פרק יג - מוסר אב ושובע הצדיק - חלק ג

בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים בפרק י"ג במשלי: הפסוק על הצדקה השומרת את תם הדרך, והפסוקים על העושר המדומה מול העושר האמיתי. שלמה המלך אינו בא ללמדנו עצות עסקיות, אלא כיצד לקנות תורה, חוכמה ומצוות, וכיצד לדעת מה הוא הקניין שנשאר ביד האדם לנצח.

צְדָקָה תִּצֹּר תׇּם־דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת׃ (ו)

המלבי"ם מראה שהפסוק בנוי כולו על הקבלות: "תם" כנגד "חטאת", "צדקה" כנגד "רשעה", ו"תיצור" כנגד "תסלף". זה לעומת זה בדיוק.

מיהו "תם דרך"? אדם שבטבעו נוטה אל התמימות. מטבעו אינו נמשך אחר התאווה ואינו נוטה אל החטאים - לא מתוך התגברות על היצר, אלא מפני שכך הוא נברא: אדם תמים. הוא מתקן את דרכיו על פי הצדק והמשפט, כפי שהשכל מחייב, לבחור בטוב ולמאוס ברע.

ובכל זאת אומר הפסוק: "צדקה תיצור תם דרך". "צדקה" בלשון הזו היא המצוות שבין אדם למקום. כל זמן שהתם־דרך אינו הולך בצדקה, כלומר הוא מקיים רק את מה שמחייבים הנימוס והדרך ארץ - אדם הגון, אדם ישר, לא רמאי ולא נוכל - תדע לך שהוא לא יישאר תם־דרך לאורך זמן. "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". אנשים אומרים: הרי אנחנו אנשים הגונים. גם גרמניה הצמיחה אנשים הגונים מאוד. תשאלו את מי שהיה שם בשנות השלושים והארבעים, ויספרו לכם כמה גרמניה נחשבה ערש התרבות, עד שאיש לא האמין.

רצו לסקול את המגיד מקלם כשאמר שם, בשנת 1930: "זובחי אדם עגלים ישקון" - במקום הזה עוד יטבחו בני אדם כשם ששוחטים עגלים, בלי שום נקיפות מצפון. ומה ראה? ראה אישה גרמנייה מנשקת את כלבה. אמר: מי שמסוגל לנשק עגל, הגיע לסילוף כזה שהוא מסוגל באותה מידה לשחוט אדם כמו ששוחטים עגלים לשחיטה. לא הבינו על מה הוא מדבר: אנשים מכובדים כל כך, "תודה", "סליחה", "בבקשה", דרך ארץ, "יפת אלוקים ליפת" - נפלא מאוד. ואז התברר, ויצאה כל החיה שבאדם.

מכאן: אדם החושב "אני תם דרך, בטבעי אני טוב" - אין זה מספיק. צריך את הצדק שבין אדם למקום, ואם אין אותו, גם בין אדם לחברו לא יישאר. די שמישהו ייגע בו קצת, שיתעורר אינטרס קטן, שידרכו לו על יבלת - ומיד מתערטל האדם מכל הערכים, מכל האידיאות ומכל הדרך ארץ שלו. לכן חייבת להיות באדם צדקה, צדק ויושר בין אדם למקום, והיא זו שתשמור על התם־דרך שיוכל להמשיך בדרכו בתמימות.

ומן הצד השני: יאמר אדם, אם כן אשקיע הכול בצדקה, אטפח רק את בין אדם למקום. גם זה אינו מספיק. שכן אז ייתכן שתעשה את עבודת ה' מתוך פניות חיצוניות, מתוך רצון להתכבד ולקבל הערכה מאחרים, ולא באמת לשם שמיים. וכשתראה שכבר אין זה משתלם לעבוד את ה' - תעזוב ותזנח. לכן צריך את שני הדברים יחד: התם־דרך מצורף לצדקה. כאשר אתה תמים בטבעך, מתקן דרכיך על פי השכל ונוהג בדרך ישרה, ועל גבי זה עובד את ה' - בשילוב הזה תראה הצלחה. אבל עבודת ה' בלי הנהגה ישרה, או הנהגה ישרה בלי עבודת ה' - בנפרד אין זה הולך.

