אנו מגיעים לחלק האחרון של פרק י"ב במשלי, שלושת הפסוקים המסיימים אותו. שלושה פסוקים ושלושה נושאים: מהו היחס בין הצדיק לרעהו ומה מטעה את הרשע בדרכו; מה גורלו של ההון שנאסף במרמה לעומת ההון שנאסף בחריצות; ומהי דרגת החיים שמשיג ההולך באורח הצדקה. בכל פסוק נלך אחר דברי רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם.
יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם׃ (כו)
רבנו יונה מבאר: כאשר יש ריב בין אדם צדיק לסתם אדם, תמיד הצדיק יגלה סבלנות יתרה. גם כשמדובר בעניין של לוותר בממון - זו מעלתו של הצדיק. "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק": הוא מוכן לוותר יותר, הוא מוכן לבוא לקראת השני. אבל לעומת זאת "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" - הרשע טועה בכל דרכו. מדוע? כי הרשע בטוח שהכבוד הוא לצאת עם היד המנצחת: הצלחתי להוציא ממנו כך וכך כסף, ניצחתי אותו במשפט, גברתי עליו. אצל הרשע זה הכבוד, וזוהי הדרך שמטעה אותו. בעיניו, אם יגלה סבלנות - "יצאת פראייר, מה שתקת?"
ובאמת יש עניין שאדם לא יגיב מיד, ויש עניין שאדם ימחל ויוותר משלו. כך מצאנו בשבט דן, שנקרא דן על שום שעל כל דבר היו אומרים "דינו לנו דין" - ויש עניין שאדם לא יגיע כלל לבית דין, אלא יהיה מוכן לבוא לידי פשרה. אצל הרשע אין דבר כזה: "אני אראה לו, ואתה תראה איך כופפתי אותו". ברחוב זו אכן סיבה לגאווה, אבל כשהוא מדבר כך עם בני תורה - מה בדיוק הוא בא להראות? אם היה אומר: הוא עשה לי כך וכך, ובכל זאת מחלתי לו - היינו מעריצים ומעריכים אותו. אבל הוא מתגאה בכך שהראה לו, שהביא אותו לבית משפט, ושהוציא ממנו עד האגורה האחרונה. בשבילו זהו הכבוד. אז "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק" - מי שמוכן לוותר יותר משלו לאחרים, זה מראה על צדקות; ו"דֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" - דרכו של הרשע מטעה אותו לחשוב שככל שתוציא יותר, תיקח יותר, תכופף לו את היד יותר ותנצח יותר - זו גדולתך וזה כבודך.
הגאון מווילנה מסביר באופן אחר: דרכם של הצדיקים לעשות את מעשיהם בהצנע, כמו שדיברנו "והצנע לכת עם אלוקיך". ומכאן יוצאת בעיה למי שרוצה ללכת בדרך הצדיקים: מאיזה צדיק אדבק? הרי הצדיק מסתיר את מעשיו הטובים ומסתיר את הנהגותיו. מה הברירה שלי? לרגל אחריו - לראות מה הוא עושה, לעקוב אחריו, להתבונן בדרכיו, ומזה להסיק עוד דין ועוד הלכה. שהרי אינו עושה את מעשיו בפרהסיה ובגלוי, אדרבה, הוא מסתיר את מעשיו הטובים. וזה שכתוב "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק": אתה רוצה ללמוד צדקות מרעך? "יָתֵר" - מלשון לתור, לרגל; אתה חייב לתור ולרגל אחר הצדיק כדי ללמוד ממעשיו הטובים.
"וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" - דרכם של הרשעים, אומר הגר"א, היא באתגליא. איך אומרים "באתגליא" בשפתנו? "שופוני". הרשע עושה את הכל בשביל הרושם, שכולם יראו וכולם יסתכלו עליו. ומה גורם הדבר? שזה עשה כמוהו, וזה חיקה אותו, וזה המשיך אחריו. כיוון שכל מעשיהם בגלוי, זה מטעה את כולם. אבל הצדיק את מעשיו הטובים עושה בהצנע, ולכן מי שרוצה ללמוד מרעהו להיות צדיק חייב לתור ולרגל אחר מעשיו. מהרשעים קל ללמוד - כל מעשיהם הרעים בפרהסיה, ולכן רבים טועים אחריהם ומחקים אותם.
