אנחנו ממשיכים בפרק ל', ומגיעים אל המקבץ השלישי של ה"שלושה וארבעה". עד כאן שמענו על ארבעה דברים שהארץ אינה יכולה לשאתם: עבד כי ימלוך, ונבל כי ישבע לחם, ושנואה כי תבעל, ושפחה כי תירש גבירתה. כעת בא הכתוב ומראה לנו את הצד ההפוך: ארבעה בעלי חיים קטנים וחלשים, שמהם דווקא אפשר ללמוד את ענייני החוכמה. נלמד את הפסוקים תחילה על דרך המושכל לפי המלבי"ם, אחר כך את דברי הגר"א והרלב"ג, ולבסוף נחזור אל דרך הפשט של המלבי"ם.
אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי־אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים׃
יש ארבעה שהם הקטנים שבארץ, ועם כל זה הם חכמים מחוכמים. היסוד של המלבי"ם כאן הוא יסוד גדול: הקדוש ברוך הוא נתן בטבעם של בעלי החיים הללו מידות שלכאורה מיותרות להם לגמרי. אם תתבונן, המידות האלה אינן משרתות את צורכיהם. ואם הן אינן לצורכם - לצורך מי הן? לצורכנו. כדי שאנחנו נלמד מהן מוסר.
הַנְּמָלִים עַם לֹא־עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם׃
הנמלים הן "עם לא עז" - אינן חזקות. והגמרא אומרת שכל מאכלה של הנמלה כל ימיה הוא גרגיר ומחצה. ואילו הקדוש ברוך הוא נתן בהן כוח עצום של "ויכינו בקיץ לחמם": הן אוגרות אוצרות אדירים, והגמרא מביאה כמה כורים שנמצאו בחפירות התת־קרקעיות שהנמלים עושות להן למטה. לשם מה היא צריכה את כל זה? "אולי יגזור ה' חיים" - אולי ייתן לי הקדוש ברוך הוא אריכות ימים ואזדקק לזה. אבל באמת אין זה הגיוני: עם לא עז שאוסף כמות כזאת, שאינה נצרכת לו כלל.
מכאן אומר המלבי"ם: אם הטביע בהן טבע שאינו לצורכן - הרי זה לצורכנו. שאילו היה זה לצורכה, היה די שיטביע בה לאסוף גרגיר או שניים כדי חיותה. ואם אני רואה שהיא אוספת מיליונים, זה כדי שאני אלמד מזה מוסר, ולא לשום מטרה אחרת. ומה המוסר? שכך צריך להיות באסיפת החוכמה: האדם צריך להחכים וללמוד ולא לומר "די, למדתי מספיק, אני כבר יודע, אני כבר השגתי". וזה ההפך מ"נבל כי ישבע לחם" - אדם שעוזב את התורה ואומר: שבעתי, למדתי הרבה. בוא וראה את הנמלים, עם לא עז, שאינן מפסיקות אף פעם לאסוף - לא כמו שאתה נוהג.
שְׁפַנִּים עַם לֹא־עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם׃
השפנים אין להם עוצמה, והם מוצאים מחסה מפני אויביהם במחילות עפר ובכפים. הקדוש ברוך הוא נתן בטבעם לבנות את ביתם בתוך הסלע. מי שהלך פעם בצפון, בגליל, במקומות של קברות הצדיקים, ישים לב לצדדים ויראה הרבה שפני סלע, יושבים בתוך הצורים החזקים.
ולמה נתן בהם ה' את העניין הזה? כדי שנלמד מזה שהאדם יעשה לו מצודות וסלעים לבתי הנפש. כלומר, שלא יסמוך על כוח הדמיון. כוח הדמיון מעורר ספקות, מעלה תמיד שאלות באמונה, והאדם לעולם אינו בטוח. "חכמות בנתה ביתה" - האדם צריך שידיעותיו בתורה יהיו מבוססות על יסודות איתנים ומוצקים, כמו שהשפן בונה את יסודותיו בסלע. אבל כשאתה בונה ויסודותיך חול ים - בא גל ושוטף את הכול.
מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ׃
בוא וראה שאין לארבה מלך, ועם כל זה "חוצץ" - הוא הולך באסיפה אחת, תמיד באגודה אחת. כשיש מלך, המלך אוסף את כולם ומרכז אותם; אם צריך לצאת לקרב, אין יוצאים כיחידים אלא כצבא מאורגן. אבל למלך אין לארבה, והיה ראוי שכל אחד ייצא לבדו לאכול - ובכל זאת "ויצא חוצץ כולו", כולם יוצאים יחד ומרוכזים.
ולפי דרכו של המלבי"ם, הטבע הזה אפילו מזיק להם: כשרוצים להדביר אותם, מה קל יותר מאשר כשהם באים מרוכזים? אילו היה צריך לרדוף אחרי כל אחד לחוד - זו בעיה קשה. אלא שהקדוש ברוך הוא נתן בהם טבע זה כדי שבני אדם ילמדו ממנו לעניין החוכמה: שכל כוחות הנפש יהיו כאחד, על ידי שכולם מונהגים על פי חוק אחד - חוקי החוכמה, חוקי התורה.
וזה ההפך מ"שנואה כי תבעל", שהיא הנהגה המנוגדת לחוכמה. כאשר יש לי תורה, כל הטבעים והכוחות שלי מנותבים על ידי כוח אחד המושל בכולם. אבל אם יש לי תורה ועוד דברים - פעם אני עושה כך מפני שהתורה אומרת כך, אחר כך אני עושה אחרת מפני שהתאווה מושכת לכאן, ואחר כך דבר שלישי מפני שיש איזו אידיאולוגיה שמושכת לשם. אין מנהיג אחד לכול, וההנהגות שלי מחולקות ונובעות מכוחות רבים המושלים בהן. האדם צריך שיהיה לו כוח אחד והנהגה אחת - החוכמה והתורה, שהיא תנווט את כל הנהגתו.
שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ׃
השממית היא העכביש. היא אורגת קורי עכביש, והקורים חלשים ודקים, דבר היוצא מתוך גופה. ואף שהיא בהיכלי מלך, ואף שבגלל אריגתה יוציאו אותה משם ויהרגו אותה - נתן בה ה' טבע שהיא מטפסת בידיה ואורגת את אותם קורים, גם בהיכלי מלכים, גם כשסופה ידוע. מה ההיגיון בזה? אין היגיון - אלא כדי שאתה תלמד מוסר.
והמוסר: שהאדם יתרחק מן הדעות הנפסדות. קורי העכביש שהאדם אורג בשכלו על פי כל מיני היקשים מדומים. ודרך אגב, כשרוצים לומר על משהו שהוא חלש אומרים "כקורי עכביש", ובאמת החוט החזק בעולם הוא קורי העכביש: אין חוט באותו עובי שהצליחו לייצר ברמת הגמישות והחוזק שלו. ולמה בכל זאת הוא מבטא חולשה? מפני שאין מודדים אותו לעומת חוטים בגודלו, אלא לעומתנו - כשאני רוצה לקרוע קורי עכביש, בהינף יד קרעתי.
אומר המלבי"ם: בוא וראה שהאדם אורג לו כל מיני תיאוריות ותזות ומחשבות ודמיונות שהם כקורי עכביש, ועל סמך זה הוא חי את חייו ומכלכל את הנהגתו. כל מה שאתה חי בו הוא תיאוריה שאין לה על מה להתבסס, וחוזקה כקורי עכביש שבפו אחד אתה קורע אותם. והאדם החי כך חושב שהוא אורג לעצמו מבצר נשגב. "והיא בהיכלי מלך" - יש לך היכל, יש לך תורה, יש לך משהו יציב, קיים ונצחי, ומה אתה הולך ועושה? אורג לך שם קורי עכביש, וזה הבית שלך.
