בחלק זה של פרק כ"ט אנו עוסקים בשלושה פסוקים שכולם עניינם אחד: השליטה של האדם על עצמו. מי שממהר לדבר ולהשיב בלי לשמוע ובלי להתיישב בדעתו; מי שמפנק את עבדו - את יצרו ואת גופו - מנעוריו; ומי שאינו מסוגל לבלום את כעסו. שלושתם מלמדים שהאדם שאינו אוחז במושכות של עצמו, בסופו של דבר המושכות נלקחות מידיו.
חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו, תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ׃ (כ)
אם ראית איש אץ בדבריו - דע לך שלכסיל כבר יש יותר תקווה ממנו. מהו "אץ בדבריו"? אומר רש"י: ממהר ונבהל להשיב. יש אדם שברגע שאתה בא לשאול אותו, הוא כבר עונה לך תשובה. אתה אומר לו: לא, לא לזה התכוונתי - והוא כבר עונה תשובה שנייה. אתה אומר: רגע, אבל אני שאלתי משהו אחר - ויש לו כבר תשובה שלישית. ורק בסוף: "אה, נו, אז מה אתה שואל?" זהו "חזית איש אץ בדבריו" - הוא יודע הכול, ועל המקום יש לו תשובות. חכה רגע, שמע את השאלה היטב, הבן אותה, ורק אז ענה. פעמים רבות זה קורה לאנשים שמחשבתם מהירה, וכיוון שהיא מהירה הם בטוחים שתמיד הם יודעים ומבינים על אתר. אומר הכתוב: יש יותר מה לקוות מן הכסיל מאשר ממנו.
רבנו יונה על פרקי אבות מבאר את "הוו מתונים בדין": למורי ההוראה ולפוסקי הדין נאמרו הדברים, שלא יסמכו על המחשבה הראשונה, אלא בהמתנה גדולה ובעיון הדק, לבל יטעו בשיקול הדעת. באים לפניך לדין - אל תכריע מיד, היה מתון, חשוב על הדברים היטב. כי האדם הממהר להורות נקרא פושע. מי ששולף מיד - זו פשיעה. ואם תאמר: הרי התכוון לומר את האמת, ואם כן הוא שוגג ולא פושע? אומר רבנו יונה: קרוב למזיד הוא, שלא נתן אל לבו לומר: לבב הנמהרים לא יבין לדעת, כי הטעות בכל אדם מצויה היא.
והרי הנמהר אינו חושב לרגע שהטעות מצויה אצלו. "אני לא טועה, ברוך השם, אני לא טועה". אמר פעם מישהו: אצלנו בבית יש חלוקת תפקידים - פעם אשתי צודקת, פעם אני טועה. ואשה אחת אמרה: ידעתי שהתחתנתי עם איש ששמו "צודק", אבל לא ידעתי ששם משפחתו "תמיד". וכשכל צד מתלונן על הצד השני, סימן שיש בזה משהו מן האמת לשני הצדדים. אבל האמת היא שהטעות מצויה בכל אדם - אפילו משה רבנו אמר "טעיתי", הודה ולא בוש.
וזה שאמרו רבותינו: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון. ישאל אדם: מדוע כה חמור, הרי שגגתי, מתוך הלימוד טעיתי? התשובה: דנים אותך כמזיד, כי אילו היית מתון יותר, היית עולה על טעותך ומיישר אותה. ועל עניין זה אמר שלמה: "חזית איש אץ בדבריו, תקווה לכסיל ממנו" - מי שאץ בדבריו ופוסק את הדין מיד, לכסיל כבר יש יותר תקווה ממנו. וכמו שאמרו רבותינו: הגס לבו בהוראה - שוטה, רשע וגס רוח.
הגר"א מבאר את הפסוק על פי מה שאמרו בגמרא: מתון מתון - ארבע מאה זוזי שוויא. מי שמתון מרוויח ארבע מאות זוז. שם ממהר אדם להסיר את הכרבלתא של אשה, שסבר שהיא יהודייה ההולכת בבגד אסור, והתברר שגויה היא, ובסופו של דבר נאלץ לשלם קנס של ארבע מאות זוז.