מי שיש בו "חטאת", חיסרון ונטייה אל התאוות - זה גדרו של חטא. המלבי"ם מבחין בין חטא לעוון: עוון הוא עיוות השכל, וחטא הוא חטא התאווה. בפשטות: אדם שרוצה לעשות רצון ה' אך התאווה מושכת אותו למחוזות אחרים - נקרא חוטא. לעומתו, אדם שאתה שואל אותו למה הוא עושה כך, והוא עונה "מי אמר שצריך לעבוד את ה'? אין הוכחות" - בזה אין חטא אלא עוון, עיוות השכל. הוא מצדיק את סילופו בהוכחות שכך ראוי להיות, וזה חמור הרבה יותר, והסיכויים שלו לשוב בתשובה קטנים הרבה יותר. החוטא בתאווה, אחרי שימלא תאוותו יצרו נוקפו ואולי ישוב; אבל מי שעושה מתוך עיוות השכל נותן "פול גז" קדימה, כי הוא בטוח שהוא עושה נכון, שכל מעשיו הם הצדק והיושר.

וזהו "ורשעה תסלף חטאת": מי שנפשו נוטה אל התאוות עלול להגיע מתוך כך לרשעה, לעוון ממש, עד שהעוון יסלף את דרכיו ובסופו של דבר יאמר שכך צריך להיות. בתחילה עוד הודה: אתה צודק, צריך לעבוד את ה', אלא שיצרי מתגבר עליי. ואחר כך, כשיקשה לו לחיות כך, יאמר: מה פתאום, לא צריך לעבוד את ה', מה ההוכחות? ויחפש צידוקים לדרכו המוטעית. מה שהתחיל בחטאת, יסתיים ברשעה.

יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב׃ (ז)

רש"י מסביר בכמה אופנים. האחד: "יש מתעשר" - אינו עשיר באמת, אלא רק מראה עצמו עשיר, "ואין כל" - ובאמת אין לו מאומה. השני: יש אדם שמתעשר בסופו אף שבתחילתו אין לו כלום, התחיל מאפס; ולעומתו יש "מתרושש והון רב" - נולד עם כפית זהב בפה, ירש הון ונעשה מיליונר, ומאותו הון רב נעשה רש. והשלישי: "יש מתעשר" בגזל עניים, עושה עושרו שלא ביושר ולא בצדק, "ואין כל" - בסופו של דבר לא יישאר בידו מזה כלום; "ויש מרושש" - נדמה לנו שהוא מתרושש, שכן הוא מוציא כספו לצדקה, לעניים, לבני תורה ולישיבות, אבל תדע לך שהון רב ממתין לו, בעולם הזה או בעולם הבא.

הגאון מווילנה מסביר: יש מי שמראה עצמו עשיר ואין לו מאומה, ויש מי שעושה עצמו כרש ובאמת יש לו הון רב. והנמשל בתורה. יש אדם שמראה עצמו תלמיד חכם: לפני הדרשה למד את כל המקורות בעל פה, ושולף "גיטין דף י"ג עמוד ב'", "ברכות דף ט"ו עמוד א'" - אבל שאל אותו שאלה, ואינו יודע אפילו אם הדבר נמצא בתלמוד כלל, אם יש הלכה או דין כזה. זהו "מתעשר ואין כל". ולעומתו יש מי שאתה שואלו והוא נראה כמתרושש: איני יודע, צריך לעיין בזה - ובאמת יש לו הון רב, גדוש ומלא תורה. וכבר אמרנו בגדר "הון": ה' - חמישה חומשי תורה, ו' - שישה סדרי משנה, נ' - חמישים שערי בינה. זהו "והון רב".