ובא הכתוב ללמד שהדבר הזה מביא לידי מיתה. כמו שכשאתה אורג קורי עכביש בהיכלי המלך יבואו מיד עבדי המלך ויקרעו אותם וינקו את הבית - כך תבין שכל התיאוריות וכל ההשקפות המדומות והמוטעות הן כקורי עכביש, והדבר נידון למיתה, מיתת הנפש, ובסופו של דבר יגרום לו נזק. וזה ההפך של "שפחה כי תירש גבירתה".
כל ההוכחה שלנו הייתה שיש בבעלי החיים האלה כוחות שאינם טבעיים לצורכם, ושה' נתן אותם בהם כדי שאנחנו נלמד מהם מוסר. והדבר רמוז בלשון הכתוב: לא נאמר "חכמים" בלבד, שחכם הוא מי שחוכמתו מעצמו, אלא "חכמים מחוכמים". "מחוכם" הוא לשון פעול - מישהו החכים אותו. החוכמה שלהם אינה עצמית, אלא מישהו שם אותה בטבעם. ולמה? כי לעצמם אינם נצרכים לה. נמלה אינה זקוקה לטון חיטים; למה היא עושה זאת? מפני שמישהו הפך אותה למחוכמת, כדי שאנחנו נחכים מזה ונלמד מוסר.
הגר"א מבאר את הפסוקים בכיוון אחר. "ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים" - ארבעה אלו, אף שהם קטני ארץ, קטנים ביותר, עושים מעשים של הגדולים שבחכמים, מעשים שיש בהם חוכמה גדולה מן המובחר שבחכמים.
"קטני ארץ" בא להבדיל מתלמידי חכמים, שהם גדולי ארץ. כל מי שנימנה כאן הם סוגים של עמי הארץ, ולכן נקראים קטנים. ולמה "ארץ"? מפני שבעלי המצוות נקראים ארץ, שמעשה המצוות הוא בארץ - בשמיים אין מצוות. תלמיד חכם נקרא ירא שמיים, כיוון שהתורה שמימית, היא דיבור, היא פעולה ברוחניות; ואילו המצוות הן בארץ: הנחתי תפילין - ממה עשויים? מעור של בהמה, מן הארץ. כל קיום המצוות קשור לארציות, ואילו התורה מן השמיים. לכן תלמידי חכמים מחוברים לשמיים, ועמי הארץ נקראים כך על שם שהם בעלי מצוות שמקורן מן הארץ. ועוד: בשבילם ובשביל המצוות נבראה הארץ ונתקיימה. ובא הכתוב לומר: אל תזלזל באותם עמי הארץ, שהרי הם עושים דברים כתלמידי חכמים גדולים - וזו הממרא שנאמרה כאן.
וכעת מפרט הגר"א ארבע כיתות שבהם. א', "עץ חיים היא למחזיקים בה" - הוא עם הארץ ובעל מצוות, אבל הוא מחזיק לומדי תורה. ב', "תומכיה מאושר" - הוא משמש תלמידי חכמים; גם אם אין בידו להחזיק כלכלית, על כל פנים משמשם. ג', הוא אינו תלמיד חכם, אבל הולך לבית המדרש - מארבע המידות בהולכי בית המדרש, הוא "הולך ואינו עושה". ומה יתרונו? "אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין" - אפילו שהוא רק שומע, ואינו בא ללמוד אלא עומד מן הצד, גם זו מעלה. ד', "עושה ואינו הולך" - מקיים מצוות בביתו ואינו הולך כלל לבית המדרש.
