פתיחה
אנחנו ממשיכים בפרק י"ב במשלי, בקבוצת הפסוקים העוסקת בכוחו של הדיבור: בכוח ההרס שבלשון ובכוח הבניין שבה, באמת ובשקר, בעצה הטובה ובעצה הרעה. נעבור על הפסוקים כסדרם, ונביא את ביאורי רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם, ומהם נגיע גם לעיקרון הגדול של "לא יאונה לצדיק כל און".
"יש בוטה כמדקרות חרב" - הדיבור הפוגע
יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא׃ (יח)
"בוטה" הוא לשון ביטוי בשפתיים. גם בלשון ימינו, כשרוצים לתאר אדם שמדבר שלא בעדינות, אומרים עליו שהוא "טיפוס בוטה", כלומר מבטא את דבריו בגסות. יש אדם שדיבוריו קשים, פוגעים, מעליבים, גורמים מחלוקת - דיבוריו הם כמדקרות חרב, הוא דוקר אנשים במילותיו. וכנגדו "לשון חכמים מרפא": החכמים, בכוח דיבורם, מרפאים את מה שההוא דקר. ההוא עשה פצעים וחבורות, מריבות ומחלוקות, והחכמים באים ומרפאים.
רבנו יונה: גם בלי כוונה - דקרת
רבנו יונה מסביר: יש אדם שמדבר דברים קשים ואינו מתכוון להרע כלל. זה פשוט הסגנון שלו, כך הוא מדבר. אומר רבנו יונה: תדע לך שזה אינו פוטר אותך. "יש בוטה כמדקרות חרב" - גם אם לא התכוונת, דקרת. אדם שהולך עם חרב ברחוב ואינו מתכוון, אלא שהוא דוקר אנשים - האם חוסר הכוונה פוטר אותו? ודאי שלא. דקרת, פצעת, חבלת. דיבוריך הם כמדקרות חרב, וגם בלי כוונה עשית נזק.
ומהו "לשון חכמים מרפא" לפי רבנו יונה? החכמים מתקנים את נזקי לשון הרע. כיצד? כששמע החכם שפלוני ביזה את חברו, הוא בא ואומר לנפגע: מה פתאום, מה שהוא אומר עליך זה שטויות, זה אינו נכון. בכך רומם את כבודו של הנפגע, והצבע מתחיל לחזור ללחייו. מי ריפא אותו מן החרב שההוא נעץ בו? החכם, שביטל את לשון הרע וגימד את דברי הבלע שנאמרו כנגדו. החכם, בכוח דיבורו, מבטל את מה שאמרו אותם בוטים.
הגר"א: תיקון פגם הלשון בעסק התורה
הגאון מווילנה הולך באותו קו, שמדובר בלשון הרע ובדברי גנאי שאדם אומר כנגד חברו, אבל הוא מבאר את סוף הפסוק באופן אחר. אין כאן רק תיקון הנזק שנעשה לנפגע, אלא תיקון העוון עצמו: מה תקנתו של מי שנכשל בלשון הרע? יעסוק בתורה. הדיבור הרע מקורו בפה, ב"רוח ממללא", ולכן תיקונו הוא בעסק התורה שאף הוא רוח ממללא - "זה לעומת זה עשה אלוקים". וזהו "ולשון חכמים מרפא": כנגד לשון הרע, רפואת הלשון היא לימוד לשון חכמים ודברי תורה, בבחינת "מרפא לשון", "עץ חיים".
הגר"א: שני סוגי מוכיחים
עוד ביאור מביא הגר"א. ישנם שני סוגי מוכיחים, כלומר כאלה שהיו עומדים ואומרים דברי מוסר לעם על מעשיהם השליליים. יש אחד שעומד ואומר להם: אתם כך וכך וכך, כל האמת ישירות בפרצוף, ללא כחל ושרק. יהיה לכם גיהנום, זהו עוון חמור מאוד, תסבלו על זה, תצטערו על זה. אבל מה עושים עכשיו? תן לי חבל, איך אני יוצא מן הבור הזה, מן הבוץ הזה? את זה הוא אינו אומר. ולעומתו יש מוכיח שמורה גם דרך תיקון: אף שעשיתם כך וכך, יש תקווה; אם תעשה כך ותתאמץ כך ותשתדל כך, בעזרת השם תצא מן המצב הזה, ואדרבה תהיה אהוב ונחמד למטה ולמעלה, חביב ומרוצה לפני השם יתברך.
