פרק ל' במשלי הוא פרק מיוחד: "דברי אגור בן יקה", דברי חכם המשיב לשני חכמים - איתיאל ואוכל - שבאו לפניו בהתפלספות על מציאות הבורא והשגחתו. בחלק זה נעסוק בבקשתו הכפולה של אגור "שתיים שאלתי מאתך", בביאור הגר"א והמלבי"ם עליה, ובאזהרה הגדולה "אל תלשן עבד אל אדונו" - אזהרה שיש בה גם מוסר על מסירת דין לשמים, גם עומק אמוני, וגם רקע היסטורי מפתיע שמבאר המלבי"ם.
שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי׃ (ל, ח)
"שווא" - כפי שאמרנו, זהו לימוד לקנטר, שבשעת המעשה אין בו ממש. "ודבר כזב" - שלא יהיה לימוד שמכזיב אותי ומביא אותי לפרוש מן התורה. את שני אלה מבקש אגור: הרחק ממני.
ועל "ריש ועושר אל תתן לי" אומר הגר"א דבר עמוק: המותר והמועט - שניהם אינם טובים, וגם בענייני חכמה. כשיש יותר מדי, הרי "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו". זה אילן עם ענפים גדולים ושורשים קטנים: הרבה חכמה, אבל כמה מעשים טובים יש מאחוריה? באה הרוח והופכתו על פניו. ומאידך גיסא, אם אדם ממעט בחכמה ושכלו קטן עד שאינו מבין את דרכי אמיתות התורה - גם זה רע, שכן הוא לומד ואומר "לא מצאתי כאן חכמה, לא ראיתי כאן דברים מיוחדים", ומתוך כך כופר בתורה, מואס בה והולך אחר חכמת הגויים.
נמצא שחכמה מרובה מדי וחכמה מועטת מדי - שתיהן שליליות. לכן "ריש ועושר אל תתן לי": ריש בשכל ועושר בשכל. שלא אהיה רש מן התורה, וגם לא עשיר בידיעות הרבה מעבר למה שאני מקיים.
"הטריפני לחם חוקי" - "לחם" זו התורה, כמו שכתוב "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי"; ו"חוקי", אומר הגר"א, אלו המצוות - חוקה חקקתי, חוק מאת השם. כלומר תורה המביאה לידי קיום מצוות: כפי מה שלמדתי אני מקיים. מתי התורה והמצוות בנויים נכון? כשמספר הענפים כגודל השורשים. לא ענפים מרובים ושורשים מועטים, שאז הרוח הופכתו על פניו, אלא "הטריפני לחם חוקי" - שיהיה הלחם, התורה, כפי החוקים, כפי המצוות שאני מקיים, שאתקדם בקיום המצוות כפי הידיעות התורניות שלי, ולא יהיה לי מצב של ידיעות רבות ופיגור ביישומן.
פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי׃ (ל, ט)
"פן אשבע" - שמא יתרבה שכלי, ומתוך כך אשען על בינתי, אעזוב את דרכי התורה ואכחיש את מציאות השם, ואומר "מי ה'". הכול מדבר בהשגות רבות מדי בלי יראת שמים ובלי קיום מצוות. "ופן איוורש" - להפך: שאהיה עני מן התורה, ולא אבין את חכמתה, ואלך אחר החכמות החיצוניות.
ומהו "וגנבתי"? אגנוב חכמות נוכריות. לא אגיע אל החכמה שהשם העניק לי, התורה הקדושה, אלא אלך ואגנוב ממקום שלא נתנו לי אותו. ואפשר לומר עוד, כמובא בקדמונים, שחכמת הנוכרים עצמה רובה גנובה מחכמת ישראל: החכמה היוונית ושאר החכמות שהתפזרו בעולם באו לאחר חורבן בית המקדש, שהרי שלמה חיבר אלפי ספרים וחכמתו הייתה הגדולה בעולם, וכשהחריבו את המקדש נטלו את אותם ספרים, ומתוך כך הגיעה חכמה גם לאומות. נמצא ש"וגנבתי" - אקח מן האומות חכמה שהיא עצמה בחינת חכמה גנובה.