המלבי"ם מבאר: הצדיק אינו סומך על דרכו. הוא תמיד בוחן את עצמו, תמיד בודק את עצמו, ואינו בטוח תמיד שהוא צודק. ומוסיף המלבי"ם שיש הבדל בין צדיק לחכם: חכם הוא מי שקיבל את החוכמה מרבותיו, יש לו את דרכי החוכמה ויסודותיה כפי שלמד אותם. אבל הצדיק מתנהג כפי הרגלו - הוא ראה אחרים ועושה כמותם, ולא קיבל את דרכי החוכמה מאבותיו. זהו גדרו של צדיק לעומת החכם: על ידי שהוא רואה מעשי אחרים ותר אחריהם, הוא נעשה צדיק. "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ" - יתור אחר צדקות רעהו, ועל ידי זה יהיה צדיק.
ולפי פירוש זה, אומר המלבי"ם, המ"ם של "מֵרֵעֵהוּ" היא מ"ם השורש, כמו "חבר מרעהו" - שאין זה "מן הרעים שלו" אלא מ"ם שורשית, וכוונתו רעיו. ויש עוד אפשרות: "יָתֵר" מלשון יותרת ותוספת - מוסיף ומותיר על מעשיו על ידי רעהו הצדיק. כלומר: איך אוסיף צדקות לעצמי? "מֵרֵעֵהוּ" - אני רואה מה רעי עושה, ואומר גם אני רוצה לקיים מצווה כזו, גם אני רוצה להשתלם בהשתלמות כזו ולהתעלות בהתעלות כזו. ולפי זה המ"ם היא מ"ם השימוש: ממה שהוא רואה אצל רעהו - מזה הוא נעשה צדיק.
"וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" - לרשע יש דרך. הוא בטוח בעצמו, הוא יודע מה הוא עושה, אין לו ספקות ואין לו לבטים, וכל מעשי רשעותו הוא עושה בלב שלם. זו צרתו: יש לו דרך סלולה, והוא אינו בוחן את עצמו לעולם. אולי אני טועה? אולי מה שאמרתי אינו נכון? אולי עלי להתחרט על מה שאמרתי לפלוני, ואולי נהגתי לא בסדר? הוא לא שואל זאת מעולם. ואם יש טעות - בוודאי יש טעות, אבל הם טעו; עליי אפשר לסמוך, אני לא טועה לעולם, וגם עכשיו כשאני אומר לך את זה אני לא טועה, תדע לך, אני תמיד צודק. זו דרך הרשעים, ולכן דרכם היא המטעה אותם - שכן דרכו היא לא ללמוד מאף אדם, ללכת בביטחון מושלם, להמשיך בהבליו ולהיות בטוח שהוא הצודק וכולם טועים.
לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ׃ (כז)
רבנו יונה מסביר: לא ייהנה איש הרמייה ממה שצד, אסף וקיבץ במרמה, ולא תהיה לו מזה תועלת. ומהו לשון "יַחֲרֹךְ"? הרלב"ג מבאר שכמו שאדם הצד ציד חורך אותו באש - כלומר צולה אותו כדי לאוכלו - כך אם הציד הוא של רמייה, "לֹא יַחֲרֹךְ": לא יגיע למצב שיאכל אותו. כלומר, מי שגוזל ומי שאוסף ממון במרמה לא יצליח בו, ולא יגיע על ידו לכבוד, לברכה ולהצלחה.
"וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ" - אם אתה רואה אדם יקר וחשוב בעיני הבריות, ויש לו הון, דע לך שההון שבעבורו מחשיבים אותו נאסף ביושר. אילו קיבץ אותו במרמה, היה נכלל בחלק הראשון של הפסוק: "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ" - לא יאכל מזה, לא ייהנה מזה ולא יהיה לו מזה כבוד. אבל אם זהו הון של אדם יקר שמכבדים אותו בעקבות הונו - תדע לך שהוא "חָרוּץ", שהשיג את הונו בחריצותו ולא בדרכים שאינן ישרות וכשרות, שכן אדם כזה לא יכבדו אותו.
ויש עוד הסבר: "וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ" - מהו ההון היקר ביותר שיכול להיות לאדם? החריצות. הברכה הגדולה ביותר שיש באדם, ההון הגדול ביותר שיש לו, זו החריצות, כי מי שיש בו חריצות יצליח.
רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, שהיה בקיא עצום בהבנת כוחות הנפש, אמר פעם: אם נסתכל על המכנה המשותף של כל גדולי העולם - ולא דווקא ביהדות, אלא בכל תחום ותחום, בספורט, במדע, בכלכלה, בממשל - נמצא תכונה אחת אופיינית לכולם: אמביציה. מי שיש לו אמביציה יצליח, ומי שאין לו אמביציה, כלומר אין לו דחף, לא יצליח. מי שאין לו אמביציה הוא עצל: "אין לי כוח", "לא עכשיו", "לא משנה", "וגם אם אתאמץ, לאן כבר אגיע, יש כל כך הרבה טובים ממני" - זהו אדם חדל אישים, חסר אמביציה. אבל מי שאומר: אצליח בעזרת השם, אתאמץ, נכון שיש עוד הרבה, אבל אני אצליח, ומי שיתאמץ יותר יצליח יותר - הוא יגיע גבוה וישאיר את כולם מאחור. וכשאדם חסר אמביציה, לא יעשה מאומה. ומהו ההון הגדול ביותר שיהיה לאדם? שיהיה חרוץ, שתהיה בו חריצות, דחף - אין יקר מהון זה.
הגר"א מביא את דברי חז"ל על מציאות הציד. כשהצייד צד עופות, הוא חייב להבטיח שהעוף לא יפרח - אחרת יעבור לעוף הבא והראשון איננו. אם הוא רוצה להרוג את העוף, ניחא; אבל אם אינו יודע לשחוט וצריך להביאו לעיר - הרי אינו יוצא עם כלובים. המקובל הוא לקשור את הרגליים, אלא שאז העוף עוד מדדה. לכן היו חורכים להם את הכנפיים, ומשנחרכו הכנפיים כבר אין ביכולתו לעוף. וחז"ל אומרים: אם אדם צד בלי לחרוך את כנפי העוף, לא יישאר בידו מאומה, כי העוף יפרח.
ומדוע שלא יחרוך את כנפיו? מסביר המצודות: הרמאי אינו חורך את כנפי העוף, מכיוון שכך העוף נראה שלם יותר, גדול יותר, ועושה רושם גדול יותר כשהוא בא למכרו. אבל כשחורכים לו את הכנפיים הוא נראה מסכן, ומקבל עליו פחות. לכן הרמאי מעדיף להציג אותו מנופח. והיכן מצאנו בחז"ל ביטוי לכך שעוף מנופח נותן תחושה של גדול? במנחת עני - עני שמביא תורים או בני יונה - לא היו שורפים את הכנפיים תחילה, אלא מעלים אותו על המזבח עם כנפיו ונוצותיו. וחז"ל שואלים למה, והרי אין ריח סרוח כריח כנפיים נשרפות? והתשובה: כדי שקורבנו של העני יהיה מהודר, שלא יראה את העשיר הולך בתחושת חשיבות - "אני הבאתי שור של טון וחצי, ומה אתה הבאת, 200 גרם?" כדי שתהיה לו הרגשה טובה, מביאים אותו עם הכנפיים ועם הכל, נראה הרבה נוצות, נראה גדול. (ובהערת אגב: בית המקדש היה פתוח לאוורור כדי להוציא את הריחות, ולעזרה לא היה גג. גג היה להיכל, וכן ללשכות מכוסות, אבל כל מקומות הקרבת הקורבנות היו בעזרה, והעזרה הייתה פתוחה ובלי גג, וכל העשן היה עולה מיד למעלה. זה דבר שרבים אינם יודעים.)