הראשון הוא "יש בוטה כמדקרות חרב" - הוא מבטא בשפתיו את כל חטאיו של החוטא, ומה עשה לו? כאילו דקרו בחרב, שהרי בעצם אמר לו: גמרנו, אדוני, אתה עושה מעשים כאלה, נגמר, אין לך רפואה. אבל לשון חכמים - החכם מוכיח רק בדבר שיש בו תועלת, רק כשיש בידו עצה ופתרון להוציא את האדם מן המצב. "לשון חכמים מרפא" - הם אומרים רק מה שנצרך לצורך רפואה, תוכחה שאפשר לתקן על פיה. שאם אין בידי תקנה ואין בידי עצה, מה תועלת בכך שאבוא ואמנה לפניך את כל מעשיך?
"שפת אמת תכון לעד" - עמידות האמת
שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר׃ (יט)
רבנו יונה מסביר: אדם הנזהר בדיבוריו מן השקר ומדקדק לומר תמיד רק אמת - דבריו מתקבלים, מאמינים לו ורוצים לשמוע אותו. וזהו "תכון", לשון עמידה על מכונו, כמו "לא תכון אתה ומלכותך" - יעמוד כראוי, יתכונן לעד. לעומתו השקרן נלכד מהר בדבריו; פתאום מוצאים בהם סתירות, פתאום מתגלה שהדברים אינם מתאימים, והוא נלכד בלשונו. "ועד ארגיעה לשון שקר" - רק רגע הצליח, וחכה ותראה כיצד השקר מתגלה וקלונו מתפרסם ברבים.
ומוסיף רבנו יונה: לאחר שהורגלו אנשים לדעת שזהו טיפוס שקרן, כבר אין מי שמאמין לו. כמו "זאב זאב" - שוב אין שומעים לו. כמו שאומרים: אתה יכול לעבוד עליי פעם אחת, אולי פעמיים, אבל אחר כך אני מכיר אותך ואת שקריך, וזה כבר לא עובד עליי. ומכאן תבין מדוע הרמאים תמיד זקוקים ללקוחות חדשים: אדם רמאי פותח עסק מחדש כל שנתיים, ובתחום אחר, מפני ששרף את כל הקליינטים בתחום הקודם. תחילה מוצרי מזון, אחר כך חלקי חילוף לרכב, וכשכולם מבינים שהוא רמאי המוכר מוצרים משומשים ופגומים - עסק חדש, ארונות לחדרי ילדים. ועוד שנתיים של מכירת "לוקשים" - ועסק חדש. "לעולם יהיו בעיניו כחדשים", כל פעם הוא זקוק למשהו חדש, מפני שהשקר אינו מחזיק מעמד. הוא מחזיק לזמן קצר ואחר כך נופל.
ומה יוצא מזה? כשעסק יכול לומר לך "אני קיים חמישים שנה", יש לו מוניטין ויש לו שם, אנשים קונים אצלו וחוזרים לקנות, ויודעים שיש על מי לסמוך ושהוא אדם הגון ויש למי לחזור כשמתקלקל דבר. כך האדם שהוא "שפת אמת", אדם הגון וישר - "תכון לעד", הוא יישאר לזמן רב. אבל השקרן - יעמדו על שקריו, וממילא זהו עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו.
