פתיחה
אנו ממשיכים בפרק האחרון של ספר משלי, בשירת 'אשת חיל'. חלק זה של השיעור פותח בהמשך לדברי הפסוק על הסדין והחגור, ומתוך כך אנו נכנסים לבירור יסודי ביחס שבין התורה הקדושה לבין החכמות החיצוניות, ומשם ממשיכים על סדר הפסוקים: 'עוז והדר לבושה', 'פיה פתחה בחכמה', 'צופיה הליכות ביתה', 'קמו בניה ויאשרוה' ו'רבות בנות עשו חיל'.
הסדין והחגור: מי שקונה את התורה, מקבל את השאר בחינם
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי׃
כאשר אדם קונה את הסדין, את החגור הוא מקבל בחינם. כשאדם קונה את התורה, אותו חלק של שאר החכמות בא לו ממילא. אבל כשהולכים לחפש רק את החבלים, על חבלים צריך לשלם.
החזון איש היה מלמד מנתחים כיצד לבצע ניתוח, והיה מנהל איתם ויכוחים. הם היו אומרים: תראו, אדם שלא למד חושב שהוא מבין. וכשהיו מגיעים בפועל לבצע את הניתוח, היו עושים אותו בדיוק כפי שהחזון איש אמר. שאלו אותו: מהיכן אתה יודע? מה למדת? היכן שימשת? השיב להם: למדתי סוגיות של מסכת חולין, סוגיות של טריפות. מתוך הסוגיות הללו הכיר את המבנה האנטומי של האדם ושל הבהמה, ולפי זה יכול היה להנחות אותם. מכוח מה? מכוח התורה.
וכן הגאון מווילנה: מן האקדמיה שבווילנה היו שולחים אליו שאלות סבוכות במתמטיקה, ובעת שהיה נכנס לבית הכיסא, מקום שאי אפשר לעסוק בו בתורה, היה פותר להם תוך דקות ספורות שאלות שהם שברו עליהן את הראש חודשים. אנשים גדולים הגיעו להשגות מכוח התורה.
שאלת הפרופסור: והרי הרמב"ם עסק בחכמות
הרב פינקוס מספר בספרו 'נפש שמשון' על התורה וקנייניה מעשה שהיה. פעם לקח טרמפ בחור שלמד באחת הישיבות המשלבות לימודי חול עם לימודי קודש, ושאל אותו: האם אתה חושב שכשהמשיח יבוא, זו הדרך שבה יבחר כדי לחנך את נערי ישראל? לבחור לא הייתה תשובה, אך התברר שהוא בנו של פרופסור מפורסם, יהודי שומר תורה ומצוות. לאחר יומיים קיבל הרב פינקוס מכתב מאותו פרופסור, ובו נכתב: כבוד הרב, אני רוצה לשאול אותך שאלה. אילו הרמב"ם היה קם היום לתחייה, האם היו מקבלים אותו כר"מ באחת הישיבות הקדושות? הרי הרמב"ם עסק בפילוסופיה, ברפואה ובמדע הכללי. כלומר: שאלת אותי על המשיח, אני שואל אותך על הרמב"ם.
אומר הרב פינקוס: זו באמת שאלה טובה וצריך לתת עליה את הדעת. בישיבות הקדושות אין מלמדים לימודי חול, ואיך אפוא נתייחס לרמב"ם? והרי היו עוד גדולים שעסקו במדעים: חכם בן ישראל, הרמ"א ר' משה איסרליש, ועוד רבים שהיו בקיאים בחכמות ולמדו מספרות זרה. ואף בדורנו היה ר' גדליה נדל, תלמיד חכם עצום, תלמידו של החזון איש ורב שכונתו של הסטייפלר, שהיו מפנים אליו שאלות, והוא למד חכמות וחכמת אריסטו מתוך ספרים. פעם בא להתווכח איתו פרופסור מומחה, והוכיח לו ר' גדליה מתוך הספרים שאת תורותיו של אריסטו, שהוא עצמו אמור לדעת, כלל לא למד. ובוודאי הרמב"ם כולו היה תורה: בצעירותו כתב את פירוש המשניות, בזקנותו את משנה תורה, ועם כל זה למד גם רפואה ופילוסופיה וספרי מדע. כיצד הדברים מתיישבים?