ומוסיף הגר"א ביאור נפלא בסיפא: כאשר אדם חכם אץ בדבריו - "תקווה לכסיל ממנו", הכסיל מקבל תקווה ממנו. שכן הכסיל יודע על עצמו שהוא גרוע, אבל כשהוא רואה חכם נוהג כמותו, זה מרגיע אותו: הנה, לא רק אני עושה כך. חשבתי שזה סימן שאני טיפש, אך אם גם חכמים נוהגים כך - זו לגיטימציה עבורי. נמצא שהכסיל שואב תקווה להמשיך להתנהג כפי שהוא מתנהג - ממך ומן המעשים שלך.
הרלב"ג מסביר מדוע "תקווה לכסיל ממנו": הכסיל אמנם נוהג בסכלות והולך בדרכו חסרת הדעת, אבל הוא לפחות יודע שאינו יודע. ומה הטוב בכך? שבשלב מסוים ייתכן שיבקש עזרה, יפנה למישהו שיסביר לו או שידריך אותו. הוא כסיל - אבל מודע לזה. לעומתו, האיש האץ בדבריו בטוח שיש לו מונופול על החכמה ושהוא יודע הכול: "אל תסביר לי, אני יודע, תשאיר את העבודה למומחים".
כמה זה קורה אצל בעלי מקצוע. אומרים לו: אתה מכיר את המכשיר הזה? הידיעות שלך בו אינן מן המשופרות, אולי תתקשר למומחה. והוא: מה, שאני אצא קטן? ואז מתחיל הניסיון - מחליף כרטיס, מחליף עוד חלק, ועוד אחד, ומי מממן את תוכנית הלימודים שלו? אתה. בסוף הוא אומר: "כבר עשיתי לך מכונה חצי חדשה" - ואתה משלם על זה, כשכבר היית יכול לקנות חדשה ולגמור. אדם לא מודה.
וטכנאי מכונות כביסה - ניחא, טכנאי מקררים - ניחא. אבל מה קורה כשזה אצל הרופא שמטפל בך? היה עליו לכנס קונסיליום, לאסוף כמה רופאים ולשאול: יש כאן סימפטומים כאלה וכאלה, מה דעתכם, אולי אתם מכירים את הבעיה? והוא: "אני יודע הכול, העסק בשליטה, אל תיבהל, נעשה עוד בדיקות". ואתה רואה שהוא מתברבר ואינו מבין - ולא יפנה שאלה לאחר, כי לא יוריד מכבודו: "אני נחשב כאן למומחה, ועכשיו אלך לשאול מישהו אחר?" ואני אומר לכם, לפעמים אנשים מתים מחוסר דעת ומחוסר רצון להודות בטעות. על זה נאמר: תקווה לכסיל ממנו - הכסיל לפחות יודע שהוא כסיל, ולכן יתייעץ ויפנה למומחים; והאץ בדבריו לא יתייעץ לעולם.
המלבי"ם מבאר על פי דרכו הקבועה: הכסיל הוא אדם שיודע את חוקי החכמה, ועם כל זה הולך אחר תאוות לבו. הוא יכול להיות פיקח גדול, אלא שתאוותיו מכניעות אותו לנהוג היפך ידיעותיו. ובכל זאת יש לו תקווה, שכן את האמת הוא יודע, ורק יצרו מתגבר עליו. ואם כן ייתכן שמחר או מחרתיים יצליח להכניע את יצרו, או שהתאווה תדעך, ויגיע לאמת.
אבל האיש האץ בדבריו, מגדיר המלבי"ם, הוא אדם המחליט לדבר תועה על ה' ועל השגחתו ולבזות את החכמה. הוא מבזה את התורה עצמה. לאדם כזה אומרים: כבר לכסיל יש יותר תקווה ממך, שהכסיל לפחות מכיר באמת אף שנוהג אחרת מחמת תאוותיו, ואילו אתה מקעקע את יסודות החכמה - וממילא הכסיל טוב ממך.
מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ, וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן׃ (כא)
רש"י מפרש ש"עבדו" הוא היצר הרע: אתה מפנק אותו מנעוריך, כלומר הולך אחר תאוות לבך, ובסופו של דבר היצר הרע יהיה שליט עליך. "מנון" - כמו "לפני שמש ינון שמו"; מנון, ינון ונין כולם לשונות של שליטה, וכמו "נין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו". כאן הכוונה שהיצר הרע יהיה המושל בך.
וזו מציאות. בהתחלה כל אדם יכול להתגבר, המושכות עדיין בידיו. אבל כשאתה מפנק את היצר הרע מגיל צעיר, אחר כך גם כשתרצה להשתנות כבר לא תוכל - אתה כבול בידיו. וזה עומק לשון "והיית בא לידי עבירה". וכי לעבירה יש ידיים? התשובה: כן. הבא להציל טובע יודע שאסור לגשת אליו מלפנים, כי אז טובעים השניים מן האחד; יש לתפוס אותו מאחור, ואז לא יטביע את מצילו. וכשאדם מושיט יד לטובע והלה תופס בו - הוא מושך אותו עמו למטה. כך היצר הרע: בהתחלה נדמה לאדם שהכל בקונטרול, "זה בשליטה, אני מסוגל, סיגריה פה סיגריה שם, לא קריטי". ואחר כך תראה איפה הקונטרול - אין שליטה, זה כבר לא תלוי בך, ואפילו בארבע לפנות בוקר אתה מחפש קיוסק פתוח שיהיו בו סיגריות. ומהיכן נבע הדבר? מ"מפנק מנוער עבדו". נמצא שבאמת לעבירה יש ידיים: כל עוד אני תופס בעבירה - אני יכול לזנוח אותה; אבל כשהעבירה תופסת בי - היא מושכת אותי ומטביעה אותי, וזהו "ואחריתו יהיה מנון".
הגר"א מסביר: כאשר האדון מחניף לעבדו מלכתחילה, הוא גורם שהעבד ייעשה שר עליו. אם אתה מדבר אליו תמיד בדרך חנופה, ונותן לו הרגשה שהוא עושה לך טובה, ורק מתחנחן לפניו - מה הוא מרגיש? שהוא בעל הבית כאן.
וזהו עניינו של היצר הרע. כפי שהסביר רש"י, היצר הרע הוא עבד לאדם, והאדם זקוק לו: הגמרא אומרת שאלמלא היצר הרע לא היה אדם נושא אשה, וכיוצא בזה דברים רבים שאדם לא היה עושה. נמצא שהיצר הרע ניתן לנו כעבד, ואני השולט בו והמושכות בידי. אך אם לא תנהל את העסק כראוי, הוא ייעשה לשר: אם תיתן לו הרגשה שאתה הולך אתו, הוא ייקח את המושכות וישליך אותך החוצה, ואתה תיגרר בלי יכולת פעולה.
המלבי"ם מפרש כפשוטו: מי שמפנק את עבדו שלא יעשה מלאכה בעודו נער, מתוך מחשבה שהנער צעיר ואין לו כוח ואין להכביד עליו - אחריתו תהיה "מנון", מלשון הונאה, כלשון "חרב היונה", שהיא במשמעות אונאה וצער, כמו אונאת דברים. שכן העבד הזה יתבטל ממלאכה באופן תמידי, מפני שריחמת עליו וחסת עליו מגיל צעיר.
והנמשל: מי שמפנק את הגוף, שהוא בבחינת עבד לנשמה. אם אתה דואג לו כל הזמן לתענוגות והנאות, הגוף תמיד ידרוש את שלו - ומתי יעסוק אדם בתורה, מתי יקיים מצוות ויעשה רצון ה'? "טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו". כבר מגיל צעיר יש להתחיל, ואל תאמר: עכשיו קשה, אני עוד צעיר. ומי שעוסק בתורה מגיל צעיר, יעסוק בה גם כאדם מבוגר וזקן. אבל מי שבגיל צעיר לא עסק בה כלל, מעולם לא ישב ללמוד, מעולם לא הרגיש טעם בלימוד, מעולם לא הלך לשיעור תורה - מהיכן יבוא לו הדבר פתאום בזקנתו?
