פרק כ"ח במשלי פותח בשורה של פסוקים העוסקים ביחסי הכוחות שבין רשעים לצדיקים בציבור: מה כוחו של רשע אחד להזיק לרבים, מה כוחם של צדיקים להגן אפילו על היחיד, וכיצד נראית מדינה שפשעה ואיבדה את הנהגתה. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי רש"י, הגר"א, הרלב"ג והמלבי"ם, שכל אחד מהם פותח לנו זווית אחרת בפסוק.
נָסוּ וְאֵין־רֹדֵף רָשָׁע וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח׃
רש"י מסביר: הרשעים ינוסו כשיגיע יום אידם ויום מפלתם, אף שאין אף אחד רודף אחריהם, כמו שנאמר בתורה "ונסתם ואין רודף אתכם". כלומר לרשע אין קיום. לעומת זאת הצדיק "ככפיר יבטח" - יש לו לב אמיץ והוא בוטח בקדוש ברוך הוא, כמו הכפיר הבוטח בגבורתו, אלא שהצדיק בוטח בקוב"ה שיצילהו מכל צרה.
הגר"א מבאר באותו כיוון: הרשעים בורחים אף שאין מי שרודפם, והצדיקים בוטחים ככפיר. אלא שהגר"א עומד על שינוי הלשון שבפסוק: אצל הרשעים נאמר "נסו" בלשון רבים ו"רשע" בלשון יחיד; ואילו אצל הצדיקים נאמר "צדיקים" בלשון רבים ו"יבטח" בלשון יחיד. אם דיברת על רשע יחיד - דבר על צדיק יחיד; ואם על צדיקים רבים - דבר על רשעים רבים. מהו אפוא השינוי?
מתרץ הגר"א, וכך גם כיוון המלבי"ם: "נסו ואין רודף רשע" פירושו שהיות ויש רשע - ינוסו הרבים, אף שאין רודף. כלומר לרשע אחד יש כוח השפעה שלילי כה גדול, עד שהוא גורם נזק עצום לרבים, והציבור כולו נאלץ לנוס בלא שירדפו אחריו. מנגד, "וצדיקים ככפיר יבטח": כשיש צדיקים רבים, כל אחד ואחד - אפילו יחיד - בוטח ככפיר. לכן לא נאמר "יבטחו", שאילו כך היה כתוב היינו אומרים שרק הציבור יכול לסמוך על צדקת הצדיקים; אבל נאמר "יבטח", ללמדנו שאפילו הפרט יכול לסמוך על צדקת הצדיקים ולהינצל בזכותם. נמצא שהפסוק כולו מדבר על מצבו של הציבור: אם יש רשע אפילו אחד - הציבור כולו ניזוק ונס; ואם יש צדיקים רבים - אפילו היחיד נהנה מכך, בוטח ואינו חושש ואינו פוחד כלל.
מביא המבאר בשם הגר"א ששאלו לפניו את קושיית הזוהר הקדוש: "וצדיקים ככפיר יבטח" - והרי הצדיקים אינם מובטחים בצדקתם, ואינם בטוחים שראויים שייעשה להם נס, ואינם סומכים על מעשיהם הטובים. וכפי שראינו אצל יעקב אבינו, שחשש תמיד שמא יגרום החטא, שמא איני ראוי ואיני כדאי. כיצד אפוא נאמר שהצדיק בטוח?
השיב הגר"א: "כפיר" הוא אריה קטן. כשמדברים על "אריה" הכוונה לגדול, ו"כפיר" הוא הקטן. ומה יש לו לכפיר הקטן? יש לו אבא אריה ואמא לביאה, ויש לו גם סבא וסבתא. הוא רגוע ובוטח אף שחיות רבות חזקות ממנו, שכן אם ינסה מישהו להזיקו - האב האריה יגן עליו. זהו "וצדיקים ככפיר יבטח": אם יש לך צדיקים - הורים, סבים וסבתות צדיקים - אתה הולך בטוח ככפיר. הצדיק אמנם לעולם אינו סומך על זכויות עצמו, אבל זכות אבות בהחלט יש לו, ועליה הוא בוטח.
בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ וּבְאָדָם מֵבִין יֹדֵעַ כֵּן יַאֲרִיךְ׃
זהו פסוק שכולם נזכרים בו בכל הרכבת ממשלה: מוסיפים עוד שר מכאן ועוד שר משם, כדי לרצות מפלגה זו ואחרת, עד שצריך נגר ובר נגר להאריך ולהרחיב את שולחן הממשלה שיהיה מקום לכולם. ומה הפשט האמיתי?