מסופר על הרב דוב (בערל) שוורצמן זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת בית התלמוד, שהיה גאון עצום בנגלה ובנסתר ובקי בכל חדרי התורה - לא ידיעה שטחית, אלא ידיעה מעמיקה עם כל מה שנאמר על כל סוגיה וסוגיה. פעם שאל אותו אדם קושיה ברמב"ם מוקשה, והוא ענה לו בפשטות ובקצרה, תשובה אמיתית ונכונה ומקומית, כדרכו שלא לחשוף את ידיעותיו. אותו אברך, שהיתה בו עזות דקדושה, אמר לו: זה כל מה שיש לראש ישיבה לומר על העניין הזה? ראש הישיבה נהנה מאותה עזות דקדושה ואמר: אתה רוצה באמת לשמוע? שב. וישב, ומסר לו שעה שלמה מערכה שלמה על הרמב"ם - שיטות זו לעומת זו, מה נאמר, היכן הקושי, ואם נסביר כך ואם נבאר כך, ואפשרות לתרץ על פי הר"ן בנדרים, ועוד ועוד. מכאן: במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. אין לו עניין להראות את כל מה שהוא יודע, יש בזה דרך גאווה; שאלת קושיה - הנה תירוץ פשוט ואמיתי. אבל אם אתה באמת מבקש לדעת - אז יפתח ויתן את כל מה שיש לו.

וזה ההבדל בין החכם לכסיל, כפי שהזכרנו בפסוקים קודמים: החכם יודע לעצור בעצמו, והכסיל מוציא מיד את כל מה שיש לו. וכך גם בדברי תורה: הזכירו משהו - והכסיל חייב להראות לכולם שהוא יודע, ומיד שופך את כל מה שהוא זוכר בעניין. מישהו אמר פעם: כשאדם אומר את כל מה שהוא יודע בנושא, אני מסיק מכך שזה כל מה שהוא יודע. דיבר שלוש דקות ואמר הכול - סימן שאין בו יותר. אבל מי שאינו אומר את כל מה שהוא יודע, מראה שהוא גדוש ומלא: אמר משהו, ויש לו עוד הרבה; ואם יסחטו ממנו ויעוררו אותו, ייתן עוד. זהו "מתרושש והון רב".

כֹּפֶר נֶפֶשׁ־אִישׁ עׇשְׁרוֹ וְרָשׁ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה׃ (ח)

המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים. לפי ההסתכלות החיצונית נראה שאדם זה מתעשר, ולאחר התבוננות יתברר שאין כל; ולהפך, נראה בעין שאדם מתרושש ומכלה את עושרו, ובאמת יש לו הון רב. הסיבה: קניין העושר אינו קניין אמיתי אלא קניין מדומה. כדברי הרמב"ם, שאלמלא המשתגעים לא היה העולם מתקיים, ומי הם המשתגעים? הבונים להם בתי שן, ארמונות ומגדלים. מי שאתה קורא לו עשיר - מי שיש לו קניינים מרובים, בתים ושדות וכרמים - הבל מדומה הוא. ומדוע? כי מה הקשר בין הכסף ובינך? ברגע אחד אתה עלול לעזוב את הכסף, או הכסף יעזוב אותך. אדם מאבד את עסקיו ואת כספו בעניין רע אחד. היו עשירים שנראו כמיליונרים, סוחרי מניות, וברגע אחד התפוצצה הבועה או שאיבדו את חייהם. וכך ראינו במפולת האחרונה במניות הבנקים ובנדל"ן בחוץ לארץ: בנקים, בנקאים, מיליארדרים - ופתאום מתברר שאין כל. הבל מדומה, מפני שהכסף והאדם הם שני דברים נפרדים, ואין חיבור ביניהם.

פעם בא יהודי עשיר אל החפץ חיים ואמר: הרב, אומרים שאדם צריך לחשוש שמא יתהפך עליו הגלגל ויתרושש. איני מבין כיצד אני צריך לחשוש לדבר כזה. והתחיל למנות את נכסיו ואת עושרו: נכסים ביבשת זו ונכסים ביבשת אחרת, כספים באותו בנק, קרקעות כאן ושם - במצבי, איך ייתכן שיאמרו לי "לא לעולם חוסן"? אמר לו החפץ חיים: שמע חביבי, הקדוש ברוך הוא אינו חייב לקחת לאדם את הממון; הוא יכול לקחת לממון את האדם. נבהל האיש והתחיל להתחנן שהרב לא יאמר דברים כאלה, שלא יהיה כשגגה היוצאת מלפני השליט.