אם כן, הרמאי אינו חורך את כנפי צידו, כי רצונו שייראה גדול ויפה. ולפי המצודת דוד זהו משל על מי שקופץ ידו מלתת צדקה: הוא אומר "לא אשרוף את הכנפיים, לא אתן חלק מנכסי לצדקה" - ומה יוצא בסוף? כל העוף יעוף, כל כספו יאבד. לכן מה שמשמר את ההון הוא הצדקה, וכמאמרם "מלח ממון חסר" - אתה רוצה למלוח את הממון שיתקיים? חסרהו, תן ממנו; ויש גרסה "חסד", והכל אותו רעיון.
ואותו דבר עצמו, אומר הגאון מווילנה, נוגע לעסק התורה. שהרי אין הפסוק בא לתת לנו רק עצות כלכליות, אלא לדבר עמנו על העיקר שבחיי האדם - עסק התורה. אם אדם צד וחורך את הכנפיים, לומד וחוזר, לומד ומשנן - זה לימוד שמתקיים בידו. אבל "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ": מי שצד ואינו חורך את הכנפיים, אינו חוזר ומשנן, הרי זו רמייה, ולא יישאר בידו מאומה.
"וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ" - ומהו "יָקָר חָרוּץ"? אומר הגר"א: "יָקָר" זו התורה, "חָרוּץ" אלו המצוות. ומי שיש בידו הון - שזו התורה הקדושה - כיצד הגיע לכך? מפני שחזר ושינן וחזר ושינן. אדם כזה יש בידו הון. ולמה נקרא הון? שימו לב לחשבון: כמה חומשי תורה יש לנו? חמישה - ה'. כמה סדרי משנה? שישה - ו'. וכמה שערי בינה להשיג את כל זה? חמישים - נ'. הרי לך "הון". אומרים על אדם זה שיש בידו הון: חמישה חומשי תורה, שישה סדרי משנה, והשיג חמישים שערי בינה, את כולם בכל בחינותיהם. אדם שיש בידו כל זאת - הרי זה "יָקָר חָרוּץ": יקר, שזכית לתורה, הדבר היקר ביותר, וכל חפציך לא ישוו בה; וגם חרוץ, שהוא יוצא במהירות בהוצאה. אתה מציע את זה למכירה וכולם רוצים לקנות ממך, כולם רוצים לקבל ממך. ראו אדם גדול שבא למסור שיעור - מודעה קטנה, ומגיעים אלפיים ושלושת אלפים איש. למה? אדם גדול מוסר שיעור. זהו "חרוץ", שיוצא מהר בהוצאה, שהאנשים ממהרים לקנותו.
המלבי"ם מבאר שהרמאי הוא היפוכו של החרוץ, הניגוד לחרוץ. מהו רמאי? מי שבוצע בצע על ידי רמאות. והראיה: צידת העוף עצמה היא בדרך רמאות - ולא שהצייד נקרא רמאי, אלא הכוונה שהדבר נעשה בדרך תחבולה ותחכום. וכמו שכתוב "ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה", שגם שם רואים את הקישור בין צידת העוף לרמייה.