"ותפשתי שם אלוהי" - כשאדם מתעסק בחכמת הנוכרים הוא בא לנגוע בעיקר. ומסביר הגר"א ש"שם אלוהי" כאן היינו ריבוי אלוהויות, כמו שהאמינו הגויים שיש אל לים ואל ליבשה, אל למלחמה, אל לאהבה, אל לשלום וכיוצא בזה.
ושואל הגר"א: מדוע בתחילה, על העשירות, נאמר "וכיחשתי ואמרתי מי ה'" בשם הוויה, ואילו אחר כך, על הריש, נאמר "ותפשתי שם אלוהי" בשם אלוקות? אלא ששם הוויה ברוך הוא מורה על הווייתו יתברך, על עצם מציאות הבורא, ואין שם זה לשום גורם אחר בעולם. לעומתו שם "אלוהים" הוא שם הנופל על כל דבר בעל כוח ושררה: "עד האלהים יבוא דבר שניהם" - דיינים; "אשר ירשיעון אלהים" - דיינים; וכן "אל" לשון כוח, "יש לאל ידי", ואנו מתבטאים "אילי הארץ", "אילי הון". וכן "אלהים אחרים", "כי כל אלהי העמים אלילים" - אף בשרי האומות נאמר לשון אלוה, שהם כביכול בעלי כוח.
לכן כתוב "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו". לעולם לא תמצא בתורה ובתנ"ך קרבן שמקריבים אותו "אישה ריח ניחוח" לאלוקים - תמיד "אישה ריח ניחוח לה'", שכן שם הוויה ייחודי ואינו אלא להשם יתברך, ואילו שם אלוהים כולל אלוהויות רבות.
ומכאן הבאנו בעבר הוכחה במעשה העגל, שכל עניינם היה לעבוד את השם: אהרן אמר להם "חג לה' מחר" - לא "חג לעגל" ולא "חג לאלוהים", אלא לה'. הם הבינו שבעבודת העגל הם יוצרים חיבור וקשר עם האינסוף ברוך הוא, ולא עם כוחות אליליים. מעבר לכך, הם הקריבו גם קרבנות שלמים, ובעבודת הבעל והעגל ובעבודה זרה לעולם אין קרבן שלמים - כל קרבנות הגויים עולות בלבד. רק בישראל תמצא שלמים, הנחלקים לחלק המזבח, לחלק הבעלים ולחלק הכהנים, וכבר הסברנו פעם את המהלך הרעיוני שמאחורי הדבר.
נמצא: כשמדובר בהכחשת מציאות הבורא - "אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה'", שם הוויה, אין עוד מלבדו. וכשמדובר במי שנעשה רש בדעת ומקבל את חכמת הגויים ומאמין באלוהויות רבות - "פן איוורש וגנבתי ותפשתי שם אלוהי", שם אלוהים המורה על אלוהים אחרים.
ומכאן, אומר הגר"א, תבין את סדר עשרת הדיברות. תחילה "אנכי ה' אלהיך" - שם הוויה, להאמין במציאות הבורא שאין עוד מלבדו. ואחר כך "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" - שהרי אדם יכול לומר יש השם, אבל תחתיו יש כוחות נוספים בעלי כוח. כך האמינו הגויים, שאף הם האמינו באלוהי האלוהים, בבורא שמעל כולם, אלא שאמרו שאינו מתעסק עמנו, וכשאתה רוצה לפנות עליך לפנות ל"פקידים". התורה שללה זאת מכל וכל: אין לפנות אלא לריבונו של עולם עצמו, בלי ממוצעים - "לא תעשון אתי", אפילו לעבוד אותי, כדרשת חז"ל. אין מדיום ואין מתווך ביני לבין הבורא. לכן תחילה "אנכי ה'", ואחר כך "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" - כל אלוה אחר שתאמין בו הוא "על פני", כביכול יש כוחות נוספים בבריאה.
