פרק ל' במשלי הוא פרק מיוחד: "דברי אגור בן יקה", דברים שנאמרו לאיתיאל ואוכל, ובהם תיאור של דורות מקולקלים ושל בנות העלוקה האומרות "הב הב" ואינן שבעות. בחלק זה אנו עומדים על שני פסוקים: השלמת מניין הדברים שאינם אומרים "הון", ועונשו של המלעיג על אביו ואמו. נלך בדרכם של המלבי"ם, האבן עזרא, רש"י והגר"א, ונראה כיצד כל דור קיבל את עונשו מידה כנגד מידה.
שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם, אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם, וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן. (טז)
המלבי"ם מבאר על פי דרך הפשט: "שאול ועוצר רחם" - הם נענשו על ידי השאול של ממשלת הרחם. מהי ממשלת הרחם? הממשלה של נשי המלך התפשטה כמו שאול, שמבלעת את הכול. נשי המלך היו מרשעות גדולות, אמרו "הב הב" ולא מצאו שובעה, בילעו הכול, הרסו הכול וקילקלו את העם. הן ביקשו תמיד את ממון העם, ויצרו נזקים גדולים ועצומים - אבל ביחס למי? ביחס לאותם דורות מקולקלים, לאותו עם שהיה "דור מה רמו עיניו", "דור חרבות שיניו", כל מה שראינו לעיל. אותן נשים הצירו להם, גזלו את ממונם והתנהגו עימם בהתאם למה שמגיע להם.
ועוד אומר המלבי"ם: דע לך שגם באותן נשים היו עונשים, עונשים השגחיים מאת השם. וזה שכתוב "ארץ לא שבעה מים" - השם העניש אותם בכך שפסקו הגשמים. בדרך הטבע המים משביעים את הארץ, אבל כאן, כיוון שנהגו בעוולה, ארצם נשארה ללא גשמים - "לא שבעה מים". וכן "ואש לא אמרה הון" - האש לא אמרה די, אלא הלכה וכילתה בכל עריהם. כך שלמעשה אותם שנהגו באותה הנהגה מקולקלת, מן השמיים קיבלו את עונשם.
האבן עזרא מבאר בדרך אחרת: אגור בן יקה שואל מה יש לעשות עם אותו דור. "שאול" - את הדור שעליו דיברנו, הדור המקלל אביו, "דור מה רמו עיניו", אותם ישליכו אל השאול בלא עיתם. כמו שכתוב "מקלל אביו ואמו מות יומת" - לא מחכים לו עד מאה ועשרים, אלא מיד הורגים אותו.
"ועוצר רחם" - רחם הכוונה לפתח הבטן, והכוונה שהקדוש ברוך הוא כביכול יוצר מצב שלא יולידו. מי שביזה את הוריו לא יהיה לו המשכיות, והקדוש ברוך הוא כמו עוצר וסוגר בעד כל רחם שלא יולידו. ומדוע? מכיוון שהדור הזה "מצואתו לא רוחץ" - אינו רחוץ מטומאת הזנות. אם יהיה לו בנים וזרע, אלו יהיו בנים משחיתים, בנים ממזרים. לכן טוב יותר שיהיה מעצור ברחם ולא יולידו, מאשר שיולידו ואותם ילדים יהיו בנים ממזרים.
"וארץ לא שבעה מים" - כאשר אין מטר, ועל ידי זה יושפלו הגאים והרמים ברעב. "ואש לא אמרה הון" - אש שיורדת מן השמיים תאכל את הדור האוכלים את העניים ועושקים את האביונים, כמו האש שירדה בימי אליהו, וכמו שכתוב "ותצא אש מלפני ה'". יוצא אם כן, שלפי האבן עזרא כל אחד מן הדורות שעליהם דיברנו קיבל את עונשו המיוחד לו: מי שקילל את אביו ואת אמו - שאול; מי שאינו רחוץ מטומאת הזנות - עוצר רחם, שלא יהיה לו בנים; "ארץ לא שבעה מים" - כנגד הגאים והרמים, "דור מה רמו עיניו"; והאש היורדת מן השמיים - כנגד אלה שאוכלים את העניים ועושקים את האביונים. ואפשרות נוספת מביא האבן עזרא: שאין הכוונה לאש ממש היורדת מן השמיים, אלא לחום שמייבש כאש - כלומר שלא ירד גשם ויהיה חום בארץ.
עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר. (יז)
יש המנקדים את הקו"ף בשווא נע - "ליקְהת". מה שברור, כדברי המנחת שי, הוא שהיו"ד נחה, ולכן אין קוראים "לייקהת אם" אלא "ליקהת אם".