"שקרא לא קאי"
זה מה שאמרו חז"ל "שקרא לא קאי" - השקר אינו עומד, אינו מתקיים; מחזיק מעט ונופל. קחו לדוגמה את הקומוניזם. מי היה מאמין - אנשים מתו ומסרו עצמם למיתה בשביל האידיאלים שלו. וכשזה יצא, נראה היה הדבר הנפלא ביותר שאפשר לחשוב עליו: מצב שבו כולם שווים, אין מעמדות, לכולם יש עבודה, כולם מקבלים משכורת מסודרת, אין עשירים ואין עניים. וסופו שנפל.
דרך התורה בהנהגת המדיניות
זהו נושא שיצא לי לדבר עליו, כיצד הנהגת התורה היא ההנהגה החכמה בדרך הנהגת המדיניות - כיצד לנהל עם וכיצד לנהל מדינה. יש התפיסה הקומוניסטית, ומנגד הקיצוניות שכנגדה, התפיסה הקפיטליסטית האומרת: תעבוד - יהיה לך, לא תעבוד - לא יהיה לך. בכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, והתפיסה היהודית היא הנכונה, בדרך השילוב בין השתיים.
אומר על קצה המזלג: על פי התפיסה היהודית אין מצב שאדם אחד יגיע גבוה מאוד והעני יישאר נמוך מאוד, כמו באמריקה, שיצטרך לחפש קרטון כדי לגור בתחנת הרכבת התחתית. ראשית, יש מנגנוני גיבוי לאדם הנחשל: אינסוף מצוות שאתה חייב לדאוג לו למאכלו. יש לך שדה - אתה חייב בלקט, בשכחה, בפאה, במעשר ראשון ובמעשר עני. אתה חייב לדאוג לנזקקים, "נתון תיתן לו", יש מצוות הלוואה ויש מצווה לעזור לאדם שנמצא במצב קשה. כל זה מונע שאדם יגיע לפת לחם ושימותו אנשים מקור מפני שאין להם מקום להניח בו את הראש. התורה אומרת: אין מצב שאת הקצוות של החברה נזרוק לאשפה.
מעבר לכך: מה היה בזמנם הנכס העיקרי של האדם? בית, קרקע, נחלה. "חלילה לי מתת נחלת אבותיי לך", אמר נבות לאחאב - הנחלה היא היסוד. עד היום אצל הערבים הקללה הנוראה ביותר היא "יחרב ביתו", מפני יחסם אל הקרקע, מה שחז"ל קוראים "נכסי דלא ניידי". היום עוסקים בעסקי אוויר: הוא מיליונר, ואיפה הכסף? "לופט געשעפט" - על הצג, על המסך הירוק בבורסה. ומדוע זה עסקי אוויר? כי מחר יכולה הבורסה ליפול ופתאום יתברר שהוא נקי מנכסיו ואין לו מאומה. בזמנם לא היו דברים כאלה: מה היה אדם קונה? קרקע, צאן ובקר. צאן ובקר - מחר באה מגפה ואין כלום; אבל הקרקע היא דבר שאדם סומך עליו.
כאשר הגיעו לארץ חילקה התורה את הקרקעות שווה בשווה, ואסור להעביר קרקע משבט לשבט - "לא תסוב נחלה", הקרקע צריכה להישאר באותו שבט. ומה קורה כשאדם מכר את קרקעו? על פי התורה אין מכירה מוחלטת, אלא "שני תבואות הוא מוכר לך": אחת לחמישים שנה, ביובל, חוזרות הקרקעות לבעליהן. אחת לחמישים שנה עושים "ריסט", איפוס. גם אם אדם נעשה עשיר גדול וחצי קרקעות המדינה רשומות בטאבו על שמו, ושאר האנשים נעשו עניים גמורים - אומרים לו: אדוני, זה עד היובל, וביובל מתחילים מחדש, כולם מקבלים את קרקעותיהם בחזרה. לפיכך אינו נוצר מצב של דור שלישי ורביעי לעוני שאין לו מאומה, אלא תמיד אחת לחמישים שנה הקרקע חוזרת. ומכאן גם להבין: מי שמכר קרקע - מה מכר בעצם? ארבעים שנות עיבוד, שהרי הקרקע אמורה לחזור אליו בסופו של דבר.