אומר הגר"א: כאן אגור מבקש שני דברים שהם ארבעה, והם כנגד "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה". "אל תצדק הרבה" היינו שלא להוסיף, וזהו מה שנאמר למעלה:
אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ׃ (ל, ו)
אל תוסף על דבריו - אל תהיה צדיק גדול מדי, שתוסיף לעצמך מצווה שהשם לא ציווה. ומאידך "שווא ודבר כזב" הוא כנגד "אל תרשע הרבה", שאתה ממעט ממצוות התורה. ו"ריש ועושר" הם כנגד מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: אל תהי סכל הרבה ואל תתחכם הרבה.
המלבי"ם מבאר ש"פן אשבע וכיחשתי" היינו מרוב טוב, והנמשל: מי שמעמיק בשכלו לחקור יותר מדי במה שאחר הטבע - מה שמכונה היום מטאפיזיקה, המציאות הרוחנית שאי אפשר למדוד, לכמת, לשקול או להכניס למעבדה, החלק הרוחני שמעל המציאות הגשמית - עלול לבוא להכחיש את מציאות השם ולומר שהעולם קדמון ושהקדוש ברוך הוא לא ברא את הכול.
והאפשרות השנייה, "פן איוורש וגנבתי ותפשתי שם אלוהי" - להישבע בשקר, ובנמשל: אדם שהוא רש בשכלו ייקח לו כל מיני כוחות רוחניים להתחזק על ידם ולעבוד אותם, ויעשה אותם לו לעבודת כוכבים ומזלות. לכן הדרך הטובה ביותר היא שלא יפרוץ שכלו יותר מדי על האמונה הקבועה בתורה: יאמין במה שהתורה אומרת, לא ירבה בחקירות, ולא ימעט בעסק התורה. הדרך הממוצעת, שעיקרה ריבוי בלימוד התורה, היא הדרך הנכונה.
אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ׃ (ל, י)
רש"י מסביר: אל תמסור דין על אדם, לצעוק עליו לקדוש ברוך הוא, ואפילו הוא רשע - מאותו "דור אביו יקלל" וכל התועבות האמורות כאן בו. וראיה לדבר מהושע בן בארי. השם אמר לו: ראית מה עשו בניך? אמר לו הושע: ריבונו של עולם, החליפם באומה אחרת. אמת שהם בעייתיים ועושים צרות מאז מתן תורה, אז החליפם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך? הילדים שלי באומה אחרת? קח לך אשת זנונים והוליד ממנה ילדים. ואחר כך אמר לו: שלח אותם. אמר: איך אוכל, זו אשתי ואלה ילדיי! אמר לו: ואת ילדיי אמרת לי כל כך בפשטות להחליף באומה אחרת?
רואים עד כמה נורא שאדם מעורר דין על חברו, וכמה קשה העונש. כך מצינו אצל שרה אמנו שאמרה "חמסי עליך" ונענשה בעונש קשה. וכל מצב שבו יש לאדם דין בארץ והוא מעורר דינים על חברו בשמים - "מוסר דינו לשמים" - יש בו חומרה גדולה.
מעבר לכך, יש כאן חיסרון באמונה. אם פלוני פגע בך, הזיק לך, חיסר את ממונך, ואתה אומר "תראה מה הוא עשה לי" - כאילו הקדוש ברוך הוא אינו בתמונה, כביכול לרגע לא שם לב והלה הכה אותך ולקח את כספך. אלא תחשוב: השם עשה לי זאת, ואני מקבל עליי דין שמים באהבה, ומה שהלה עשה - מגלגלים חובה על ידי חייב, אדם חייב הוא, וגלגלו חובה זו על ידו. ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, ולא ייתכן שיזיק לי מישהו אם לא נכתב עליי בשמים. ואילו אתה אומר: ריבונו של עולם, לך הזק לו! וכי השם שליח שלך? הוא ציווה אותו לעשות זאת כדי לגרום לך נזק זה, משום שהנזק הזה מגיע לך - או ככפרת עוונות, או כתיקון, או משום שבגלגול הקודם נטלת ממנו ועתה הוא נוטל ממך, אלף ואחת סיבות שאיננו יודעים.