רש"י מסביר: פורענות היא לארץ בהיות קציניה רבים, הרודפים רק אחר בצעם. מדוע רוצים רבים להיות קצינים? משום שלכל קצין יש תועלת ורווח: מיסים, משכורת גבוהה, ומלחכי פנכה ועושי דברו. נמצא שריבוי הקצינים והשרים מהווה ראיה לפשע הארץ, שכן הם רודפים אחר בצעם ונעשים דברים שלא כדין ולא כראוי. "ובאדם מבין יודע כן יאריך" - בזכות אדם הגון תתארך הפורענות מלבוא, ולכן אין לוקים מיד. לפי רש"י "יאריך" פירושו שהשם יאריך מלהביא את הפורענות.
הגר"א מסביר את הפסוק כחטא ועונשו: "בפשע ארץ" - הארץ הזאת יש בה פושעים, ומה עונשה? שהשם מרבה לה שרים. וכמו שכתוב "ממלוך אדם חנף ממוקשי עם": אם אתה רואה שמולך אדם חנף, זה בגלל מוקשי העם, בגלל העבירות והפשעים שבידם. הפשעים הם שגורמים שימלוך אדם שאינו הגון. ומחמת זה כל הישר בעיניו יעשה, שכן רבים שריה, זה מקושר לשר זה וזה לשר אחר, ואין ראש אחד ואין הנהגה אחת - ועל ידי כך הפושעים והרשעים צצים ומתרבים.
מהו "אדם מבין יודע"? מעיר הגר"א שהצמד הזה כבר מוכר לנו: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". ומה נאמר שם? על "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון" - והם אינם יודעים ואינם מבינים שכל זה רק "להישמדם עדי עד". אדם רואה את הרשעים מתרבים ואינו מבין שזהו נזקם; הדבר מעורר בו תהייה: הוא נגד השם, מדוע יש לו שפע, ברכה והצלחה? אבל מי שמבין ויודע - יודע שזהו עונשו, ושהפריחה הזאת היא פריחת עשב.
והמשל מדויק: העשב הוא הראשון שגדל אחרי הגשם. לפעמים מגיעים לחצר שלא טופלה או לשדה, ורואים עשב בגובה מטר - זה פורח פרא ומהר מאוד. אבל עם השמש הראשונה הכול קמל ומתייבש והופך לשדה קוצים. העשב פורח מהר, ועם השמש הראשונה או עם המזיק הקטן - הכול כלה. הצדיק אינו כך: "צדיק כתמר יפרח" - עד שהוא פורח יוצאת הנשמה, שנים עד שהוא גדל ועד שנותן פירות; אבל כשגדל, ראשית הוא קיים לתקופה ארוכה ולשנים, ושנית פירותיו פירות מתוקים, ולא קוץ ודרדר הצומח מהר וכלה מהר.
לפי הגר"א, מי שמבין ויודע זאת ואינו מתפעל מפריחת הרשעים - "כן יאריך". "כן" הוא מלשון בסיס, כמו "יתקנה" - "את כנו", שהתרגום מתרגם "ית בסיסיה", וכמו שאנחנו אומרים בשפה המדוברת "כן" במשמעות בסיס. הצדיק המבין והיודע יעשה יסוד וכן לעיר: יילחם כנגד הפושעים וכנגד ריבוי השרים המחפשים רק להיטיב למלחכי הפנכה שלהם, ויאריך ויבסס את כנה של העיר כדי לתת לה קיום כנגד אותם רשעים שהגיעו לשלטון בפשע הארץ.
המלבי"ם מסביר שהפסוק עוסק במרד: מדינה המורדת במלכה. "בפשע ארץ" - הארץ פושעת במלכה וקמה למרוד בו, ועל ידי כך "רבים שריה". חשבת שתיקנת, חשבת שהבאת שקט ושלווה - דע לך שהתוצאה היא ריבוי שרים. לשונו של המלבי"ם מדויקת ונפלאה: חושבים לפרוק עול איש אחד, ועל ידי כך יעמדו עליה שרים רבים עריצים, וכולם מושלים ולוחצים אותם.
המציאות ממחישה זאת היטב. הביטו מה קורה בסוריה: היה שם מנהיג אחד, ואיתו היה שקט - גם לנו וגם לעם היושב שם. מאז מתו שם מאות אלפים: על ידו, על ידי דאעש, על ידי איראן שנכנסה לשם, על ידי רוסיה, על ידי הקואליציה ועל ידי כל מי שתרצה. זו ארץ מדממת. וכל עוד יש מנהיג אחד - גם אם הוא מטורף, משוגע ומגלומן - יש מי שתופס את המושכות, יש עם מי לדבר, יש עם מי לסכם, ויש מישהו הלוקח אחריות על המדינה. החשש הגדול של כל העולם הוא שסוריה תהפוך לפלנגות פלנגות, שהרי מצד עצמה אין היא סוריה אלא שבטים שבטים, ורק בכוח הזרוע עשה שם אסד האב הפיכה ותפס את השלטון. ברגע שפשעו במלך, כל אחד רוצה שליטה על חבל הארץ שלו ועל השבט שלו - וממילא "רבים שריה". וכך גם בעיראק, בלוב ובכל מקום שהיה בו נשיא אחד, מטורף אבל שולט, ופשעו בו.