ולפי זה: מי שאינו מתייגע להשיג הון בחריצות, בהשתדלות ובמלאכה, אלא מחפש כסף קל - וכסף קל עושים בגזל, ברמאות ובקומבינות - אדם כזה צריך להחביא את צידו, שאף אחד לא יראה אותו. כי אם יראו, ישאלו: מאיפה לקחת את זה? מאיפה גנבת? ומי שהולך ישר והגון אינו צריך להחביא כלום. אמרנו פעם: "ונסתרה" - ומה ההמשך? "והיא נטמאה". אם אתה צריך להסתיר, יש כאן משהו לא טוב, יש כאן עניין של טומאה. ואם לא - למה להסתיר? יהיה בגלוי. אבל זה שמסתיר את ממונו - שלא תשזוף אותו עין מס הכנסה ועין זה ועין ההוא, ויתחילו לשאול מאיפה לך הכסף ואת מי גנבת. אדם שנוהג שלא ביושר חייב לעשות הכל בהסתר.
ומכאן ביאור מקורי של המלבי"ם: "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ" - מלשון "מציץ מן החרכים". מה שאדם צד ברמייה, כסף שלקח ברמייה, הוא דואג שאף אחד לא יציץ מן החרכים לראות את צידו: לא יראו את הכסף שעשה, את רווחיו ואת קנייניו, שהרי אז יתחילו לברר מניין הדברים, ויתגלה שגנב מכאן וגזל משם ולקח כאן שלא ביושר. אבל "וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ": הון שנעשה בחריצות ובהשתדלות הוא הון יקר, הון "חרוץ" - כעניין "יד חרוצים תמשול" - ואדם כזה אינו צריך להחביאו, אינו צריך לדאוג שלא יראו אותו, ואינו מוטרד מכך שיראו.
בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת׃ (כח)
רבנו יונה מסביר: פעמים רבות מוסיפים לאדם חיים בעבור הצדקה שנתן. זה דבר פשוט וברור - "וצדקה תציל ממוות". ואפילו רשע גדול כנבוכדנצר הרשע, כיוון שעשה צדקה, נמנעה הפורענות מלהגיע אליו. כפי שראינו אצל נבוכדנצר, שהמתינו לו שנה שלמה ותלו לו את הגזירה שנגזרה עליו בחלום, שיהיה כחיית השדה, וכל המובא שם בספר דניאל: "וחטאך בצדקה פרוק" - תפדה בצדקה, "ומחן עניין" - ולחון את העניים. אם כן, "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים", זה ייתן לו חיים, יגן עליו ויציל אותו.
ועוד הוא אומר: יש להבין מן הפסוק שהצדיק אינו מפנה את ליבו לבטלה, ומחשבותיו כל הזמן צדקה. ולפי זה אין "צדקה" מלשון כסף לצדקה, אלא מלשון צדק, כמו "באורח צדק חיים": הצדיק שכל הזמן הולך באורח צדק, וכל מחשבותיו צדק, אמת, יושר ועבודת השם - ימצא חיים בדרכו. והצדיק, כמו שאמרנו, אין לו אפילו שיחה בטלה, "פי צדיק ינוב חוכמה".
ואומר על זה רבנו יונה דבר חשוב: ועונש המפנה ליבו לבטלה גדול מעונש שיחה בטלה. מדוע? כי הוא משתמש לבטלה בעיקר החלק אשר באדם - והוא הדעת. וכבר הסברנו זאת בעבר על פי דברי הרמב"ם. מה חמור יותר, עבירה במעשה או עבירה במחשבה? הגמרא אומרת שהמחשבה חמורה. ואגב, כשיש מעשה יש בו בדרך כלל גם מחשבה, ולכן הוא חמור ממילא; אבל השאלה מהו החמור - מעשה בלא מחשבה או מחשבה בלא מעשה? והתשובה: "הרהורי עבירה קשים מעבירה". וזהו "ועשית מעקה לגגך פן יפול הנופל ממנו": מהו הגג של האדם? הראש, המוח, שהוא בגג. שים לו מעקה, שלא יחרוג להרהורים זרים ולמחשבות רעות, "פן יפול הנופל ממנו" - שעל ידי מחשבה זרה אפשר ליפול. ו"מעקה" ראשי תיבות: הרהורי עבירה קשים מעבירה.