ואם אינו מגיע לך - מן השמים יחזירו לך. ומה כן מגיע לך? הצער, שהוא הניסיון: כיצד אתה מקבל את דין השם, האם אתה מצדיק דין שמים או בא בטרוניה. הכסף יחזור אליך בדרך אחרת, אבל בניסיון לא עמדת, באת בטרוניה וחשבת שאתה צדיק ושאין זה מגיע לך.
ומה קורה לאדם כזה? בשמים בודקים את פנקסו. הדבר המפחיד ביותר לבעל עסק הוא שיעלה במדגם, שמס הכנסה יחליט לבדוק את פנקסיו. מדי פעם קוראים בעיתונות תגובות של אנשים שנתפסו במצבים לא נעימים, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות - בעל צימר בצפון שנתפס עם עשרת אלפים דולר בכיסו וטען שלא ידע את שער הדולר ולכן עוד לא רשם. כשאדם נמצא בסיטואציה קשה הוא יטען את הטיעון הכי לא הגיוני, כי משהו הוא מוכרח לומר. ואם ביקור של מס הכנסה מעורר פחד וחלחלה - כשבורא עולם מבקר בפנקסך, אוי ואבוי. הרי כתוב שאילו היה הקדוש ברוך הוא בא עם אברהם אבינו בדין, אינו יכול לעמוד. ואם אברהם אבינו כך, אנחנו לא נוכל לעמוד ולא לשבת ולא לשכב. אם כן, כמה מסוכן לאדם שיבדקו אותו: הטוב ביותר - אל תעורר דינים על אף אחד, אל תבקש דין בשמים, שלא יתחילו לבדוק את דינך שלך.
אגב, אצל מי עוד כתוב שמעיינים בפנקסו? אצל מי שמתפלל ביחיד. יש לו בית כנסת ואינו הולך למניין - מעיינים בפנקסו. שהרי אומרים: מדוע הוא סבור שהוא צדיק כל כך ואינו זקוק למניין, שתפילותיו עולות לבדן, שהוא דבוק כל כך בהשם עד שאינו צריך בית כנסת? בוא ונראה מה זכויותיו. וכבר אמרנו, אוי ואבוי לו לאדם.
ובבני ברק יש קונדיטוריה ותיקה ברחוב רבי עקיבא, קונדיטוריה כץ, הקיימת עד היום, ושם אירע סיפור טרגי: נכנסו אליו אנשי מס הכנסה, וכשראה אותם והתחילו לשאול שאלות - קיבל התקף לב, ובאותו יום הייתה הלווייתו. נורא ואיום. וזאת כדי להבין עד כמה אדם מפחד שיעיינו בפנקסיו בעולם הזה, ומה כבר יכולים לעשות לו - קנס כספי, לכל היותר מאסר. ואילו כשבורא עולם מעיין בפנקסיו, הרי זה לדור דורות ולנצח נצחים. כמה צריך אדם לחשוש מזה! לכן: אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו לקדוש ברוך הוא, ואפילו הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות בו, וראיה לדבר מהושע בן בארי.
אומר הגר"א על "אל תלשן עבד אל אדונו": כיצד יכול אדם לדעת את תעלומות דרכי השם? הרי הנה עבד שמרד באדונו לאחר שאדונו עשה עמו טובות רבות, כפוי טובה ממש. מה היינו אומרים עליו? רשע, מושחת, האדון כה הטיב עמך וכה עזר לך, ואתה הולך ומורד בו. אדם כזה היינו מדביקים לו את הסופרלטיבים הגרועים ביותר. ועם כל זה בא השם ומזהיר: אל תלשן עבד אל אדונו. ולא זו בלבד, אלא "פן יקללך ואשמת" - שתהיה בך אשמה, ו"ואשמת" אף מלשון שממה. הרי לך עד כמה אינך מבין את תעלומות השם: אדם שנראה לך שחובה להזיק לו ולרדוף אותו, עבד כפוי טובה המורד באדוניו, ובכל זאת השם אומר אל תלשן עליו. אינך מתחיל להבין את ציוויי השם, וזהו שמלמדנו אגור בן יקה.