ל"יאריך" יש למלבי"ם ביאור מקורי: לא כרש"י שידחה את הפורענות מלבוא, ולא כגר"א שיבסס את כן העיר, אלא מלשון "ארוכה ורפואה". אדם מבין ויודע את כן הצדק - הוא יכול לעצור בפני שטף המרד ולהעלות ארוכה למדינה, שיבינו שהמרד הזה לא רק שלא יועיל אלא יגרום להתפלגות קשה ונוראה: במקום שאחד מושל בך - ימשלו בך רבים, ובמקום לרצות אחד תצטרך לרצות רבים, וזה מצב גרוע הרבה יותר.
גֶּבֶר־רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם׃
רש"י מסביר "גבר רש" - דיין עם הארץ. נראה שרש"י מתבסס על כך ש"גבר" לשון גדולה ו"רש" לשון עניות: הוא אמנם גדול, דיין, אך עני בתורה. ומתוך כך הוא עושק דלים, שכן בדינים שהוא דן הוא מעוות את הדין ואינו מתון בדין. והרי הוא כמטר סוחף שאין אחריו לחם: כשזורעים, צריך לתת לזרעים לפרוח וכך יש חיטה; אבל אם אחרי הזריעה ירד מטר סוחף - בלשון חז"ל "נסתחפה שדהו" - אין לחם כלל, שהמטר סחף את הרגבים עם הזרעים ועם כל מה שטרחת ויגעת. כך הדיין הרש הזה, העושק דלים בדין שאינו דין צדק, הוא כמטר סוחף שאינו עושה פירות.
המנחת שי מעיר שיש גרסה בלא וי"ו: "גבר רש עושק דלים". על פי זה מבאר הגר"א: הוא עושק דלים כדי להתעשר, והרי הוא כמטר סוחף - כשם שהמטר סוחף את האילנות ועוקרם בכוח רב ואינו מועיל להם, כך האדם הזה. ושימו לב לחידוד: הוא עצמו יישאר דל, ובביתו שלו לא יהיה לחם ושמלה, ולא ייוותר לו מאומה. אתה חושב להרוויח מן העושק? אתה בעצמך "מטר סוחף ואין לחם". וזו מידה כנגד מידה: עשקת את הדל - ולך לא יהיה לחם.
הרלב"ג מדייק: לא בכדי נמשל הדבר למטר. אפשר היה להמשילו לדברים מזיקים אחרים - לסופה או לרוח סערה שמפזרת את הזרעים. אלא שהמטר נועד מעיקרו להועיל, ורק כשהוא בא במטרות עוז וכסוחף הוא סוחף הכול, ולא די שאין בו תועלת אלא שהוא נעשה נזק. על רוח אפשר לומר שהיא רק מזיקה; אבל המטר בא להרוות את האדמה ולתת תועלת. וזו חכמת המשל: כוונתו הראשונה של המטר לגדל את הצמחים, וברוב שנתן להם הוא עצמו נעשה כלי להשחתתם.
ועל מה מדבר הרלב"ג? על קנייני האדם. אדם רודף אחר הקניינים: בית, רכב, נכסים, עושר, שם וכבוד - כל אלה קניינים מדומים, קנייני העולם הזה. ובוא וראה: הקניינים נצרכים לו לאדם, הוא צריך מקום לגור בו וצריך להגיע ממקום למקום כשיש בכך צורך אמיתי. זהו המטר המרווה את האדמה ומגדל את הצמחים. אבל אם במקום מטר מבוסס תיתן זרם אדיר - הוא שוטף, סוחף והורס. כך הקניינים: אם השתמשת בהם לצרכיך הבסיסיים, מה טוב - יש לך בית ופרנסה, אישה וילדים ואתה מחנכם לתורה, והכול נפלא. אבל אם תפסיק לרדוף אחר תורה ותתחיל לרדוף אחר הקניינים - עוד כסף, עוד ממון, עוד הצלחה, עוד עושר - הרי הם נעשים מטר סוחף. אל תחשוב שאם מעט מרווה את הצמחים, הרבה ירווה אותם יותר; הרבה יסחף אותם. המיעוט יפה והריבוי מזיק. וכל שכן כשהקניין בא בעושק: אילו שכרת כהוגן, עוד ניחא; אבל כשבא בעושק הרי הוא מטר סוחף מסיבה נוספת, שמה שנלקח בעושק אינו אלא נזק, והוא כלי שיחסר לו הכול.