על ידי כך לא נוצרו פערים עצומים כאלה, שעשר משפחות של טייקונים מחזיקות בחצי מן המדינה וכל השאר נלחמים על הפירורים. אמנם יכול אדם לקנות מטילי זהב ולשמור אותם ולהישאר עשיר מעל כולם, ודאי שכן; אבל בזה לא היה לאדם ביטחון, שהרי מטילי זהב עלולים להיגנב. הביטחון והסמך שלהם היו בקרקעות, והתורה בעצם מבטיחה שלא יגיעו למצב של הבדלי מעמדות כה גדולים.
"מרמה בלב חורשי רע" - העצה הרעה
מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה׃ (כ)
אומר רבנו יונה: אם בא חברך ומייעץ לך להזיק לאדם אחר, לנקום בו ולצער אותו - "תשמע, ראית מה הוא עשה לך? אני על דבר כזה לא הייתי שותק, מה פתאום אתה מוותר לו, לך ותן לו באבי אביו" - אל תאמין למה שהוא אומר לך, כי "מרמה בלב חורשי רע". זה שחורש ומייעץ רע להזיק לחברו, מרמה בלבו; תדע לך שאינו אוהב אותך, שאם היה אוהב אותך באמת לא היה מציע לך הצעות כאלה, שהן ודאי שליליות בעבורך. ולמה הוא עושה זאת? מפני שהוא אינו סובל את ההוא. יש לו חשבון לסגור עמו, והוא אינו רוצה לעשות זאת בעצמו - מפחד או מכל סיבה אחרת - ומה קל לו יותר מלשסות בו את ה"בולדוג"? כלומר בשבילו אתה רק כלי, ואינו דורש את כבודך אלא את רעתו של אותו אדם, ומשתמש בך להשגת מגמותיו.
ואם תאמר: אני מכיר אותו, הוא אוהב אמיתי שלי, כיצד אתה אומר שיש מרמה בלבו? אומר לך רבנו יונה: אם היה אוהב אמיתי שלך, לא היה מייעץ לך להרע ולהוסיף שנאה עם חברך. מדוע? שהרי אמרו חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה". אתה היום על הגל, אתה על הסוס, ותראה לו מה זה - אבל יש די פינות שבהן הוא יחכה לך. האם חסכת ופתרת את הבעיה? לא, אלא העצמת אותה והפכת אותה לקשה בהרבה, ומעתה אתה נכנס ל"כוננות ספיגה": איפה הוא מחכה לי, איפה אחטוף ממנו את המכה. הרי ברור שהעצה הזו היא עצה גרועה ושלילית.
ועל זה אמרו בספרי המוסר, ומביא רבנו יונה ביטוי יפה: אל ימעט בעיניך שונא אחד, ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים. אל תאמר "אין כלום, יש לי רק שונא אחד" - אדוני, השונא הזה יכול להעביר אותך מן העולם; שלא יהיה האחד הזה מעט בעיניך. ומצד שני, גם אלף אוהבים אל ירבו בעיניך, אל תאמר "יש לי הרבה" אלא הוסף עוד. כלומר בשונאים אפילו אחד הוא המון, ובאוהבים אפילו אלף הם מעט.
וכנגד זה "וליועצי שלום שמחה": אדם המייעץ עצת שלום בין אדם לחברו - דע לך שיש לו אהבה נאמנה כלפיך. אדם זה מרבה אהבה ושמחה בין בני אדם, ועל ידי כך הוא מוסיף שמחה בלבם.
הגר"א: הרמאי תמיד בדאגה
הגר"א מסביר: האנשים המדברים מרמה נקראים "חורשי רע" - הקומבינטורים, התחמנים, הרמאים, אותם שבקרבם ישימו אורבם, שלבם עקוב מכול, וכל הזמן הם בתוכניות כיצד לעשות לזה כך ולזה כך. ומדוע נקרא הדבר "חרישה", לשון הנלקח מעבודת הקרקע? מפני שהחורש בקרקע כל תכניתו שהקרקע תצמיח פירותיה; כך אדם זה נותן עצות שיוציאו תוצאות שליליות, שיגדלו פירות רעים.