לכן צריך אדם להתמסר ולהתמיד. ויש בעלי תשובה שלקחו זאת ברצינות, ואנשים כאלה עוד ינובון בשיבה: אתה רואה אדם בן תשעים, בקושי הולך, ומגיע לשיעור תורה ואינו מפסיד דף היומי. אבל מי שדחה זאת - "כשאזדקן, כשאתבגר" - פתאום מתבגר, וכבר אין לו כוחות, או אין לו חשק, או אין לו הבנה; ואם כבר מגיע לשיעור, הוא ישן מתחילתו ועד סופו. למה? כי אינו מגלה עניין ואינו מבין במה מדובר. ואילו היה מגיע ולומד בגיל צעיר, היה רואה שככל שהוא מתבגר זה משוש חייו ויש לו מה לעשות. אנשים היוצאים לפנסיה ומגיעים למדרשה - זה התענוג של החיים. ומי שלא, מה הוא עושה כל היום? רב עם אשתו. אדם בן שישים וחמש או שבעים מתגרש. מה קרה? מסתובב כל היום בין הרגליים: למה בישלת כך, למה עשית כך, למה את מבזבזת - ומוציא לה את הנשמה, אחרי שארבעים שנה הבית התנהל מצוין. לא עדיף שיבוא לבית המדרש ויוציא את הנשמה על דברים חיוביים, וייתן לאשתו שקט בבית? מי שלא הרגיל את עצמו מגיל צעיר, בגיל מבוגר קשה מאוד לשנות הרגלים. "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון" - באחרית היצר הרע יונה אותך ויצער אותך, ימשוך אותך לכל ההבלים והשטויות, ולא ייתן לך לעשות את מה שאתה באמת צריך לעשות בבוא העת.
אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן, וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע׃ (כב)
"איש אף" הוא אדם כעסן. אומר רבנו יונה בשערי תשובה: עניין הכעס ברוב הפעמים וברוב בני האדם הוא רעה רבה וקלקול גדול, כי היצר הרע אומר לו היום עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה. מי שכועס מאבד שליטה, ומי שמאבד שליטה נמצא כבר בידי יצרו, והיצר יכול לומר לו עתה כל מה שירצה.
ועוד אמרו: כל הכועס - כל מיני גיהנום שולטים בו, כי מתוך הכעס בא לעשות כל העבירות, ואין תכלית לרעת המידה הזו. מי שהרגיז אותו - הוא הולך ושובר לו, ומכה אותו ומביישו. אדוני, איבדת את עולמך ברגע אחד: מלבין פני חברו ברבים, גורם נזק, גזלן - מה לא עשית? "אבל אתה יודע איך הוא הרגיז אותי"... אלו שנשרפים להם הפיוזים, תדעו לכם: כל מיני גיהנום שולטים בו, וכל העבירות הוא מסוגל לעשות כעת. ובעל הכעס עלול לפשעים ומופקר לנזקים, שנאמר: "ובעל חימה רב פשע".
ובוא וראה: חז"ל אומרים שהמקרע על מתו יותר מדי - לוקה. אף שהאדם נתון במצב נפשי קשה ומתו מוטל לפניו, לקרוע יותר מדי מראה שאיבד שליטה, ולאבד שליטה זה לעולם לא טוב. כל שכן המשבר כלים בחמתו, שעליו אומר רבנו יונה: שתיים עשה. ראשית, השחית ממון. שנית, השליט את כעסו להעבירו על דברי תורה - שכשאתה כועס, אינך רואה בעיניים, ודברי תורה כאפס מול עיניך. כי מעתה יש עמו מלחמה מיצר הכעס להעבירו על דתו, כעניין שנאמר: "ובעל חימה רב פשע" - פשעים רבים מוכנים לו.