תשובת הרמב"ם בעצמו: רקחות, טבחות ואופות
התשובה האמיתית, אומר הרב פינקוס, נמצאת בדבריו של הרמב"ם עצמו. באיגרת ששלח לתלמידו (מובא בפאר הדור סימן מ"א, ובתשובות הרמב"ם חלק ג' עמוד 57) הוא כותב: "אף על פי שבטרם יווצר בבטן התורה ידעתי, ובטרם אצא מרחם הקדשתני, ולהפיץ מעיינותיה חוצה נתתני" - עוד בטרם נוצרתי הכינה אותי התורה לתפקיד הזה. "והיא אילת אהביי ואשת נעוריי אשר באהבתה שגיתי מבחוריי. ואף גם זאת הרבה נשים נוכריות נעשו לה צרות: מואביות, עמוניות, צידוניות, אדומיות, חיתיות". את כל החכמות החיצוניות הוא מגדיר כצרות לאשתו. "והשם יתברך יודע כי לא נלקחו מתחילה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות, ולהראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא מאוד" - להראות את יופיה של התורה, שיש בה גם את כל אותן חכמות.
הרמב"ם תמצת כאן את תפיסתו בנוגע ללימודים הכלליים, וברוב חכמתו טמן בדבריו את ההגדרה המדויקת. אדם שיש לו אישה בבית, ומביא רוקחת, טבחית ואופה - כיצד נקראות הנשים הללו? שפחות. באיזה אופן מותר להחזיק שפחה בבית? רק כאשר הגדר ברור לחלוטין: זו אשתי, וזו שפחתי. אוי ואבוי אם הגיע אדם למצב שיש לו איזו חיבה לשפחה. במקרה כזה צריך לגרש אותה מן הבית.
מכירים את הסיפור על אותו ילד ששאל את אמו: אמא, למלאכים יש כנפיים? אמרה לו: כן. והם עפים? אמרה לו: כן. אמר לה: אז למה שמעתי שאבא אמר לעוזרת הבית 'מלאך שלי'? ואין לה כנפיים והיא לא עפה. אמרה לו: אל תדאג, היא תעוף. היא תעוף. אם אדם נותן גרם אחד של סימפטיה לרוקחת, לטבחית או לאופה, הרי זו שפחה בבית, ולא זו שאליה אתה אמור לתת יחס אישי.
זהו שאומר הרמב"ם: חס ושלום שיהיה לי יחס של סימפטיה כלפי אותן חכמות זרות. הן היו בגדר צרות, והן רקחות טבחות ואופות, לא היה לי שום רגש כלפיהן. ומי יכול להעיד על כך? רק השם יתברך, ולכן כתב "והשם יתברך יודע". דבר זה תלוי בעומק פנימיות הלב, ובקלות יכול אדם לעזוב את אותה איילת אהבים ויעלת חן שהיא התורה הקדושה, ולפתח סימפטיה לחכמות כלליות. אנשים כמו הרמב"ם היו קשורים לתורה עד שהפכה חלק מהם, ולכן יכול היה ליטול לעצמו רקחות טבחות ואופות בלי לחשוש לרגש כלשהו כלפיהן.
אבל מה בדורנו?
אם היום תכניס לישיבה לימודים כלליים - אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה ושאר חכמות - מה הסיכוי שמכל התלמידים לא יימצא אפילו אחד שיפתח רגש של סימפטיה לאותן רקחות טבחות ואופות? ברור שיימצאו. יש סקר ישן שנעשה במוסדות המשלבים לימודי קודש וחול, ושאלו את התלמידים מהו המקצוע השנוא עליהם ביותר. התשובה הייתה: תושב"ע, תורה שבעל פה, מה שבישיבות קרוי גמרא. לא רק שהתפתחה חיבה לרקחות, אלא התפתחה רחמנא ליצלן שנאה לעצם המקצוע שבישיבה הקדושה עוסקים בו כל היום.