וכך אנו אומרים: "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" - ומי עוזב את מי? תלוי. אם יש לך מזל, הממון יעזוב אותך; ואם אין לך מזל, האדם יעזוב את ממונו וייפטר בדמי ימיו, השם יצילנו. נמצאת אומר שאין בהבטחת העושר הבטחה גמורה שיישאר בידך, מפני שאינו חלק ממך. הקניינים הבל מדומה, ואין קשר אמיתי בין הקניינים ובין הקונה אותם. אבל מי שמפזר ממונו לצדקה - בזה הוא קונה שלמות לנפשו, שהיא עיקר האדם, וזה קניין אמיתי, קניין לנצח, עושר שאינו אובד לעולם.

מסופר על האברבנאל, שהיה שר האוצר של המלך. שונאיו טענו שהוא מכניס לכיסו ועושה עושר על חשבון ארמון המלוכה, ואכן היה לו עושר גדול מאוד; לאשתו הייתה טבעת עם יהלום מיוחד שלא היה כמותו אפילו למלכה. ומכאן שמו: "נלה" בספרדית יהלום, ו"בראבו" מילת התפעלות - "אבראבו נלה", כלומר איזה יהלום! ומזה גם התעוררה השנאה כלפיו.

ביקש ממנו המלך להגיש לו הצהרת הון על נכסיו. ישב האברבנאל לילה אחד ולמחרת הגיש לו ספר. עיין המלך וגילה שרק ממה שהוא עצמו יודע יש לאברבנאל הרבה יותר ממה שהצהיר. אמר: הוא מנסה לרמות אותי! הכניסו לכלא והחרים את רכושו. אך כיוון שידע שאברבנאל אדם חכם מאוד, קרא לו ושאל: אתה עושה צחוק מן המלך? רק נכסיך כאן ושם שווים יותר מכל הרשימה הזאת, איך הצהרת הצהרה כוזבת? אמר לו: אדוני המלך, שאלת כמה כסף יש לי. ישבתי כל הלילה וחישבתי כמה כסף נתתי עד היום לצדקה, וזה הכסף שיש לי - כסף שאיש לא יצליח לקחת ממני. ואילו הנכסים שחשבת שיש לי, הנה ברגע אחד התברר שאינם שלי, שהרי החרמת את כל רכושי. ברגע אחד הם כאן וברגע אחד איננו. מה באמת יש לי שגם אדוני המלך אינו יכול לקחת ממני? המצוות והמעשים הטובים שסיגלתי לעצמי, הצדקה שנתתי - זה מה שאספתי לעצמי באמת. וכלשונו: אבותיי הניחו לאחרים חילם, ואילו אני אספתי לעצמי - כי אני לוקח מכאן ומעביר לשם.

וזהו שאמר: אתה רואה אדם מפזר, נותן לכאן ולכאן, ואתה שואל מה נשאר לו? אמור לך: יש מתרושש והון רב. נראה לך כמתרושש - מוציא כסף על הישיבה הזאת ועל המצווה הזאת, על בית הכנסת ועל השיעור, על היתום ועל האלמנה - ובאמת יש לו הון רב שמור לנצח. ומדוע? זהו המשך הפסוק: "כופר נפש איש עושרו". עיקר העושר הוא כשהעושר משמש כופר לנפשך, כשאתה נותנו לעניים כדי לפדות את נפשך. זה העושר האמיתי, שיכול להגן עליך ולשמור עליך. אבל נכסים חיצוניים שקנה אדם - במה יגנו עליו?

ומכאן גם "ורש לא שמע גערה": כשאתה יודע שכופר נפש איש עושרו, שהעושר האמיתי הוא זה שאתה מעלה למעלה, אינך כועס על העני הבא לבקש ממך צדקה. שהרי יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית - ומן האמת, אחרי שנתתי לו צדקה היה עליי לנשק את ידיו, ולא הוא לי. לכן לא תאמר לו: אדוני, היית כאן לפני יומיים, מה אתה בא שוב? אלא תדבר אליו בכבוד, שכן הרש הזה מקנה לך חיי עולם הבא, ובזכות הצדקה שהוא מקבל אתה זוכה שלא תרד לשחת ושיהיה לך כופר לנפשך. לא זו בלבד שלא ישמע גערה, אלא שתיתן לו במאור פנים.

רש"י מסביר: עושרו של אדם הוא כופר נפשו כאשר הוא נותן ממנו צדקה - ובלבד שהרש לא ישמע גערה, כלומר בתנאי שתקיים את המצווה כהוגן: שתכבד את העני ותיתן לו במאור פנים, לא תשמיע לו גערה ולא תביישהו.