ומכאן: הקומבינטור הזה, היועץ הרע, חושש מאוד שהעצה שלו תתגלה ויבינו מה האינטרסים שמאחוריה. האם הוא רגוע? לעולם לא. כל הזמן הוא בדאגות ובפחדים: איפה עולים עליי, איפה מישהו קלט את האינטרס שלי, איפה יבינו שאני בעצם רוצה את רעתו יותר משאני מחפש את טובתך. לאדם כזה אין שמחה. אבל "ליועצי שלום שמחה" - מי שנותן עצות של שלום, בלי מרמה ובלי תחמונים, תמיד בשמחה. למה? אין לו מה להסתיר, הוא אינו מחביא דבר, כוונתו באמת שיהיה שלום ביניכם.
הדבר דומה לאדם השומע סירנה בחוץ. מי נלחץ? העבריין. אתה שומע שניידת עצרה למטה, ומה אכפת לך? יש ניידת, ומה בכך? אבל עבריין נמלט ששומע ניידת - לבו מתחיל לפרפר: עלו עליי, מישהו הסגיר אותי, והוא מחפש חלון קרוב להימלט דרכו. כך התחמן חי כל הזמן בפחד שיגלו אותו, ולכן כל הזמן בדאגה; ומי שהולך תמיד ביושר אינו מוטרד ואינו דואג, והוא תמיד בשמחה.
המלבי"ם: שלום מקיים, רע מחריב
המלבי"ם מעמיד כאן הקבלה: "חורשי רע" לעומת "יועצי שלום", כמו שכתוב "עושה שלום ובורא רע". השלום הוא קיום המציאות - על ידי השלום יש קיום לעולם; הרע הוא חורבן המציאות. וכבר ראינו בפרשת נח עד כמה הרע מחריב את המציאות, עד חורבן העולם בכללותו: עושים את הרע בעיני השם ומגיעים לכליה ולהשמדה מוחלטת.
"יועצי שלום" הם אנשים החפצים בקיום המציאות, שהרי השלום הוא המקיים את העולם. וצריך להבין זאת מן הגוף: מתי הגוף פועל? כשהוא בהרמוניה. הלב מספק דם לכל האיברים, המוח נותן את התחושות ומעבד את הנתונים של כל האיברים, וכן על זו הדרך; כל איבר פועל בעבור כל האיברים. גם הפה, כשהוא אוכל, אינו אוכל בשביל השיניים והחניכיים אלא כדי לתת מזון לכל האיברים. זו הרמוניה, וזה נפלא מאוד. ומתי מתחילה הבעיה? כשאחד מחליט לשבות: הלבלב מחליט שאינו מפרק, והאדם נופל למשכב, זקוק לזריקות ונמצא במעקבים; והלב, אם לוקח לו הפוגות - דום לב, השם ירחם, נורא ואיום. נמצא שקיומו של האדם הוא כשיש שלום בגוויה, הרמוניה בגופו. וכך גם העולם: קיומו כשיש שלום. אבל כשיש שנאה ומלחמות - בתקופת סטלין הרגו חמישים מיליון איש - אין קיום לעולם, העולם עצמו אינו מתקיים.
והשלום כולל כל סוגי השלום: שלום פנימה במדינה, שלום עם המדינות השכנות, שלום לאדם בתוך ביתו ועם קרוביו. אנשים אלה, אוהבי השלום, תמיד מייעצים עצות טובות, עצות של יושר ועצות הגונות, והכול מפני שהם אוהבים שיהיה שלום ושלווה. והם נקראים "יועצים", אומר המלבי"ם, שכן כל מקום שנאמר בו עצה - הכוונה לטוב; עצה תמיד לטובה היא, ולכן "ליועצי שלום שמחה".