ויש להדגיש עוד: על אף שהרמב"ם כותב שמתחילה לקחן לרקחות טבחות ואופות, ידועים ומפורסמים דברי הגר"א ביחס לתפיסתו, והבאתי זאת גם בספרי 'משנת החלומות'. ידוע שרבים התנגדו לשיטת הרמב"ם שאין ממש בשדים, רוחות, מעלה באוב, כשפים ולחשים, והוא כותב בכמה מקומות שאלו דמיונות. רבים הקשו עליו קושיות עצומות מגמרות, ממדרשים ומפסוקים, ועל כך כתב הגר"א דבר נורא: "והפילוסופיה הארורה היתתו ברוב לקחה". אף התימנים, שקיבלו את הרמב"ם ופסקו כמותו בכל, כותב הרב צבי שבדעות לא נתקבלו דעותיו, ובנקודה זו לא קיבלו את דעתו, שהרי הגמרא מביאה מעשים שלמים עם שדים: רשב"י ששלח שדים, חכמים שהיו להם דיבורים ושליחויות עם שדים. הרי שגם אצל אדם ענק כרמב"ם נמתחה ביקורת, דבר שאנו לעולם לא היינו מוציאים מן הפה, אך הגאון מווילנה מסוגל לומר שנפגם משהו בעקבות ההימשכות לאותן חכמות זרות.
די לנו בזה כדי להבין שאין מקומן של חכמות אלו בישיבות הקדושות. ומי שצריך ללמוד לצורך מקצוע - יעשה שאלת חכם, וילמד במקום תורני וכשר. ואילו אוניברסיטה - מי התיר לאדם להיכנס לשם? זהו מקום שלימודי כפירה נשמעים בו מבוקר עד ערב: מרצה שמדבר על התורה כאוסף כתבים שנכתב במשך שנים, ועוד הבלים שאפילו לחזור עליהם אין ראוי. לשמוע כפירה מי התיר לך? האוזניים נכוות תחילה לאיברים. ועוד: לשבת בכיתה מעורבת, במקום שיושבים בו פרוצים ופרוצות, ופעמים שאף המרצה עצמה לבושה, או לא לבושה, באופן שאי אפשר להרים עין. ואם איכא דרכא אחרינא - כשאינו מסתכל נקרא רשע, וכשמסתכל הוא רשע מרושע. וכותב רבנו יונה שהמורגל בכך הוא בגדר מומר לדבר אחד, ועל כל ראייה וראייה אסורה יורד שאול מטה. והרי כדי שלא לעבור על לאו חייב אדם למסור כל ממונו: אילו היו אומרים לו או שתעבור ראייה אסורה או שתרשום את ביתך על שמי בטאבו - ההלכה היא שירשום את הבית ולא יעבור. כשם שבעריות ייהרג ואל יעבור, כך בשאר עבירות אין חיוב מיתה אבל חייב למסור כל ממונו. ואיך אדם נכנס בקלות דעת למקומות כאלה ונכשל באיסורים כאלה על בסיס יומיומי, ובשביל מה? בשביל פרנסה. וכי אתה הוא המפרנס? "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". ואם תלמד במקומות כשרים, לא תדע את אותן חכמות?
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן׃
"ותשחק ליום אחרון" - מפרש רש"י: ביום מותה נפטרת בשם טוב. ומתי היא שוחקת? כל ימיה, על כך שליום האחרון אינה מוטרדת. כשאדם יודע שדרכו נכונה ושמה שהוא עושה הוא הדבר הראוי, הוא הולך כל ימיו בביטחון, ואינו מפחד מן המוות, שאינו אלא העברת מצב ממצב זה למצב אחר. אבל מי שחי כאן בעבירה - יש לו סיבות אמיתיות לחשוש מן המוות, שהרי הגיע לקופה, ושם משלמים. ואילו מי שחי נכון כאותה אשת חיל - "עוז והדר לבושה", היא באה בלבושים מפוארים העשויים מן המצוות שעשתה, אלו לבושי הנשמה למעלה, ואז "ותשחק ליום אחרון". וכותב האבן עזרא: היא צוחקת ואינה מפחדת מן החיסרון ומן העולם הבא, כי בטוחה היא בדרכה.