"הנמלים עם לא עז" - "עז" הוא לשון עוצמה, כמו "ברקיע עוזו", כמו "מים עזים". הנמלים אין להן חוכמה, ועם כל זה "ויכינו בקיץ לחמם" - הן אוגרות כמות גדולה, ומכינות וטוחנות ללחם, כמו שנאמר "אוגרת בקציר לחמה, תכין בקיץ". וזה כנגד עם הארץ מן הסוג הראשון, המחזיק תלמידי חכמים ומספק להם לחם, "עץ חיים היא למחזיקים בה".
ולמה נאמר "לחמם" ולא לחם החכמים? אומר הגר"א: באמת זה לחמם שלהם. שהרי מונבז המלך, כששאלוהו: אבותיך אספו וכינסו כספים ואתה ביזבזת את הכול - אמר להם: אבותיי גנזו לאחרים, לדורות הבאים, ואני אספתי לעצמי. שכשחילקתי לעניים ולנזקקים, כינסתי לעצמי לעולם הבא. נמצא ש"ויכינו בקיץ לחמם" - עם הארץ המחזיק את החכם הכין לחמו בקיץ. לא נתת לחכם, אל תרגיש שנתת לו; לעצמך נתת. "כי בצל החוכמה בצל הכסף", ו"עץ חיים היא למחזיקים בה" - הם עזרו לעצמם.
"שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם". השפנים חלשים מצד עצמם - כשרוצים לומר על אדם שהוא פחדן אומרים שהוא "שפן" או "משתפן" - ועם כל זה "סלעים מחסה לשפנים", ועם כל חולשתו הולך וחופר בסלע ושם ביתו. זהו מי שאינו בעל תורה, אבל תמיד יושב בבית המדרש ושומע את לומדי התורה, "אוזן שומעת תוכחת מוסר" - וזה גדרו של הולך ואינו עושה; לפחות שם את ביתו בסלע, בבית המדרש.
"מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו" - זהו מי שעושה ואינו הולך. ולמה "מלך אין"? שאילו היית בבית המדרש, היה לך לפחות מלך - תלמיד חכם, שהרי "מאן מלכי? רבנן" - היה לך מנהיג, מישהו שיורה לך את הדרך הנכונה. אבל אתה נשאר בבית, ואין לך מלך. ועל כל פנים "ויצא חוצץ כולו" - הוא עושה בריבוי בתוך ביתו ומקיים מצוות, וגם זו מעלה, אף שאינו מגיע לבית המדרש.
"שממית בידיים תתפש והיא בהיכלי מלך". אומר הגר"א: כל בריה, כשהיא מכינה לה בית מושב, מביאה את החומרים ממקום אחר - הנמלה מביאה חומרים או מפנה את הקן, העוף מביא עצים ובונה קן, היונה מביאה זרדים. אבל העכביש בונה את קנו מניה וביה: את החוטים הוא מוציא מגופו, ומגופו הוא בונה את הרשת שעליה הוא יושב. "שממית בידיים תתפש" - בידיים ממש היא עושה את קנה ואינה צריכה חומרים אחרים, "והיא בהיכלי מלך" - גם בתוך ארמונות המלכים.
וזה כנגד משמשי תלמידי חכמים. שכל השאר עושים בממונם מצוות וצדקות, ואילו משמש תלמידי חכמים אינו עושה אלא בידיו - הוא משמש את החכם בגופו. "והיא בהיכלי מלך" - מאן מלכי? רבנן, וזה בית המדרש; הוא אינו סר מבית המדרש ותמיד שומע תורה מפי החכם, ולא מש מתוך האוהל.
הרלב"ג מבאר אף הוא ששממית היא העכביש: בריה קטנה שעושה בידיה יריעה - אלו קורי העכביש שהיא טווה - כדי שתוכל להשיג את מזונה, שנתפסים חרקים באותן יריעות. "בידיים תתפש" - בידיה היא אורגת רשתות שבהן ייתפסו בעלי החיים. והיות שכן, היא מגיעה גם להיכלי מלך; היותך מלך אינו מונע מן העכביש לארוג קוריו בארמונך.