המלבי"ם מסביר שאף פסוק זה הוא תשובת אגור בן יקה לחכמים איתיאל ואוכל, והוא מבאר אותה גם בדרך הפשט וגם על דרך המושכל, בדרך פנימית יותר. אותם אנשים, כפי שראינו בתחילת הפרק, התפלספו לפני אגור: הם האמינו שהעולם קדמון או נברא מחומר קדום, שהעולם עומד מעצמו והיה תמיד מאז ומעולם, ושארבעת היסודות קיימים תמיד. ומתוך כך החזיקו בדעת אפיקורוס, שהעולם כמנהגו נוהג ואין משגיח בעולם, ולכן גם לא קיבלו כלל את מושג עבודת השם: מה בצע כי נעבוד את מי שאינו משגיח בעולמו, או את מי שכלל אינו קיים חלילה.
על זה אמר להם אגור: אל תלשן עבד אל אדונו - אל תדבר מלשינות על העבד העובד את אדונו, היינו עובד האלוקים. "פן יקללך" - האדון שאותו ירא שמים עובד ישמע את דבריך ויקללך, "ואשמת" - והאשם יגולל עליך, שהרי בפעולותיך הבאת את אותו עובד אלוקים לכפירה, באומרך לו שווא עבוד אלוהים, אין קיום לבורא, העולם קדמון. לכן: אל תדבר דברים שליליים על העובד את אדונו, ואל תנסה להניאו מעבודת הבורא, פן הבורא יקללך ותהיה לך שממה והאשם יגולל עליך, כיוון שבגלל שטויותיך הגיע אותו עובד אלוקים למינות.
וכפי שנראה בהמשך, הדבר מתאים מאוד גם לפי הפשט. נשות המלך שבאותו דור היו רעות ומושחתות - ומה כבר אפשר לדרוש מנשים שאמן נקראת "עלוקה"? הן השחיתו את העם, וברוע הנהגתן ובעצתן הקלוקלת, אומר המלבי"ם, הצליחו להביא את המלך לידי כך שהרס וקלקל והשחית רבים מן העם.
כמו כן, אומר המלבי"ם, באותו זמן היו בצורת ועצירת גשמים, והייתה גם דליקה שאכלה בכל המדינה, וצרות רבות ורעות סבבו אותם. והמלך עצמו, כשקם למלוך, לא די ברשעותו אלא שהעביר את אביו מכיסאו, מרד באביו ובאמו ומלך תחת אביו בכוח - מעין מלכותו של אבשלום. ואף זה, אומר המלבי"ם, היה בעצת נשיו המרשיעות.
ולמלך זה הייתה שפחה ושמה שממית - שממית היא כמין לטאה - והיא הייתה בעלת עורמה ותחבולות. המלך היה מזנה עם שפחתו, והיא פרסה עליו את רשתה ונטלה עליו בעלות. ובעלה, שהיה עבד של המלך ושמו אלקום, מרד במלך, כנראה בעקבות שהמלך זנה עם אשתו. ובסופו של דבר העביר אלקום את המלך מכיסאו והרגו ונתן את בשרו לעוף השמים, ואז ירשה השפחה את גבירתה: אותן גבירות שהיו עד כה נדחו, ואשת המורד שקם למלוך תחת המלך היא שנעשתה מלכה.
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ׃ (ל, כג)
איתיאל ואוכל, שני החכמים שראינו בתחילת הפרק, נודע להם מן המרד המתרקם נגד המלך. הם שקלו לגלות למלך את הדבר, להזהירו שמתכננים נגדו הפיכה, ובאו להתייעץ עם אגור בן יקה אם ראוי להודיע לו או לא. ועל זה השיב להם: אל תלשן עבד אל אדונו - אל תלשינו על אלקום אל המלך.