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ׃
כל אמירותיה ומאמריה הם בחכמה, ועל לשונה לימוד של חסד: היא תמיד מלמדת ומזרזת את הבריות לעשות חסד אלו עם אלו. והמלבי"ם מסביר שהפסוק ממשיך את הקודם: "ותשחק ליום אחרון" הוא יום הפטירה, ואחרי היום האחרון היא עומדת לדין למעלה, ושם "פיה פתחה בחכמה" - היא פותחת את פיה ביום הדין מכוח החכמה שלמדה בימי חייה ומכוח חוקי החכמה שיישמה כל ימיה. "ותורת חסד על לשונה" - זה יהיה המליץ שלה שם לעתיד לבוא, וכמו שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך": מה שהולך לפני האדם הוא הצדקה שעשה, החסד והמעשים הטובים.
תורת חסד: מעשה ר' חייא
ספר 'משאת המלך' מסביר את העניין על פי הגמרא. אמר ר' חייא לרבי: אנא עבדי דלא משתכחא תורה מישראל - אני עשיתי יוזמות שמביאות לכך שלא תשתכח תורה מישראל. וכיצד? אני זורע זרעי פשתן וכותנה, ומהם טווה ועושה רשתות, וברשתות אני צד צבאים. מעורות הצבאים אני מכין קלפים לכתוב עליהם חומשים, ואת הבשר אני מחלק ליתומים. אחר כך אני הולך לעיר שאין בה מלמד תינוקות, וכותב חמישה חומשי תורה לחמישה תינוקות, וכל אחד לומד אחד מהם, ואומר להם שכל אחד ילמד את חברו את מה שלמד, וכן בשישה סדרי משנה. בקיצור, פתח תלמודי תורה והביא לכך שלא תשתכח תורה מישראל.
לכאורה יש כאן פרט שאינו נוגע לעניין. מובן היטב שרצה שהתורה תהיה בטהרתה מן השורש: שאפילו הרשת שבה צדו את הצבאים, שעל עורם נכתבה התורה, תיעשה בקדושה ובטהרה, ולכן זרע במו ידיו את הפשתן. כך הרשת לשם שמיים, וצידת הצבאים לשם שמיים, והפשטת העור ומליחתו ועיבודו וכתיבתו - הכל לשם שמיים, ומכך צומחים דברים מיוחדים, ילדים שמפיצים תורה בישראל. אך מה עניין חלוקת בשר הצבאים לעניים? פרט זה אינו נצרך לעצם הלימוד, ולמה הדגישו?
אלא שכאן רצה להטביע כבר בתחילת לימודם של הילדים שתורתם תהיה תורת חסד. לא די בכך שהתורה תהיה לשמה, מה שעשה בכך שכל הפעולות עשה בעצמו לשם שמיים ולא קנה רשתות מוכנות, אלא הוסיף גם חסד: את הבשר נתן ליתומים. וכשיש בתורה גם חסד - זו תורה שיש בה קיום, ותורה שאין בה חסד, היכן קיומה? והחסד בא לידי ביטוי גם בנקודה נוספת: לאחר שכל אחד סיים את החומש שלו, אמר להם שילמד כל אחד את חברו את מה שלמד, שהרי הוא ממשיך לעיר הבאה. ולזה צריך להיות בעל חסד גדול: אני אלמד אותך בראשית ואתה תלמד אותי שמות, במקום להמשיך וללמוד לעצמי. ומכוח מה הצליח להטביע בהם את מידת החסד? מכוח שכבר בתחילת כל המהלך נתן את בשר הצבאים ליתומים, ופתח בפעולות של חסד, וממילא התפתחה בהם תורה של חסד.
צופיה הליכות ביתה
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל׃
השם יצילנו שלא נדע משום צרה. אמרה אמא שבנה התאבד: רק עכשיו אני פותחת את היומנים שלו וקוראת את מה שכתב. אילו הייתי שומרת פחות על זכותו לארון משלו, שלא להתעסק בדבריו, שלא לגעת, זכות לפרטיות - אני אמו, איזו פרטיות? כשהילד אינו בבית, לא יקרה כלום אם תפתח ותבדוק פעם מה קורה בארון של הילד שלך. אולי היית קוראת ביומן, מבינה באיזו מצוקה הוא נתון ועוזרת לו רגע קודם. זהו "צופיה הליכות ביתה": לצפות על הליכות הבית ולהיות במעקב. איני אומר להתקין מצלמות נסתרות בכל הבית, אבל אין לחשוש לבדוק מה קורה ולנהל מעקב בדרך עקיפה.