רש"י מבאר "ליקהת אם" - לקמטים הנקבצים והנקהים בפני אמו. ולפי רש"י "יקהת עמים" הכוונה קיבוץ עמים, כלומר "יקהה" לשון קיבוץ. ואין "יקהת" מלשון קמט אלא לשון ריבוי וקיבוץ - ריבוי הקהתים והקמטים אשר בפני אמו, כמו "יקהת עמים". ומוסיף רש"י שהיו"ד כאן היא מן היסוד, כמו שאתה אומר "יפעת" בלשון יעלה חן, שהיו"ד היא חלק מן היסוד. כלומר אין זו יו"ד של פעולה, כמו יקח, יעשה, ישים, ייתן, שהיו"ד בהם נוספת, אלא כאן היו"ד חלק מן השורש: י', ק', ה', ת'.
העין הזאת אשר תלעג לאב ותבוז לזקנותה של אמו - "יקרוה עורבי נחל". אומר רש"י ש"יקרוה" הוא מלשון "נקרת הצור", מקום שבו הסלע מנוקר, כמו עוף שמנקר. כלומר את העין הזאת ינקרו עורבי נחל. והעורב אכזרי על בניו, ולכן הוא רק ינקר ולא ייהנה מזה. לעומת זאת "ויאכלוה בני נשר" - הנשר רחמני על בניו, ולכן נאמר לגביו "יאכלוה", לשון אכילה שיש בה הנאה. העורב האכזרי מנקר בלא הנאה, והנשר הרחמן אוכל אכילה שיש בה הנאה.
ומניין שהעורב אכזרי? אומר רש"י, כמו שכתוב "לבני עורב אשר יקראו" - שבני העורב קוראים, מכיוון שהעורב זונח אותם. והנשר לעומת זאת רחמן, שכתוב בו "ישאהו על אברתו": את גוזליו הוא נושא על כנפיו, וכאשר הצייד יורה בו חץ אומר הנשר מוטב שייפגע בי ולא ייפגע בבניי. מכאן שהנשר רחמן והעורב אכזר.
הגר"א הולך בקו של רש"י: מי שמלעיג על אביו ובז לזקנותה של אמו - יקרוה עורבי נחל האכזריים. אלא שהוא מוסיף את דברי הירושלמי: "עין תלעג לאב" - זה כיבוד אב, "ותבוז ליקהת אם" - זה "לא תיקח האם על הבנים". כלומר מדובר באדם הבז לשתי המצוות הללו: כיבוד אב ואם ושילוח הקן. ומה יהיה עונשו? יקרוה עורבי נחל שהם אכזריים, ויאכלוה בני נשר שהם רחמנים.
מה הפנימיות שבדבר? אומר הגר"א: הקדוש ברוך הוא נתן לנו שתי מצוות, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, ועל שתיהן נאמר "למען ייטב לך והארכת ימים". מצוות כיבוד אב ואם, לכאורה, אם נרצה לאפיין אותה, יש בה רחמים גדולים: תחוס על אביך ועל אמך, הם גידלו אותך והתאמצו בשבילך, וכעת קשה לו, אינו יכול להחזיק את עצמו וזקוק לעזרה - יש בזה חסד גדול שירחם על אביו ועל אמו. מצוות שילוח הקן, מאידך גיסא, נראית כאכזריות גדולה. כמו שכתוב בזוהר, שכאשר אתה משלח את האם ולוקח את הבנים, הציפור צועקת בקול מר ומפילה את עצמה לים. וכתוב שיש בזה עניין כנגד השכינה הקדושה, שגם היא מגורשת מקינה, ועל ידי כך השכינה מתעוררת ברחמים כלפינו.
וזה מה שאמרה הגמרא על מי שאומר בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך" - שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות. אומר הגר"א: אין פירושו שמידותיו של הקדוש ברוך הוא גזרות חס ושלום, הרי השם מלא רחמים. אלא דע לך שהמצווה הזאת שנצטווית בה אינה משום רחמנות, אלא היא גזרה. ולכן מי שמלעיג על כיבוד אב ואומר שאין זה אלא רחמנות על האבא, ומי שמלעיג על שילוח הקן ואומר "איזו אכזריות זאת, מה פתאום" - האדם הזה ילקו אותו אכזרים ורחמנים: "יקרוה עורבי נחל" האכזריים, כעונש על שהלעיג על שילוח הקן וקרא לו אכזריות; "ויאכלוה בני נשר" הרחמנים, כעונש על שהלעיג על כיבוד אב ואמר שאין זה אלא רחמים כלפיהם. לא את זה קבע הקדוש ברוך הוא מצד רחמנות ולא את זה מתוך אכזריות, אלא כאשר קבע את ההנהגה - זו גזרה.