המקום הנשגב ביותר באדם הוא המוח, שהוא בחינת קודש הקודשים. וחטא בקודש הקודשים חמור הרבה יותר מחטא בעזרה, וחמור יותר מחטא בהר הבית או בירושלים, או בארץ ישראל בכלל ובחוץ לארץ. ככל שהמקום רחוק יותר ממשכן הקדושה, כך החומרה פחותה. לכן הצדיק נזהר לא רק משיחה בטלה אלא גם מהרהורים בטלים, שהמפנה ליבו לבטלה עונשו גדול מעונש שיחה בטלה, שכן הוא פוגם בחלקו העליון יותר - חלק המוח, חלק הדעת.
ובדרך זו: משכנה של הנשמה הוא במוח, משכנה של הרוח בלב, ומשכנה של הנפש בכבד. הכבד הוא בחינת סינון הדם, והדם הוא הנפש. הלב הוא חלק בעל כוח וממשלה על כלל הגוף, והוא בחינת הרוח. והחלק העליון הוא הנשמה - ולמען האמת אין הנשמה במוח עצמו, אלא היא בחינת אור מקיף, נמצאת מעל ראשו של האדם ושולחת ניצוצי אורה אל תוך מוחו. לכן זהו חלק נשגב ועליון מאוד באדם.
וככל שפגם האדם הוא בחלקים עליונים יותר, כך החיסרון גדול יותר. נגדיר זאת כך: צדיק שעושה חטא ורשע שעושה חטא - מי פוגם יותר? ודאי הצדיק, שהוא נמצא בעולמות עליונים, וחטא וחיסרון שם, אפילו קטן, נחשב לפגם. משה רבנו נאמר עליו "יען לא האמנתם בי" - וכי משה חסר אמונה? אדם שמדבר עם הקדוש ברוך הוא, "בכל ביתי נאמן הוא", איך אפשר לומר עליו "לא האמנתם בי"? אלא שבדרגה שבה הוא נמצא, גם חטא דק מן הדק, שהמפרשים נלאו למצוא לו הסבר, נחשב אצלו לחיסרון. ובאותה בחינה: פגם בחלק הנשמה, בחלק שבמוח, חמור הרבה יותר מפגם בחלק הגוף, בחלק הפיזי. ואני חוזר ומדגיש: כשאדם פוגם בגופו הוא בדרך כלל פוגם גם בנשמתו, שהרי אינו עושה זאת בלא דעת אלא עם דעת, ולכן אין זה חמור פחות.
המלבי"ם מזכיר את החילוק שלימד אותנו כבר בעבר בין דרך, אורח ונתיבה. "דרך" היא הדרך הגדולה, המרכזית, המובילה מעיר לעיר. "אורח" הוא ההתפצלות מן הדרך הראשית אל הכפרים ואל העיירות. ו"נתיב" הוא כבר של היחידים, של אנשים בודדים - נתיב פרטי בתוך העיירה, כגון נתיב המוביל אל אחוזתו של אדם.
הצדקה, שהיא מן המצוות שבין אדם למקום, נקראת "אורח". מדוע? כיוון שמי שנוהג בצדק והולך בצדק עם השם יתברך, נגדיר אותו כשונה מן הכלל. אין זו דרך הרבים, ולא כולם פוסעים בה. הצדיקים אינם ממש יחידים, אבל אינם הרבים. לכן לא נאמר עליו שהוא "הולך בדרך", שהדרך מיועדת לרבים, ולא הרבים הם צדיקים - אלא הוא הולך באורח הצדיקים, בדרך שלא רבים הולכים בה. ובאורח הזה - "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים": ישיג חיים, בין חיי העולם הזה ובין חיי העולם הבא, כמו שכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
אבל אומר לך הפסוק: דע שלצדקה יש גם נתיב. ומהו נתיב? של יחידים ובודדים, כמו שנאמר "נתיב לא ידעו עיט". ומי אלו שהלכו בנתיב? משה רבנו, אליהו הנביא, פנחס - אנשים שהתקדשו להיות כמלאכי השרת, וצדקתם היא כצדקת העליונים, שנעשו רוחניים בצדקותם כמלאכים. כאן אפילו על צדיקים אפשר לומר שלא זכו לזאת, אלא רק בודדים שבצדיקים. לכן זה אינו אורח אלא נתיב, ליחידים ממש: אנשים שהגיעו למדרגת העליונים עד שמלאך המוות אינו שולט בהם - נכנסו חיים לגן עדן כאליהו, או מתו במיתת נשיקה כמשה רבנו, והצליחו לרומם את הגוף ולהביאו למדרגות גבוהות ועליונות.