הבן איש חי סיפר על אדם עשיר שהגיע אליו עני במגפיים מלוכלכות, נכנס לביתו וטינף לו את הרצפה. התחיל העשיר לצעוק עליו, ולבסוף הביא משרת שניקה את הכול. אמר לו העני: קיימת תחילתו של פסוק, קיים עכשיו את סופו. לא הבין העשיר. אמר לו: קיימת "ברוך מרחם על הארץ" - ריחמת על הקרקע שלכלכתי; קיים עכשיו "ברוך מרחם על הבריות" - רחם עליי ותן לי צדקה.

פירוש נוסף: "כופר נפש איש עושרו" - זו תורתו, והיא המגינה עליו. ומי שהוא רש בדברי תורה - "לא שמע גערה": אינו יודע לסור ממוקשי מוות, אינו יודע להישמר מטעות בהלכה, מטעות בדין ומעשייה שלא כהוגן. העולם דומה עליו כמישור: אני צדיק, הכול אצלי בסדר. לעולם אינו שומע גערה שאינו עושה נכון, שזה אסור ושזו עבירה - מפני שאינו יודע. ואין הכוונה שיש בו רצון רע או כוונה שלילית, אלא פשוט אינו יודע; ומשום כך הוא עובר בכל שבת על עשרות איסורי בורר, ובכל יום על עשרות איסורי לשון הרע. לא שמע גערה - כי אין בו תורה.

ועוד מביא רש"י מדרש אגדה על מחצית השקל: כל ישראל נתנו "איש כופר נפשו", והנתינה הייתה שווה לכולם - העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ועל ידי זה "רש לא שמע גערה": לא שמע העני את גערתו של העשיר "מה אתה נתת? אתה יודע כמה אני נתתי?" - שהרי גם העשיר נתן מחצית השקל ואסור לו להוסיף. בכך ניצל הרש מן הגערה ומן הכלימה, שיאמר לו העשיר: חלקי בקורבנות ציבור רב משלך.

רבנו יונה מסביר: אדם המתעשר ואין לו לתת פדיון נפשו - איוולת היא בידו. יש לך עושר ואינך נותן פדיון נפשך? אלא העשיר צריך להיות חכם וליתן מממונו לצדקה, ואז העושר יהיה לו לתועלת ולא לנזק, וזהו "כופר נפש איש עושרו": על ידי כך, ראשית - העושר יישאר בידו, ושנית - הוא יגן על נפשו.

לפי מעמסים על הגמל כפי כוחו לשאת. העשיר הוא גמל גדול, אפשר להעמיס עליו, אפשר להביא עליו ייסורים וצרות - כי יש לו במה לפדותם, יכול לתת כסף תמורתם. אבל העני אין לו במה לפדות ואין לו מה לתת, ולכן אי אפשר להעמיס עליו צרות וייסורים.

הגאון מווילנה מוסיף: אפילו צדיק גמור, כשנפטר מן העולם, צריך לעבור דרך הגיהנום, שנאמר "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". "כופר נפש איש" - מה פודה אותו ומציל אותו? המצוות הן המצילות את נפשו של העשיר. אבל מי שהיו עליו דקדוקי עניות - אינו רואה פני גיהנום כלל, אפילו לא עובר דרכו. ומדוע? כי כבר ראה את הגיהנום בעולם הזה.

ויודעים אתם מה הם דקדוקי עניות? נוראות. זה כשאדם הולך ומחשבן: האם לקנות חלב אחד או שניים, אין לי די לשניים, ואם אקנה שניים אז זה יבוא על חשבון דבר אחר, האם להוריד מזה או מזה. אוי לו לאדם החי כך; אלה חיים קשים מאוד. אברכים חיים ממש כך, מחושבנים על כל שקל. הוא ילך למקום רחוק יותר מפני שבקנייה שם חסך ארבעה או חמישה שקלים. אדם רגיל אומר: עזוב, למה להתעייף? וכשהחמישה שקלים בכיסך, אכן אין טעם להתעייף; אבל כשאין לך אותם - אלו דקדוקי עניות. אדם כזה הוא בגדר "ורש לא שמע גערה" - אפילו לא את הגערה של מעבר דרך הגיהנום; לא עונש, לא סבל בגיהנום חס ושלום, ואפילו לא מעבר בו.