במילים פשוטות: כך אדם מסתכל על איזו פעולה או על איזו מכונה, ונותן לה פרשנות לפי שכלו הקט והדל. מספרים על רב חיים קנייבסקי שנסע פעם עם מישהו, ברכב של פעם, וראה אותו מעביר הילוכים כל הזמן. אמר לו רב חיים: אתה תתרכז בנהיגה, ואני אערבב בשבילך את הדלק. זה לשבחו, עד כמה היה מנותק מכל עניני הגשמיות. אבל לפעמים אדם מסתכל על מציאות וחושב שהבין אותה, שקלט במה מדובר ואיך זה עובד - ואז בא מישהו מבחוץ ואומר לו: אתה בכלל לא התחלת להבין, זה בכלל לא בכיוון ובכלל לא מה שאתה חושב. כשאדם מעמיק בדברים פנימה, הוא מבין שכלל לא התחיל לגעת בפנימיותם.
וכך גם בענייננו. המסתכל מבחוץ אומר: כיבוד אב ואם - צריך לרחם עליהם; שילוח הקן - זו אכזריות. אומרים לו: לא זה רחמים ולא זה אכזריות, הכול גזרה. אם היית מבין את הדברים בשורשם, מה אתה פועל בכיבוד אב ואם ומה אתה פועל בשילוח הקן, היית מבין שזה לגמרי לא בעולם המושגים שלך. לכן לא יתייחס האדם אל מה שהוא רואה ואל דיני התורה כנובעים ממידות מסוימות, אלא הכול נובע מ"מחשבותיי אינם מחשבותיכם", וכל מה שאתה מנסה למצוא כביאורים וכהסברים, אלה הסברים של אדם חסר הבנה ולא המהלכים הפנימיים האמיתיים של המצוות.
ולכן כל מה שאנו אומרים "טעמי המצוות" - אין זה טעם אמיתי אלא רק לסבר את האוזן. מה זה לתת טעם במצווה? שכשתעשה את המצווה תעשה אותה עם טעם. יש אדם שאוכל משהו ואומר: בלי טעם, תפל. טעמי המצוות הם מה שנותן קצת טעם במצווה, שתרגיש טעם. אבל האם מישהו באמת חושב שהתפילין הן רק כדי שנזכור את יציאת מצרים? רק בשביל זה? אם כך, אפשר היה לשים גזר או מצה. ומדוע כותבים תפילין בדקדוק כזה, שחסרון קוצו של יו"ד פוסל, וצריך שיהיו בהם ארבעה בתים? הרי יש כאן פנימיות גדולה ועצומה, ומה הפשט שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין? אז אתה מבין שאתה לא מבין.
אותו דבר בקורבנות. מה זה קורבן? אומרים: אדם חטא, לוקחים בהמה, נפש תחת נפש. זו הבנה ברמה השטחית ביותר. כי אם כך, מה העניין של קורבן שלמים? ומה העניין של נדרים ונדבות? ומה של עולה? לא חטאתי ולא קרה דבר, נתתי נדר ונדבה - מדוע צריך נפש תחת נפש? ומה העניין שבזה נותן שתי מתנות שהן ארבע, ובזה ארבע מתנות על ארבע קרנות? ומה העניין שאלו שחיטתן בצפון ואלו לא? ומה העניין שזה מתן דמו למעלה מחוט הסיקרא וזה מתחת לחוט הסיקרא? כל מי שמתחיל ללמוד קצת בפנים מבין שהוא באמת לא מבין, אלא יש כאן עניינים פנימיים רמים ונשגבים, ועיניך טרוטות כשאתה מסתכל. ומשום כך אתה גם יכול להקשות קושיה ולומר "אני לא מבין" - כאילו עד עכשיו הבנת. באמת לא הבנו כלום, כל מה שאנו מדברים הוא רק בחיצוניות של החיצוניות. אצל הקדוש ברוך הוא אין עניינים של מידות, אלא הנהגות ופעולות שיוצרות רושם בעולמות העליונים ותיקונים הנעשים על ידן - וממילא מי שמתנהג בצורה הזאת ומלעיג, ראוי הוא לעונש על ידי עורבי נחל ובני נשר.