ומדוע? טעם ראשון: "פן יקללך ואשמת". העבד הזה נחשב אצל המלך אדם נאמן, ועלול מאוד להיות שהקללה תשוב עליכם: העבד יצדיק את עצמו ויטען טענות להוכיח שמה שאמרו נגדו שקר וכזב, הדבר לא יוכל להתברר, ובסוף אתכם יאשימו שתפלתם האשמות שווא על עבד המלך שהיה זך ונקי.
וטעם שני: וכי המלך הזה ראוי להמשיך למלוך? מלך רשע ומושחת, שהעביר את אביו מכיסאו ומרד באביו ובאמו, ושתי נשיו מרשיעות וגורמות קלקול גדול בעם. וכי יש לך התנגדות שמישהו ימרוד בו ויפילו? אם יאמר לנו היום מישהו שהוא הולך להפיל את שלטון האייתוללות, האם מישהו מאיתנו יזיל דמעה או ינסה למנוע את המרד? ודאי שלא. כך גם כאן: המלך הזה ודורו וכל הרשעים שסביבו ראויים לכליה, ולכן אל תלשן עבד אל אדונו - טוב שייפול המלך וכיסאו, ואולי יקום מלך טוב ממנו.
מעין זה מביאים ממגילת אסתר, ממרדכי שהציל את המלך ממוות: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש". והכול שואלים: הרי קודם נקראו בגתן ותרש, ומה נעשה פתאום "בגתנא"? האם שינו לו את שמו?
אלא שסופר המלך היה שמשי, ושמשי היה מבניו של המן, ולצנינים היה בעיניו שמרדכי יקבל צל"ש על הצלת המלך. לכתוב היה מוכרח, שהרי אינו יכול שלא לרשום בספר הזיכרונות. מה עשה? כתב: שמרדכי הגיד על "בגתן או תרש" שרצו לשלוח יד במלך אחשוורוש, והרגו את שניהם. וכוונתו הייתה שכאשר ירצה המלך לשלם למרדכי שכר ויפתחו את ספר הזיכרונות, יאמרו: הרי הוא העיד על "בגתן או תרש", לא מסר מידע ממוקד, ובעקבות דבריו הרגו את שניהם - ואם כן עוד עונש מגיע לו. זו הייתה תוכניתו של שמשי.
אלא שכתוב, וכדברי הגמרא בסנהדרין, ששמשי כותב וגבריאל מוחק. מה עשה גבריאל? הפרדת כוחות: נכנס בין האל"ף לוי"ו של "או" ודחף אותן לצדדים, וכך מ"בגתן" נעשה "בגתנא" ומ"תרש" נעשה "ותרש", ויצא "בגתנא ותרש", ומכוח זה כן הגיע למרדכי שכר.
ואנו רואים מכאן שיש צד כזה: אם יתברר שעדותך לא הייתה מדויקת, או שעל סמך דבריך הרגו חף מפשע, או שאתה מעליל עלילה - בקלות יכולים להרוג את המעיד עצמו. ולכן אמר להם אגור: טוב יותר שתאגרו את דבריכם, תשתקו ולא תספרו למלך, שכן הדבר עלול לגרום שאתם תצאו אשמים - "פן יקללך ואשמת" - ואתם תצאו ניזוקים.
בקשתו של אגור "שתיים שאלתי" מלמדת את דרך האמצע: לא שווא וכזב בלימוד ולא לימוד המכזיב, לא ריש בשכל ולא עושר בשכל, אלא "הטריפני לחם חוקי" - תורה כפי המצוות שאני מקיים, שהשורשים יעמדו כנגד הענפים. שהרי קצה אחד מוליד כפירה במציאות הבורא, "מי ה'", וקצה שני מוליד ריבוי אלוהויות, "ותפשתי שם אלוהי". ומכאן ל"אל תלשן עבד אל אדונו": אל תעורר דינים על חברך ואל תמסור דינו לשמים, כי מי שמעורר דין מזמין עיון בפנקסו שלו, ואל תניא אדם מעבודת בוראו. ואף מצד הפשט, כפי שהורה אגור לאיתיאל ואוכל, לעתים ההלשנה מחזירה את הקללה על ראש המלשין - "פן יקללך ואשמת".