וממשיך המלבי"ם: כאשר אדם כזה פושט את גופו מעליו, לאן מגיעה נשמתו? לעולם המלאכים, לעולם הנשמות. ושם, כשהוא מופשט מגופו, האם זה נתיב, אורח או דרך? שם להיות מופשט מן הגוף הוא הדבר המקובל, ולכן שם למעלה הוא כבר נמצא ב"דרך", שהרי שם כל המלאכים וכל העליונים כך. אבל גדולתך היא שהצלחת להגיע לשם בעודך עם הגוף. אליהו הנביא - כתוב שהשאיר את גופו באחד המקומות העליונים והרוחניים ועלה הלאה, שכן עם הגוף עצמו אין אפשרות להגיע ממש למעלה, וכן גם משה רבנו. ולכן שם למעלה הם נקראים כבר "בדרך", אבל כאן בעולם הזה זה נקרא "נתיב", כי להגיע כאן לדרגת קדושה כזו, לרומם את הגוף למדרגת קדושה שאינו צריך אפילו במיתתו להיפרד מגופו - "ראיתי בני עלייה והן מועטין". ביחס לשאר בני אדם, זה נקרא שהוא פוסע בנתיב.
וזה מה שאומר הפסוק: "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים" - מי שהולך באורח, שאינו הדרך שכולם הולכים בה, אלא הוא צדיק והולך באורח, זוכה לחיים בעולם הזה ולחיים בעולם הבא. "וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" - מי שהוא מן הנתיב, מן הצדיקים הבודדים, ומשם הגיע אל ה"דרך" שלמעלה, להיות עם המלאכים ועם קדושי עליון בשמיים, ששם להיות מופשט מן הגוף הוא כבר הדרך - אצלו "אַל מָוֶת", לא ימצאנו המוות כלל. שהרי הראשון נאמר עליו "חיים", כלומר חיים בעולם הזה, ואחר כך ייפטר מן העולם ויהיו לו חיים בעולם הבא. אבל מי שהגיע למצב שהוא בנתיב, שרק בודדים פסעו בו, מגיע לעולם הבא כביכול עם גופו, ואז "אַל מָוֶת" - אפילו המוות לא ישלוט בגופו, לרוב קדושתו ומעלתו.
שלושת הפסוקים החותמים את הפרק מציירים שלוש מעלות. "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק": הצדיק מוותר, בוחן את עצמו ותר אחר מעשיהם הטובים של הצדיקים המוצנעים, ואילו הרשע בטוח בדרכו, עושה הכל בגלוי ולרושם, ודרכו זו היא המטעה אותו ואת המחקים אחריו. "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ": ממון שנאסף במרמה אין בו ברכה, בעליו נאלץ להסתירו מכל עין, וסופו לפרוח כעוף שלא נחרכו כנפיו; לעומתו ההון שנאסף בחריצות הוא הון יקר שאין צריך להחביאו - ובעיקר ההון האמיתי: חריצות בתורה, חזרה ושינון, שהם "יָקָר חָרוּץ". "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים": הצדקה מוסיפה חיים ומצילה ממוות, ומי שכל מחשבותיו צדק ואינו מפנה ליבו לבטלה זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא, ויחידי הסגולה שפסעו בנתיב זכו למעלה שאפילו המוות אינו שולט בהם.