ענין כיבוד אב ואם מהווה לנו דוגמה נפלאה. אנשים שמנסים למצוא טעמים אומרים: כיבוד אב ואם - הכרת הטוב. אביך התאמץ בשבילך וגידל אותך, אמך לא ישנה לילות בגללך, ואפשר שגם היום, ולכן אתה צריך לכבד אותם. אבל אין זו הסיבה. שהרי אם בשעה שנולדת אביך ואמך מצאו את פח האשפה הראשון וזרקו אותך לשם, מתוך ידיעה שתוך דקות מספר תגיע לשמי רום, ובחסד השם מישהו שמע קולות מתוך הפח והוציא אותך - אתה מחויב בכיבוד אב ואם כאילו גידלו אותך שבעים שנה. ומה גידלו אותך? האדם הזה בטעות הביא אותך לעולם, אחר כך עוד ניסה לרצוח אותך, ואינו מכיר בך - וצריך לכבדו? כן אדוני: אם תקלל אותו אתה חייב מיתה ודנים אותך בהריגה. ואילו את זה שגידל אותך שבעים שנה, האבא המאמץ, אם תקלל אותו - אינך חייב מיתה. אינו ראוי מצד שאדם לא יהיה כפוי טובה, אבל על כל פנים אם יקלל, יהרגו אותו על שקילל את אביו הביולוגי שלא נקף אצבע בשבילו ואף ניסה לרצוח אותו, ולא על האיש ההוא שהתאמץ כל כך בשבילו.
אם כן, כיבוד אב ואם אינו מצד ההתאמצות. הוא גזרת השם. ולכן להתייחס לדברים בהבנה של "ראוי", "ההוא עזר לך אז תעזור לו" - זו כלל לא הנקודה. וממילא, לבוא ולטעון "מה אבא שלי נתן לי? מה קיבלתי מהם? רק סבלתי" - מה זה קשור? אתה מצווה על כיבוד אב ואם מצד מצוות השם, גם אם סבלת מהם כל החיים. וכתוב שאפילו אם אמו לוקחת את ארנקו ורוצה להשליכו לים, לא יבזה אותה. מותר לו לקחת ולחטוף לה אותו - אינו חייב לראות איך אמו משליכה את ארנקו לים - אבל לבזותה או לגעור בה או להכותה, ודאי לא יעלה על הדעת. למדנו אם כן שכל עניין כיבוד אב ואם הוא גזרה מאת השם, ולא ציווי הכרוך באיזשהו היגיון.
המלבי"ם מבאר על פי דרך הפשט, בהמשך למהלך הפרק: אותו מלך שעליו דיברנו, המלך הרשע והמושחת, ונשיו שהיו מושחתות לא פחות, בנות העלוקה האומרות "הב הב" - סופו של המלך הזה יהיה שאותה עין אשר תלעג לאב ואשר תבוז ליקהת אם תיענש. שהרי זה מלך שקם ומרד באביו, שהרג את הוריו כדי לקחת את המלוכה, וביזה את אביו ואת אמו. עונשו יהיה "יקרוה עורבי נחל", מידה כנגד מידה: כמו שהעורבים אינם מכירים את אמותיהם, כך ייעשה לו. "ויאכלוה בני נשר" - שמידות בני הנשר הפוכות ממידות העורב, שהם מכירים את יולדיהם, ואתה לא הכרת את יולדיך, וקמת ורצחת את אביך ואמך כדי למלוך. לכן עונשו מידה כנגד מידה.
וכל זה, לפי ביאורו של המלבי"ם, מהווה תשובה לשאלה ששאלו איתיאל ואוכל: האם ראוי לגלות למלך שרוצים למרוד בו? והתשובה: לא. אחרי כל הרשעות והעוולות הללו שעשו, אדרבה - טוב שיפילו אותם ממלכותם ויעשו להם מידה כנגד מידה, ולכן "אל תלשן עבד אל אדונו".
בפסוק "שאול ועוצר רחם" ראינו שני מהלכים: המלבי"ם מבאר שממשלת נשי המלך התפשטה כשאול ובילעה את העם המקולקל, ואף הן עצמן נענשו בעצירת גשמים ובאש שכילתה את עריהן; והאבן עזרא מחלק עונש לכל דור ודור - שאול למקלל אביו, עצירת רחם לטמאי הזנות, חוסר מטר לגאים, ואש לעושקי העניים. ובפסוק "עין תלעג לאב" למדנו מרש"י את פשוטו - עורב אכזר מנקר ונשר רחמן אוכל בהנאה; מהגר"א למדנו את היסוד הגדול, שמידותיו של הקדוש ברוך הוא גזרות הן, ואין כיבוד אב ואם רחמים ואין שילוח הקן אכזריות, ומי שמלעיג על שתיהן נענש על ידי אכזרים ורחמנים גם יחד; וממילא למדנו שאין אדם מתחיל לגעת בפנימיות המצוות, וכל טעמי המצוות אינם אלא לסבר את האוזן ולתת טעם בעשייה. והמלבי"ם השלים את התמונה: סופו של המלך שמרד באביו והרג את הוריו - מידה כנגד מידה, בעורבי נחל ובני נשר.