והמסר, אומר הרלב"ג, הוא הערה לחכם שלא יירא מלחקור בדברים הגדולים אשר אפשר לו לעמוד על אמיתתם. אף שהשממית קטנה, היא מגיעה להיכלי מלך; כך גם אתה החכם, אל תחשוש להיכנס בחקירות ובעיון ובהתבוננות, גם בדברים שאתה אומר עליהם "אולי זה גדול עליי, אולי כבד מדי". בוא וראה שגם השממית מחפשת טרפה בהיכל המלך, וגם אתה תוכל לטפס למקום גבוה בלי להגיע לידי קלקול או הבנה מוטעית.
ועוד הסבר מביא הרלב"ג, ולפיו ההוראה הפוכה: שהשממית טעתה בזה. בוא וראה, היא מחפשת טרף - ולאן הלכה? להיכלי המלך, ושם טוותה קוריה. ומה ההבדל בינינו לבין היכלי המלך? אצלנו כשיש קורי עכביש עשוי לעבור שבוע ושבועיים עד שתבוא העוזרת; ואילו בהיכלי המלך יש משרתים המצחצחים את הארמון בכל יום, וכעבור שעות מועטות יסירו את הקורים ויהרגו אותה. נמצא שלא השקיעה נכון: הלכה וטוותה במקום שאין לה ממנו אלא נזק. ולמה? מפני שטיפסה גבוה מדי ונכנסה למקומות שאינה צריכה להיכנס אליהם; היה עליה להבין שהמקום הזה אינו בשבילה, ושם רק ייגרם לה נזק - לא זו בלבד שלא תצוד, אלא עוד יהרגוה ויסירו את כל יריעותיה.
וזה בא לרמוז על החכם המנסה להרוס לעלות אל ה', "פן יהרסו". פעמים החכם מנסה לעלות לחקירות גבוהות מדי, כאותם שנכנסו לפרדס ולא יצאו כולם בשלום. לפיכך צריך האדם לדעת את מגבלותיו, ולדעת שיש מושג של "במופלא ממך אל תחקור": בדברים שלמעלה מהשגתך אל תעיין ואל תתבונן, ולפעמים אין להתבונן אלא ברצוא ושוב. ואותם בעלי חקירות פילוסופיות, שהיו בטוחים שהם חכמים מחוכמים, דווקא הם עשו חשבונות רבים והיו אנוסים, ובסופו של דבר לא נותר מהם מאומה.
על דרך הפשט מסביר המלבי"ם את כל הפסוקים הללו כהמשך לסיפור שלפנינו. דיברנו על מי שהייתה שפחה של המלך, ולא עוד אלא שהייתה מזנה עמו, ולאחר מכן הלכו היא ובעלה ועשו מהפך במלכות ונטלו מן המלך את המלוכה: היא נעשתה מלכה, ובעלה, עבד המלך, נעשה מלך. והיו אנשים מדברים על כך ואומרים בזה משלים.
והמשל השלישי מדבר על המלכה. שמה של המלכה היה שממית, ולכן לקחו לה משל מן העכביש הנקרא שממית. כמו שאם נרצה לומר על אישה ששמה דבורה, נאמר שהיא עוקצנית - ולא נאמר נשכנית, שאין מדובר בכלבה אלא בדבורה. לוקחים את שמה ומביאים עליו משל המתאים לו. כך כאן: לאותה אישה שתפסה את המלוכה קראו שממית, ולכן המשילו את מעשיה לאותו בעל חיים.
"שממית בידיים תתפש והיא בהיכלי מלך" - בוא וראה שהעכביש, אף שהוא קטן, עושה חיל ומגיע להיכלי המלך, וגם שם הוא בונה לו בית. בידיה היא אורגת רשתות לצוד בהן זבובים, ואחר כך יושבת בהיכלי מלך במקום שאָרגה לעצמה. כך אותה גברת שממית שהשתלטה על המלוכה: "מצודים וחרמים ליבה" - רשתות, מקומות של בור ומוקש; טוותה רשת, ובה הפילה את המלך ולאחר מכן תפסה את המלוכה.