וכבר הקדימו לנו רבותינו: אם ראית אדם שמשבר כלים בחמתו, יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה. יש, רחמנא ליצלן, אנשים - ובפרט הרחוקים ממצוות - שכשהם מתחילים לכעוס, סכנה לעמוד לידם. אם הוא אלים, הוא מסוגל לכל, השם ירחם; ואף אם אינו אלים, הוא מסוגל לקחת דברים, לזרוק ולשבור. מי שיש לו טבע כזה - זה נורא ואיום, ובמעשה הזה כאילו עבד עבודה זרה. כי כך דרכו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד אלוהים אחרים.
וכבר הזכרתי מה שאומר האר"י ז"ל, שעניין הכעס נורא כל כך, שכשאדם כועס - "טורף נפשו באפו": כביכול נוטלים ממנו את נשמתו הקדושה ונותנים לו נשמה מן הסטרא אחרא, נשמה מן הקליפות. ומוסיף האר"י הקדוש: אפילו עשה את כל התיקונים של כל עבירותיו כל ימי חייו - מעתה צריך להתחיל לעשות הכול מחדש, שהרי נטרפה נפשו. אין דבר נורא יותר מן הכעס, וכמה צריך אדם לשים מעצור לנפשו ולדעת לבלום את עצמו, שלא יגיע חלילה לאיבוד שליטה.
ומספרים על רבי חיים ויטאל, שהאר"י ז"ל הסתכל בו ואמר לו: אני רואה על מצחך שמץ עבודה זרה, מה עשית אתמול? השיב לו שילד הרגיז אותו והוא התפרץ וכעס. שומעים? גם עם הילדים צריך שליטה, גם שם צריך אדם לדעת לעצור את עצמו ולא להשתולל. ואם לא - "ובעל חימה רב פשע", על ידי זה מגיע לפשעים רבים.
הגר"א מסביר שאיש האף תמיד גורר ריבים, כי כל דבר מרגיז אותו מיד: למה שילם כך, למה נתן לי כך, למה המוצר כזה. אין לו הבלגה, אין אצלו "ראשון ראשון" - הוא ישר בטמפרטורות גבוהות. "איש אף יגרה מדון" הוא מי שעדיין רק בדיבורים ולא במעשה; "ובעל חימה" הוא מי שמוציא את האף שלו לפועל, ואדם כזה כבר "רב פשע", שהוא מוציא את הפשעים אל הפועל. יש אדם שרק כועס - וזה עדיין פנימי, נורא אך פנימי; ויש אדם שפועל על פי כעסיו, ואז פשעיו רבים, שהוא מסוגל להזיק לאדם ולהזיק לממונו מפני שכעס עליו.
ועוד הסבר ב"יגרה מדון": המדון שהוא מגרה הוא למעלה. אתה גורם למדון בינינו לבין אבינו שבשמים, שכשיש מחלוקת למטה יש מקטרגים למעלה. שהרי מהי מחלוקת? אני מקטרג עליך שאתה כזה וכזה, ואתה מקטרג עליי שאני כזה וכזה - ונמצא ששנינו מעוררים את המקטרג למעלה שיקטרג על שנינו.