ועצה חשובה מאוד: גם אם גילינו משהו, צריך להיות חכמים. הרבה פעמים הורה שגילה משהו מרגיש כמו בלש - "אתה חושב שאתה מסתיר ממני? אני יודע הכל, אני מכיר את כל השטויות שלך". וזו שטות גמורה, שהרי כל עוד הילד נוהג בך כבוד ועדיין מסתיר ממך, אם תפעל למונעו בלי לחשוף שאתה יודע - שמרת על כבודו, והוא ימשיך להשתדל כלפיך ולשמור על חזית מוגנת. אבל ברגע שאמרת לו "ידעתי", התדמית שלו בעיניך התנפצה, ושוב אין לו מה להסתיר: "בסדר, זהו, ככה אני". לכן חלק מן החוכמה הוא לדעת שלא את כל מה שאתה יודע צריך לחשוף, אלא לראות בדרך עקיפה עם מי הוא מתחבר ומהיכן הדברים מגיעים.
סיפר לי אדם, יהודי עובד וירא שמיים: יש לי מחשב בבית, ואשתי התחילה להביא כל מיני סרטים, ואומרת שאלו סרטים שהם בסדר. ואני איני רוצה את הדברים האלה בבית. סרט הוא דבר סרט לנפש, ואין דבר הרסני יותר מסרט, כי סרט או ספר מקולקל משפיעים בדרך עקיפה: אין זו תעמולה, הוא אינו משכנע אותך, אבל הוא מושך לתרבות הגוי, להתלבשות כמו הגוי ולמחשבה כמו הגוי. ואנו יודעים שזה דבר מושך ואנשים נגררים אחריו. אותה אישה הביאה את הסרטים מחברה שאף היא חרדית, בטענה שאלו סרטים צנועים ולא מקולקלים - השם יצילנו. אמר לי אותו אדם: לא רציתי, וידעתי שאם אפתח בזה בבית תהיה מלחמת עולם. לכן לא אמרתי לאשתי מילה, אלא התקשרתי לאותה חברה ואמרתי לה: אם את רוצה לפגוע לנו בשלום הבית, תמשיכי לתת לאשתי סרטים. דעי לך שאני מקפיד על כך מאוד ואיני מעוניין בזה, ואל תאמרי לה שדיברתי איתך. מה את צריכה גיהינום של מישהו אחר על הגב שלך? פתחת גמ"ח סרטים? מה שאת רוצה לעשות לעצמך, עשי לעצמך, אבל למה להרוס אחרים? אני מכיר באופן אישי כמה משפחות שנהרסו מהדברים האלה. והיא התנצלה ואמרה שאשתך ביקשה ולא היה נעים לסרב, וביקשה מחילה. וכך הסתיים העניין: לא היו יותר סרטים בבית, לא ויכוחים ולא מריבות. הרי שהרבה פעמים יכול אדם לפעול בדרך עקיפה ולא בדרך חזיתית, וזה חכם הרבה יותר מלתקוף את הילד. והעיקרון אחד: צופיה הליכות ביתה - לראות מהן הליכות הבית ולהישאר עם עין פקוחה, לא להיות תמים ולקבל אחר כך הפתעות.
קמו בניה ויאשרוה
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ׃
המלבי"ם מקשר בין שני הפסוקים: כל מעלותיה של האישה - היותה אשת חיל לצורך החזקת הבית, היותה צופיה הליכות והנהגת ביתה, ושאינה אוכלת לחם עצלות - כל אלו דברים שנעשים בתוך הבית, והמשבחים עליהם הם בעלה ובני ביתה. היא מנהלת את הבית כראוי, חוסכת, עוסקת במסחר, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, ובני הבית הם שישבחוה. אין זה שבח הניכר כלפי חוץ, ולכן אין מהללים אותה בשער בת רבים, אלא "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה".