ועוד: השממית האמיתית אורגת את הכול מגופה. כך גם במשל - הגברת המלכה אָרגה את הכול מגופה, כלומר ממנה ומרעיונותיה יצאה המחשבה הזאת: בין בתחילה, כשתפסה ברשת האהבה את המלך הקודם שהיה מזנה עמה, ובין בסוף, כשנישלה אותו מן המלוכה.
ואומר המלבי"ם, שכאן צירף המליץ אל השממית עוד שלושה שאף הם עושים חיל בתחבולותיהם: הנמלים עושות חיל בזריזותן, השפנים בונים להם בניינים נשגבים בתוך הסלע, הארבה עושה חיל בהתאחדותו - אף שהם קטנים, הם מתאחדים הרבה יחד וזה נותן להם כוח פעולה עצום, "ויצא חוצץ כולו" - והשממית אורגת את רשתות הצידה. נמצא שרצה לדמות את כל הדברים הללו לבעלי חיים קטנים שיש בהם עוצמה רבה; כך גברת שממית, יצור קטן, ובעל עוצמה רבה - ראה איזה מהפך עשתה שם במלוכה.
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת׃
רש"י מסביר "מיטיבי צעד" - הולכים ומצליחים בגבורתם. והרביעי טוב מהם, שהוא גם משיג את אמיתות התורה והעיון. וכעת מפרט שלמה, או לדעת האומרים שאגור בן יקה אדם אחר היה - הרי שעליו מדברים כאן.
לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא־יָשׁוּב מִפְּנֵי־כֹל׃
"ליש" הוא אחד משמות האריה, והוא הכוח והגבורה שבבהמה - מכל הבהמות הוא החזק ביותר. ובמובן הרעיוני מסביר המלבי"ם שזהו הכוח והגבורה שבנפש האדם, שיש לה כוח להתגבר על החומר: אם החומר נמשך לתאוות והגוף נמשך להנאות, הנפש מסוגלת להתגבר ולומר לא. הליש, שהוא סימן האריה שבנפש האדם, הוא הגיבור המסוגל להתגבר על התאוות ועל הרצונות. "ולא ישוב מפני כל" - לא יעכב אותו שום כוח מכוחות החומריות, והאדם הזה בגבורתו הנפשית אינו עובר על שום דבר ממצוות עשה ולא תעשה.
ארבעה קטני ארץ - נמלה, שפן, ארבה ושממית - הם "חכמים מחוכמים": מישהו החכים אותם, והטבעים שהוטבעו בהם אינם לצורכם אלא לצורכנו. מן הנמלה נלמד שלא לומר די באסיפת החוכמה; מן השפן - לבנות את בית הנפש על סלע ולא על דמיונות; מן הארבה - להנהיג את כל כוחות הנפש בחוק אחד, חוקי התורה; ומן השממית - להתרחק מדעות נפסדות שהן כקורי עכביש, שסופן להיקרע ולהביא לידי מיתת הנפש. הגר"א ראה באותם ארבעה את ארבע הכיתות שבעמי הארץ - המחזיק תלמידי חכמים, היושב בבית המדרש, המקיים מצוות בביתו, והמשמש חכמים בידיו - שאף שאינם גדולי ארץ, מעשיהם כמעשי הגדולים שבחכמים. הרלב"ג הוסיף את שני הצדדים: העוז לחקור במה שאפשר לעמוד על אמיתתו, והזהירות שלא לטפס למקום שאינו שלך, "במופלא ממך אל תחקור". ולבסוף, "ליש גיבור בבהמה ולא ישוב מפני כל" - הגבורה האמיתית היא גבורת הנפש המתגברת על החומר ואינה נסוגה מפני כל.