אבל כנגד היועץ, שעצתו בגלוי - שהרי אין לו מה להסתיר, כל כוונתו לתת עצה טובה - עומד "חורש רע". האדם הרוצה לעשות רע, שהוא ביטול המציאות ונזק וקלקול לעולם, אינו מייעץ בגלוי; הוא חורש - עושה את הדבר בשקט, בלי שאיש ידע, כדי שלא יבינו שהוא בחש בקדרה אלא יחשבו שהדבר קרה מעצמו. זה גדרו של חורש רע: מי שרוצה לעשות דבר שלילי חייב לעשותו חרש, בהחרשה, בסתר, בלי שאיש ישמע וידע. ולכן "מרמה בלב חורשי רע" - מי שמתכנן תוכניות כאלה, מרמה בלבו, וכפי שביאר הגר"א ומביא גם המלבי"ם, אין להם שמחה בלבם, כי תמיד החשש: אולי מישהו יגלה את טביעות האצבעות, אולי יבינו שאני בחשתי בקדרה, אולי ידעו שכל מה שקרה כאן הוא בגללי. הוא תמיד דואג שהדבר יישאר בסתר, ולכן תמיד בפחד, ולעולם לא תהיה לו שמחה. אבל היועץ הטוב - תמיד שמחה בלבו, הולך רגוע ומבוסם: לא הסתרתי מאיש דבר, איני בורח מאף אדם, לא הזקתי לאף אחד. טוב לו, אינו הולך בפחדים ובחששות, ובלבו שמחה.
"לא יאונה לצדיק כל און"
לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע׃ (כא)
רבנו יונה מסביר: השם יתברך שומר את הצדיק משגיאות ועוזר לו להתגבר על יצרו, וכמו שאמרו חז"ל שאדם השומר עצמו מעבירה פעם ראשונה ושנייה - מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא שומרו, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ולעומת זאת "ורשעים מלאו רע": הרשעים מלאים עוונות ופשעים לאין מספר, שכן הרשע אינו שומר את עצמו מעבירה, ועבירה גוררת עבירה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הרי נעשית לו כהיתר. ממילא אין שום סף שנאמר בו "עד כאן", אלא "מלאו רע" - הרע שלו הולך ומתמלא, הולך ומתווסף.
הגר"א מסביר: "און" הוא בין בדיבור ובין במחשבה. בדיבור, כמו "וידבר און"; במחשבה, כמו "און יחשוב על משכבו". וזהו שאומר: לצדיק לא יהיה כל און - לא מכשול בדיבור רע ולא במחשבה רעה; ומכל שכן, שאם אין לו אפילו דיבור ואפילו מחשבה, ודאי שגם מעשה רע לא יבוא לידו. ולעומתו "רשעים מלאו רע" - בקביעות ולא במקרה, וגם לא "און" בלבד אלא ממש "רע": הרשע אינו מסתפק במחשבות און אלא ברע מעשי וממשי.
המלבי"ם מסביר שהפועל "אינה" משמעו הכנת סיבה למסובב, כמו "והאלוקים אינה לידו" - דבר שמזמן דבר אחר. אדם שעובר עבירה, העבירה עצמה היא סיבה לעבירה הבאה; היא מכשירה את הקרקע לעבירה הבאה, וזהו "עבירה גוררת עבירה". וחז"ל נותנים לזה דוגמה נפלאה: אדם שהרג בשוגג ולא נידון בבית דין - לא ראו, לא ידעו, לא שמעו - מה הקדוש ברוך הוא עושה? מזמן לו שוב להרוג בשוגג. הרי לך ממש איך העבירה הראשונה מאַנָּה ומזמנת את השנייה. אבל הצדיק, ההולך תמיד בכל דרכיו בצדק ובמשפט, אין לו שום סיבה שתביא אותו לאון ולעבירה. ואפילו בשוגג, אומר המלבי"ם: "און" כולל אף שגגה, ואינו כ"לא תאונה אליך רעה"; לצדיק לא יאונה כל און אפילו בשגגה. אבל הרשעים "מלאו רע" - אצלם עבירה גוררת עבירה, רע גורר רע, עד שתתמלא סאתם.
אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים
מכאן אנחנו רואים את העיקרון שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים. והנה הגמרא במסכת חגיגה ט"ז עמוד ב' אומרת: אמר רבי יהודה בן טבאי, אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שייהרג הנידון.
כתוב בתורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - כאשר זמם ולא כאשר עשה. אם על פי העדים השקרנים הוציאו את האדם להורג, אין הורגים אותם; אבל אם רק גזרו עליו מיתה ועוד לא הוציאוהו להורג, ובינתיים עלו על שקריהם - הורגים אותם. זו גזירת הכתוב: כאשר זמם ולא כאשר עשה. ויש בזה כמה סברות שנאמרו במפרשים, ואיננו נכנסים לזה כאן. והצדוקים דרשו בהיפוך: אם עשה - הורגים אותו, ואם רק זמם ועדיין לא הוציאו לפועל - אין הורגים. זהו ההפך הגמור מדרשת חכמי ישראל.
ולכן אמר רבי יהודה בן טבאי "אראה בנחמה" - לשון שבה אדם כביכול מקלל את עצמו, כאומר: אקבל נחמה על בניי, חלילה וחס, כלומר כמו נשבע אני לך שכך הוא - "אם לא הרגתי עד זומם", והרגתי אותו כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהם אומרים שבזומם בלבד אין הורגים, ואני רציתי להראות שכן הורגים. אמר לו שמעון בן שטח באותו ביטוי עצמו: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי - נשבע אני שרצחת אדם חף מפשע. שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם. ואתה - עד זומם אחד הרגת, ועל פי ההלכה אין דינו במיתה, הרי שרצחת אדם חף מפשע.
מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח: כל הלכה שהורה, היה שואל את רבו - רבי שמעון בן שטח, מה הדין בזה, הוריתי כראוי או לא. וכל ימיו היה משתטח על קברו של אותו הרוג שהרג שלא כדין, והיה קולו נשמע. היו העם סבורים שקולו של ההרוג הוא - שומעים קול מאותה מערה ובטוחים שזהו קולו של הנהרג. אמר להם: קולי הוא, ולא קול ההרוג; ותדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע - כלומר כשאיפטר מן העולם ולא אבוא עוד לאותה מערה לבקש מחילה מן ההרוג, תראו שלא יישמע עוד הקול. וכן היה.
קושיית התוספות וחילוקו
ומקשה התוספות: "אם לא הרגתי עד זומם" - תימה, אמאי לא מקשינן הכא, השתא בהמתם של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן, כדפריך בגיטין ובחולין. כלומר: מצינו בגמרא שהצדיק אכל דבר איסור, והקשתה הגמרא כיצד ייתכן, והרי בהמתם של צדיקים אין השם מביא תקלה על ידה - חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא אכל דבר שאינו מעושר, ואם כן הצדיק עצמו יאכל דבר איסור? ותירצה הגמרא שלא היה שם איסור ממש. ואם כן, שואל התוספות: כיצד הביא כאן הקדוש ברוך הוא תקלה על ידי יהודה בן טבאי, שהוציא להורג אדם חף מפשע?
ומתרץ התוספות חילוק נפלא: ויש לומר, דלא שייך להקשות אלא גבי דבר אכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור; אבל דבר היתר בשעת האיסור - לא פריך. ולהכי לא פריך בראש השנה דאמר "כמה בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא", ובפסחים ברבי ירמיה בר אבא דאשתלי וטעים קודם הבדלה, ואף שנאמר שמיתתו באסכרה, דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת איסור.