האבן עזרא מסביר את "קמו בניה" בדרך אחרת. נאמר קודם "לא יכבה בלילה נרה", וכשנרה אינו כבה, הילדים קמים בזמן. כשהאישה ישנה, פתאום מתברר שכבר שבע וחצי, והיא קמה בבהלה ומעירה את הילדים באיחור לגן ולבית הספר. אבל אם לא יכבה בלילה נרה והיא ערה עד השעות המוקדמות, ממילא היא מעירה את הילדים בזמן. לכן "קמו בניה" בבוקר, מפני ש"לא יכבה בלילה נרה". ובמה הם מהללים אותה? בפסוק הבא: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" - זהו השבח שיאמרו לה בניה ובעלה.
ורש"י מסביר לפי הדרך שאשת חיל היא התורה: "קמו בניה" - אלו התלמידים, בני התורה; "בעלה" - זה הקדוש ברוך הוא, שהוא כביכול בעלה של התורה. גם הבנים וגם הקדוש ברוך הוא מהללים את שבחה של התורה על המעשים הטובים שהיא מיישרת אליהם.
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה׃
הגר"א מסביר על פי מה שאמרנו, שהתורה נקנית במ"ח דברים, וכפי שרמזנו בתחילת הפרק: "אשת חיל מי ימצא" - מ' של "מי", וחיל בגימטריה ח' ועוד י' הרי שמונה עשרה, ועוד ל' הרי ארבעים ושמונה. אלו מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: מיעוט אכילה, מיעוט שינה, מיעוט שתייה, מיעוט שיחה, מיעוט דרך ארץ וכל השאר. וככל שאדם זוכה ליותר מן המידות שהתורה נקנית בהן, כך זוכה ליותר חלקים ולזכויות רבות יותר בתורה.
ועם כל זה אומר הגר"א דבר מעניין מאוד, שהיה בעיניי חידוש: אי אפשר שיהיו לאדם אחד כל המ"ח. לא ייתכן שאדם יחיד ישיג את כל ארבעים ושמונה הדברים המנויים במסכת אבות. אלא לאחד יש חלק מהן, ולשני מידות אחרות, עד שבסך הכל בין כולם מושלמות כל מ"ח המידות. אבל את התורה עצמה חייבים לקנות דווקא על ידי כל המ"ח, שיהיו לכולנו יחד, וכך עם ישראל בכללותו זוכה לקבל את התורה. וזהו שנאמר "רבות בנות עשו חיל" - הרבה תלמידי חכמים עשו את החיל, את המ"ח דברים, ואל תחשוב שכל אחד עשה זאת באופן פרטי, שהרי אי אפשר שאדם אחד ישיג את הכל, אלא על ידי "רבות בנות", על ידי רבים מתלמידי החכמים, זוכים לחיל של אותם מ"ח דברים. "ואת" - שהיא כלל התורה כולה - "עלית על כולנה".
לסיכום:
למדנו שהקונה את הסדין מקבל את החגור בחינם: הקונה תורה, שאר החכמות באות לו ממילא, כפי שראינו בחזון איש ובגאון מווילנה, וכפי שהגדיר הרמב"ם באיגרתו את החכמות החיצוניות כרקחות טבחות ואופות המשמשות את אשת נעוריו - התורה, ובלבד שלא יינתן להן גרם אחד של סימפטיה. מכאן ל"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון": מי שחי נכון אינו מפחד מן היום האחרון, ו"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" - החכמה שלמדה תפתח את פיה ביום הדין, והחסד יהיה מליצה, וכמעשה ר' חייא שהטביע בתלמידיו תורה של חסד, שרק בה יש קיום. "צופיה הליכות ביתה" מלמדת אותנו לא להיות תמימים בבית, לפקוח עין ולפעול בחכמה ובדרכים עקיפות. "קמו בניה ויאשרוה" - מעלותיה הפנימיות מוכרות דווקא לבני ביתה, ולדרך הרמז לתלמידים ולקדוש ברוך הוא. ולבסוף "רבות בנות עשו חיל": אין יחיד הקונה את כל מ"ח קנייני התורה, אלא רק על ידי רבים יחד מושלמת התורה בישראל.