הבן איש חי שואל דבר מעניין: לכאורה הצדיק אינו צריך לעבור בגיהנום, יכניסוהו ישירות לגן עדן. יש טעם אחד שהמעבר אינו לצורכו כלל אלא לצורך התלויים בו - אותן נשמות שהן משורשו, שברגע שהוא נכנס לשם הוא פודה אותן, אוספן ומוציאן מן השאול ולוקחן עמו. אבל הצדיק עצמו, למה מגיע לו?

אלא אומר הבן איש חי שיש בזה עונש. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - ובמה חוטא צדיק? לכל היותר במחשבה; חס ושלום שיביא את העוון לידי מעשה. עלתה בליבו לרגע מחשבה לעבור עבירה, לדבר לשון הרע או להסתכל הסתכלות אסורה, ומיד ביטלה. אך עצם המחשבה להרהר בדבר עבירה גם היא אינה טובה, וכביכול הכניסה את הקדוש ברוך הוא ל"לחץ": הנה הצדיק עומד לעבור עבירה - ובסוף לא עבר. מידה כנגד מידה, מעביר הקדוש ברוך הוא את הצדיק דרך הגיהנום, והצדיק נכנס ללחץ: אוי ואבוי, מכניסים אותי לגיהנום. ואז אומרים לו: לא, רק עברת כאן - ומכניסים אותו לגן עדן. חטאת במחשבה, וגם העונש במחשבה: שאני סבור שאני עומד להיענש ולקבל ייסורים. אבל גיהנום ממש ודאי אינו מגיע לו, שהרי לא חטא בדבר שמחייב זאת.

הרלב"ג מבאר: לעשיר יש שונאים רבים, אנשים חומדים את אושרו ומקנאים בו. וכיצד הוא מיישר את ההדורים? הוא מחלק ונותן ונוהג בנדיבות, ועל ידי זה פחות מקנאים בו. אתה מקנא במי שיש לו ואינו נותן לך, אבל אם הוא נדיב ומעניק לך, ואולי אף מקרב אותך לעבודה - הרי הוא מפייס את שונאיו, ושוב אינם שונאיו. זהו "כופר נפש איש עושרו": בכספו הוא קונה לו אוהבים.

אבל "יש מתעשר ואין כל" - מסכן אותו אדם הנראה כעשיר ובאמת אין לו מאומה. מחד יש לו שונאים רבים, שהרי מקנאים בו: תראו איזה עשיר, נוסע בלימוזינה. ומאידך, הפתרון הרגיל - לתת ולהעניק - אינו בידו, שכן אין לו כל. ממילא אינו יכול לרצות את המקנאים בו, ואינו יכול לשים כסף תמורת כופר נפשו. וכך הוא גם בדברי החוכמה: אדם העושה רושם של גדול בתורה ואין כל - כשמבקשים ממנו לדבר, כששואלים אותו שאלה, מתגלה שאין בו, ובזה יש לו ביזיון גדול.

שלושת הפסוקים מלמדים אותנו לבדוק מה אמיתי ומה מדומה. "צדקה תיצור תם דרך": ישרות טבעית ודרך ארץ אינן מחזיקות מעמד בלי יראת שמיים, ועבודת ה' בלי הנהגה ישרה עלולה להיות מונעת מפניות; רק צירוף שניהם עומד. "ורשעה תסלף חטאת": מי שמתחיל בחטא התאווה עלול לסיים בעיוות השכל, שממנו קשה מאוד לשוב. "יש מתעשר ואין כל": יש הנראה עשיר בממון או בתורה ואין בו כלום, ויש הנראה מתרושש - נותן צדקה או מצניע ידיעותיו - ולו הון רב. ו"כופר נפש איש עושרו": הקניינים החיצוניים הם הבל מדומה, שהרי ברגע אחד יעזבו את האדם או האדם יעזוב אותם; ורק מה שהאדם מעביר מכאן לשם בצדקה ובמצוות הוא הקניין שאיש אינו יכול לקחת ממנו. ומי שיודע זאת, לא רק שלא יגער ברש - אלא יקבלו במאור פנים, בידעו שיותר ממה שהוא עושה עם העני, עושה העני עמו.