים שהיה מסובב במדינות רוסיה כדי לקרב יהודים לתורה, להפיץ את ספריו ולחזק את האמונה. הגיע לאיזה מקום ומצא שם יהודים עובדים בשבת. ניסה לדבר על ליבם, אמרו לו: אין לנו ברירה, יש כאן בעל מפעל יהודי שאינו מוכן לקבל שלא יעבדו בשבת, והוא זה שמביא את כולנו למפעל בשבת.
החפץ חיים לא ירא ולא חת, ניגש לאותו יהודי והחל לדבר עמו. אמר לו הלה: רבה, אתה רוצה שאפסיד יום בשבוע? אתה יודע מה זה להשבית את המכונות? מה זה לשלם לפועלים והם לא יבואו לעבוד? בקיצור, לא היה עם מי לדבר. אמר לו החפץ חיים: כל מה שאתה מדבר עכשיו על רווחים וכסף - הכול אשליה, פאטה מורגנה. העושר אינו מה שאתה רואה בעיניך; "ברכת ה' היא תעשיר". ואם כתוב בתורה "למען ינוח שורך וחמורך", אין אדם מפסיד ממצוות התורה. השבת היא מקור הברכה, וכששומרים אותה יש ברכה, וכשלא - חס ושלום להפך.
הסתכל עליו היהודי ואמר בזלזול: רבה, אתה חושב שפסוק אחד בתורה יעמיד לי את המפעל? פסוק אחד בתורה ישבית לי את המפעל? מצטער, איני יכול להיענות לבקשתך. הבין החפץ חיים שאין עם מי לדבר, פנה ויצא.
לאחר תקופה לא ארוכה פרצה המהפכה הבולשביקית, ולבולשביקים הייתה שנאה גדולה לעשירים; הלכו, בזזו ושדדו ולקחו הכול. שמע אותו אדם שהמצב קשה ושעומדים להגיע אליו, לקח מהכספת שק מלא שטרות, עלה על העגלה הראשונה ונמלט. אכן הצליח להימלט, ולאחר זמן קצר נכנסו לביתו, שדדו ובזזו ולקחו הכול - את נפשו הציל.
אלא שכעבור זמן, כשהתחיל לבדוק מה לקח עמו, התברר לו שלקח את השטרות הלא נכונים, ואין לו מה לעשות בהם. בגדים לא לקח, שהרי כשיש בידך שטרות כאלה אתה מיליונר - ובפועל נעשו השטרות חספא בעלמא, ולא יכול היה להוציא מהם כלום. הפך לעני מרוד שאין לו פרוטה, מלבד הבגדים שעל גופו.
מן המקום שאליו נמלט שלח מכתב לחפץ חיים וכתב: רבה, נוכחתי לראות שפסוק אחד בתורה מסוגל להעמיד לי את המפעל, ופסוק אחד בתורה מסוגל להשבית לי את המפעל. זהו "בז לדבר יחבל לו" - הבוזה אחד מדברי תורה סוף שמתמשכן עליו. ולעומת זאת "וירא מצווה הוא ישולם" - מי שירא ונזהר לקיים את כל מצוות ה', הוא מקבל את שכרו.
מדרש תהילים: השוטה והעכביש
מדרש תהילים דורש "בז לדבר יחבל לו" על דוד המלך. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה הנאה בשוטים שבראת? הרי לא בראת דבר לבטלה, ואיני מבין מה תועלת יש בשוטה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, סוף שתצטרך לשטות זו.
וכך היה. כשבא דוד לפני אכיש מלך גת, אמרו לו עבדיו: ראה את מי הכנסת לכאן! הלוא לזה שוררו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", והוא בא לרגל אותנו. עשה דוד עצמו כשוטה והוריד רירו על זקנו. ראה אותו אכיש ואמר: מה אתם מדברים, זה דוד? אלו שטויות. "חסר משוגעים אנוכי?" - וכתוב שאשתו ובתו היו משוגעות - קחו אותו מכאן. וכך הציל דוד את נפשו.