וכוחו של המדון שלמעלה בא מן המדון שלמטה: אם אין למטה מדון, אינו יכול לפעול מדון למעלה. וכן כתוב שאדם הנזהר מלשון הרע אין לו מקטרגים בשמים. שמעו כמה נפלא: גם אם מגיע לו עונש ואינו צדיק גדול, כיוון שאינו מדבר לשון הרע - בא המקטרג למעלה לדבר עליו לשון הרע, ואומר הקדוש ברוך הוא: איני רוצה לשמוע. "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" - אינו רוצה לשמוע קטרוגים עליו. ואם תאמר: הרי עשה עבירות? אומר הקדוש ברוך הוא: הוא אינו שומע לשון הרע - גם אני איני שומע עליו לשון הרע. ושימו לב: אם אין מקטרג, אין דין, אין עושים עליו דינים. כמו בישיבת בית משפט: השופט שואל איפה הקטגור, והקטגור תקוע בפקק - וזהו מה שנקרא ניצחון טכני, השופט סוגר את התיק. כשאין קטגור התיק נסגר. ייתכן מאוד שבשמים עוד ידונו אותו, אך על כל פנים כעת אין קטגור; ואולי גם בשמים לא ישמע ה' לקטגור, מכיוון שהאדם הזה אינו שומע לשון הרע. ומכל מקום נבין: כשאדם יוצר כאן מריבה, הוא מעורר את בעל המריבה למעלה - "איש אף יגרה מדון", גורר את המקטרגים בשמים.
הרלב"ג מסביר שאיש האף משחית בכך את נפשו, כי מרוב כעסו לא תוכל התורה למונעו מלעשות את מה שיביאהו אליו כעסו. וזה מעין מה שהסביר רבנו יונה: כיוון שאין לך שליטה, ממילא הכעס מביא אותך גם לעבירות החמורות ביותר.
המלבי"ם, כאן וכן במגילת אסתר ובעוד מקומות, מבחין בין אף לחימה. הפסוק העמיד זה מול זה: "איש אף" מול "בעל חימה", ו"מדון" מול "פשע". וההבדל: חימה היא תמיד פנימית, ואף הוא חיצוני. "וחמתו בערה בו" - בפנים; לעומת זאת "אש קדחה באפי" - רואים אש יוצאת, האף מתאדם, קצף על השפתיים. האף הוא ביטוי לכעס חיצוני, והחימה ביטוי לכעס פנימי.
לפיכך "איש אף", שאין לו חימה פנימית אלא כעס חיצוני בלבד, כשהוא רוצה להרע לחברו - "יגרה מדון". מדון, אומר המלבי"ם, הוא תמיד על ידי דינים וטענות. הוא יחפש דרך לגיטימית לריב עם חברו, יתבע אותו בדרך של דין ובבית משפט ובטענות, מה שנקרא להוציא ממנו את הכסף בדרך חוקית.
אבל "בעל חימה", שכעסו פנימי, פועל את הפעולות ההרסניות ביותר. הוא אינו ממתין לבית משפט כדי לזכות ואינו ממתין לקבל את שלו על פי דין. יש לו חימה בוערת בתוכו - ילך וישרוף, ילך ויזיק, ילך ויגנוב, ייקח בכוח. ואם תאמר לו: זה לא שלך, לא מגיע לך - אין זה מעניין אותו. איש החימה אינו מחפש מסווה להצטדק ולעשות דברים כאילו ביושר, ואין לו בעיה לעשותם ברוע לב ומתוך נזק גדול, ולכן "רב פשע": כל הפשעים כמישור לפניו, והוא מרבה לפשוע, כי החימה תובעת ממנו לפעול פעולות גם בלי שכל והיגיון.
שלושת הפסוקים מציבים לפנינו את אותה נקודה משלושה צדדים. "חזית איש אץ בדבריו" - הממהר להשיב ולהורות מאבד את האמת, ולכסיל היודע שאינו יודע יש יותר תקווה ממנו, שהוא עוד יתייעץ וישאל. "מפנק מנוער עבדו" - היצר והגוף ניתנו לאדם כעבדים, ואם יפנקם מנעוריו ימצא את עצמו לבסוף עבד להם, שכן כל זמן שאני אוחז בעבירה אני יכול לעזוב, וכשהיא אוחזת בי היא מטביעה אותי. "איש אף יגרה מדון" - הכעס מפקיר את האדם בידי יצרו, מגרה מקטרגים למעלה, ומוליך מדיבורים למעשים ומפשעים קלים לפשעים חמורים. המשותף לכולם: השהיית הרגע, ההתיישבות בדעת והשליטה העצמית הן שמעמידות את האדם כאדון על עצמו ולא כעבד.