כלומר: מה שאמרו "לא יאונה לצדיק כל און", ומה שאמרו שאין הקדוש ברוך הוא מכשיל את הצדיקים ואף לא את בהמתם, נאמר דווקא באיסורי אכילה. אין הבטחה לצדיק שיינצל מכל איסור שבעולם, אלא באיסורי אכילה שומרים עליו. ומה מיוחד באיסורי אכילה, וכי אין איסורים אחרים חמורים וקשים יותר? אלא שהאוכל דבר איסור - שקצים ורמשים - גופו נעשה משוקץ, הדבר מתערב בדמו והופך חלק ממנו, וגנאי גדול הוא שגוף הצדיק יקבל דבר כזה. ולעומת זאת כל עבירה אחרת היא חיצונית לו, אינה נמסכת בדמו ואינה נעשית חלק ממנו.
ויתרה מזו, אומר התוספות: לא בכל איסור אכילה, אלא דווקא בדבר שהוא אסור בעצמו; אבל כשהזמן הוא הגורם - בזה כן יכולה לבוא תקלה לידי צדיק. ומביא ראיה: היה מעשה שטעו בעניין יום הכיפורים ונהגו אותו כיום חול או כשבת, ועשו יום כיפור אחר, ואמר שם החכם בלשון של ציניות: כמה נעים ריח תבשיליהם של בני בבל ביום הגדול של ארץ ישראל - כאן צמים ושם מבשלים. הרי שאנשים גדולים נכשלו ואכלו, ומדובר באיסור אכילה, שביום הכיפורים אסור לאכול. אלא שאין זה איסור אכילה בעצם: המאכל עצמו אינו אסור, ואין כאן את הגנאי והקושי של מאכל אסור הנמסך בדמו - אין זה נבילה וטריפה וחזיר, אלא בשר טלה כשר למהדרין, אלא שהזמן אינו ראוי. וכן מי שטעם קודם הבדלה, ואף שנאמר בזה מיתתו באסכרה - גם שם המאכל מותר, אלא שהצדיק יכול לטעות ולאכלו בזמן אסור.
רמז נאה בפסוק
וכל ההקדמה הזו באה להסביר את הפסוק שלנו. "לא יאונה לצדיק כל און" - לכאורה משמעו כל און וכל מכשול, אפילו בשגגה, ומניין שמדובר בדבר אכילה? ובחסד השם עליי מצאתי שהדבר רמוז כאן בראשי תיבות: "לא" - ואחריו יָאוּנֶּה, לַצַּדִּיק, כָּל, אָוֶן - י', ל', כ', א' - הרי "לא יאכל". "לא יאונה לצדיק כל און" - במה? בדבר אכילה. מאכל אסור לא יאכל; אבל בעוונות אחרים אין הבטחה לצדיק שהשם ישמרו מהם.
לסיכום:
למדנו בפסוקים אלה את שני צדי הלשון: "יש בוטה כמדקרות חרב" - הדיבור הפוגע דוקר גם בלא כוונה, ואין חוסר הכוונה פוטר; וכנגדו "לשון חכמים מרפא" - החכם מרומם את כבוד הנפגע ומבטל את דברי הבלע, ותקנת פגם הלשון היא עסק התורה, והמוכיח האמיתי מוכיח רק במה שיש בו דרך תיקון ורפואה. "שפת אמת תכון לעד" - האמת עומדת לאורך ימים ואילו השקר "עד ארגיעה", שקרא לא קאי, ולכן צריך השקרן תמיד לקוחות חדשים ותחומים חדשים. "מרמה בלב חורשי רע" - מי שמייעץ לך להזיק אינו אוהבך אלא משתמש בך, והוא חי בפחד תמיד שמא יתגלה, ואילו יועצי השלום, החפצים בקיום המציאות ואין להם מה להסתיר, שמחה בלבם. ולבסוף "לא יאונה לצדיק כל און" - הצדיק נשמר, שעבירה היא המזמנת עבירה, ואצל הרשעים רע גורר רע עד שתתמלא סאתם; וכפי שביאר התוספות ורמוז בראשי התיבות "לא יאכל", עיקר ההבטחה נאמרה באיסורי אכילה, שגנאי הוא שגוף הצדיק ייעשה משוקץ.