ודוגמה נוספת לדבר: שאל דוד המלך - ריבונו של עולם, מה צורך יש בעכביש? מה חסר לך בעולמך בלעדיו? וכאשר ברח דוד מפני שאול והתחבא במערה, בא העכביש וארג תוך שניות קורים על פתח המערה. עבר שם שאול, אמר לו אבנר: אולי דוד מתחבא כאן? אמר לו שאול: איך ייתכן, והרי אתה רואה קורי עכביש מלאים על פתח המערה, אין סיכוי שדוד נמצא כאן. אמר לו: נכון, והמשיכו בדרכם. אז נוכח דוד לראות שגם לעכביש יש מעלה ויתרון. ולא שלשם כך בראו הקדוש ברוך הוא, אלא שרוצים להראות לך שכל דבר שברא בעולמו אינו לבטלה, ולפעמים אף אתה תזדקק לו.
זהו "בז לדבר יחבל לו": ביזית את השוטים - נצרכת להיחבל על ידי כך, וממילא נוכחת עד כמה הדבר נצרך. ואפשר לבאר כן גם בעניין נוסף: "והמלך דוד זקן... ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו". מדוע? משום שבז לדבר - שקרע את כנף מעילו של שאול; ועל ידי זה "יחבל לו", שכאשר יזדקק לבגדים, לא יחממו אותו הבגדים.
הגר"א: רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות
הגאון מווילנא מבאר: יש באדם רמ"ח איברים, וכנגדם רמ"ח מצוות עשה, וכל איבר ואיבר יונק חיוניות וחיות מכוח המצווה שכנגדו. נמצא שכאשר אדם בז לאיזו מצווה מן הרמ"ח, הוא פוגע באותו איבר השואב את חיותו מאותה מצווה. וזהו "בז לדבר יחבל לו" - מי נחבל בכך? הוא עצמו, שנעשה חסר מאותו כוח חיוני. במילים פשוטות: אתה סבור שבזלזולך במצווה גרמת נזק למצווה או חלילה להשם יתברך? לא, אדוני - "יחבל לו", החבלה שלך והחיסרון שלך, שאותו איבר נשאר בלא חיותו משום שחיסרת את אותה מצווה.
ומי ישולם בכל איבריו? ואין הכוונה רק לעולם הזה - ודאי שגם לעולם הזה, אבל בעיקר לחיי העולם הבא - מי שירא שלא להפסיד שום מצווה ומדקדק בכל מצווה ומצווה. זהו "וירא מצווה הוא ישולם": מי שהוא ירא מצווה ונזהר שלא להחסיר אף מצווה, הוא זה שישולם לחיי העולם הבא.
לסיכום:
שלושת הפסוקים מלמדים יסוד אחד: אין קיצורי דרך. "הון מהבל ימעט" - מה שבא בלי עמל, בין בממון ובין בתורה, הולך ומתמעט, ורק "קובץ על יד", התמדה של מעט מעט בכל יום, בונה הון של קיימא; וגם מי שכבר צבר, אם יפסיק להוסיף - הונו יימוג. "תוחלת ממושכה מחלה לב" - כל ציפייה שאינה מתגשמת מכאיבה, מן התאווה ועד הייחול הוודאי, ותקנתו של אדם שאינו נענה בתפילתו היא לאחוז בעץ החיים, בעסק התורה, שבו מושג מה שאין התפילה משיגה. ו"בז לדבר יחבל לו" - אין דבר קטן בתורה ואין דבר מיותר בבריאה, והמזלזל בדבר קטן סופו למשכן על כך את כל כולו; ואילו "וירא מצווה הוא ישולם" - הנזהר בכל מצווה ומצווה מחיה בכך את כל איבריו, ושכרו שלם לחיי העולם הבא.