המצודת דוד מעיר: וכי רק דלים מחפש הרשע לעשוק? אדרבה, יש רווח גדול יותר בעושק עשירים. אלא שדיבר הכתוב בהווה, כי העשיר אינו מניח שיגזלו את עושרו וחזק הוא ממנו. לעשיר יש מצלמות בכל מקום, חומה בצורה, דלתיים ובריח, חברת שמירה על העסק ועל הווילה - זה מבצר, ולא פשוט לעשקו. אבל הרבה יותר קל להיכנס לדירת קומת קרקע שנשאר בה חלון פתוח, ולקחת מן הדל המסכן את כספי הביטוח הלאומי שרק עתה קיבל. ואגב מצלמות, אמר אחד: זוכרני כשהייתי ילד, אדם היה נכנס למכולת בחצי לירה ויוצא עם גלידה, ארטיק, בייגלה, ביסלי ובמבה - הכול. והיום? היום אי אפשר לזוז, הכול מצלמות.
המלבי"ם ממשיך את קו הביאור מן הפסוק הקודם. שם ראינו שהמרד במלך אינו מיטיב אלא מביא "רבים שריה", שבמקום מושל אחד ימשלו בך רבים. כאן מוסיף המלבי"ם: לפעמים אפילו השרים הרבים שקמו לאחר הפלת המלך לא יצליחו למשול בעם, אלא הרשים - הדלים שבעם - יגברו במרדם. ואז אין מלך ואין גם שרים, ובקיצור איש הישר בעיניו יעשה. השרים חשבו ליטול את המלוכה, אך לא תמיד יעלה בידם, שהעם אומר: עשיתי הפיכה כדי לקבל אותך? עשיתי הפיכה למען שלטון העם, כדי להיות חופשי, כדי שאיש לא יאמר לי מה לעשות.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "רש" ל"דל": הרש גרוע מן הדל. לרש אין כל, והוא שם הכלל לעניות גמורה - "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"; ואילו דל הוא מי שהיה לו כסף וירד מנכסיו, ופעמים שמצבו עדיין טוב יחסית. נמצא שאותם רשים, שהם המון העם, הולכים ועושקים את הדלים.
כך בדיוק היה בהפיכה הבולשביקית ברוסיה. אנשי דלת העם, קשי היום, שהיו נתונים תחת הלחץ הנורא של הצארים ושל אנשי הממון והאצולה, ובעידוד המורדים - הלכו וגזלו את העשירים, נטלו את ממונם ושרפו את בתיהם וטירותיהם. וכשניתנה להם ההזדמנות עשו הפיכה, והעשירים ברחו לפעמים בעור בגדיהם, לפעמים בעור גופם, ולפעמים גם זה לא עלה בידם, ונרצחו במקום. היה שם כאוס נורא: נכנסו לבתים עם קלשונים וגרזנים, הורגים ורוצחים. הבדלי המעמדות היו עצומים, והייתה בהם נקמה בכל אלה ששלטו בהם שלטון מוחלט.
נמצא שאין המצב נעצר ב"רבים שריה": ייתכן שהארץ תמשיך ותפשע, והרשים יגזלו את אלה שנידלדלו, וימשלו איש ברעהו. ואז הדבר דומה למטר סוחף - כמו מים כבירים שאי אפשר לעצור את שטפם, שהרי המון העם היה מיליונים ולא היה ניתן לעצרו - עד שהכול נסחף ואין לחם.
למדנו בפסוקים אלו שלוש יסודות. הראשון: לרשע אחד די כוח להניס ציבור שלם בלא רודף, ואילו צדיקים רבים מגינים אפילו על היחיד, והצדיק בוטח ככפיר - לא בזכות עצמו אלא בזכות אבות. השני: "בפשע ארץ רבים שריה" - ריבוי השרים הוא עונש הארץ על פשעה, ומי שמבין ויודע שפריחת הרשעים כפריחת עשב שקמל, הוא שיבסס את כן העיר ויעלה לה ארוכה, ויבין שפריקת עול מלך אחד מביאה עריצים רבים לוחצים תחתיו. והשלישי: העושק דלים הוא כמטר סוחף - כוח שנועד להועיל והפך למשחית, וסופו שהוא עצמו יישאר בלא לחם. וכך גם בקנייני העולם הזה: במידה הנכונה הם מטר המרווה, ובריבוי ובעושק הם שטף הסוחף את הכול.